על חנוכה, רגש הנחיתות היהודי ותיקון האנטי-גיבור: הרהורים בעקבות קומיקס מאת אסף חנוכה

חלום נעוריי היה להיות יוצר קומיקס, ולעשות ספרי קומיקס למבוגרים. שני שותפים קרובים לחלום זה היו האחים התאומים תומר ואסף חנוכה, בני שכבתי בביה"ס התיכון תלמה ילין. ברבות השנים אני הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, ואחר כך גיליתי את היהדות, ואגב כך החלפתי את הקומיקס בכתיבת מאמרים והוראת חסידות; הם לעומת זאת המשיכו בדבקות בדרכם ונהיו שניהם מאיירים וקומיקסאים המצליחים מאד בשוק הבינלאומי. כעת עשה אחד מהם, אסף, עמוד קומיקס שמאד נגע בי, והחלטתי לכתוב את המחשבות שהוא עורר בי.

חנוכה על חנוכה

רקע: מזה מספר שנים יש לאסף חנוכה טור קומיקס במוסף "כלכליסט" של ידיעות אחרונות, בשם הריאליסט. זהו טור בן עמוד, בו חנוכה מתייחס לפן או אירוע בחייו האישיים, לרוב בצורה לירית וקצת מלנכולית. השם "הריאליסט" הוא אירוני, שכן עולמו הפנימי של חנוכה גדוש בדימויים סוריאליסטיים והזויים. אך מצד שני האופן בו הוא מציג את חייו לקורא, על דמיונותיו אודות חייו, הוא מאד ישיר וגולמי, ובמובן זה הקומיקס הוא אכן 'ריאליסטי': הוא מציג את כללות מציאותו של מחברו כמות-שהיא.

אחד הטורים האחרונים, שבו עסקינן, עוסק בתיאור חופשה משפחתית רצופת אכזבות בעיר פראג. כאן אתמקד רק בשלושת הפריימים האחרונים, בהם נושא הקומיקס למעשה מתחלף, והעוסקים ביחס בין חג חנוכה היהודי לעומת חג המולד הנוצרי, כפי שאסף חנוכה מסביר אותו לבנו הקטן:

הסופגניה המיותמת בפריים האחרון של הקומיקס נראית כמו הילד השמן הדחוי של הכתה, שאיש לא רוצה להצטלם אתו. היא משקפת במכוון את קישוט עץ האשוח מהפריים הקודם – כאילו היא גרסא כבדה ואטומה שלו, שנפלה ממנו בחבטה. במודעות עצמית ברורה נסיונו של האב להסביר לבנו את משמעות חגם (ששניהם קרויים על שמו) אינו מצליח לשכנע אפילו את עצמו, וניכר שסופו רק להעצים את רגש הקנאה של בנו כלפי החג הנוצרי הנוצץ.

אפשר לטעון כלפי שלא צריך להתייחס לכל דבר באופן רציני או כבד. יתכן מאד שאסף בעצמו יאמר זאת על הקומיקס הזה ועל מה שאני עומד לכתוב בעקבותיו. אך מה לעשות, שאני מרגיש שלכל דבר יש משמעות ורבדים והקשר והשלכות – אחרת למה עשינו אותו? אנחנו יכולים להתעלם מרבדים אלו, אך הם עדיין שם, ואם אנו רוצים לעצור רגע ולהתבונן בחיינו ברצינות עלינו להתעמק בהם.

במקרה זה הדבר נצרך במיוחד, שכן בקשתו התמימה של הילד בסיפור, כמו גם תשובת אביו, נוגעים לרבים וטובים מבני דורנו. עבור אינספור ילדים יהודיים החיים היום, חלב-האם הרוחני הבונה את עולמם הפנימי הוא מי הסוכר של תעשיית הבידור האמריקאית. הקנאה בסממני חג המולד הנוצרי – גם אם מדובר רק במהדורת הפלסטיק הצרכנית שלו המוצגת בסרטים – אינה אלא נדבך בהר הולך ותופח של רגשות הערצה ונחיתות ביחס למערב. רגשות אלו היו עמומים פעם, אך כפי שמדגים הקומיקס שלפנינו, הם נעשים גלויים ומודעים מדור לדור. הילד היהודי המודרני מחונך להרגיש כאילו הוא זנב של תרבות המערב, שצריך לכשכש בהתלהבות מכל דבר שמוצא חן בעיניה. חייבים להעניק לו תשובה טובה יותר.

