רשות הרבים: הסוגיה המודחקת בפרשת "הדרת הנשים"

באיחור אופנתי (גדול מאד; נותר לי רק לקוות שככל שיותר מאוחר יותר אופנתי…) אני רוצה להתייחס לנושא שהבעיר כאן את התקשורת לפני מספר שבועות, ושמדורות קטנות שלו עוד דולקות פה ושם, תחת הכותרת "הדרת נשים".

למי שהספיק לשכוח, דובר על שירת נשים בצה"ל, על קווי מהדרין, על אי-ייצוג של נשים בפרסומות, על קריאות גנאי במאה שערים, על יריקה על ילדה בבית שמש. האוירה היתה נוראית, ההשמצות היו ארסיות, המתח באויר בין שני פלגי העם היושב בציון היה גבוה מאי פעם. פה ושם נשמעו קולות מאזנים (כמו של סיון רהב מאיר, שחיה בין שני העולמות), אך הם נבלעו בשאון הזעם והבקורת.

נתתי לבלוג הזה את כותרת המשנה "בין קודש לחול, בין ימין לשמאל", כי הקמתי אותו במטרה לעסוק בדיוק בנושאים הללו. אבל בזמן אמת פשוט לא הצלחתי. זה היה נראה לי משוגע מדי, מהיר מדי, לא נתפס. בעיקר, לא רציתי סתם להתגונן או סתם להתקיף, לצעוק לכולם כמה מה שהם רואים בתקשורת מעוות. אני כבר יודע שזה לא עוזר. אז ישבתי חיכיתי שיהיה לי משהו משמעותי להגיד. נדמה לי שעכשיו יש לי.

הנושא שאני רוצה להניח על השולחן הוא שאלת המרחב הציבורי, או בשמו המסורתי בספרות ההלכה, רשות הרבים. בעידן האינדיוידואליסטי ביותר בתולדות האדם, בו בראש מעיינותינו, רובנו ככולנו, עומדים רווחתנו ומימושנו האישיים, סוגיית רשות הרבים נפלה איכשהו בין כסאות המלכות של היחידים. במין היפוך אופטי עברנו ממצב בו רשויות היחיד מעוגנות ברשות הרבים, למצב בו רשות היחיד היא ההקשר, היא המסגרת, ורשות הרבים היא איזו סוגיה צדדית בתוכה.

אך סוגיית רשות הרבים חשובה מאין כמוה. רשות הרבים אינה רק הרחוב אליו אנו יוצאים בדרך לעבודה, ללימודים או לבילוי; היא – לפחות אמורה להיות – המרחב המאפשר לכולנו לחיות זה לצד זה בשפיות. היא התנאי ההכרחי לאיזון ולשלווה הציבוריים הנחוצים על מנת שעולמות שונים יפגשו מבלי להתנגש – ומי יודע, אולי אפילו יפרו זה את זה. ובכל זאת, סוגיית רשות הרבים היא גם אחת המוזנחות ביותר בחברה המערבית המודרנית, בכללה החברה הישראלית. אנו עסוקים בבטחון, בכלכלה, בתרבות – אך השאלה כיצד אמור להיראות המרחב הציבורי שלנו היא כתם עוור. לפני מספר שנים הייתי חבר מערכת בכתב עת בשם "ארץ אחרת", ועל אחד הגליונות שלו מאותה תקופה התנוססה השאלה, "למי שייכת רשות הרבים?" הגליון אינו לפני ואינני זוכר מה בדיוק כתוב בו, אך השאלה חקוקה בזכרוני כמבריקה וכרלוונטית מאין כמוה, ואותה אני רוצה להעלות (שוב) כאן. אני חושב שרשות הרבים היא הסוגיה המודחקת של כל העיסוק הרעשני בהדרת נשים, ושלא ניתן להבין בכלל נושא זה בלי פתיחתה לדיון.

