רצתה ההשגחה ושני מאמרים קצרים שלי בנושא בית המקדש מתפרסמים היום. המאמר הראשון נכתב עבור המדור "בית חלומותיי" בעתון מקור ראשון, והמאמר השני נכתב כמאמר הדעה הפותח של עלון השבת הצעיר "גל עיני". תהנו ושבת שלום!
בית חלומותיי
זהו זמן תשובה. נשמות נפקחות ויוצאות לשוט בעולם, ואז לאט לאט, כמו זרעי סביון מתעופפים בסרט המוקרן לאחור, נשאפות ומתכנסות עד שנאחזות בשורש משותף.
בעלי התשובה החדשים, ואני ביניהם, מגיעים ליהדות במידה רבה כי היא מחזירה לנו תחושה של בית. גם אם גדלנו בבתים טובים ובחיק משפחות אוהבות, עדיין היה בביתינו משהו פרוץ. אין כוונתי כעת דוקא לפריצות מינית, אלא בעיקר לפריצות רוחנית: אלו בתים עם חלונות הפתוחים לכל רוחות ותרבויות העולם, ושכתוצאה מכך רוח פרצים תודעתית משתוללת בהם. הכל רועש, ואין חדר שקט להתכנס אליו ולהעמיק. גם בתוך הבית מרגישים חסרי-בית.
היהדות אוספת אותנו אליה ומחזירה לנו תחושה של בית: היא מאפשרת לנו לבנות קן זוגי ומשפחתי, להשתייך לקהילה, ומסביב להכל להתעטף בבית רוחני – היכל התורה, הפותח בפנינו חדר לפנים מחדר של יֹפי ואמת. גם כשאנו מרימים עינינו מדפי התורה ופותחים שוב חלונות לתרבויות העולם (והיום ברור לנו שאנו חייבים לשוב ולעשות זאת, שהרי לשם מה הוליכו אותנו משמים לארצות הניכר אם לא כדי שנדע להשיב לתורה אותיות אבודות הפזורות בהן?), אנו עושים זאת כדי חרך, במידה, ובמהרה שבים ומגיפים אותם. אין עוד רוח פרצים אלא מרחב שקט, מרכז, מקום.
גדר שקופה
אין זה מפתיע איפוא כי בלב התורה ניצב ציור של בית: משכן ה' הנודד, שפעמיים נקרש למקדש ופעמיים נחרב, ועודנו מחכה לקום בשלישית. אך כאן מתרחשת תפנית בעלילתנו: חלק גדול מבעלי התשובה החדשים, ואני ביניהם, מתקשים מאד לחפוץ להכנס בשערי בית המקדש השלישי. עולמנו – אכן, עולם היהדות כולה כיום – בנוי מאותיות וממחשבות, וממעשים קטנים הטווים רשת עדינה של קדושה סביבנו. גם ציור המקדש שכל הקורים מובילים אליו מורכב עבורנו ממלים, מדימויים, מרעיונות. כיצד נעבור מהם לבית אבן, דם ובשר?
אז אני מודה: אף שאני מתפלל שלוש פעמים לחזות בבנייתו, בית המקדש הגשמי, עם המזבח והקרבנות והאש והקטרת, עוד זר ומוזר לי. אני עוזר לבני בן ה-9, ה' ישמור על נשמתו, ללמוד את המשניות המסובכות על המקדש. ואנו מצליחים. אך בקרבי פנימה נפחד ונרחב לבבי מהאופן בו הוא מתהלך בהיכלות המקדש כמו היה ביתו השני, מהאופן בו העולם הטקסי והקדמוני הזה הוא חלק כה טבעי מעולמו הפנימי. אנו פוסעים יד ביד, אך משני צדדיה של גדר שקופה, הוא בפנים ואני בחוץ.
אני מסוגל למצוא פתח אל המקדש רק בדרך אחת: כשאני מזכיר לעצמי שלכל נושא בתורה יש ממד פנימי המנשים אותו. הפשט הוא כאבן על פי באר, שרק כאשר גוללים אותה ומגלים את מעמקי הרמז, הדרוש והסוד שמתחתיה, מתמלא הלב בדברי א-להים חיים (ואף לתוך המלים החקוקות בפשט נוצק תוכן חדש). בדבר זה נוכחתי שוב ושוב: בריאת חוה מן הצלע, קורות האבות, השקאת הסוטה – אלו ועוד התגלו לי כקצהו של קרחון עמוק ופלאי ששלל סודות משובצים בו כיהלומים בוהקים. האמונה כי אותו הדבר תקף בודאי גם לגבי חזון המקדש על פרטיו, מצליחה לגרום לי להתקרב אליו במקצת.