מלחמת השמן בשומן

הדבר המרתק בעיני בשלוש המשבצות שלפנינו הוא, שהנושא שהן מעלות – ההתפעלות מסממניה החיצוניים של תרבות המערב, ותחושת הנחיתות וההערצה מולם – הוא בדיוק, אבל בדיוק, הנושא המרכזי של חג חנוכה.

שהרי חנוכה עניינו "התנגשות הציויליזציות" בין היהדות לבין היוונות, הורתה של התרבות המערבית. היתה זו מלחמת תרבות, מכיוון שהיוונים לא ביקשו להשמיד פיזית את עם ישראל או למחוק אותו מהמפה, אלא להטמיע את היהודים בתרבות יוון. הם ניסו לעקור את אמונת היהודים בבורא העולם והאדם ולטעת במקומה את אמון היוונים בעולם ובאדם עצמם. לכן יותר משעוסק חנוכה במאבק היהודים ביוונים, הוא עוסק במאבק בין החשמונאים למתיוונים. קונפליקט זה הוא פנים-יהודי, תרתי-משמע: הוא מתרחש בתוך עם ישראל, והוא מתרחש בתוך כל יהודי.

והנה, אחד המוקדים העיקריים של המאבק הזה נעוץ באסתטיקה החיצונית המרשימה של תרבות יוון, לעומת האמונה היהודית בכחו של המועט להחזיק את המרובה. יוון הביאה עמה תרבות שנראתה כלפי חוץ גדולה ומרשימה – תרבות של מקדשים מפוארים, של מופעי תאטרון מרגשים, של פיתוח גוף ושל נהנתנות גופנית בכלל. יהודים רבים מאד נמשכו לברק החיצוני הזה, קנאו בו ורצו להשתייך אליו. כידוע, חלקם היו אף "מושכים בערלתם" כדי להסוות את ברית המילה שלהם, על מנת שיוכלו להתעמל בעירום בגימנזיות כיווני בין יוונים.

כאשר החשמונאים יצאו נגד המתיוונים הם ניסו להזכיר את מה שהוא אולי העקרון היהודי היסודי ביותר: שמה שנראה גדול ומרשים כלפי חוץ אינו בהכרח אמיתי או עמוק. תרבות הפסלים, התאטרון והספורט היא אסתטית ומושקעת, ואף אצורה בה תבונה אמנותית ומתמטית גדולה; אך מה שהיא מייצגת בסופו של דבר הוא דרך חיים הנכבשת על-ידי העולם הזה ולופתת אותו, באופן המסתיר מעיני נפשנו שישנה עוד מציאות, פנימית ורוחנית יותר, בה ניתן להבחין רק כאשר מרפים מהלפיתה הזו. בעיקר, זו תרבות החוגגת את ה"אני" – האני היוצר, הכובש, המתחרה, המנצח – ובכך ממעטת בהכרח את דמות ה"אתה" – הן ה'אתה' האנושי, אותו אני מנמיך במישרין או בעקיפין כאשר אני מגביה את עצמי, ועוד יותר ה'אתה' האלוקי – ההרגשה שיש מקור נעלה ונעלם לעולם, שלו אנו חייבים את כשרונותינו ושמולו אנו נמדדים.

לכן הסיפור המרכזי של חנוכה עוסק במשהו שנדמה ברגע הראשון קטן וחלש, אך כאשר פותחים אותו מתגלה כמסוגל להביא אור גדול לעולם: פך השמן. סיפור נס פך השמן הוא משל עמוק לחכמה היהודית ומעלותיה ביחס לחכמת יוון ותרבותה. שמן הזית הוא נוזל טהור וצלול המופק בקושי רב דרך כתישה; הוא נוזל אצילי, הצף תמיד מעל כל הנוזלים האחרים; והוא נוזל חשאי, הניגר ומפעפע חרישית לתוך מה שפתוח לקבלו. איכויות אלו מסמלות את החכמה היהודית המסתתרת בתוך לימוד התורה: לעינים חיצוניות ויווניות נדמית הלמדנות היהודית כפלפול מייגע היורד לפרטי פרטים מיותרים; אך למדנות זו היא כמו כתישת הזית המחלצת ממנו את שמנו הצלול, החודר בחשאי לעומק הנפש, מרווה ומאירה אותה.