לבושי הגוף ולבושי הנפש

נשאל קודם כל, למי צריכה להיות שייכת רשות הרבים? התשובה היא, כמובן, שרשות הרבים צריכה להיות של כולם, ושל אף אחד. כלומר: היא צריכה להיות של כולנו באשר אנו אנשים 'כלליים', אנשים המסוגלים לשים בצד את העדפותינו ודעותינו האישיות ולהיות חלק מהכלל, לא באשר אנו יחידים מיוחדים. איש אינו אמור להרגיש ברשות הרבים בבית, אך מצד שני גם לא אמור להרגיש בה כאילו הוא בגלות או במלחמה. על משקל הביטוי "אופטימיות זהירה" חווייתו צריכה להיות של בטחון זהיר: הוא צריך להרגיש בטוח, ולהיות רגיש וזהיר לבטחון האחרים.

דרך טובה לאפיין את רשות הרבים היא לאפיין את היפוכה, רשות היחיד. בתורת החסידות ישנה הגדרה מעניינת ועמוקה למהותה של רשות היחיד: המקום בו האדם מתפשט מלבושיו. מונח זה אינו מתייחס רק ללבושים הגופניים, אלא גם לדבר שנקרא "לבושי הנפש". לפי החסידות ישנם לנפש שלושה 'לבושים' שהיא עוטה בכדי להתגלות: לבוש המעשה, לבוש הדיבור ולבוש המחשבה. המעשים שלנו הם לבוש הנפש החיצוני ביותר; פנימה ממנו ישנם הדברים שאנו אומרים; והלבוש הפנימי ביותר, שאינו ניכר כלפי חוץ, הוא המחשבות המודעות שלנו, אלו שאנו מסוגלים לשלוט בהם. כאשר אנו ברשות היחיד שלנו אנו מסוגלים להתפשט אף מלבושים אלו (לפחות משני הראשונים, שבמידה גדולה נועדו ליחסינו עם הזולת), ופשוט להיות מי שאנחנו.

אם רשות היחיד היא המקום בו אנו יכולים להתפשט מלבושינו, הרי שרשות הרבים היא המקום בו עלינו ללבוש אותם. הלבוש הפיזי נועד לשמור על מרחק מכובד בין הבריות, וכן להגן עלינו – הן על המתלבש והן על זולתו. ההגנה שהלבוש מספק למתלבש היא, שהוא מאותת לאחרים שגופו הוא פרטי ואישי והם אינם יכולים לדבר עליו או לגעת בו בלי הסכמתו; וההגנה שהוא מספק לזולת היא בכך שהיא חוסכת ממנו מבוכה, משיכה או חלילה דחיה מפני גוף המתלבש – תחושות שלאף אחת מהן אין מקום ברשות הרבים.

לא פחות חשובים ברשות הרבים הם לבושי הנפש – המעשים והדיבורים שלנו. איננו יכולים לעשות ולומר ככל העולה על רוחנו ברשות הרבים, אלא עלינו לעטות מעשים ומלים מכובדים ומכבדים. הסיבה לכך זהה לסיבה שאנו מתלבשים פיזית: היא נועדה כדי לשמור על הזולת ועל עצמנו. איש אינו צריך להרגיש או לשמוע כל מה שאנו חושבים עליו, לטוב ולרע, וגם לנו נכון ובריא לדעת לשמור לעצמנו את מחשבותינו ולא לתת להם לדלוף החוצה.

עטיית הלבושים, הפיזיים והנפשיים גם יחד, עושה את רשות הרבים למה שהיא: מרחב של התנהלות מעושה ומלאכותית מצד אחד, אך אדיבה ומכבדת מצד שני. מקום בו זרים יכולים לחלוף ולשהות זה לצד זה, מבלי להכיר, אך גם מבלי להתנכר.

נפילתו של האדם הציבורי

כך אמורה להיות רשות הרבים, ובמידה מסוימת היא עדיין כזו. אך מזה מספר עשורים אנו עדים לתהליך של חילול ודלדול רשות זו, באופן החותר לטשטש את ייחודה.

מי שכתב על זה יפה היה הסוציולוג האמריקאי ריצ'ארד סנט (Sennet), בספרו "נפילתו של האדם הציבורי" (The Fall of Public Man, אפשר לקרוא קטעים ממנו כאן). בספר זה מתחקה סנט אחר הכרסום והדלדול של המרחב הציבורי במחצית השניה של המאה ה-20. הניתוח שלו נסוב בעיקר סביב הערים הגדולות של ארה"ב, אך בשינויים מסוימים ניתן להחילו גם עלינו.

