פגישה עם הסופר מישל וולבק

ביום ראשון השבוע (כ"ח אדר ב, 3.4) הייתי בין עשרים המשתתפים במפגש סגור עם הסופר הצרפתי מישל וולבק. מה עשיתי שם, מי זה האיש הזה בכלל, ולמה אני כותב על זה כאן? ובכן, מעשה שהיה כך היה, בשלושה פרקים: עבר, הווה ועתיד.

עבר

לפני כשתים-עשרה שנים, כשהייתי בן 25 ובשלבים מוקדם של החיפוש שהוביל אותי בסופו של דבר ליהדות ולחזרה בתשובה, חבר גרמני קרוב אמר לי שאני מוכרח לקרוא את שני ספריו של הסופר הצרפתי מישל וולבק, שעד אז לא שמעתי עליו, מכיוון שהוא מדבר בדיוק על מה שמעסיק אותי. מה שהעסיק אותי היו בעיקר ההתפכחות הגדולה והמטלטלת שעברתי מעולם הערכים הליברלי המודרני, ובפרט מערכי המתירנות המינית המרכזיים כל-כך לתרבותנו. הסיפור סיפור ארוך, ויסופר בע"ה בסדרה אל תוך הפלא שאני מפרסם כאן בהדרגה (בינתים עלו רק שני פרקים, אך השלישי בדרך), אבל אציין רק שהחלה אז להפציע בראשי המחשבה, שמא המהפכה המינית לא חוללה רק טוב כפי שתמיד הנחתי, אלא גם רע, כאשר הראיה המרכזית לכך היא היחלשותה האדירה של המחויבות הזוגית וריבוי הבגידות והפרידות. בכל אופן, שמעתי בקול חברי והשגתי את הספר הראשון בתרגומו לאנגלית.

לספר קוראים Extension du domain de la lutte, שפירושו "הרחבת תחום המאבק". זהו ספר קצר ועצוב מאד, שבלבו ניצבת תובנה חברתית חזקה מאד: שהחופש המיני המוחלט מתפקד כמו חופש כלכלי מוחלט בחברה קפיטליסטית, ובאותו אופן מחריב את החברה. כפי שבמציאות של שוק חופשי העשירים נעשים עשירים יותר בעוד העניים מתרוששים, כך גם השוק החופשי המיני מחלק את החברה למעמדות – אלו האטרקטיביים הצוברים חוויות רבות, ואלו שאינם אטרקטיביים הנידונים לבדידות ועצב.

אפשר לבקר תובנה זו, אך קשה להכחיש שהיא נוגעת בנקודה אמיתית מאוד בתרבות. אכן, היא מהווה מכה מתחת לחגורה של תרבות השמאל הליברלית בעלת הנטיות המרקסיסיטיות עליה גדלתי, בכך שחושפת שהחופש המיני שהיא כה קידמה פועל באופן זהה לחופש הכלכלי שהיא כה התנגדה אליו.

ספר זה, בצירוף דברים נוספים שקראתי וחשבתי עליהם, העצימו מאד את תהליך האכזבה וההתרחקות שלי מהתרבות החילונית שלי, ובעקיפין גרמו לי להתעניין יותר ויותר בחברה הדתית שהכרתי דרך סטודנטים דתיים באוניברסיטה העברית בירושלים בה למדתי. מוסכמותיה של חברה זו, התחלתי לקלוט, עוקפים את מרבית הבעיות שגיליתי בחברה החילונית, ושגם וולבק כתב עליהן. העובדה הפשוטה שלא מתנסים מינית לפני הנישואין, זרה ככל שנראית לי, בולמת את יצירת המעמדות שוולבק דיבר עליה: כל אחד מקיים יחסים רק עם בן הזוג שהתחתן אתו, בלי צבירה מיותרת של חוויות ריקניות ובלי רגשי נחיתות על שלא השגת אותן. אותה עובדה גם יוצרת מצב בו רצף ההיכרויות עם בני-זוג פוטנציאליים והפרידות מהם אינו מסבך אנשים בקשרים ארוכים עם אנשים שהם לא באמת מעוניינים להתחייב להם (מה שקרה סביבי שוב ושוב כל הזמן, עד למקרים קיצוניים של קשרים שנגררו 6 ו-8 שנים עד שנוכח שאלת הנישואין אחד מבני הזוג נזכר פתאום שהוא לא באמת מעוניין להתחתן עם השני), ואינו יוצר את ההתקהות הבלתי-נמנעת המתרחשת כאשר מתמסרים גופנית למספר רב של אנשים.