הרעיון לפיו פך השמן הכיל לכאורה כמות המספיקה להדליק את המנורה ליום אחד בלבד, אך באורח נס הספיק לשמונה ימים, היא משל יפהפה לכך שהחכמה היהודית היא בבחינת מועט המחזיק את המרובה: בהתחלה קל לזלזל בה, היא נראית קטנה וחלשה, מוגבלת ומגבילה; אך אם נאותים להאמין ולהעמיק בה אזי ניתן לגלות בתוכה אור עצום. המספר שמונה מייצג כידוע את החריגה אל מעל ומעבר למישור הטבעי, המגולם במספר שבע, כימות מחזור השבוע. היוונים לא טימאו את פך השמן הזה מפני שהוא חמק מעיניהם: החכמה היהודית חומקת מתחת למכ"ם שלהם וכלל לא נרשמת בו.

(עוד יותר בעומק, השמן הוא סמל לנשמה המסתתרת מתחת למשמני הגוף, והיוונים שלא הבחינו בו – לתרבות החוגגת את הגוף ומזניחה בכך את הנשמה. כמו השמן אף הנשמה היא טהורה, אצילה וחשאית. כמוהו, ניתן על נקל לשכוח אותה ולהזניחה, וכאשר מוצאים אותה, לחשוב בטעות שהיא קטנה וחלשה ואין בכחה להאיר את עולמנו די צרכו – עד שפותחים את הדלת אליה ומנסים.)

פך השמן מגלם איפוא את המאבק הפנימי בתוך היהדות אל נוכח תרבות יוון: האם אנו נכבשים על ידי מבטה ותרבותה, ומפנים את אותו מבט על תרבותנו ותורתנו שלנו, או שמא אנו מוצאים בחדרי חדרנו את פך השמן הקטן שלנו וחושפים את הגנוז בו? זה מאבק לא פשוט, ואני בטוח שהרבה יהודים בתקופת החשמונאים מצאו עצמם מיטלטלים בין צדדיו. אולי אחד מהם אפילו עשה קומיקס על קלף, בו הוא מתאר כיצד בנו רוצה לחגוג את חגי היוונים, והוא מתקשה למצוא לו הסבר משכנע מדוע לא לעשות זאת…

ואותו מאבק פנימי מתחולל היום, כמו כאן, בקומיקס שלפנינו, מול עץ האשוח ברחוב של פראג. העץ גדול ומרהיב ומנצנץ, בדיוק כמו פסלי יון השריריים של ימי קדם. אך האמת היא, שאין מאחריו כלום. אפשר לקשט אותו במיליון קישוטים מנצנצים – הוא ישאר חסר משמעות. הוא אפילו לא קשור לברית החדשה או לישו, שהרי מה לעצי אשוח ולארץ ישראל? האשוח הוא שריד של חג פגאני שהרומאים חגגו בדצמבר, ושכאשר הנצרות התפשטה באימפריה הרומית היא אימצה אותו, ורק המירה את משמעותו כך שישתלב במחזור חגיה. אף אחד אפילו לא טרח לתפור לו רטרואקטיבית משמעות כך שיתקשר לנצרות.

מול עץ האשוח הגדול הציב חנוכה סופגניה מסכנה מוקפת בשלכת סוכר. אבל הסופגניה הבודדה הזו, אפילו שהיא בכלל לא חלק מהותי מחנוכה, אוכלת את כל עץ האשוח בלי סוכר. שכן, המנהג לאכול סופגניות נוצר משום שהן ספוגות בשמן. אין הן אלא מעיל נפוח לשמן הגנוז בהן, שהוא זכר לפך השמן. ופך השמן הוא תזכורת לקלישאת הקלישאות, שבדיוק בגלל שהיא שחוקה צריך להלחם בשיניים נגד מכבש הציניות וכל הזמן להזכר בה: שאין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. מה שהיה אמור לככב בפריים האחרון אינו הסופגניה אלא נר החנוכה, שבלהבתו הצנועה והחרישית בולע את שלל האורות המלאכותיים של עץ האשוח.