החל משנות הששים, מראה סנט, התפתחה בארצות המערב תרבות של "אינטימיות" ושל "אותנטיות", שבהדרגה כרסמה במוסכמות לגבי אופן ההתנהלות ברשות הרבים. לפי תרבות האינטימיות, ההתנהלות של המרחב הציבורי – המאופיינת באיפוק, בנימוס, באדיבות – היא חיצונית ומזוייפת, ואילו רק ההתנהלות של רשות היחיד – החשופה, הגלויה, הבלתי-מתקשטת – היא כנה ואותנטית. בזה אחר נשחקו גינוני הנימוסין הציבוריים, סגנון השיחה המקובל בין זרים, כללי הלבוש בפומבי, ולמעשה עצם היכולת לעסוק בזירה הציבורית כשדה נפרד ושונה מעולמו של הפרט. הכל הפך להיות רגשי, נפשי, אישי, אישיותי.

כך למשל, מראה סנט, מנהיגים ציבוריים – לפחות בארה"ב, שם התופעה היא במלוא חריפותה – אינם 'משוּוקים' עוד בקמפיין הבחירות על סמך מעלותיהם כמנהיגים, מדיניותם הציבורית וכן הלאה, אלא על סמך אישיותם. כאשר אדם מתאר את עצמו ואת חייו, אין זה נחשב שהוא שיתף אותנו בעולמו הפנימי אלמלא חשף בפנינו את לבו ורגשותיו – דעותיו אודות ענייני הציבור אינן מהותיות לו, רק תחושות הבטן שלו, מכיוון שהן מבטאות את זיקתו למישור הפרט. אילו היה כותב את ספרו היום, בודאי היה מתייחס סנט לאופנת סדרות ה"ריאליטי", המוחקות לחלוטין את הגבול בין רשות היחיד לרשות הרבים, ומורות למשתתפיהן להתנהג מול מיליוני צופים כאילו הם לבד בבית.

אם נמשיך את קו הלבושים בו עסקנו, הרי שנפילת האדם הציבורי ניכרת בבירור במישור הלבוש. הציבו עצמכם ברחוב טיפוסי באחת מערי המערב בשנות ה-40. כל הגברים ההולכים ברחוב לובשים חליפות ומגבעות, וכל הנשים בגדים אלגנטיים ובמקרים רבים אף כובעים. קפצו קדימה שלושים שנה לשנות ה-70, ותראו שרק אנשים מ'הדור הישן' עוד הולכים בחליפות; הצעירים לובשים בגדים פשוטים וזרוקים, חלקם הגדול עם טי-שירטים (שקודם לכן נחשבו לבגד תחתון), ואין צורך לומר שלאיש אין מגבעת. במשפט אחד: אנשים התחילו להסתובב ברחוב (כמעט) כמו שהם מסתובבים בבית. הרחוב הפך מרשות הרבים להרחבה של רשות היחיד.

אותו תהליך התרחש מה גם במישור לבושי הנפש – הדיבור והמעשה. אין יותר "אדוני" ו"גבירתי", "מה שלום כבודו?" (או בכלל דיבור מנומס אל הזולת בגוף שלישי), קידות או הטיית הכובע (שהרי אין כובע), שאלות נימוסין או הנהונים אדיבים. כל זה מזויף, חיצוני, פורמלי. אם זה לא שייך ברשות היחיד הרי שזה לא שייך עוד בכלל – כי הכל צריך להיות רשות היחיד. כשם שהחלו להסתובב ברחוב במה שקודם לכן נחשב בגדים תחתונים, כך נדרשים לשוחח ולהתנהג ללא גינונים חיצוניים. הרחוב הוא הסלון שלי, והזולת – אחד מבני ביתי.