מעבר לפינה
אפשר לומר שבית חלומותיי הוא מציאות עתידית בה פנימיות התורה – חכמות הקבלה והחסידות, על מבניהן ודימוייהן העשירים – הופכת לחלק מהחיים של כולנו. פנימיות התורה היא בעיני המפתח לפנימיות של הכל: פנימיות לבנו, פנימיות מערכות היחסים שלנו, פנימיות הידע המדעי שלנו, פנימיות העולם. במובן זה, הכניסה בסודה הוא ככניסה לבית – מעבר מרשות הרבים הרועשת והמתעתעת לרשות היחיד – יחידו של עולם – בה ניתן להתבונן ולהעמיק בשקט בכל. בחוץ עוטים לבושים ומסכות; בבית מתפשטים מהם ומתגלים כפי שאנחנו באמת. ככל ששפת הסוד תהיה יותר חלק מאתנו, כך נוכל לחיות פחות בחוץ ויותר בבית, ובמקום לִגְלוֹת להתגלוֹת.
מה לגבי המקדש הגשמי? הרי סוף סוף "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וכל גדולתה של היהדות טמונה בכך שלהקת המחשבות הנודדות שלה מוצאת לבסוף גם מנוח לרגלה ונוחתת כאן בעולם המעשה. ובכן, לעת עתה אני שמח שהוא מעבר לפינה, סמוי מן העין. כשנשוב לדבר את שפת הסוד והנשמה,אני מאמין שכבר נהיה בשלים לחשוב ביחד כיצד לשרטט מחדש את תוכנית המקדש ולגשת להגשמתה. כשנחזור הביתה, נוכל גם לבנות אותו.
[פורסם לראשונה במדור "בית חלומותיי" במקור ראשון, שבת פ' נשא תשע"ד]
ההר והבית
השבוע ציינו רבים במחול ובזמרה את "יום ירושלים" – יום כיבוש העיר המזרחית לפני 47 שנה.
כולנו יודעים מה התחולל באותן שעות גורליות בסוף המלחמה. בטרם יבשו דמעות השמחה, בטרם נדמו קריאות "הר הבית בידינו" ובטרם סיימו חיילים ומפקדיהם להצטלם למרגלות הכותל, בחשו כבר ידיים מאחורי הקלעים ובישלו הסכם המעביר את שליטת מתחם הר הבית לידי הוואקף המוסלמי. קברניטי המדינה היו מסוגלים להתמודד עם הכותל – אדרבה, דומה שרצו אותו מאד – אך מקום המקדש עצמו הרגיש בידם כתפוח-אדמה לוהט שיש להשליך במהרה לידי אחר. עם התוצאה אנו חיים כבר 47 שנים: יש לנו הר איך אין לנו בית; יש לנו כותל חיצוני אך אין לנו יכולת להכנס בעדו – לפחות לא כיהודים, עם תפילין על ראשנו וסידור בידינו.
נתבונן רגע בתמונה הזו: ריבונות על חיצוניות ההר, ובמקביל – הפקרת פנימיותו. מסגרת יציבה ובתוכה חור שחור, מודחק. אם נרצה, נוכל לראות בה משל לציונות כולה, וכן רמז כיצד להתקדם ממנה הלאה.
סוד המלכות
הציונות ביקשה להשיב את היהדות לפסי הרכבת של ההיסטוריה המדינית. היהודים טיפחו חיי פרט, משפחה וקהילה למופת, אך בתור לאום בעל ממלכה שכחנו כיצד לתפקד. הציונות רצתה מלכות, והיתה נחושה לגייס את כל משאביו הגשמיים והרוחניים של העם כדי להשיגה. ברם, בין אם מתוך שהיו רחוקים כבר מרוח ישראל סבא, או שהיו קרובים אך ביקשו למרוד בה, ניגשו חלוציה לעשות זאת בכלים שלא שאבו מהיהדות, אלא מרוח 'מדינת הלאום' הכללית.