גלמים וגיבורים

נעמיק עוד יותר. מוטיב רגש הנחיתות היהודי מול המערב אינו מופיע לראשונה בשלוש המשבצות האחרונות, אלא עולה עוד קודם לכן:

אסף חנוכה גדל על חוברות הקומיקס של גיבורי-העל האמריקאיים, וממספר מקומות בסדרת "הריאליסט" בהם נראה הילד כשהוא לובש חולצות סופרמן ובאטמן, ניכר שהוא מגדל את בנו על ברכי אותה תרבות. כשהוא ומשפחתו נוסעים לפראג הם מחפשים איפוא אזכורים לגולם באשר הוא מעין גיבור-על כזה.

הקומיקס מציג את השלג כסיבה להתייאשות מהחיפוש והחזרה למלון. אך בעומק ביותר, ברור שהאכזבה מתחילה עוד קודם לכן: בניגוד לגיבורי הקומיקס הנוצצים והנמרצים, הגולם הוא… גולם. אין הוא אלא גוש חימר חסר חן ושכל, ש'כוחות העל' שלו מוענקים לו מהקדוש-ברוך-הוא באמצעות שם קדוש החקוק בו. הוא אפילו לא יכול לתבל את קרבותיו במשפטי מחץ כמו גיבורי הקומיקס, פשוט כי הוא אילם.

והנה, גם כאן, נוגע אסף חנוכה בעצב החשוף של המתח בין היהדות לתרבות המערב: ליהדות, לכאורה, אין גיבורים מרשימים להציע לילדיה כמו תרבות המערב. וגם כאן, קשור הנושא לחג חנוכה. שכן, אבותיהם של גיבורי-העל האמריקאיים אינם אלא אלי המיתולוגיה היוונית, וחלק מהותי מחנוכה הוא המוטיב של "מסרת גיבורים ביד חלשים": כיצד גברה חולשתם למראית עין של החשמונאים על גבורתם למראית עין של היוונים.

זה כמובן לא מתחיל בחנוכה. ה'נעבעכיות' של הגולם היהודי לעומת גיבורי הקומיקס נטועה בלב הדנ"א היהודי. אחת האזהרות הבולטות ביותר בתורה לגבי הגבורה המתוקנת מתריעה בפני ניכוס גבורתנו לעצמנו: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יא-יח). הדימוי העצמי המגולם בגיבורי הקומיקס הוא בדיוק של אותו "כחי ועצם ידי" שהוא לצנינים בעיני היהודי. הם מפגינים את שריריהם במלוא הבטחון, משוכנעים ומשכנעים שטוב ויפה להתרהב בכוחותיך. גם כאשר מוצגת חולשתם, והרי לכל גיבור יש חולשה, נדמה שבסופו של דבר נועד הדבר רק כדי לספק אמינות לעוצמתם, או כדי לשמש לה צבע-רקע חיוור על מנת שתבלוט ביתר שאת. בנוסף, כוחם של הגבורים נתון להם תמיד בלי כל קשר לבחירותיהם המוסריות. הם לא צריכים להיות טובים כדי להיות חזקים – הם פשוט חזקים. זה בטבע שלהם (או בטכנולוגיה שלהם), וכעת הם יכולים להשתמש בזה לטוב או לרע. לכן גיבורי-העל ונבלי-העל הינם כה דומים זה לזה.

היהדות חשה מאז ומעולם את השקר והשחץ שבדימוי עצמי זה. יש בנו כוחות, היא אומרת, אך הם אינם שלנו. הם מתנה, ועלינו להיות ראויים להם. זו הסיבה שאחד מה'תחליפים' לגיבורים אלו הוא באמת הגולם מפראג. גמלוניותו של הגולם אינה העתק חיוור של גיבורי העל, אלא התרסה רדיקלית כלפיהם: אתם חושבים שאתם משהו, אומר הגולם, אך אתם שום-דבר; אני יודע שאני שום-דבר, ולכן יש סיכוי שאהיה משהו.