כאשר סוף סוף הצלחתי להשיג את הספר השני של וולבק, Les particules élémentaires, "החלקיקים האלמנטריים" – הפעם בתרגום לעברית, בדיוק כשיצא – כבר הייתי במקום מתקדם יותר בתובנות שלי וביישומן בחיי. עברו שנתיים, ואף שעוד לא הייתי דתי ונראיתי אותו הדבר (בגדים זרוקים יד שניה, שיער ארוך, בלי כיפה), כבר הייתי בגישושים של היכרות עם היהדות והדת. עזבתי את דירתי ברחביה החילונית ועברתי לשכונת נחלאות המעורבת מחילונים ודתיים; גרתי בדירה עם שותף דתי ושמרתי אתו את השבתות ('בדרכי' מה שנקרא, כלומר בלי ההלכות, פשוט יום מנוחה והתבודדות רוחנית בלי מוזיקה ובלי עבודה); והרבה למדתי ושוחחתי עם דתיים מכל הסוגים. הייתי אפילו כבר אחרי ההחלטה שאני פורש מחוויות מיניות ושומר עצמי לאחרי הנישואין (מה שיצר קושי גדול בדייטים – עבור חילוניות הייתי דתי מדי, ועבור דתיות – חילוני מדי… בְּרוֹך רציני), ועם טיוטות ראשונות לספר שתכננתי לכתוב על כשלון המתירנות המינית, שהתכוונתי לקרוא לו "הבוקר שאחרי".

בתוך מציאות זו קראתי את "החלקיקים האלמנטריים". ספר זה היה כבר ארוך הרבה יותר מקודמו, רומן עב כרס ורחב יריעה המלווה את דמויותיו לאורך כל חייהם. כפי שחברי הבטיח, הוא גם היה רחב ועמוק מקודמו מבחינת התובנות שפיתח. הפעם וולבק שזר בסיפור ניתוחים סוציולוגיים, כלכליים ותרבותיים נרחבים ומפורטים, המתארים בדיוק כיצד התפתחה המתירנות המינית, והאינדיוידואליזם הקיצוני בכלל, דרך החצי השני של המאה העשרים – באמצעות ירחוני נוער, תנועות ניו-אייג' היפיות, תעשיית הבידור ועוד – וכיצד הרסה באופן הדרגתי ושיטתי את חיי המתבגרים במסגרתה. היו אלו תובנות שלא ראיתי אף אחד שהצליח לקלוט אותם באופן כה בהיר וחד, לפחות לא מאלו שבאים מרקע מודרני וליברלי כמוני, לא דתי או שמרני מלכתחילה.

שני גיבורי הספר הם שני חצאי אחים שנולדו לאותה אם משני אבות, ילדי המתירנות במובן הכי ישיר. גם בהמשך חייהם ממשיכה המתירנות לעצבם, באופנים שונים: האחד נעשה אובססיבי לגבי מין, מנסה לעד לפצות עצמו על בדידות נעוריו שעלבה בו קשות, והשני, שאיבד את אהבת נעוריו לטובת רודף שמלות נועז ממנו, הולך ומסתגר מפני חברה נשית ואנושית בכלל, ומוצא נחמה בהגות מדעית ופילוסופית. זהו ספר קורע לב בצורה שלא תיאמן, המוליך את הקורא ללא רחמים דרך כל פרטי תוצאותיה השליליים של המתירנות – כולל תיאורים ארוכים, גרפים ומייגעים של מועדוני מין וכדומה (זה הרגע להבהיר שאני בשום אופן לא ממליץ על ספרים אלו למי שבורך בחיים תמימים ולבו לא התערל – או כבר נימול ונעשה רגיש מחדש – לתיאורים מסוג זה שהרגע ציינתי; כל ערך שיש בספרים אלו לדעתי הוא רק למי שהמתירנות היא סביבתו הטבעית, ודרכם הוא יכול להגיע לתובנות חדשות לגביה).

הספר מציג את התרבות המערבית כמצויה במבוי סתום, דרך ללא מוצא. הוא מסתיים באופן פיוטי ועגום כספר מדע בדיוני, המתאר עתיד בו האנושות בחרה להכחיד עצמה וליצור חברה חדשה של תאומים זהים גנטית ונטולי מגדר, שאינם מתחרים על דבר אלא חיים בעונג פשוט וסתמי, והמספידים את בוראיהם – בני האדם הרגילים, אנחנו.

