ציוני, לא ממלכתי: פוסט יום העצמאות

כל שנה בתקופה הזו הוא צף אל פני השטח: סלע המחלוקת הגדול ביותר שלנו, הציונות. כל השנה אנו רואים אותו רובץ בתוך המים, ואחת לכמה זמן ספינה השטה לכאן או לכאן נשרטת עליו או אף נשברת. אך פעם בשנה, באמצע הספירה ובין צפירה לצפירה, הוא מגיח והופך לאי גדול ושחור בלב חיינו המטיל צל על כולם.

הסלע חוצה את עמנו לשלוש: מצד אחד אלו שעבורם המדינה היא גאולה חילונית, הבית היחידי שלהם בעולם, עליו הם ואבותיהם ובניהם עמלים ומזיעים ושופכים את דמם, ושלגביו הם מרגישים שאין להם ארץ אחרת, גם אם אדמתם בוערת. מצד שני אלו שעבורם המדינה היא שיא הגלות, מיסודו של הניכור החילוני ליהדות, המאיים להרוס את חינוך ילדיהם עם אייפונים וצווי גיוס, ולשטוף את ארמון התורה שלהם בגל של חול. ובין לבין, החצי השלישי: אלו עבורם המדינה היא גאולה בלבוש חילוני, המנסים לאחוז את הסלע בשני קצותיו, להיות גם דתיים וגם ציוניים, וסובלים מכך שכל צד משייך אותם לצד השני.

מזדהה עם כל הצדדים

שואלים אותי? אני מזדהה עם כל הצדדים! גדלתי בבית ציוני חילוני מובהק, בן לאדם בולט מדור המייסדים שלחם בפלמ"ח והיה מפקד במלחמת השחרור. בגיל בוגר גיליתי את יופיה של היהדות, במידה רבה כפי שניבט אלי בבהירות מתוך העולם החרדי (לאחר שהתגברתי על הדעות הקדומות שלי לגביו). אך מעגל האנשים שבפועל השתלבתי בו במסע התשובה שלי, ובו מצאתי מורים, חברים ותלמידים (ומעל הכל את אשתי), הוא של בני המגזר הדתי-לאומי, שמצאתים הפתוחים והמעניינים ביותר בעיני. כל העולמות האלו פועמים בתוכי, כולם חלק ממני.

לכן גם לגבי סלע המחלוקת הנ"ל אני מחפש פתרון מורכב, שיכיל את כל הצדדים שאני חווה.

לכאורה, כפי שחוזרים ומזכירים לי חבריי מהמעגל השלישי, פתרון זה כבר קיים: דרך הציונות הדתית, הנהנית ומשלבת מכל העולמות. אבל הם לא מצליחים לשכנע אותי. תחושתי היא, שאף ששאיפתם נכונה מאד בבסיסה, הדרך בה הם מממשים אותה מחמיצה את הסינתזה הנכונה, ומאבדת את היקר שבשני הצדדים במקום לאחוז בו. אך במקום להאריך במה שגוי לדעתי בגישה הדתית-לאומית, אני מעדיף לתאר את החלופה שאני מציע לה, או יותר נכון את אפיק ההתפתחות האפשרי שהיא יכולה לנוע בו לדעתי. זוהי דרך אמצע אחרת, המבקשת לשלב בין צדדי המחלוקת באופן שונה, ולדעתי ישר ופשוט יותר. אולי היא גם תוכל לצרף אליה תומכים משני הציבורים הגדולים האחרים.

גם וגם, אחרת

ההגדרה שגיבשתי לעצמי היא כזו: אני ציוני, אך לא ממלכתי.

יש להסביר את שני חלקי ההגדרה. "אני ציוני" פירושו שאני רואה עצמי כחלק מהמסע הגדול של שיבת ציון המתחולל בדורות האחרונים, שותף מלא לשאיפה הקולקטיבית שלנו לבנות כאן חברה יהודית מתוקנת. שותף מלא פירושו שאיני רק גר כאן במקרה אלא נוכח כאן בכוונה מלאה, ושאיני מנוכר למתרחש כאן אלא להפך, אכפת לי מכך מאד, ואני מבקש להתערות בחיים הציבוריים ולהשפיע עליהם.

באשר אני ציוני אני מרגיש קרוב לשאר האנשים המגדירים עצמם ציונים (דתיים ושאינם). כולנו רוצים לצאת מהסבילות הגלותית ולחזור להיות גוף פעיל בהיסטוריה הלאומית והעולמית. איני מרגיש חלק מהגישה החרדית הקלאסית, המשקיפה על ההתרחשות המדינית מבחוץ ומעורבת בה רק במידה שהדבר נוגע למגזר החרדי. מבחינת הגישה החרדית דבר לא השתנה במאות השנים האחרונות, והמדינה אינה אלא גוף נוסף בשורה של "פריצים" שאנו צריכים להתמודד עמם. אני לעומת זאת רואה בעובדה שחצי מעם ישראל התרכז מחדש בארצו לראשונה מזה 2000 שנה הזדמנות היסטורית להתחיל לקדם בצורה פעילה את חזון הגאולה הנבואי שליווה אותנו מאז שחר קיומנו כעם. אך "ציוני" הוא רק החצי הראשון של ההגדרה. החצי השני בדרך כלל אינו הולך אתו, ואפילו נתפס כהפך שלו, אך אני בכל זאת רוצה לשדכם: "לא ממלכתי". אמירה זו פירושה, שלפני שאני "ישראלי" או אזרח המדינה אני יהודי, והמסגרת המחייבת אותי היא התורה. ממילא איני משועבד לחלוטין לשום אידיאולוגיה, שיטה ומשטר אחרים, וזה כולל את הקונסטלציה הפוליטית-תרבותית שנקראת "מדינת ישראל". איני מורד בה או נלחם בה, וגם איני קורא חלילה לאנרכיה. להפך, אני חושב שיש להכיר תודה למדינה על רבים מפועליה. הכוונה היא שאני פשוט לא 'שפוט' שלה, ולא מחויב להצדיע אוטומטית לכל סמליה, טקסיה וחוקיה. אני בן-חורין מבחינה מחשבתית, ומבקש לחשוב 'מחוץ לקופסא' הציונית. זה אומר שאני עשוי לקבל חלק ממרכיביה, לדחות אחרים, ובאופן כללי להיות ביקורתי כלפיה. אני חופשי למשל לפתוח את השאלות, כיצד נועדה להיראות מדינה יהודית גם בלי קשר אליה? במה מדינת ישראל אינה עונה על הגדרה זו? ומה יש לשנות בה כדי שתתקדם לחזון זה?

