על "אורייתא", שיר אהבה לתורה מאת אביתר בנאי

אביתר בנאי הוא בעיני אחד היוצרים הישראלים המיוחדים והמרגשים ביותר הפועלים היום. הוא גם חוזר בתשובה, ותהליך התשובה שלו משתקף באלבומיו (מומלץ להציץ בראיון נדיר ומיוחד שעשתה עמו סיון רהב-מאיר, אף היא בעלת תשובה). אביתר ואני בערך באותו גיל, ועוברים את תהליך החזרה בתשובה שלנו פחות או יותר במקביל, כך שאני חש קרבה מיוחדת אל שיריו, המשקפים במידה מסוימת גם את מסע התשובה שלי.

שיריו הראשונים, התל-אביביים נקרא להם, היו חלק מפסקול הרקע של הווי הסטודנטים כאשר למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה. כאשר גיליתי לראשונה את היהדות וגיששתי לעברה הייתי מאזין לאלבום השני, שבו ניכרו גם ניצני תשובה הראשונים של בנאי (על עטיפתו מופיעים א.ד. גורדון והרב קוק כמין צמד הפכים משלימים). כשהתחלתי לשמור מצוות ואני ושותפי לדירה היינו חולמים ביחד על היום בו כל אחד מאיתנו יכיר את אשתו המיוחלת, המנון הדירה שלנו היה "יש לי סיכוי להנצל" (אחר כך שרנו את זה ביחד בחתונה שלי…). וכיום אני מקשיב לשירים החדשים שלו – מהאלבום האחרון, "לילה כיום יאיר" – שנכתבו כבר בתוך עצם מסע התשובה וחיי האמונה, כאשר גם אני שותף לאותם חיים ולאותו מסע.

אני רוצה להתייחס כאן לשיר אחד מהאלבום האחרון, המהווה בעיני, בלי הגזמה, את פסגת היצירה של אביתר בנאי עד כה, וניצב לדעתי במדרגה אחרת לגמרי מכל השאר השירים, הן מצד עומק החוויה שהוא מצליח לבטא והן מצד החידוש שבו (לטעמי, כמובן, כמובן). השיר הוא "אורייתא" והוא שיר אהבה לתורה, פשוט כך. הנה השיר ואחריו מילותיו, עם תרגום לעברית של המלים בארמית.

מלות השיר:

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
מה אימא לגבך [מה אומר בשבילך]
איילת אהבים ויעלת חן
עילא ותתאה [העליונים והתחתונים]
רחמין דילך [אוהביך/אהבותיך]

כמה ימין ונחלין [כמה ימים ונחלים]
ומקורין ומבועין [ומקורות ומעיינות]
מתפשטין מינך לכל סיטרא [מתפשטים ממך לכל צד]
מינך כולא, מינך כולא [ממך הכל, ממך הכל]

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
עלך כתיב [עליך כתוב]
יקרה היא מפנינים
כמה גניזין טמירין אית בך [כמה סודות גנוזים נסתרים יש בך]
כמה פליאן נפקין מינך [כמה פלאים יוצאים ממך]

עד שנפגשנו..

שיר אהבה לתורה

כפי שניתן לשמוע ולראות, השיר מורכב משני סוגים שונים לגמרי של טקסטים שנשזרו זה בזה. הסוג הראשון הוא מבואות מהמקורות והסוג השני הוא מילותיו האישיות של אביתר בנאי. הקטעים המצוטטים לקוחים מספר הזוהר[1], והם דברי אהבה שאומר רבי שמעון בר יוחאי על התורה (תוך שהוא גועה בבכי: "בכה רבי שמעון וגעה, פתח ואמר: אורייתא אורייתא…"). הקטעים המקוריים מהווים מעין גרסא עכשווית ואישית של אביתר לדברי האהבה של רבי שמעון – שיר האהבה האישי שלו לתורה.

