פנים בפנים, חלק א

ניר ונעמה ומנוסי

מדרש חז"ל ידוע מתאר כי אדם הראשון היה "דו-פרצופין": הוא היה מורכב מזכר ונקבה שלמים שהיו דבוקים גב על גב, שנאמר "ויקרא שם שמם אדם". כאשר אלקים לקח מאדם את הצלע ובנה אותה לאשה, אם כן, אין הכוונה שהוא נטל צלע מצלעות החזה של האיש, אלא שהוא ניסר את אדם הדו-מיני והפריד את הצלע (במובן של צד) הנקבית מזו הזכרית.

לפי מדרש זה, כל סיפור בריאת האיש והאשה עניינו המעבר מחיבור של אחור באחור, בו בני הזוג דבוקים בגבם, למצב בו הם פונים זה אל זה ומתייחדים מחדש, הפעם פנים אל פנים.

לפי החסידות, כל סיפור בתורה ובמדרשים בא ללמד אותנו שיעור בעבודת ה'. אף כאן, הסיפור לפיו אדם וחוה נבראו דבוקים בגבם, ננסרו וצריכים להסתובב זה אל זה בא ללמד אותנו שיעור גדול במערכות יחסים: כיצד לעבור מיחסים מנוכרים בבחינת 'אחור באחור', ליחסים של מפגש והכרה בבחינת 'פנים בפנים'.

ביחד, לחוד

נשים לב, שמהפירוש לפיו "אדם" היה דו-פרצופין, המשפט "לא טוב היות האדם לבדו" לא נאמר על גבר בודד בגן עדן כפי שעולה מפשט הכתובים, אלא על איש ואשה גם יחד המחוברים זה לזה. כיצד אומר הקדוש-ברוך-הוא על שני אנשים "לא טוב היות האדם לבדו"?

כנראה שישנה מציאות של שני אנשים המחוברים זה לזה ובכל זאת בודדים. הם יכולים לחיות ביחד ואפילו להשתדל להיות קשובים זה לזה; אך כל צד אינו מצליח לראות את הפנים האמיתיות של בן זוגו, כלומר את הפנימיות שלו. אכן, לפי סיפור הבריאה בו אדם וחוה מתחילים את חייהם כשהם עומדים בגבם זה אל זו, נראה כי נטייתן הטבעית של מערכות יחסים היא להתנהל כך. על מנת לעבור ליחסי פנים בפנים אמיתיים נדרשת עבודה: ראשית כל 'הפלת תרדמה' על דפוס היחסים הזה – כלומר, הרפיה וריכוך שלו – ואז 'ניתוח הפרדה' זהיר העובר ממנו לדפוס יחסים מתוקן יותר.

המעבר מיחסי אחור באחור ליחסי פנים בפנים מתרחש במספר מישורים שונים. למעשה, עיון בכתבי החסידות חושף שבעה מישורים שונים כאלו – שבעה 'צירים' כביכול בהם יש להסתובב ולהפנות לבן הזוג את פנינו. בשבועות הקרובים נסקור מישורים אלו, כשאנו מקבילים אותם לשבע הספירות המייצגות את מידות הלב לפי הקבלה (לא חייבים להכיר את הספירות כדי להבין את עיקרי התוכן, אך ההיכרות מוסיפה ממדים נוספים).

חסד: מנתינה כלאחר יד לנתינה בתשומת לב

חסד עניינו אהבה ונתינה. אך גם נתינה יכולה להעשות מתוך התעלמות מפניו של בן הזוג.

כולנו מכירים את הביטוי "כלאחר יד", המתאר עשיית דבר מתוך חוסר אכפתיות. ביטוי זה מופיע בין השאר בהלכות שבת, בו מוסבר כי כדי להזיז דבר-מה אסור בשבת יש להזיזו עם גב כף היד – "כלאחר [מלשון אחורי] היד". בהזזתו כך אנו מפגינים חוסר התעניינות בו, כיאות לחפץ של חולין בשבת.

אך מה קורה אם אנו מתייחסים לבן הזוג שלנו "כלאחר יד"? הדבר משול להזזתו משדה הראיה שלנו באמצעות גב כף היד שלנו. אנו מתייחסים אליו, אך רק כדי 'להפטר' ממנו ולהמשיך בחיינו. נתינה כזו מתייחסת לבן הזוג, אך בעומק משדרת לו ניכור וחוסר עניין ופוגעת בו מאד.

ביטוי נוסף במקורותינו מתאר אדם הנותן לזולתו, אך "כמאן דשדי בתר כתפיה" – כמשליך אחר כתפו. אף זו דוגמא לנתינה שאין בה ראית פנים של הזולת. אדם זה מעניק לשני כשגבו מופנה אליו, משום שהוא אינו מעוניין לראות את פניו אלא מבקש להמשיך בדרכו. הוא שקוע רק בחווית עצמו כנותן, לא במציאות המקבל.

התיקון לנתינה ה'אחורית' הוא נתינה מתחשבת, המתעניינת באמת בבן הזוג, קשובה לתוי פניו ולצרכים שהם מבטאים. נתינה זו אינה מנסה לרצותו באופן שטחי על מנת להשיג שקט, אלא לקלוע לרצון האמיתי שלו ולשמחו. זוהי נתינה קשה יותר, כי המפגש עם האדם השני תובע מאתנו לתת ממקום הרבה יותר פנימי בתוכנו, אך רק זוהי נתינת אמת בה הנותן והמקבל נפגשים פנים בפנים.

עדכון: לכל המעוניין, המאמר תורגם לסינית (!) והתפרסם במהדורה הסינית של ה-Times of Israel

—

המאמר התפרסם לראשונה בגליון #6 של עלון גל עיני | לחלק הבא

עוד התפרסמה השבוע תשובה שלי לשאלה "פסיכולוגיה יהודית – יש דבר כזה?", בעלון קרוב אליך של ישיבת רמת גן.