באשר איני ממלכתי מעגלי ההזדהות שלי הפוכים מאלו של היותי ציוני. כבלתי-ממלכתי אני דוקא מרגיש קרבה, ושואב השראה, מהחרדים. הללו עומדים על מקומם, מחוברים ליהדות שורשית, ואינם נסחפים אחר רגש ההתלהבות מעצם קיומו של ממסד מדיני המתקרא בשם "ישראל". הם נטועים בתורה, משקיפים מתוכה על העולם וחופשיים להתדיין על כל הדברים במציאות ביתר ריחוק ופתיחות. לעומת זאת, מנקודת מבט זו אני מרגיש דוקא ריחוק מהמגדירים עצמם ממלכתיים. הללו מקבלים כמוחלט דברים רבים שבעיני צריכים להיות פתוחים לדיון, כמו למשל שיטת המשטר, החוקים, ההמנון, מערכת החינוך, ועוד. "ציוני, לא ממלכתי".

כל אחד משני חצאי ההגדרה הזו מחלץ את החצי השני מקבעון: אם אני מרגיש חלק משיבת ציון האם זה אומר שאני חייב להיות 'ממלכתי' ולסגוד למדינה? לא, אני יכול להיות ציוני ולא ממלכתי – הציונות שלי רק תרויח מחירות תודעתית זו. ואם אני ביקורתי כלפי הממסד ושיטתו, האם זה אומר שאני חייב להיות לא-ציוני? לא, אני יכול להיות לא-ממלכתי וציוני – מדוע שבוני המדינה 'יגנבו' לי את החלום היהודי העתיק של חיבת ציון ושיבת ציון?

"ציוני, לא ממלכתי" היא גם ההגדרה הישרה ביותר מבחינת האמונה בה': מרכיב ה"ציוני" מכיר תודה לקדוש-ברוך-הוא על הזכות שהעניק לנו לחזות בתחילתה של שיבת ציון ולחיות בארץ הקודש אליה נכספנו; ומרכיב ה"לא ממלכתי" שומר אמונים לחובה שהוא הטיל עלינו לבנות חברה החיה לפי התורה והמצוות, ולנסות להעמיד על תיקונו כל נסיון לעשות אחרת.

עצמאות כפולה

הרב קוק הרבה לדבר בשבח החלוצים שעלו לארץ, ישבו והפריחו אותה, ואף שהם התנערו מעול התורה והמצוות, הוא ראה ברוח המפעמת בהם התעוררות של ה"אידאה הלאומית" השבה ומופיעה בעם ישראל. בהמשך לכך חשים רבים מתלמידיו היום כי התגלמותה של האידאה הלאומית הזו, "כלל ישראל", היא המדינה, וזאת מפני שעצם הקמתו של גוף מדיני, יהא אשר יהא אופיו, מהווה התמצקות של הלאומיות היהודית.

אני רוצה להגיד: יתכן… ויתכן גם שלא. יתכן שהמדינה היא פשוט מה שהיא, נסיון להפוך את עם ישראל ללאום ככל הלאומים, שהתנ"ך הוא ה'מיתולוגיה' המכוננת שלו. יתכן גם שהמדינה היא משהו באמצע, ניצוץ של לאומיות יהודית אמיתית העטוף בתרבות וערכים חיצוניים וחילוניים שצריך לקלף כדי למצוא אותו. וייתכנו גם כל מיני אפשרויות אחרות. העיקר הוא לא להפוך את האידיאה הלאומית ל'אידאה פיקס' הנעולה על כך שהמדינה וכל מוסדותיה קדושים, מצדיעה לכל פקודותיה ומצדיקה כל פעולותיה (דבר זה נחוץ במיוחד בתקופה בה המדינה שועטת בבירור בכיוון ההפוך בו היינו מייחלים – מפנה יישובים יהודיים ומוסרת שטחים לערבים תמורת לא-כלום, משחררת טרוריסטים מורשעים ברצח ולעומת זאת מכנה השחתת רכוש "טרור יהודי", וכן הלאה).

אני קורא לכם להכריז מעתה על ה' באייר כיום עצמאות כפולה: עצמאות פיזית משעבוד לאומות העולם, ועצמאות מנטלית מהממסד שהקמנו – לא מתוך איבה והתנכרות, אלא מתוך אהבה ולקיחת אחריות.

—

גרסה מקוצרת של מאמר זה מתפרסמת ב-ynet יהדות.