לפי פנימיות התורה, רעיון מלכות ישראל מגולם באחת מהספירות הקבליות – הספירה האחרונה ששמה "מלכות". כידוע לכל המציץ בסידור, ספירת העומר שאנו מצויים במהלכה כולה חתירה הדרגתית אל תיקונה השלם של ספירת המלכות.
והנה, על ספירת המלכות המתוקנת, המתגלמת בדמות המלך או המנהיג המתוקן, מוסבר בקבלה כי "חיצוניותה גאות ופנימיותה שפלות". תופעת הגאות והשפל נודדת כאן מהים אל הנפש: על המלך לשלב בין גאוה והתנשאות כלפי חוץ לבין שפלות רוח כלפי פנים. עליו לדעת להפגין לסביבה רוממות וסמכותיות, אך תכונות אלו צריכות להיות בגדר לבוש בלבד (על דרך "ה' מלך גאות לבש"); כלפי פנים עליו להיות חדור בחוויה ההפוכה בדיוק – לחוש שפלות רוח עמוקה, כאילו הוא עבד ה', לא מלך. שילוב זה יבטיח את הצלחתו.
למלא את החלל
והנה, אם אנו מסתכלים על הולדת הציונות, ניתן לתארה כמרידה ביהדות שרק פנימיות המלכות היתה מתוקנת בה, לטובת הקיצוניות ההפוכה – 'ישראליות' המעמידה רק את חיצוניות המלכות. יהדות הגלות היתה חדורה בהרבה שפלות וענווה, הכפיפה ראשה מול ה' וחכתה בסבלנות לבוא המשיח. הציונות מאסה ומרדה בכך, התנערה מתכונת השפלות והחליפה אותה בחזון של גאוה לאומית, לקיחת גורלנו בידינו והקמת מדינה ארצית חזקה ויציבה.
ביסוסה של ירושלים כבירת המדינה בעוד לבה מחולל וחלול, הינו שיקוף בזעיר-אנפין של המפעל הציוני כולו: לבוש חיצוני של גאות שאינו חדור בשפלות, חיצוניות המלכות בלי פנימיותה. אין זה פלא איפוא שבדורות הבאים החלה הרוח הציונית לדעוך, ורוח של שפלות שלילית – ה'פוסט-ציונות' – החלה להחליף אותה. חזות הגאוה אינה מחזיקה מעמד בלי שרוח של ענוה מפעמת בתוכה, ואם זו לא תבוא מצד האמונה היא תבוא מהצד השני.
התיקון לכל זאת הוא כמובן למלא את החלל – להפיח מחדש את נשמת האמונה היהודית בתוך המפעל המדיני שהקמנו. עלינו להזכיר לעצמנו שלא באנו הנה רק כדי לבנות "בית לאומי", אלא גם ובעיקר כדי לבנות בית לה' – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כיצד בדיוק יראה, זאת עלינו לברר בינינו לבין עצמנו כפי שיהודים עושים זאת – בלימוד תורה משותף. כשנעשה זאת ונשלים את בנין ספירת המלכות, נוכל לחגוג את יום ירושלים בשלמות.
[פורסם לראשונה בעלון גל עיני, שבת פ' נשא תשע"ד]
הרהורי תשובה 
אדמו"ר הזקן שואל בתורה אור: אחרי שתוקנו התפילות, לשם מה אנו מצפים לעבודת הקורבנות?
לי (שגדלתי בבית חב"די), השאלה בלבד עוררה אותי לתת משמעות יותר לתפילה (התפילה שלי יש הווה אמינא שתחליף קורבן?! עלי לשנות אותה כדי שיהיה מקום לשאלת אדה"ז).
כעת למדתי שיש כאלו שצריכים גם את התשובה 🙂
אהבתיאהבתי
ניר יקר – שלום עליך –
קשה לעמוד בפני עמקותך והיקפך.
אבחנותיך יוצאות מן הכלל – בייחוד זו על הלב המחולל והחלול –
אך בכל זאת אינני משתחרר מן התחושה שהפשט הפשוט – אכן כן, בניין בעץ ואבן – נסוג אצלך מפני הפנימיות, סודות תנט"א החבויים,
אשר הם שהופכים להיות קנה המידה לעצם ההיתכנות, ואף לרצון הטרומי לגשת אל כל העניין.