מגיבור/אנטי-גיבור לגיבור-צדיק

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק המעניין ביותר. למרות שאסף חנוכה גדל על סדרות הקומיקס האמריקאיות, הוא ממש לא נשאר שם. הוא היה יכול בקלות לעשות קריירה מצליחה בתור צייר של גיבורי-על באמריקה, אך הוא בחר שלא לעשות זאת. הוא בחר לעשות יצירות קומיקס מאד אישיות ובוגרות, שגיבורן הראשי הוא דוקא האנטי-גיבור. אם סוקרים את יצירתו של אסף אפשר לראות שמהרגע הראשון המוטיב המרכזי החוזר בהם הוא ההתפכחות מהחלום הילדותי שהחיים הם כמו קומיקס לילדים או סרט הוליוודי, וההכרה הכואבת שאיננו גיבורים, איננו מושלמים, ובכלל שהחיים מלאי פשרות ואכזבות. אפילו רק העטיפה של ספרו הראשון, "סמטאות הזעם" (שעשה בשיתוף עם חברו הקרוב אתגר קרת), המציגה נער רגיל ובלתי-מרשים צועד מתחת לפוסטר של כוכב קולנוע גדול מהחיים, משקפת זאת. גם בסדרה שלפנינו, "הריאליסט", אחד הטורים החינניים ביותר עוסק בדיוק בכך. יצירתו של אסף כולה חדורה בשפלות-רוח מאד כנה ויפה לדעתי, שעלינו להכיר בחולשות שלנו ולא לחיות בשגעונות גדלות וגבורה.

לאור זאת, מאד מעניינת העובדה שאסף, אם לשפוט לפי הקומיקס, בוחר לגדל את בנו, בכל זאת, על ברכי אותם גיבורי קומיקס מוחצנים, שכל יצירתו הבוגרת אומרת התפכחות מהם. מדוע הוא עושה זאת? אם אסף הבוגר הבין שהגבורים הללו הם עורבא פרח, מדוע להכניס את בנו לכתחילה למועדון המעריצים שלהם? מדוע להשקיע את הבן בחלום שלדידו של האב עצמו נועד להתנפץ?

התשובה, כך נדמה לי, פשוטה: אסף סבור, במודע או שלא במודע, שמסלול ההתבגרות התקין עובר, בתור שלב ראשון, דרך הערצת הגבורים האלה, אך ברגע מסוים מגיע שלב מתקדם יותר בו צריך להתפכח מהם. משהו בהערצת הגיבורים בונה אצלנו גבורה, אומץ, נחישות וכן הלאה, ותכונות אלו חשובות, אך מצד שני התבגרות מתוקנת צריכה מתישהו גם להתפכח מהאשליה שבאמת יש בנו את הגבורה והאומץ הללו.

המודל החינוכי הזה מאד מקובל היום לדעתי, ואכן יש בו הגיון בלתי-מבוטל. עם זאת, אני חושב שאם נעמיק בו נראה שהוא לוקה במתח קשה מנשוא. זהו מודל חינוכי לפיו הדרך היחידה להגיע לדימוי-עצמי נכון היא לבנות פסל ואז לנתצו, לרקום חלום ואז לנפצו, בלי שום אינטגרציה מאוזנת ביניהם. כאשר בונים דברים בנפש בצורה כזו, אני סבור שבסופו של דבר יוצאים קרחים מכאן ומכאן: מצד אחד גדלות-הנפש שהגיבור אמור להקנות לילד המתבגר אינה גדלות מתוקנת, שכן הדמות המייצגת אותה נפוחה ומוחצנת; ומצד שני שפלות-הרוח שרוכשים כאשר מתפכחים מהגיבור אף היא אינה שפלות מתוקנת, שכן היא כל הזמן מלווה בהרגשת כשלון והחמצה ביחס לגיבור שלא הצלחתי להיות כמותו.

האם יתכן מודל מתוקן המשלב בין הגיבור והאנטי-גיבור בצורה הרמונית? המאפשר להטמיע לתוך הנפש את האמת שבכל אחד מהם, בלי ללכת בדרך החתחתים של בניית הפסל וניתוצו?