הרגע שבו סגרתי את הספר היה אחד המשמעותיים בחיי. הרגשתי כאילו השמים מתבהרים לגמרי, כל העננים מתפזרים, ואור פשוט וצלול ממלא את שדה הראיה שלי. בלב היהדות, כבר הבנתי אז, עומד מושג הברית: יש ברית בין הקב"ה לאדם (נח), ברית בין הקב"ה לעם ישראל (מתן תורה), ברית בין הבריות זו לזו ("כל ישראל ערבים זה לזה") – וברית בין האיש לאשה (נישואין). הברית היא השלכת חבל מעל התהום הפעורה בין האני והאתה. היא מתיחת מיתר של אמון הדדי בין הפרטים המפורדים והמפוחדים. אין לי מה להסס יותר, אין מה להביט לאחור. המערב מתפורר מסביבי לחלקיקים אלמנטריים, אך התורה משלשלת אלי חבל הצלה המטפס אל מרחב מופלא של קשרים וחיבורים – אל ברית עם הנשגב. אין לי עוד ספק: אני הולך על האמונה.

הווה

הרגע ההוא היה לפני עשר שנים בדיוק, בימים אלו בשנה ממש, כשבועיים לפני פסח, שנת תשס"א. מיד למחרת התפללתי שלוש תפילות, ושבועיים אחר-כך קיימתי לראשונה את סדר הפסח כהלכתו, מהתחלה עד הסוף. את הספר "הבוקר שאחרי" לא הצלחתי לכתוב, אך מיד אחרי קריאת הספר כתבתי מאמר באותו שם שהיה בנוי כמחשבות בעקבות הספר. התקדמתי בתהליך התשובה (לפחות מצד שינוי אורחות החיים), התחתנתי, נולדו לי ילדים, וברוך השם זכיתי שעיסוקיי הם סביב לימוד התורה והוראתה.

וכעת, לפני כשלושה שבועות, שלחה לי ידידה מהאוניברסיטה מודעה מקוונת שפירסמה הוצאת הספרים "בבל", שהם עורכים מפגש קבוצתי מצומצם עם הסופר מישל וולבק לרגל צאת התרגום העברי לספרו החדש. עשרים אנשים יוכלו לפגוש אותו, כתבו, אם יצליחו ב-150 מלים לשכנע שדוקא להם מגיע. לא היה לי מה להפסיד, אז כתבתי בקצרה את העובדה – שידעתי שודאי תיתפס כפיקנטית, אבל מה לעשות – שאחד מספריו של וולבק היה הרגע המכריע בחזרה בתשובה שלי. לאחר שבוע קיבלתי טלפון ונמסר לי שמזל טוב, נבחרתי להיות בן העשרים שיפגשו עם וולבק (מתוך כמה מאות, הסתבר – אכן הפיקנטיות לא הכזיבה), ואני מוזמן להגיע למכון הצרפתי בת"א ביום המפגש, רק לא לספר לאיש כי זה אירוע סגור, נשמח לראותך.

טוב, עכשיו הייתי צריך להחליט אם באמת אני רוצה ללכת. נזכרתי שמיד אחרי סיום הספר היה לי חשק עז לפגוש את וולבק ולשתף אותו במוצא שגיליתי, בדמות היהדות, מהמבוי הסתום המערבי שהוא כה היטיב לתאר. אבל מאז עבר זמן רב. האם עכשיו יצא משהו בונה מהגעתי למפגש כזה? האם הוא יצליח לעשות איזה קידוש השם כלשהו, שמא חילול השם – שאדם כמוני בלבוש חרדי יופיע באירוע חילוני כזה? בסוף שעיתי לעצת חבר שאמר שאם דבר מיוחד כזה מתגלגל לפתחי פשוט צריך ללכת, בלי לחשוב יותר מדי.