לענ"ד, זהו היפוך הדברים על ראשם.
לא התלבטת כך לגבי מצוות התפילין, כי הם "שרדו" ברצף כל דורות הגלות.
אני מנחש שכן התלבטת כך לגבי מצוות פתיל התכלת – שנסתר ונגלה מחדש, בסוד גאולה. (וסליחה אם טעיתי!).
ובכן, מן הפרט אל הכלל – תן נא כבוד לה', אשר נכונותו (ואף התאוותו) לשכן בינינו הופיעה בתורתנו כציווי מחייב.
והרי למדנו בהקשרים רבים את סוד ההיענות ההדדית – שהוא ית' ייענה לנו כאשר ניענה אנו לו. (בשעשועים – השועים זה לזה אהדדי, והד כל קול נשמע כנגדו בהרמוניה).
כל עצמך ודבריך מוארים באור גאולה, אור חדש על בימת עם ועולם.
ומדוע יידחה אפוא האור הבוקע מן המקדש, מבין חרכי האבן?
וכי לא הפשט הוא המפתח והבסיס לפרד"ס, והסוד מכתירנו?
אכן, בשעת המגע בכפות המנעול עוד לא נבין ונדע את סודות ההיכל – אך אל נא נירא כי כך צווינו (צ' שרוקה) – את פתח לו!
וחזק ונתחזק וכל טוב לך ולביתך –
יהודה עציון [נכתב במקור כמייל]
אהבתיאהבתי
יהודה היקר, שלום
איזה תענוג לקבל תגובה בלשונך הזהב…
אני מודה שחשבתי עליך בזמן כתיבת המאמר הראשון. בפרט, השורה האחרונה ("כשנחזור הביתה נוכל גם לבנות אותו) היתה ממש מכוונת אליך במודע. השורה הזו נבעה מתחושותי נוכח הפרויקט שלך, שאין ספק שהוא מרשים עד מאד, "ירושלים הבנויה". אני מאד בעד שכל אדם יעשה מה שבוער בנפשו, בעיקר כשניכר בעליל שהמניעים הם בקדושה, ואולי הפרויקט הזה מקדם אותנו בדרכים שאינני מבין – אך לעניות דעתי יש כאן קשירה קלאסית של הסוסים לפני הכרכרה. מה התועלת בעיצוב מחדש תיאורטי של כל ירושלים סביב בית מקדש, שלא זו בלבד שאין שום תוכנית מעשית לבנות אותו, אלא שהאנשים המעוניינים בכך הם ככל הנראה מעוט שבמעוט? לי נדמה שבה במידה שזה מקדם משהו, ואולי במידה רבה יותר, זה מרחיק את כל מי שנושא המקדש רחוק מעולמו – שזה רוב רובו של העם.
לגבי פליאתך-צערך שבית המקדש כפשוטו עודנו זר לי: כתבתי בכנות מה שאני מרגיש. אין שאלה שהחיוב להקימו הוא הפשט הפשוט, שנועד להיות בסיס הפרד"ס; אך מה לעשות שאני בעל תשובה הנוסע בנתיב האור החוזר, וחווה את הדברים הפוך ביחס למי שהאמונה היא גירסת ינקותו: עבורי אכן הסוד הוא הבסיס, הדבר הנגיש והקרוב לנשמתי, וממנו ודרכו אני מגיע לשאר הרבדים, כאשר הפשט הוא ה'כתר' המרוחק ביותר עבורי! קשירת התפילין הארציות על ידי וראשי היתה פחות או יותר המצוה האחרונה שהגעתי אליה מסיבה זו (פתיל תכלת אין לי, בענין זה היתה תמימות דעים בין ה'משפיע' הליטאי והמשפיע החסידי שלי, בתקופה שהיטלטלתי ביניהם, ובהמשך ראיתי שמו"ר הרב גינזבורג גם הוא אינו מקבל את התכלת המוצעת היום, כמנומק ב"טיפול שורש", אפשר לקרוא שם).