לפני הכל נשאל: מנין מגיע הרצון לכתוב שיר אהבה לתורה? רובם המוחלט של השירים הפופולריים הנוצרים היום בתרבות העולמית ומושמעים ברדיו ובטלויזיה הם שירי אהבה, אך כולם ללא יוצא מן הכלל מכוונים לאהוב אנושי בשר-ודם. כתיבתו של שיר אהבה לחכמה רוחנית כה חורגת מנוף הזמר העולמי היום, שהיא בהכרח מטלטלת את המאזין ומטילה אותו למרחב נפשי חדש לגמרי (בפרט שהשיר נושא דמיון מסוים לשירי האהבה המוכרים: "עד שנפגשנו אני ואת… היום אני אתך…"). במקום למקד את מבטו על פנים אנושיות כפי שהוא רגיל, מפנה אותו השיר מעלה ופנימה אל עולם רוחני הקיים בתוך ספרים, ספרי התורה. חוויה זו מבלבלת כפליים עבור מי שהתורה אינה מזוהה עבורו עם דבר שאוהבים כלל, אלא עם מקצוע שנוא למדי מבית הספר, או לחילופין משהו מיושן וסתום ששייך ל"דתיים" – וכאלו הם רוב רובם של מאזיניו ומעריציו של אביתר בנאי.

בהקשר זה ניצבת המלה הארמית והפחות מוכרת לתורה, "אורייתא", כמין מסכת-מגן שבו-זמנית חוצצת ומקרבת: מצד אחד היא מסווה את המלה הטעונה לשלילה 'תורה' (רבים שומעים את השיר מספר פעמים וכלל אינם יודעים שהוא מדבר על התורה; אוהדת אחת אפילו כינתה את בתה בשם זה מבלי שידעה את משמעותו!), ומצד שני מעניקה לה לבוש חדש ומפתיע המפתה לבדוק מחדש את הדימוי שלנו לגבי התורה. הדבר מזכיר את המסווה ששם משה על פניו ברדתו מהר סיני בעת מתן הלוחות השניים, כדי להסתיר את האור שקרן מפניו פן זה יסנוור ויחשיך את עיני בני ישראל[2]. אף בנאי, המבקש בשירו זה להעניק את התורה מחדש לציבור שהתרחק ממנה, צריך לשים עליה מסווה בכדי שהאור שבה לא יתפרש כחושך (המלה "אורייתא", הגם שהיא בארמית, כוללת בתוכה את המלה העברית אור – היא כמו ממקדת ומבליטה את האור שבתורה, הגנוז בשמה המקורי).

האמת היא שיהודים תמיד כתבו שירי אהבה לתורה, כפי שרואים במלות הזוהר המובאות בשיר. מקור הדבר כבר בתנ"ך עצמו: מזמור קי"ט המופלא בתהלים (הארוך ביותר מכל מזמורי התהלים, הבנוי מ-22 קבצי פסוקים, כל אחד מהם בן 8 פסוקים הפותחים באותה אות לפי סדר האלפבי"ת) הינו שיר הלל גדול אחד לתורה. אחריו ישנו ספר משלי שחלקים גדולים ממנו משווים את התורה לאשה, וממנו לקוח הביטוי המוזכר בשיר "אילת אהבים ויעלת חן"[3] (המשך הפסוק הוא, "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"…). הדימוי המרכזי והעז מכולם של התורה כמושא אהבה נמצא אף הוא בספר הזוהר[4], במשל המשווה את התורה לאהובה היפה המסתתרת במגדל, מתגלה ומתכסה לסירוגין וכך מתמסרת בהדרגה ללומדה-אוהבה המחזר אחריה.