לתמורה תרבותית גדולה שכזו יש כמובן צדדים רבים, ולא ניתן לסווגה כחיובית או שלילית באופן קטגורי. אם היא התרחשה, הרי שבמובן מסוים היא היתה חייבת להתרחש: משהו באותה תרבות ציבורית כנראה באמת היה חיצוני ומזויף מדי, דכאני מדי, עד שהוביל להתפקעות מסוימת. עם זאת, כדרכן של פקיעות שכאלה, המרידה בתרבות הגינונים הציבוריים גבתה מחירים רבים ולא פשוטים.

מה שקרה, לפי סנט, זה זה: תרבות האינטימיות, בתהליך של הפוך על הפוך, הגבירה את הניכור במקום לצמצם אותו. הכיצד? פשוט מאד: הלבושים שלנו – הגופניים והנפשיים כאחד – נועדו כאמור לשמור עלינו. בהעדר ההגנה שלהם, הנפש נדרשת לייצר מנגנוני הגנה חלופיים. מה הם? חשדנות, ריחוק ואף אימה מהזולת. בהעדר מחיצות והרחקות הזולת קרוב מאי פעם, ומאיים מאי פעם (איך אמר סארטר? "הזולת הוא הגיהנום"). לכן עלינו להסתגר בתוך עצמנו מפניו. בשנות ה-40, אומר סנט, אנשים זרים יכלו לפצוח בשיחה ברחוב, כי היו כללים מוסכמים כיצד לעשות זאת; בשנות ה-70 כללים אלו נגזלו מהבריות, והיכולת לדבר עם זרים כמעט נעלמה. כשמעמידים פנים שכולם חברים של כולם, אין יותר יכולת להתחבר.

רשות הרבים ורשות היחיד – בגוף האשה

אחד המישורים בהם נמחקה רשות הרבים הוא השינוי החד בכללי הצניעות.

כל חברה בעולם (כמעט) משרטטת קו בין החלקים בגוף שמותר לגלותם לבין החלקים שראוי להצניעם. קו זה הוא בעצם הפרדה בין רשות היחיד לרשות הרבים על גבי גוף היחיד בעצמו. החלקים המוצנעים הם מעין 'רשות היחיד' של היחיד – האזורים הפרטיים השייכים רק לו – והאזורים הגלויים הם מעין 'רשות הרבים' שלו – החלקים אותם הוא חולק עם הסביבה ומתקשר באמצעותם עם הזולת. הסיבה שכמעט כל חברה בעולם מצניעה את אברי המין היא, שאותם יותר מכל חשוב לנו לייחד לאנשים מיוחדים וברשות היחיד; והסיבה שכמעט כל חברה בעולם מגלה את הפנים היא, שבאמצעותם יותר מכל אנו מתקשרים עם הרבים ברשות הרבים.

(החברות היוצאות מן הכלל – החברה הנודיסטית במקרה הראשון ונשים בחברות מוסלמיות קיצוניות נוסח הטאליבן במקרה השני – אכן מאופיינות בכך שבמובן מסוים הן מבטלות את אחת הרשויות כליל: בחברה נודיסטית המוסכמה הרווחת היא שאדם "משוחרר" יחלוק את מיניותו עם כל אחד, ובחברת הטאליבן השאיפה היא שנשים לא יקחו חלק ברשות הרבים כלל.)

כחלק ממגמת מחיקת רשות הרבים הוסט מיקומו של קו הצניעות בתרבות המערבית באופן כמעט חסר תקדים לכיוון הקוטב הנודיסטי של הספקטרום הזה. הגוף נחשף, יותר ויותר מעשור לעשור, והחל להיות מוצג לראווה ברחוב ובתקשורת. בעיקר, כמובן, הגוף הנשי: נשים חשופות מקשטות היום את כל מודעות הפרסום ודפי העתונים, ומשולבות – לעתים רבות באופן מלאכותי ביותר – בכל סרט או סדרת טלויזיה.

למה דוקא נשים נחשפו יותר? טוב, לדעתי זה ברור, אך לפעמים צריך לומר בפירוש גם את הברור: כי האופן בו גברים מסתכלים על נשים הוא הרבה יותר חיצוני מאשר האופן בו נשים מסתכלות על גברים. גבר מתעורר מתמונה של אשה שאינו מכיר, באופן שכמעט בלתי אפשרי לומר על אשה. גבר צריך להתגבר על יצריו הטבעיים כדי לראות מבעד לחיצוניות האשה, בעוד שאשה באופן טבעי אינה מסתפקת בחיצוניות של האיש אלא חפצה באישיות, ביחס, בקשר. לכן יש תעשיית ענק המספקת לאנשים תמונות של נשים עירומות, ואין כמעט תעשיה מקבילה לנשים.