יותר מכך: אני חושב שביטאתי את תחושותיהם של אנשים רבים גם מאלו שגדלו בחיק האמונה. הללו יודעים שהם אמורים לרצות בבית המקדש בדיוק כמו בארבעת המינים בסוכות, אך מתקשים להזדהות נפשית עם אמונה זו. ואם הם כך – על אחת כמה וכמה רחוקים מהם. לכן אני חושב שהרבה לפני שמגיעים לתוכניות מעשיות על הקמת בית מקדש בפועל ותכנון התשתיות הנדרשות לכך, יש לעבוד על כך שבכלל תהיה הזדהות רחבה בקרב העם עם חזון היהדות והתורה בכלל. כשזה יקרה, תהיה התפתחות טבעית אל עבר הקמת בית מקדש, וגם תפיסה מגובשת יותר של איזה מין מקדש רוצים (הרבי מליובאוויטש רמז במספר שיחות שהוא יהיה שונה בתכלית משני הקודמים…). לכך התכוונתי במשפט האחרון שלי: כשנחזור הביתה (נשוב רוחנית ותודעתית אל היהדות) נוכל גם לבנות אותו (להגשים אותו מעשית).
אהבתיאהבתי
שלום עליך ניר יקר –
עלי להודות לך על הבהירות ועל גילוי הלב, על שלא עטית מעיל מילים והתייצבת כפי שהינך, לטב ולמוטב.
ובעוד שהנני מקווה ומאמין לך שכך "טב" לך, ואשריך, הריני מיצר כמובן על "המוטב" – והריהו נוגע לכלל ישראל ולכל עתידנו כאן.
אסביר את עצמי:
היפוך הפרד"ס להיותו ניצב על צמרתו, לוּ היה רק בעיה של ניר מנוסי – רוכב קרן האור החוזר – ניחא. עמנו כבר "שרד" במהלך הדורות חריגים כאלה ואחרים, בין אלה שהזיקו לו ולמורשתו, בין אלה שהעשירו אותו (ואותה) בזרמי שפע שפתחו לו מחוץ לקופסה, ובין אלה שגרמו זאת וגם זאת בפלאות תמים דעים.
אבל בכל זאת לא בקלות ארפה ממך, ניר יקר, משתי סיבות (לפחות):
ראשית – הינך מורה לרבים, ומורה ברוך כשרון ורב כלים, ולכן אין אחריותך נגמרת בדל"ת אמותיך.
שנית – אני קובע בצער שאין זו רק "בעיה שלך". הבעת כאן בבהירות עמדה אשר רבים נכשלים בה, מדעת ושלא מדעת, בלמדם (כמורים ותלמידים) את המדרש עיקר, ובדרגה גבוהה את הסוד עיקר, והמעשה טפל לו – אם בכלל – ונקטתי "מעשה" שהריהו תאומו ובן זוגו של הפשט.
טענתי היא שהיהדות תורת חיים היא, קודם כול ולפני הכול, והיא מסכת חיובים – בבסיסה – ומעשי נדבת לב, חן וחסד, בנדבכיה הגבוהים. המדרש והסוד – גם הסוד מין מדרש הוא – הריהם עיטורים וכתרים לה, פותחי לב, מרחיבי דעת, עושים לה כנפיים, אך אין הם עיקר ולא גזע.
שיבוש ההיפוך של כל הנ"ל מביא לא רק דרשות ה"משחררות" ממצוות דאורייתא (וגוברות עליהן ר"ל) – כפתיל תכלת או שינה בסוכה – אלא גרוע הרבה יותר, הוא מפתל את היהדות בקשר של חניקה עצמית, שלא יתגשמו ייעודיה. כי אם עתה, כשהמקדש רחוק, ורצונו נחלת מיעוט כפי שאמרת, ועוד ניתן לבוז לנערים כי ישחקו לפנינו, כבר יוצא אתה חוצץ נגד תכנונו – מה תעשה כאשר תתקבלנה תפילותיך (תמידים כסדרם, מוספים כהלכתם), כשיבשילו התנאים והרצון יפשוט? כלום לא תתריע אז על הסכנה ותזהיר את כל אשר יטה לך אוזן?