אני סבור שכן, ויתרה מכך, שהמודל הזה טמון יותר מכל דוקא בחנוכה. החשמונאים הם מאבות-טיפוס של הגיבורים היהודיים המתוקנים, וככאלה מאפיינים אותם שני דברים: האחד, שהם אכן גיבורים – הם אמיצים, הם נחושים, והם נלחמים בחירוף נפש עבור מה שהם מאמינים בו; והשני – שהם צדיקים – הם אנשים מאמינים ויראי שמים, שאינם נלחמים בשביל עצמם, וגם לא מאמינים שבהם באמת תלוי הנצחון. ראשי התבות של מכב"י הם "מי כמוך באלים יי". אתה הגיבור, לא אני, ואם איני צודק, אתה לא תתן לי להצליח. הגיבורים היהודים הם תמיד גם גיבורים וגם צדיקים, והדוגמא המובהקת שלהם הם החשמונאים. מישהו אפילו שם לב לכך שהמלה חשמונאי בגימטריא שווה בדיוק גבור (בכתיב חסר, כפי שמדויק לכתוב) ועוד צדיק.

והנה, השילוב של גיבור וצדיק הוא בדיוק השילוב בין שני הקצוות של מטוטלת הדימוי העצמי הנ"ל, רק בלי המתח ביניהן. גיבור שהוא גם צדיק הוא מישהו שהוא גם עוצמתי וגם מכיר בגבולות עוצמתו, גם חזק וגם חלש, בו-זמנית. באשר הוא גיבור הוא חזק ובעל כוחות, ובאשר הוא צדיק הוא יודע שכל כוחותיו אינם באמת שלו, אלא ניתנו לו משמיים ועלולים להלקח ממנו בכל רגע. במלים אחרות, מרכיב הצדיק שבגיבור-הצדיק הוא בעצם שילוב האנטי-גיבור בתוך הגיבור, אך לא באופן של "אנטי" החותר תחתיו ומסרס אותו, אלא באופן של זריקת ענווה המחסנת אותו מפני התגאות בגבורתו שעלולה להוביל למפלתו – ובכך מעצימה אותה עוד יותר.

המודל של גיבור-צדיק גם מקנה לילד את שתי בחינות המטוטלת באופן אינטגרטיבי, בלי להוביל לפיצול אישיות בנפשו. אספקט הגיבור שבגיבור-הצדיק מעניק לו את כל גדלות-הנפש, העוז והאומץ שילד צריך לספוג מהגיבורים שלו, ואספקט הצדיק מעניק לו את שפלות-רוח והענווה שהוא צריך כדי שתכונותיו הגיבוריות לא יעלו לו לראש. הם משלימים: הצדיק שומר על הגיבור שלא שגבורתו לא תהפוך לנפיחות גאוותנית, והגיבור שומר על הצדיק שענוותנותו לא תהפוך לרפיסות תבוסתנית.

* * *

בקומיקס, חנוכה האב מתקשה להסביר לחנוכה הבן מדוע החג ששניהם קרויים על שמו הוא תחליף ראוי לחג המולד. אך המענה למבוכתו כבר בידיו, והוא שזור לכל אורך יצירתו: קטנותו של חג החנוכה היא גדולתו. חנוכה אינו "כמעט" כמו חג המולד – הוא בדיוק ההפך ממנו. הוא הסיכה שמפוצצת את הבטן הנפוחה של סנטה קלאוס וחושפת שהוא בסך הכל פך קטן וריק. גם לנו יש פך קטן, אך הוא מלא בשמן זית זך. בזמן שהנוצרים שמים נורות חשמל על עץ עקור, ומתחרים למי יש את העץ הגדול והמקושט ביותר, אנחנו מדליקים נרות של ממש עם שמן מהפך שלנו, מחוללים בכך את המהפך הגדול ביותר: הופכים חומר לאור.

לאור נרות החנוכיה, אחרי "מעוז צור ישועתי" (שיר ששרים לה', בהודיה על כך שכל הנצחון היה בזכותו) אפשר גם לאכול סופגניות. רק לא יותר מדי, שלא נשמין.

—

מי שמעוניין לקרוא מאמרים נוספים על ההתמודדות מול תרבות יוון, אז והיום, ועל האופן בו יש לברר ולתקן את ערכי יון כדי להפנימם ליהדות, מוזמן לעיין במדור על חנוכה באתר שאני עורך, גל עיני – השער לפנימיות התורה, ובפרט במאמרים שמונת פני היפי והנצחת וגם ירשת.