שני אירועים, שני קני מידה, תופעה דומה: ישראל נסוגה מעזה ומולידה מחדש את החמאס כמפלגת שלטון מתוקצבת במיליונים; ארה"ב נסוגה מעיראק ומולידה מחדש את אל-קאעידה בדמות "המדינה האיסלמית" (דאע"ש) הגרועה ממנה. בשני המקרים מדובר בהפקרת השטח לטובת תנועות איסלמיות ג'יהדיסטיות אכזריות להפליא, שלא ינוחו עד שישליטו את חוק השריעה המוסלמי על ארצותיהן, ולאחר מכן על העולם כולו, לא משנה כמה גופות ערופות ושרופות יצטרכן להותיר מאחוריהן.
קריסת הפוסט-קולוניאליזם
הקונספציה מאחורי שתי הנסיגות האלו דומה אף היא: על העולם המערבי המודרני לטהר עצמו מכל זכר של 'החטא הקדמון' שלו – הקולוניאליזם היהיר עמו יצא לכבוש את העולם בתחילת העת החדשה. מאז תחילת המאה ה-20 עסוקים משכילי המערב באופן כפייתי בגיבושה והנחלתה של אתיקה 'פוסט-קולוניאלית', לפיה לאף חברה אין זכות לשלוט בחברות אחרות או להתיימר לדעת מה טוב עבורן, ועל כל אומה זכות להגדרה ולשליטה עצמית.
מה שאנו עדים לו כעת במדינות בהן האיסלם הפונדמנטליסטי מרים את ראשו, הוא תחילת קריסתה של הקונספציה הזו. לא שהקולוניאליזם של פעם היה מוצלח, ההיסטוריה מוכיחה שהוא נכשל; אך מסתבר שיש עמים שאינם יודעים לשלוט על עצמם. אם נותנים להם את המושכות תופסים אותן הגרועים שבהם, ומיד מדהירים אל פי תהום את הכרכרה שלהם (לא לפני שקשרו אליה את כל מי שבסביבתם).
במקרה של המדינות בהן עולה האיסלם הקיצוני, אין זו רק בעיה שלהן. תנועות הג'יהאד מתפשטות מזרחה לאסיה, דרומה לאפריקה ומערבה לאירופה. הג'יהאד הוא הנאציזם החדש, וכמוהו מהווה איום גלובאלי. אין זה בלתי-סביר לשער, שההיסטוריונים של העתיד יתארו אותנו כנתונים בעיצומה של מלחמת עולם שלישית בין תרבות ערב לתרבות המערב, שפרצה ב-11 בספטמבר 2001. השאלה היא רק מתי אנחנו נכיר בכך.
האחות הגדולה
בינתים, ההיסטוריונים של ההווה מחנכים אותנו ללעוג למושג האימפריאליסטי הבריטי, "משאו של האדם הלבן" (The White Man's Burden). מושג זה תיאר את חובתו בעיני עצמו של האימפריאליסט לדאוג לעמי הילידים הפרימיטיביים שכבש. "משא" זה, הם טוענים, אינו אלא גיבנת היוהרה של האדם הלבן, המתיימר להיות נעלה מבני הגזעים האחרים, ותפקיד בני דורנו הוא להוציא את האויר מהגיבנת הזו ולעבור לעידן של דמוקרטיות עצמאיות.
אך עלייתו של האיסלם הקיצוני ברחבי העולם מחייבת אותנו לבחון מחדש מושג זה. את הביטוי "האדם הלבן" ראוי בודאי להחליף ב"האדם המערבי" או "התרבותי", תחת "משא" מוטב אולי להציב "חובה" או "שליחות", וכמובן שאין להכליל את כל העולם הלא-מערבי בתחום מושאו של המשא; אך עצם הרעיון שתרבות המערבית המודרנית היא יחסית מפותחת ואחראית יותר מחברות מסוימות, ואם כן עליה לקחת עליהן חסות, דומה כי עומד בעינו חרף כל הרצון הטוב. אין הכוונה לשליטה לצמיתות, אלא למעורבות ופיקוח עד להעמדת שלטון המסוגל לאחוז במושכות בידים יציבות ובוטחות.
על המערב להתעורר מתרדמתו הפוסט-קולוניאלית הדוגמטית ולהבין שאם לא יקח אחריות על הארצות בהן האיסלם הקיצוני מתעורר מרבצו, ארצות אלו יקרסו ויפילו אותו עמן. בין הפַּטֶרְנַליזם (יחס האב) המתנשא-מדי של אימפריות העבר לבין הפְרַטֶרְנַליזם (יחס האחווה) הסובלני-מדי של עידננו הליברלי, על המערב להציב מודל של אח גדול – או מוטב, אחות גדולה – ביחס לארצות הנשבות בידי איסלם הפונדמנטליסטי: התערבות סמכותית בניהולן, לא על מנת לקצץ את רגליהן אלא על מנת להעמידן עליהן.