תמהני עליך איך לא תבין שעצם התכנון, והגשתו אל הציבור, הריהו "סוס" או קטר המקדם את השאיפה להגשמתה – אם גם רחוקה היא, (ואם גם לא כוח סוס יחיד כמובן, אלא אחד מקוולריה). תחת זאת, הינך "מנצל" את ריחוק הדעת בציבור, ואת היותנו מיעוט, כדי לקטול את השאיפה באיבה – לפחות בערוץ זה – להכות על ראש הנבט, ולבכר את פיתוח השאיפה רק בערוצי "העצמת הנפש" למיניהם, המתנשאים למלוך במקום לשרת.
והנני טוען כי "ההנפשה" הדווקאית הזאת – בלבבי מקדש אבנה וכד' – יוצרת הדמיה של גאולה תחת הגאולה עצמה, הראויה להיבנות בממש, בעץ ואבן, איזמל ומסמרים. זהו מין מנגנון המושך את הגלות אל תוך הגאולה, כי בגלות התנחמנו, נעבעך, בהדמיה – נצרפה הדרשה בשריפה ותהי לנו אבן, הדמעה היתה לנו לחומר, ובאין גפן ותאנה לגמנו מן הסוד כדבש לְמתוק – ועתה מה? להיכן נוליך את כל טוּב ארץ חלב ודבש? וכי לא אל "המקום הזה"?
ובכן, בעוד הנני דוחק את הקץ במודע (וכופר בשבועה ההיא), הרי אתה מרחקו, ואין בין זה לזו אלא ידית קטנה של דל"ת, בסוד כף המנעול (וראה ברש"י כתובות קי"א א', כי קניתיו בשינוי). צר לי לִשנות, כאמור, שביטאת בבהירות התנגדות שאני קולט זה שנים רבות (בדרך כלל יותר במטושטש) משלומי אמוני ישראל, ואם תותר לי הכללה סטטיסטית אגלה כי כוונתי לבני הציבור החרדי והאוחזים בגלימתם.
אפליג ואומר כי חושד אני אף במלמדים של ילדך – גם אם בונה הוא דגמים ממשיים של מקדש – שסוף-סוף יטו אותו מן המסקניות הפשוטה היוצאת למעשה, שהרי הוא ילמד את דוגמתם (בחולם ושורוק), שהם מלמדים ואינם עושים (כפי שלמדו מרבותיהם, במעגל סגור), שנִצרתם חזקה מִמנופם, בלמיהם מִמנועם.
לסיום, אשוב אל התנגדותך לפרוייקט התכנון מזווית לשונית –
כשכתבת, עמד גבריאל על אצבעותיך והקלדת כי "יש כאן קשירה קלאסית של הסוסים לפני הכרכרה" אף שכיוונת אל ההיפך מזה. נו, מין מיני 'מוייפס' לעניים –מציאת משיח בהיסח הדעת נזרקה בך – ולא זו אף זו: השורש 'כרכר' בא במקרא פעמיים, ושתיהן קשורות להשראת השכינה, עבר ועתיד, לאמור:
"וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה', וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר" (ש"ב ו' י"ד-ט"ו).
"וְהֵבִיאוּ [יושבי איים רחוקים] אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה', בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלַים אָמַר ה', כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה'" (ישעיהו ס"ו כ').
לוּ נבוא ונביא כלי טהור, לא תיסוב כרכרה לאחור, לא ירד גלגל בור, רק יַעַל רוכב ורָכוּב אל האור, בכפלַיים לְאון בַּשלישית להר מור, הללויה ואמן כי נֵעור.
וחזק ונתחזק וכל טוב לך ולביתך –
שלך, יהודה עציון
אהבתיאהבתי
תודה, מקסים.
אהבתיאהבתי
עם השנים ברור לי יותר ויותר שחבויה כאן הזנה הדדית. גם העולם הדתי, כפי שהתקיים במרחב הגלותי, נזקק לאותה ״בעיטה מטלטלת״ מצד המורדים בו, והיא שהביאה גם את מי שנשאר בין כתליו לחשיבה מחודשת ולתהליכי התחדשות רוחנית מיוחלים. היום תהליכים רבים בעולם היהודי, שהפכו לנו ללחם חוק, לנתיב ודרך מלך, התפתחו בראשיתם מבהלה ובעתה. יהי רצון שגם במציאות חיינו זו נלמד לקיים את שפת התרגום מהטלטלה אל הברכה
אהבתיאהבתי