משמעות ירידת הצניעות היא עלייה במידת הפגיעות. דבר זה ניכר יותר מכל בתופעה שהפכה למגיפה תרבותית מודרנית: הטרדה מינית. כשחלק מסוים בגוף נחשף, האיתות לסביבה היא שאין הוא שייך עוד ל'רשות היחיד' שבי, האזור הפרטי השמור רק לי, אלא הוא כעת חלק מ'רשות הרבים' שבי, האזור הפומבי שאני חולק עם אחרים. שלבו זאת עם חינוך פמיניסטי רדוד המלמד כי "נשים רוצות בדיוק מה שגברים רוצים", ושכבוד ג'נטלמני לאשה זה סוג של דיכוי, ועם חינוך מתירני האומר כי הרצון לייחד את המיניות לאדם אחד הוא "תסבוך" ו"עכבה מינית", והרי לכם תרבות המגדלת בנים לחשוב – גם אם באופן לא מודע – שגופן של נשים אינו תחומן הפרטי אלא משהו שהותר לרבים, ושכל שעליהם לעשות הוא להושיט ידם ולגעת בו.

מה שמעניין ועצוב הוא, שבדור הראשון של כל המהפכות התרבותיות האלו, אי-אז בשנות הששים, המהפכה הפמיניסטית שיתפה פעולה עם המהפכה המינית. הפמיניסטיות דאז סברו באופן נאיבי שהצניעות משרתת את הגברים בלבד, ואילו את הנשים היא רק מדכאת, ולכן שחרור האשה הולך יד ביד עם שחרור הגוף. כשבדור הבא התעורר הפמיניזם בבעתה וגילה שבאפקט בומרנג קטלני יצרה המהפכה המינית תרבות פורנוגרפית המציגה בכל שלט חוצות את האשה כבובת שעשועים של הגבר, כבר היה מאוחר מדי: אילי ההון המרויחים מהעירום הנשי יכלו לנפנף את השלט, החתום בידי הפמיניסטיות עצמן, בו כתוב שהחצנת המיניות הנשית היא חלק משחרור האשה.

עד היום הפמיניזם משחק משחק כפול של התנגדות ל"החפצת האשה" מחד, ושל ההצהרה כי נשים יכולות לעשות ככל העולה על רוחן מאידך. זה משחק כפול, כי נשים רבות מוכנות מרצונן להחפיץ את גופן בסרט או פרסומת. וקשה להאשים אותן: מעבר לפיתוי האדיר הטמון בסכומי הכסף שמציעים להן, הפמיניזם משדר להן שהצלחתן בקריירה שבחרו להן הוא הצלחת הפמיניזם.

כל זה משתלשל כאמור מהנחת היסוד שהצניעות משרתת את הגברים בלבד. אך דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. הצניעות היא אינטרס של הנשים לפחות כמו של הגברים. היא מבהירה לעולם שגוף האשה הוא רשות היחיד שלה, לא רשות הרבים, ובכך שומרת עליה.

רשות הרבים בחברה החרדית, בין לבושי הגוף ללבושי הנפש

נחזור אלינו, אל החברה הישראלית, ואל הנושא עמו פתחנו – סערת "הדרת הנשים". מה שאני רוצה לטעון כאן, הוא שרוב התופעות הקיצוניות ו/או השליליות שהוצגו בתקשורת לגבי החברה החרדית, הינן פועל יוצא של תהליך מחיקת רשות הרבים בחברה החילונית. ספציפית יותר, הן מבטאות שני תהליכים בחברה החרדית: האחד הוא של הקצנת היחס לצניעות, המתרחשת כתגובת נגד לתהליך החילוני; התהליך השני, המעניין יותר, הוא של כרסום דומה ברשות הרבים – אך לא במישור לבושי הגוף אלא במישור לבושי הנפש, כלומר של מה מותר ואסור לעשות ולהגיד ברשות הרבים. ואסביר.