הקדמתי להגיע למכון הצרפתי, אז ישבתי ברכב מחוץ למכון וניסיתי להשלים את הלימוד היומי. פתחתי את הקטע היומי מהחיבור "היום-יום", שבו נקודה חסידית למחשבה לפי ימות השנה. באחד מאותם רגעי השגחה פרטית מופלאה שקורים סביב לימוד תורה, בעיקר כשאנו נרגשים ממשהו ופקוחים יותר להאזין לה, דיבר הקטע על מושג הברית, על המנהג לברך בשעת ברית מילה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה, חופה ומעשים טובים". הכל תלוי בברית ונמשך מהברית, חשבתי.

כל האחרים כבר היו שם, עם עוד כמה שאיך שהוא הצליחו להשתחל, ישובים במעגל סביב הכסאות הריקים ומחכים לוולבק בדריכות. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי היה לסקור את היושבים ולבדוק אם יש ביניהם מישהו ממכריי הישנים מתל-אביב, דבר שמאד קיויתי לו, אך לא – איש לא היה מוכר לי. כצפוי גם לא היה אף דתי ביניהם, ולכן כאשר צעדתי פנימה לבוש בבגדי החרדיים השחורים ולראשי מגבעת, נעצו בי כולם מבטים משתוממים בעינים פעורות (אחרי זה הצטערתי שלא ניצלתי רגע זה לומר בקול רם, "שלום, אני מישל וולבק!"). נבוך מעט, הזדרזתי להתיישב בפינה אחורית והסרתי את המגבעת.

אחרי כמה דקות נכנס וולבק ופמלייתו הקטנה וצעדו לעבר הכסאות. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה – עכשיו בטח כולם יקומו כמו שקמים לרב שנכנס… אבל לא, כולם נשארו לשבת ובמקום זאת מחאו כפיים. הופתעתי מעצמי שהספקתי לשכוח שכך נוהגים במחוזות אלו, אף שהיו פעם מחוזותיי. באמת כבר עבר הרבה זמן.

וולבק נמוך, שפוף, אטי, בעל פנים פשוטות הנדמות רוב הזמן מאד אפאתיות, אפילו ישנוניות. אך הוא הקשיב לכל השאלות ברוב קשב ועשה מאמץ ניכר לענות על כל אחת מהן בזהירות ומתוך מחשבה, למעט רגעים בודדים של אובדן ריכוז. במהלך כל הערב הוא עישן בשרשרת, יונק באיטיות את הסיגריה מזוית פיו, ומדי פעם לגם ממשקה חריף שמישהו נתן לו. זהיתי בו את אותה תרכובת רגשית הקיימת בספריו – של עצב עמוק וגדול בלול בעייפות וקהות, אך שבין קפליהם חבויה בכל זאת גם תקוה, או זכרון של תקוה, שיש תום וחום אנושיים שעבורם שווה להמשיך לשרוד, להמשיך להאבק.

הוחלט שיקוים סבב בו כל אחד יאמר כמה מלים על עצמו וישאל שאלה – לא יותר משאלה אחת כדי שכולם יספיקו. נשאלו שאלות רבות ומגוונות, שעל חלקן ענה בקצרה וחלקן הולידו שיחה ערה בת מספר דקות – הכל בתיווך תרגום סימולטני לעברית שעשה שרון רוטברד, מו"ל הוצאת בבל. אציין שאלה אחת לדוגמא: אשה טענה בפני וולבק שהדמויות הנשיות שלו עושות "שירות רע לפמיניזם". וולבק השיב על כך בהבחנה בין פמיניזם של שיויון – "המתעב אותי ובצדק" – לבין פמיניזם של שונות, "המוצא בספרי דוקא טיעונים לטובתו". כתבתי פעם מאמר ארוך שעסק בין השאר בכך שהפמיניזם המדגיש את השוני בין גברים לנשים מפותח יותר מהפמיניזם המטשטשו, ונהנתי מתגובה זו.

כאשר הגיע תורי סיפרתי בקצרה על השפעת "החלקיקים" עלי לפני עשר שנים, וכיצד היווה את הרגע המכריע בהחלטתי לחזור בתשובה. אמרתי שאני מצאתי מוצא מהמבוי הסתום שהוא מציג למערב, ושאלתי אותו האם הוא צופה לתרבות המערבית עתיד כלשהו שאינו בגדר ניוון וכליון מחד, או יצירת משובטים חסרי נשמה מאידך. וזו היתה תשובתו, אותה כתבתי בפנקסי מיד אחרי שאמרה, כך שהיא אמורה להיות מדויקת:

"Bon [פאוזה ארוכה]. בסוף הספר 'החלקיקים האלמנטריים' ניכר בבירור שמהתרבות התחרותית כולם יוצאים מפסידים. ניתן להגיב על כך במספר דרכים: ניתן לחזור לחברות מאורגנות יותר ותחרותיות פחות. רבים באירופה למשל חזרו בעקבות הספר לקתוליות – כך שאני ער לאפשרות לחזור לדת ולא הייתי המום מתגובתך".