בהתעוררות זו לנו היהודים תפקיד חשוב – להעניק מפה ומצפן מתוך היהדות. אחרי הכל, שתי דתות הענק המתגוששות לפנינו (ובל נטעה, מדובר בדתות; הליברליזם הדמוקרטי אינו אלא כסות חילונית דקה של הנצרות) נולדו בראשיתן מתוך תורתנו, ואם כך בה אולי טמון גם המפתח לפיוסן. יתכן שזהו "משאנו" שלנו: לשמש אֵם לנצרות ולאיסלם, המשיבה אותן לשורשן ועושה שלום בין תרבויותיהן.
את החמאס יש להפיל
הרומאי קאטו הזקן היה מסיים כל נאום במלים "את קרתגו יש להחריב". אף אנו צריכים כעת לסיים כל מאמר במלים "את החמאס יש להפיל". אנשי החמאס הצהירו בפומבי שוב ושוב שאין בכוונתם לחדול מלתקוף אותנו עד שיהרגו או יגרשו את אחרון היהודים מארץ ישראל. כל הקרבנות שמבצע זה יגבה משני הצדדים יהיו הרבה פחות מקרבנות הגרירה האינסופית של ההתכתשות אתם.
אך בהמשך לדברינו לעיל נוסיף, שאחרי שנמוטט את החמאס עלינו לקחת חסות באופן אקטיבי על אוכלוסיית עזה, ובסיוע בינלאומי להעמיד עליה שלטון, כולל מערכת חינוך וכלכלה, שידאג לה טוב מכפי שהיא יודעת לדאוג לעצמה. "במקום שאין אנשים" היודעים לשלוט על עצמם, "השתדל להיות איש" הדואג להם במקומם.
—
גרסה מוקדמת של מאמר זה התפרסמה בעלון גל עיני #6, גליון פ' עקב תשע"ד
הרהורי תשובה 
ניר לא קלה היא לא קלה דרכנו את החמאס ניצחנו ועכשיו צריך להתכונן לעימות הבא!
אהבתיאהבתי
שלום ניר,
אני לא בטוחה ש"התרבות המערבית" עדיפה. הרי גם הקומוניזם הוא תרבות מערבית, וגם צאריזם, ושאריות משניהם נמצאים במערב (אלא אם המושג מערב מצטמצם לכדי מערב אירופה, בריטניה ובנותיה (אוסטרליה, ניו-זילנד וצפון אמריקה)). מקובלת עלי התיאוריה לפיה שינויים של ריכוזי הון אפשרו את הדמוקרטיה ואת מרקם החיים ה"מערבי". שינויים כאלה לא חיו עדיין בכל העולם, והיכן שלא חלו, ה"מערביות" חלשה. מעניין מה יקרה כשהמדינות האלה יפסיקו להיות כל כך עניות, או אולי: להדיר את התושבים שלהן מעושרן הנמצא רק בבעלות כמה עשירים מופלגים.
ושאלה לי אליך: באוניברסיטה מלמדים לא רק על צמיחת הנצרות מן היהדות, שלב שהיה, כמובן, אלא גם על התעצבות היהדות מתוך הנצרות, כתשובה לה. איפה אתה מול זה על הספקטרום שבין דוחה למהנהן בהסכמה?
אהבתיאהבתי
ניר, אני הוגה ברעיון הזה כבר לא מעט זמן. אני תוהה אם המצב הנוכחי לא משקף בעיקר את חוסר היכולת שלנו לממש אותו – השילוב הנחוץ של סמכותיות, הובלה, הכרה לעומק של האחר כדי להיות מסוגל ליצור אתו שיתוף פעולה, אכפתיות אמתית – ותוך כדי כך, יכולת להימנע מהרעות החולות: כוחניות, שחיתות, ניצול. אין לי ספק שזה כיוון עתידי נכון, שבו בסופו של דבר כולם יהיו גם נושאים-מובילים וגם נישאים-מובלים, אך אני בספק אם הגשמתו לא תדרוש עוד שנים ארוכות של בנייה פנימית, תוך כדי כך שהעולם ככלל ימשיך לסבול מאינסוף ההתכתשויות ואף להמשיך להתדרדר. בתרגום למצב המקומי: אני בספק רב אם יש לנו כרגע היכולת להכיל את השלטון על הפלסטינים במתכונת שעליה אתה מדבר, ואולי אין ברירה אלא להצטמצם ולהתכנס – מן הסתם תוך כדי המשך המאבקים החיצוניים – כדי להיבנות פנימה.
אהבתיאהבתי
רעיון החסות בהחלט מעניין אך הניתוח ההיסטורי לוקה מאד בעיני. ראשית, הוא לא מעלה את שאלת הקשר בין המצב הקולוניאלי לצמיחתו של הפונדמנטליזם. עלייתו של החמאס בעזה, שנתמכה תחילה ע"י ישראל כחלק ממלחמתו באש"ף החילוני, אינה רק פרי הכיבוש, והיא מהווה כמובן ביטוי לפורענות הגלומה באיסלאם; אך בניגוד לדאע"ש היא תנועה לאומית רדיקלית, שנוקטת בגישה דומה לאצ"ל וללח"י, וכוחה עולה בהתאם לרמת הדיכוי של תושבי עזה.
