מ"הולילנד" לארץ הקודש

מאמר דעה שלי שהתפרסם בעלון גל עיני בערב פסח.

—

אוזננו כבר התערלה למשמע המלה הלועזית המהדהדת מזה מספר שנים במסדרונות בתי המשפט ובכלי התקשורת שלנו והפכה לשם נרדף לשחיתות בצמרות ההון והשלטון, ואיננו נותנים דעתינו על משמעותה. אך העובדה האירונית המרה היא שפרשת "הולילנד", פרשת השוחד הגדולה והמכוערת ביותר שהתגלתה בארצנו בשנים האחרונות, נקראת על שם "ארץ הקודש" שלנו עצמה, לא פחות.

האירוניה הזו זועקת שנתייחס אליה. השם האנגלי "הולילנד" היה פעם חינני: הוא הִדהד את הערגה והגעגועים של יהודי התפוצות לארץ ישראל, והזכיר את תגובותיהם הנרגשות, כשל ילד קטן המוצא מחדש חפץ יקר שחשב שאיבד, בבואם לארץ, ובמיוחד לירושלים ולהר הבית. אך אותו שם עצמו מביע כיום רוח אחרת, צוננת הרבה יותר, המנשבת מחופי אמריקה אלינו: רוח ה"חלום האמריקאי" החומרני של רדיפה חסרת מעצורים וחסרת מצפון אחר הצלחה גשמית, שאנשים וגופים שונים מנסים לכפות על ההווי הארצישראלי בשנים האחרונות.

ההיפוך הזה משתקף בצורה מדויקת בשינוי שעבר מתחם הולילנד עצמו. כשני דורות של מטיילים זוכרים לטובה את מתחם הולילנד הישן בשל חורשת האורנים היפה שהיתה בו, וכמובן הדגם המפורסם של ירושלים בימי בית שני. אך החורשה גולחה והדגם סולק המתחם כולו נהרס כדי לפנות מקום לאנדרטה מפלצתית בממדיה הדורכת כמגף של כובש זר על הנוף הירושלמי ומשדרת בדיוק ההפך ממה שירושלים – שמשמעות שמה "יראה שלמה" – אמורה לבטא: השתחוויה צנועה לבורא העולם.

החדשות הטובות הן שארץ אכן מקיאה מתוכה תועבה. זו אחת הסיבות שארץ ישראל מכונה "ארץ הקודש": היא מהווה את 'הבטן הרגישה' של כדור הארץ, שלא סובלת לאורך זמן גסות רוח עליה וכביכול דוחה אותה. השחיתות נחשפה, האשמים עמדו לדין, ומעתה שבע עינים ישגיחו על כל מי שינסה להחליק תוכניות בניה כה בלתי-חוקיות בדרכי מרמה ושוחד. מה לגבי מגדלי "הולילנד פארק" עצמם? טוב, מעבר לכך שהם משמשים בתים לאלפי יהודים יקרים וחפים מכל פשע, הם כנראה ימשיכו להזדקר מתוך קו הנוף הירושלמי ולהטיל עלינו את צלם הארוך עוד זמן רב, מזכרת כואבת, אך חשובה, לפסגות הגאוה ורדיפת הממון שאנו מסוגלים להעפיל אליהן.

לא לשוב מצרימה

ביכולתנו ללמוד דבר נוסף מאנדרטת הולילנד. נוכח ממדיה, קשה שלא להזכר בפירמידות המצריות שבנו לעצמם הפרעונים. מלכי מצרים – ובפרט פרעה 'שלנו', ששעבד אותנו באכזריות וסרב לשחרר אותנו בכל מחיר – הם אבות-הטיפוס של המנהיגים המגלומנים הסבורים שכוחם אינסופי, שהם מעל כל חוק ושיכולים לעשות כל העולה על רוחם. אחד הפרעונים מתואר כאומר על עצמו "לי יאֹרי ואני עשיתִני" – הוא מדמה לעצמו כי הוא ברא אפילו את עצמו. הפרעונים האלילו את עצמם ולכן בנו לעצמם מקדשי ענק.

עד כמה ששגעון גדלות כזה נדמה קיצוני ובלתי רלוונטי אלינו, אנו מוזהרים שלא להגיע אליו – לא לשוב אחורנית למצרים ולדרכיה. ליתר דיוק, זוהי אזהרה המוצבת בפני המלך היהודי, כלומר בפני המנהיגות שלנו. התורה אומרת להעמיד "מלך ככל הגוים" בבואנו לארץ, אך היא מיד מזדרזת להבהיר כי את המודל המלוכני הגויי יש 'לגייר': "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס… וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים… וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו…" (דברים יז, טז-כ).

תאוות הממון היא חלק מרשת של פיתויים הפרושה כמצודה מתחת לרגליו של המנהיג היהודי. אך כל הפיתויים מובילים למקום אחד, ממנו רוצה התורה להציל אותנו: "לבלתי רום לבבו מאחיו". הדימוי העצמי של המנהיג שהוא נישא מעם הוא-הוא הנקודה הפרעונית העשויה לפעם בו והמובילה לכל השאר. האם זה מקרה שאותו המנהיג המעורב בפרשת הולילנד הוא זה ששלח פרשים חמושים באלות לפינוי היישוב האלים ביותר שראינו, וגרר אותנו למלחמה המיותרת העקובה ביותר מדם חילינו בשנים האחרונות? שני אלו נובעים מתוך התנשאות וניתוק מהעם, ואין זה פלא שהם כרוכים יחדיו עם רדיפת כסף וזהב.

יציאת מצרים השלמה היא גם עקירת היסודות המצריים בתוכנו. מצרים אז ואמריקה היום הן אימפריות החומר והכסף הסובבות אותנו בכל תקופה, ושבגלוי או בסמוי מפתות אותנו להשתעבד אליהן. עלינו לשוב ולשאוף להנהגה יהודית אמיתית, הצומחת מתוך עולם התורה ומבקשת לעצב כאן חברה קדושה ומתוקנת. כך נוכל להסיר מעלינו את כתם "הולילנד" ולהפוך את ארצנו מחדש ל"ארץ הקודש".

—

הודעה חשובה: בחג שבועות יחקיים סמינר של ארגון "התקשרות" בישוב ניר עציון, בימים ב' עד ד', ד-ו סיון (2-4 ביוני), בהשתתפות הרב מיכי יוספי, יחיאל הררי ועוד. אני ואשתי, נעמה מנוסי, נהיה שם בחג ונמסור מספר שיעורים. אתם מוזמנים!