אנשים מנסים לנתח את "הפסיכולוגיה של הדת" ואת "התופעה הסוציולוגית" של החוזרים בתשובה, אך צריך להבין שלא ניתן להבין דבר לגבי עולמם הנפשי של עובדי ה' היהודים מבלי להעריך את מרכזיותה של חווית ההתאהבות בתורה במסגרתו. התגלית שבתוך דפי התורה (והכוונה לכל האורך כאן איננה כמובן רק לחמשת חומשי התורה, אלא לכללות הספרות הפרשנית המקובלת שצמחה מתוכם) מתחבא עולם עשיר, דק, עמוק, מרובד ורב-פנים כל-כך, שהוא בה בעת גם ים עמוק שניתן לצלול ולהאבד בתוכו, וגם מקור השראה לדיוק, תיקון וקידוש כל פרט בחיים הארציים, היא לא פחות ממהממת עבור מי שנתקל בה לראשונה, או לראשונה קולט אותה. זוהי חווית התאהבות לכל דבר, שבראשיתה מסובבת את הראש וממלאת את הבטן פרפרים, ובהמשכה מובילה למערכת יחסים שלמה, רבת תהפוכות וגדילות, המתאחה עם רקמת חייו של הלומד ופורה ורבה בנפשו.

כשהאזנתי לשיר נזכרתי שגם אני כתבתי בתחילת התשובה שלי סוג של שיר אהבה לתורה, בפרוזה, וששולב כקטע במאמר שעבדתי עליו אז. זהו מסוג הדברים שאפשר לכתוב רק בתחילת ההיכרות עם היהדות, בהשראת המפגש הראשוני עם התורה, ולכן אני פשוט מצטט ממנו כאן, כדוגמא נוספת לסוג החוויה המתעוררת בעת ראשית המפגש עם התורה:

לאורך מסעו בן אלפי השנים, כיוונה את היהודי אמונה צלולה ועמוקה אחת. תחת שלטון זר, חרף גזירות שמד ורדיפות, דרך נדודים וגלויות, הוא נשא עמו, כתוב בדפי ספריו, חקוק בלבו וחתום בבשרו, את הסוד שהיה והינו, לעת עתה, רק שלו: שאי שם במעבה הענן והערפל של העבר נכרתה ברית קדומה בינו לבין בורא העולם. חוזה כתוב, כפשוטו, נמסר בידו, והוא מלווה אותו מאז לכל מקום שרגליו נושאות אותו. משונה הוא החוזה. חידתי. לעולם הוא בלתי-מתמסר לאנליזה חדה ונקיה, לעולם מטריד באי-הסימטריה המובנה לתוכו. במקומות הוא מפורש ובמקומות סתום, במקומות הוא נדמה כטקסט מיתי ובמקומות משפטי, במקומות הוא צבעוני ומתלקח כאש זיקוק ובמקומות שומם וצחיח – לכאורה לפחות – כחול המדבר הממלא את דפיו. אך אי-הנחת שהוא מעורר בדורשים בו התגלה במשך הדורות כמקור בלתי נדלה לפרשנות, פיתוח ויצירה. ספריות שלמות זינקו מדפיו. מתווה חיים שלם שורטט מתוכו ועטף את העוסקים בו. לוח שנה חובק כל, המזווג את השמש והלבנה ומפיח חיים בעונות ובזמנים, חושב מתוכו. פרדס עבות ורחב היקף צמח ופרח ממנו, ובשביליו פסעו ופוסעים עדיין מיליוני מטיילים, מתוך העם ומחוצה לו – ואין סיבה שלא ימשיכו לעשות זאת לעד.

תיאורו של רשב"י המובא בשיר, "כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטין מינך לכל סטרא", הוא דימוי מושלם לחווית לומד התורה. מי שגדל על ברכי החינוך המודרני, המושתת על אדני תנועת ההשכלה המערבית, כה מורגל בקריאה המפשיטה טקסטים מאיכויותיהם ומבקשת לזקק מהם 'רעיון' או 'מסר' כלליים, שהוא מתקשה בתחילה להבין את הקריאה היהודית בתורה. דרך הלימוד היהודית אינה מסתפקת בשליפת התוכן הכללי של משפט מתוך אצטלת מלותיו, אלא מעיינת ודורשת גם בכל פרט מאופן הניסוח עצמו. גישה זו – שהיא מצד אחד שיטתית, כלומר הגיונית וסדורה, ומצד שני יש בה משהו שטותי, כלומר חופשי ומשתעשע (סוד עצי השיטים מהם נבנה המשכן לפי הקבלה) – היא המקור להתפשטות של הספרות התורנית מתוך חמשת חומשי התורה. עיון בפסוק בודד מניב מתוכו, כאשר מעמיקים בו, עושר כה רב של משמעויות ופירושים, שהנפש מוצאת עצמה פורשת כנפיה לצדדים יחד עמם וממריאה לעולם שלם של מחשבה ורגש (כאשר לומדים את רבדי הפשט, הרמז והדרוש הפירושים השונים נותרים מפורדים זה מזה, כפי שמורגש בכך שראשי התבות של רבדים אלו הם השורש פ.ר.ד; אך ברובד הסוד הם מתלכדים מחדש לכדי מכלול אחדותי – ה-ס המעגלית של הסוד כמו מסדרת את הפרטים המפורדים במעגל והופכת את הפרד העקר לפרדס פורח).