אידיאל הצניעות מאפיין את היהדות מראשיתה: כבר בימי המקרא התייחדה היהדות בדיני העריות שלה, ובתקופת חז"ל ערך הצניעות הבדיל באופן ניכר את היהדות מתרבות יוון למשל (בעוד חלק גדול מפסלי יוון מתארים גברים ונשים ערומים העירום היה פסול ברשות הרבים היהודית, יחסי אישות מחוץ לנישואין היו מגונים, וכן הלאה). עם זאת, מה שהיה מהותי ליהדות מאז ומעולם עבר הקצנה מסוימת בעידן המודרני. כנגד רוח האמנציפציה והחילון המנשבת ממערב, ביקשו יהודי המזרח לדבוק ביתר שאת בדרך אבותם. התגוננות נעשית דרך עשיית סייג לתורה: הגברת האיסורים על מנת להרחיק ככל האפשר מן העבירה. זה אומר יותר גדרי צניעות, יותר הפרדה בין המינים – וגם יותר הפרדה בין רשות היחיד לרשות הרבים.

ומה שהחל באירופה המשיך ביתר שאת בארץ, מול התרבות הציונית החילונית ההולכת ומתעצמת. בחירת החברה החילונית להדמות למדינות המערב ייבאה לכאן את תהליך הכרסום רשות הרבים. המסורתיות היהודית של חוגים רבים פעלה כאן אמנם כבלם המאט תהליך זה, אך מאידך גיסא חוגים משפיעים אחרים – בראש ובראשונה תנועת הקיבוצים, שהרבה לפני שנות הששים אימצה דפוסים קיצוניים של שיתופיות טוטלית – פעלו דוקא כזרז שלו. התוצאה המקיפה אותנו היום היא מרחב ציבורי חושפני ביותר (שלטי החוצות הענקיים של נתיבי איילון, סדרות ריאליטי וכו'), וכן תרבות דיבור רחוב בוטה ומשוחררת על מיניות (אינני מכיר עוד תרבות בה מלה כה גסה ל'בחורה יפה' נחשבת למחמאה).

כנגד כל אלו המשיכה החברה החרדית לחזק את בריחי שעריה: שימור הלבושים המסורתיים, המנהגים המסורתיים, ובחלק מהמקומות גם השפה המדוברת המסורתית, האידיש. לא מכיוון שכל הללו מקודשים, אלא מכיוון שמעוצמת החדשנות מתגוננים באמצעות שמרנות בעוצמה מקבילה. אחד המישורים הללו הוא הפרדה בין רשות היחיד לרשות הרבים. אל מול נפילת האדם הציבורי משמרת החברה החרדית בגבורה את רשות רבים: בחוץ מתלבשים בצניעות (גברים ונשים גם יחד), הולכים ברחוב בחליפות ומגבעות, לאדם זר פונים בלשון רבים בלבד, וכן הלאה. אחרי כל מה שהוסבר לעיל על אודות התוצאות השליליות של מחיקת רשות הרבים, אני מקווה שאתם מסוגלים לראות את המעלה והחן שבשימור הזה. לכולנו יש מה ללמוד ממנו.

דא עקא, שלשימור היפה הזה של שתי הרשויות יש שני תגי מחיר. האחד הוא, שההקצנה של הפריצות ברשות הרבים ברחוב החילוני גוררת הקצנה הפוכה בעולם החרדי. במקומות שונים ניתן לראות מגמות של עיסוק מופרז, לעתים עד כדי אובססיה, בדיני הצניעות. דוגמאות לכך הן המדרכות הנפרדות בבית שמש, 'קמפיין' הפשקווילים ואף הסרטונים נגד הפאות הנוכריות, והמודעות התלויות בשכונות החרדיות המונות לפרטי פרטים את גדרי הצניעות. עיסוק זה מניב את ההפך ממה שהוא מבקש לעשות: הוא מעצים את ההתעסקות בחיצוניות על חשבון הפנימיות, ובמסלול עוקף הופך את הנשים שוב למושא יצרים.