כמובן, משום כך יש גם לחמאס עצמו עניין גם בהמשך הדיכוי. החמאס והימין הקיצוני פועלים בשיטות דומות זה כנגד זה, וכך מחזקים את עצמם; למעשה, אפשר לומר שברמה רוחנית הם שותפים לדרך. כדי להגשים את רעיונותיך בדבר יהדות שמשפרת את תנאי זולתה נחוצה תפיסה דתית שונה מזו המשמיעה את קולה היום – אולי רק אצל הרב פרומן היה כיוון מעניין.
אני חושב שלומר שהמדינה הליברלית-הומניסטית היא רק כסות דקה לנצרות הוא אבחנה לא טובה. היא קודם כל פרי של הנאורות ושל המהפכות האמריקאית והצרפתית, שהיו אנטי-דתיות במהותן; אוניברסליות ואינידיבודאליסטיות בתפיסתן לגבי האדם וזכויותיו וחירויותיו – בוודאי גם מהדת ולגביה. כמובן שהאוניברסליזם צמח על בסיס הפאוליניזם והאינדיבידולאיזם מתוך הפרוטסטנטיות, אך העובדה שתופעה ערכית-רוחנית אחת צמחה מתוך תופעה קודמת אין פירושה שהיא ניתנת לרדוקציה אליה; אלא אם כן אין שום התפתחות בעולם.
אך יותר מעניין אותי איך אתה רואה את פריסת החסות של היהדות לגבי המדינה הפלסטינית. האם כחלק מהמנדט היהודי (או שמא נכון יותר לכתוב "מנדת"), והנתן הסדרים בטחוניים הולמים, אתה תומך בחלוקת משאבים צודקת (שטחים, מים, אפשרויות פיתוח כלכלי, בינוי, חופש תנועה והגדרה לאומית הולמת לבני דודנו (כלומר, אחינו הצעירים) הפלסטינים? ואם ידרוש הדבר מחיר מצד ישראל – והוא כמובן דורש מחיר שכולם מודעים לו – האם אתה תומך בו? כי אם לא, לא ברור באיזה אופן אתה עומד מאחורי השלכות מאמרך.
אהבתיאהבתי
התגובה הקודמת היא שלי.
אהבתיאהבתי
לקולוניאליזם היתה מטרה אחת: לבזוז את אוצרות הטבע של הארצות הנכבשות. כל זה בסדר, ותמיד היה, מימי קדם. אלא שפתאום נוכח תגבורת האתיקה בתודעה המערבית, נדרש לכך גם הצדק מוסרי. הכנסיה גם היא מיהרה לתרום את חלקה, ולבסס את מעמדה כדי ללמד את כל היצורים בעולם שיש רק תנוחה אחת ביחסי מין.
טענתך כאילו ישנה חובה מוסרית לדאוג לכל פרימיטיב עלי אדמות, לא רק שהיא מעצבנת כשלעצמה, היא בנויה על הנחת יסוד שגויה. קורות העולם אינם!! תולדה של הכוונות מוסריות, אלא בעיקר תולדה של אינטרסים, מכל הסוגים.
כל מה שאנו רואים היום בארצות ערב הוא פרי הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי שהרס את החברה השבטית הערבית לטובת רעיונות שאינם מתאימים כמו לאומיות או סוציאליזם. המערב הוליד ישויות בלתי מתקבלות על הדעת, כמו סוריה, ירדן, עיראק, בליל של שבטים ועמים, והכל לפי שרטוטים שרירותיים של פקידים מלוקקים מבריטניה וצרפת. החזרה לאיסלם היום היא כבר חזרה לאיסלם אחר, רדיקלי הרבה יותר, ולא כזה שמתיימר להיות שייך רק לערבים.
עד היום שלטת הגישה הקולוניאליסטית, הפעם בראשות ארה"ב, רק שהפעם תמורת אוצרות הטבע וזכויות חוזיות, והדמוקרטיה הליברלית היא עלה התאנה המוסרי, שלא ניתן לשאוב משאבים בלעדיו. פעם זאת היתה התרומה המרשימה ליחסי המין ע"פ ישו, והיום זאת התובנה הנכפית שכמו שלא תתכן משפחה מתוקנת במערב בלי ילד כושי מאומץ, כך לא יתכן שערבי מוסלמי לא יקבל את השונה, ולא יהיה שווה לחלוטין לאשתו. זה לא ילך, אבל הנפט רץ בצינורות, הנשק באניות, וגם מאד חשוב שרוסיה לא תהיה זאת שתקנה, תמכור, ותהיה בעלת בית.
בכל מקרה, אין לי ספק שהיהודים הם אלה שמאחדים בין הנצרות לאיסלם. הדבר היחיד ששתי תרבויות אלה יכולות להסכים עליו הוא שנאת היהודים. וכשיהודי דואג דאגה מוסרית לגוי, כמו כל מיני סופרים, אינטלקטואלים, וכד' – זה הדבר שהכי מלחיץ את הגוי ומעורר את השנאה. לא מומלץ, וגם מעצבן. בימים אלו של טירוף, קצת בדלנות של כל הצדדים לא תזיק לאף אחד.
אהבתיאהבתי