אור ישר ואור חוזר

לעצם עובדת היותו שיר אהבה לתורה, ולצד המלים המופלאות מספר הזוהר, לשיר "אורייתא" ערך מוסף בהיותו תופל יחדיו את מלות המקורות עם המלים של אביתר בנאי בעצמו. בניגוד למלים של רשב"י, שכמו ממריאים לשחקים ומסתכלים על התורה ממעוף הציפור, ולכן גם עושות שימוש במלים האל-זמניות של המקורות, מילותיו של אביתר הן של עולה לרגל הצועד בתוך שבילי החיים ומדבר בשפת הכאן והעכשיו. הוא מדבר אל התורה כפי שידבר אל בת-זוגו – בגילוי לב פשוט וישיר.

שילוב שני הסגנונות ואופני הדיבור הוא בעיני סוד גדולתו של השיר הזה. מעל הכל, משקף שילוב זה במדויק את חוויתו של המתדפק על שעריה של היהדות בדורנו. מסעו הוא מצד אחד אישי מאד: מתוך נפתולי חייו, שאלותיו ומצוקותיו הפרטיים ביותר הוא נחלץ וחותר אל משהו עליון ונשגב יותר. אך מצד שני, מסעו הפרטי מוביל אותו להצטרף למסעם של רבים, של רבבות נשמות היהודים בכל הדורות שביקשו אף הם את ה' דרך התורה. חוץ ממילות התורה עצמה, הוא מקבל השראה ודוגמא ממילותיהם שלהם, ושני הקולות – קול אנשי העבר וקולו שלו בהווה – מצטרפים ומחזקים זה את זה, וכמו צמד משוטים בידיו דוחפים אותו קדימה. משק המשוטים הללו, שהוא גם משק כנפי הנשמה העולה מעלה אל התורה, מקבל הד יפהפה בדמות הריצוד בין מילותיו של רשב"י למילותיו של אביתר בנאי בשיר.

השילוב של שתי נקודות המבט הללו קשור בנושא שכתבתי עליו כאן (ומן הסתם אכתוב עוד) – תנועת הרצוא והשוב שבין "אור ישר" ו"אור חוזר". אור ישר הוא כינויו של כל מה שמושפע עלינו משמים, מלמעלה למטה כביכול, ואילו אור חוזר הוא כינוי של ההד שאנו משיבים כלפי מלמטה למעלה, המקפל בתוכו את עולמנו ואישיותינו. השיר אורייתא, בהיותו שיר אהבה של היהודים לתורה, הוא בכללותו בבחינת אור חוזר העולה מעם ישראל אל ה' (כאשר האור הישר הוא אורו של התורה עצמה אליה מופנה השיר); אך בתוכו, שני הסגנונות מהווים בחינות של אור ישר ואור חוזר הכלולות בו: מילותיו המליציות של רשב"י מספר הזוהר מהווים את בחינת האור הישר שבאור החוזר הכללי, ומילותיו של אביתר בנאי את בחינת האור החוזר שבו. במובן זה, אף שהן תופסות את החלק הקטן כמותית בשיר, מילותיו של בנאי הן לב לבו: הן מבטאות, עבורנו כאן ועכשיו, את עיקר חווית האור החוזר שבשיר.