"זו נראית לי התגובה הטבעית ביותר", אמרתי, "אם כי אני חושב שיש הבדל גדול בין הקתוליות ליהדות" [כולם צחקו].

"[מחייך] מן הסתם, אבל לא ניכנס לזה. אפשרות אחרת היא לחתור למציאות אוטופית חדשה שלא נוסתה עד כה – אך אפשרות זו מסוכנת יותר, כי לגבי דבר שעבד בעבר קיים סיכוי רב יותר שיעבוד בעתיד, מה שאין כן לגבי דבר שמעולם לא נוסה. אין לי שום חשק לשפוט בין התגובות השונות של האנשים, כולן לגיטימיות בעיני.

[פאוזה] ראוי לציין שהמדע החדש, של מכאניקת הקוואנטים, בניגוד לפיזיקה הניוטונית המכאניסטית, מאפשר לשוב לתמונת עולם הכוללת את מימד הרוח (L’Esprit)".

[פאוזה נוספת] "אה, כן, שאלת לגבי עתיד המערב. ובכן, ניתן לראות שהמדינות שאמצו את המודרניות באופן מוחלט מאופיינות בכך שהן אינן מתרבות. ניתן לשרוד כפרט בתוך המציאות העגומה של היום, אולם לא להוליד לתוכה דורות נוספים. נראה איפוא שהתרבות האירופאית בוחרת במסלול של הכחדה עצמית.

אם כן, אתה צודק: אין לציויליזציה המערבית כל עתיד. היא נוסעת ישר לתוך קיר.

אחרי שמלים חזקות סיימו להדהד בחלל האויר, הוא הרים את הראש והגבות, כאומר: ככה זה, צריך להודות על האמת.

רגע לפני שהמיקרופון עבר לאדם הבא, השחלתי במהירות עוד שאלה: האם אי פעם התעניינת באופן כלשהו בהגות או בתרבות יהודית?

"לא. אינני יודע על היהדות דבר. I know nothing".

נסעתי חזרה לירושלים מלא מחשבות. כשנכנסתי הביתה הספקתי לפגוש את אשתי ולשוחח עמה מעט, ואז נכנסתי חרישית לחדר הילדים. כולם ישנו בשקט במיטותיהם, שלוים ותמימים. נשקתי לכל אחד מהם על מצחו והלכתי לישון.

עתיד

וולבק כמובן לא דיבר באויר, הוא דיבר על עובדה יבשה וחותכת: שיעור הילודה באירופה (לא כולל המוסלמים) עומד על 1 נקודה משהו ילדים למשפחה – כלומר, זו אוכלוסיה מידלדלת. באמת ובתמים יש כאן תרבות הגוזרת על עצמה הכחדה.

אני לא יכול שלא לחשוב, מה עבר בראשם של האנשים האחרים בחדר כששמעו את דבריו אלו של וולבק? בעיני ההגדרה המדויקת של הציבור החילוני בעמנו הוא של יהודים המזוהים עם תרבות המערב, הישובים כרגע ברכבת המערב. והנה, נכנס גוי מערבי בן-בית לקרון ומודיע לכולם שהרכבת בה הם נמצאים נוסעת אל פי תהום. מה זה עושה לכל הנוכחים לשמוע זאת? האם זה מזעזע אותם, נראה להם חסר שחר, כלל לא נתפס אצלהם? האם לא עולה בדעתם שמא כדי להמלט מהרכבת ולעבור לרכבת אחרת? או שמא הם כלל לא תופסים עצמם כיהודים הנמצאים אתו ברכבתו וממילא לא רואים את אמירתו כנוגעת להם כל-כך?