תג המחיר השני נובע במישרין מהראשון: עיסוק יתר בלבושי הגוף גורר הזנחה של לבושי הנפש. לצד מה שאמרתי לגבי תרבות הלבוש והדיבור בפומבי בעולם החרדי, ישנם גם מקומות בהם מתרופפים לבושי הנפש במרחב הציבורי. התופעות שהוצגו בתקשורת – של קריאות גנאי לנשים שאינן לבושות בצניעות, וגרוע מכך, של יריקות והשלכות אבנים – הן ביטוי לכך. תגובות אלו נובעות מתחושה שמותר לאדם לבטא ברבים בדיוק מה שהוא מרגיש בפנים, ללא כל מעצור לרוחו. הן חושפות כי חרף כל נסיונותיה של החברה החרדית להשמר מפני תהליך הפיכת רשות הרבים לרשות היחיד, הוא מצא דרך לחלחל לתוכה.

יש להבהיר: התופעות האלימות הנ"ל הינן נדירות עד מאד, ורחוקות מלייצג את העולם החרדי, שהוא ברובו המכריע מתון ביותר. בנוסף, וזה חשוב מאד, הן מתרחשות תמיד בתוך מה שניתן לכנותו 'אזור הדמדומים' שבין רשות הרבים לרשות היחיד – דהיינו, בשכונות החרדיות או בקוי אוטובוס לחרדים. מקומות אלו הם אמנם רשות הרבים, אך בהיותם רשות הרבים של ציבור הומוגני יחסית, הם גם קצת רשות היחיד – רשותו של ציבור יחיד, משהו כמו חצר משותפת של בנין. הם לעולם לא יתרחשו ברחוב חילוני, שעבור חרדי הוא רשות רבים מובהקת. עם כל זאת, העובדה שתופעות אלו התרחשו בכלל מעידה על מה שאמרתי: היחלשות מסוימת של הרגשת רשות הרבים, המתבטאת במישור לבושי הנפש.

הדרך הנכונה להתמודד עם חוסר צניעות ברשות הרבים מובאת בסיפור חסידי יפהפה. מסופר כי פעם אחת נסע החוזה מלובלין לבקר את רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל-שם-טוב. החוזה מלובלין מפורסם בשמירת העינים שלו – זהירותו הרבה מלהביט בענייני העולם הזה הגשמי – עד כדי כך שבתקופה מסוימת מחייו היה הולך כשעיניו קשורות. לאחר התפילה בבית המדרש של רבי ברוך התיישבו החסידים סביב השולחן, להתוועד עם רבם ולשמוע ממנו דברי חסידות. או-אז הופתע החוזה מלובלין לראות, כי נשות החסידים אינן נשארות בעזרת הנשים כמקובל, אלא מצטופפות מאחורי החסידים, כך שדמותן ניכרת בבירור מעל ראשי הגברים. המתין בסבלנות החוזה עד סוף ההתוועדות, ואז פנה לרבי ברוך ואמר: כיצד זה מתירים לנשים להיראות לפני הגברים? הלא כתוב "העבר עינַי מראות שוא" (תהלים קיט, לז). בדיוק, השיב לו רבי ברוך, כתוב "העבר עיני מראות שוא", לא 'העבר שוא מראות עיני'!

* * *

תיקון רשות הרבים צריך להעשות בכל המישורים, מכל הצדדים. איש אינו צריך להיות מותקף ברחוב, לא בשם הצניעות ולא בשם הפריצות. הוא אינו צריך לספוג חצים פורנוגרפיים ולא חצים אנטי-פורנוגרפיים. רשות רבים מתוקנת תהיה צנועה, אך במלוא מובן המלה: היא תצניע את הגוף והיא תצניע את הנפש. כאשר רשות הרבים תרגע ותתמתן, יוכל כל צד בעמנו המפולג להתנהל בתוכה באופן המשקף יותר את המיטב שבו. או-אז יוכל הרחוב להיות ראוי לשמו: מקום של רוחב, של רחבוּת המכילה את כולם. ומי יודע? אולי אז, כשנדע יותר לקבל זה את זה בשתיקה, נוכל גם להתחיל לדבר זה עם זה.