ומה בפיו של בנאי? במילותיו הוא מגלה לנו סוד גדול, שאף הוא אחת ההפתעות הגדולות של מי שמגלה את התורה היום. "עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב, כדי לרגע להתקרב…" בתרבות החילונית – פחות או יותר מאז הופעת הטרגדיה המודרנית, וביתר שאת עם עליית האקזיסטנציאליזם – מזוהה עומק רוחני דוקא עם חווית הצער והכאב. בין כמעט כל האמנים והיוצרים של דורנו המבקשים לעשות יצירות רציניות שוררת מעין הסכמה שבשתיקה, אמונה שבשתיקה אפילו, שעל מנת שיצירה תהא עמוקה עליה להבליט את הפן הטרגי, הכואב או האפל של החיים, או לכל הפחות את האבסורד שבהם. יצירות חיוביות, יצירות עם "סוף טוב", מסומנות מיד כפופוליסטיות ומסחריות. על מנת להרשם כחלק מהתרבות הגבוהה מוכרחת יצירה להיות קודרת. אם ברגע האחרון תבגוד יצירה בצו זה ותהפוך לחיובית יתפס הדבר כ'כפירה' באלוהי האבסורד וכפניה ל'עבודת האלילים' של האמונה בטוב וביפה.

על ימיו בצל תרבות זו כותב בנאי "הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב". כאשר מאמינים שהעומקים היחידים קיימים בתחום הרע, נפש התרה אחר עומק – כלומר אחר מפלט מהשטחי והחיצוני שבחיים, מנשף המסכות של היום-יום – תוכל להתקרב אל שורשיה רק דרך נבירה בשלילי ובאפל. ברם, מדובר כמובן על קירבה "לרגע" כמו שכותב אביתר, שכן בסופו של דבר עומק הרע הוא נחל אכזב, והקירבה שהוא מאפשר חיש קל נרקבת לכדי ריחוק מחודש וגדול יותר. כל זאת פרט לכך שעומק הרע הינו במהותו סופי ומוגבל (רע פירושו רעוע ושבור) ולכן אינו מאפשר להגיע למקורותיה האמיתיים של הנשמה.

"היום אני ואתך ואני יודע כמה עומק יש, בלי גבול, בנחמה". בתורה – בתכניה, ברוחה, באורחות חייה – מגלה אביתר את מה שלא ניתן להאמין לו כששקועים בתרבות הטרגדיה המודרנית: שיש עומק בטוב. הצדדים החיוביים בעולם ובנפש, עצם מציאותו של הטוב, מוצגים בתרבות העכשווית כשטחיים ופלקטיים כל-כך, שהתקוה שמילאה אותנו בילדותנו – ואת התרבות כולה בתקופות קדומות יותר – שיש בנמצא חיים טובים ומלאים, נתפסת בעינינו כתקוות שוא שעלינו להתפכח ממנה. כמה מדהימה היא איפוא התגלית שייתכנו מרחבים ועומקים של טוב; שחתירה מתמדת לחיות את הטוב, להחדיר אותו לחיים ולעצבם יותר ויותר לאורו, היא כניסה לעולם ומלואו, מלא גוונים, בחינות ואתגרים. אכן, בניגוד לעומקו הסופי של הרע עומק הטוב הוא "בלי גבול". זהו עומק המוביל לעומקי עומקים, לעליה מתמדת מ'שמים' ל'שמי שמים' גבוהים יותר שכל אחד מהם מזמין אותנו להתחבר לטוב גדול יותר.

המלה "נחמה" כאן משקפת רק את פני השטח של עומקי הטוב. הנחמה היא צדו השני של מטבע הכאב, הטוב כפי שהוא נחווה למי שמגיח, פצוע, ממעבה הצער. אך ככל שמעמיקים בטוב מגלים בו גבהים מעבר לנחמה, רקיעים של טוב פשוט – של שמחה, של חכמה, של תענוג, של אמונה. בלי גבול.