יותר ויותר אני נוטה לחשוב שתשובה אחרונה זו היא הנכונה. החילון בארץ כה התבסס, הקשר ליהדות כה התמוסס, שאמת פשוטה זו אינה פשוטה עוד. החילוני מזהה עצמו כפלוני, כ"אדם", כ"ישראלי", כ"יהודי לפי לאום", וקשה לו מאד לחשוב על עצמו כמצוי בגלות תרבותית. אני זוכר כמה משוכנע הייתי אני, שמכיוון שאני "מערבי" אז כדי לדעת "מאין אני בא" עלי להכיר את תולדות המערב על בוריים. רק במאמץ רב הצלחתי לתפוס, שמזוהה ככל שאהיה עם ההווה המערבי, העבר המערבי אינו באמת עברי שלי אלא מעין זכרון מושתל המוצמד למציאות ההווה שלי. אף שאיני מזוהה כרגע עם היהדות עברה הוא עברי האמיתי, שכן, אם ארצה בכך או לא, אני חלק ממנה. היה זה על הרכבת שלה שנולדתי וגדלתי, ורק לפני דור וחצי העבירו אותי לרכבת המערב.

אפשר לומר שמכיוון שאין בארץ את שיעור הילודה הנמוך של אירופה ואין התרבות שלילית, לא היתה סיבה לנוכחים לחוש שדבריו של וולבק נוגעים להם. דבר זה נכון, אך קחו בחשבון שהיחס בין ארצנו לאירופה משתקף בדמוגרפיה המקומית שלנו ביחס בין הציבור הדתי לציבור החילוני. הציבור החילוני אולי לא מכחיד עצמו כמו האירופאי, אך הוא גם לא ממש מתרבה, בודאי לעומת שיעור הגידול של הציבור הדתי והחרדי. לעומת הדתיים, הציבור החילוני נגוע איפוא בגרסא מוחלשת של אותם חולשה וחידלון שוולבק תיאר לגבי אירופה.

אנו נעים לעבר עתיד של רוב דתי בארץ, על כולנו להכיר בעובדה זו. כבר עכשיו, אם אינני טועה (אני לא טוב בלמצוא נתונים סטטיסטיים ברשת, אולי מישהו יעזור לי) בשכבת הגיל של תלמידי כתות א' מ-50% מהיהודים הם דתיים או חרדים. לפי זה, בעוד עשרים שנה חצי מהאוכלוסיה היהודית הבוגרת תהיה דתית, ובעוד שלושים – כבר רובה.

יש הנחרדים לקראת תרחיש זה, ויש הששים לקראתו. הוא מעלה שאלות רבות – לגבי אופיה ומבניה של המדינה העתידית, לגבי כלכלה, חינוך ותרבות, וכמובן לגבי הסכסוך עם הפלסטינים (המתרבים במהירות אף הם כמובן, עד שנראה שהעתיד הוא לא עוד של "סכסוך ישראלי-פלסטיני" אלא של עימות יהודי-מוסלמי, על כל המשתמע מכך). ניתן וראוי לדבר על תרחיש זה רבות, אולם לא כאן המקום. רציתי רק להניח את הדברים השולחן לאור דבריו של וולבק, על מנת שנוכל כולנו להרהר בהם.

אחת השאלות המעסיקות אותי לגבי עתיד זה היא כיצד נתמודד – כולנו – עם היות החילוניות מיעוט בארץ? האם הציבור החילוני יצליח להתמודד עם מעמד זה, וחשוב יותר – האם הרוב הדתי ידע להתייחס אליו בצורה מכובדת וראויה? אני רוצה לקוות שכן, שתתפתח כאן תרבות יהודית בוגרת ומעודנת, שתשלב את אוצרות החכמה והתבונה של אומות העולם בתוך התורה, וממילא תעריך אחרת את היהודים המזהים עצמם כחלק מתרבות אומות העולם.

יותר מכל אני חולם שתתפתח כאן תרבות שיחה טובה יותר בין פלגי היהודים השונים, שיאזינו זה לקולו של זה ויזכו להפריה הדדית ממשית בין העולמות. עתיד היהדות אינו טמון בפסילה גמורה של חכמת האנושות הכללית, אלא בבירור ושילוב שלה בתוך חכמת התורה. לפי תורת הסוד, דברי האמת שבחכמות העולם אינם אלא חלקי תורה אבודים, ואם כן הבאתם ליהדות היא בבחינת השבת אבידה. זו גם החזרה בתשובה שאני מאמין בה – ושיותר ויותר בעלי תשובה עושים אותה באופן טבעי: תשובה שלא רק שבה ליהדות, אלא משיבה אליה את אוצרותיה האבודים מארבעה קצוות תבל.