שפה ברורה: חזון אחרית הימים של יום חול

כמדי יום שני, לימדתי הבוקר בבית הספר לתורת הנפש. השלוחה הירושלמית של בית הספר מתאכסנת בבית ההארחה "בית מאירסדורף" שבתוך קמפוס הר הצופים. עבורי, הביקור השבועי בקמפוס הר הצופים הוא הזדמנות לטיול נוסטלגי אל התקופה המשמעותית (9 וחצי שנים) שביליתי בקמפוס זה כסטודנט, בתחילה לתואר ראשון ולאחר מכן לשני (לקחתי את הזמן…), ושבמהלכה התרחש עיקר מסע גילוי היהדות והחזרה בתשובה שלי. אחרי הלימודים אני תמיד הולך להתפלל מנחה בבית כנסת הכט שבגוש 3, המשקיף לנוף המרהיב של ירושלים שבמרכזו הר הבית, ואז הולך לעבוד בספרית מדעי הרוח, ששם, בינות פרוזדורי ספרֵיהַ, התרחשו מרבית הגילויים המופלאים שהובילו אותי לשערי התורה.

השיעור של הבוקר היה במסגרת תוכנית הנשים באנגלית. עשינו חזרה על מבנה הנר"ן ח"י, הדגם הקבלי הבסיסי של מבנה הנפש, המחלק אותה לחמישה מישורים – נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. לקראת סוף השיעור הראיתי הקְבלה שערך פעם הרב גינזבורג, הממחישה כיצד מבנה הנר"ן ח"י מקביל בדיוק לחמש הפעולות שהמשיח נועד לבצע לפי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים יא, ד). במיוחד השתהינו על העובדה המעניינת, שהפעולה האחרונה המיוחסת למשיח – איחוד האנושות כולה בעבודת ה' ("ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם ה' לעבדו שכם אחד'") – מקבילה לרובד הגבוה ביותר בנשמת המשיח, רובד היחידה. ניסיתי להסביר שדוקא הבאת אור האמונה אל המקום הרחוק והאוניברסלי ביותר חושפת ומגלה את הנקודה העמוקה ביותר של המשיח. שבמובן מסוים, איחוד האנושות כולה בעבודת ה', לא רק עם ישראל, הוא משאת נפשו של המשיח יותר מכל.

לאחר השיעור הלכתי כהרגלי לבית הכנסת הכט. חופש כעת ובית הכנסת היה כמעט ריק לגמרי. באחד המושבים ישב גבר אסיאתי עם שיער ארוך ועיין בספר. בהיותי עדיין בשנת האבל על אבי ומחויב בקדיש ובחזנות נעמדתי על הבמה, מחכה למנין שיתקבץ, והשקפתי מהחלון הגדול אל ירושלים. השמים המעוננים חלקית פרשו שמיכת אור וצל רכה על העיר היפה וגרמו לנוף להראות כציור ישן, דוגמת ציורי המטיילים של המאה התשע-עשרה. חשבתי על העיר הזו שאני כה אוהב ושאימצתי כעירי (כששואלים אותי מהיכן אני, אני נוהג להשיב "במקור מתל אביב, בכנפים מירושלים…"). כמה אנשים שונים, מארצות ומעמים שונים, נעים כעת בבתים וברחובות של העיר הפרושה לרגלי? כמה איבה כבושה רובצת בין חציה המזרחי הקרוב לחציה המערבי שאחריו, שהגבול ביניהם אינו ניכר מכאן כלל? מתי נזכה לראות את העיר הזו הופכת לעיר השלום לה נועדה להיות, ונחזה בהתגשמות הפסוקים המופלאים מישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

המנין התקבץ והתפללנו. כשהפנתי מבטי לאחור לתור אחר תשעה משיבים שסיימו את תפילת העמידה שלהם על מנת שאוכל להתחיל בחזרת הש"ץ, הבחנתי שהבחור האסיאתי עדיין יושב במקומו ומעניין בספרו. לבושתי, לא יכולתי לזהות מאיזו ארץ הוא, רק שאינו סיני ואינו יפני. מענין מה הוא עושה כאן, חשבתי? אולי הוא פשוט חיפש פינה שקטה? נזכרתי בימים שהייתי מטייל לבדי באירופה, ונכנס לכנסיות כדי למצוא פינות שקטות לשבת, לחשוב ולצייר במחברתי.

בתום התפילה עמדתי לצאת, כשלפתע ניגש אלי הבחור האסיאתי עם ספרו ושאל אותי בעברית מפתיעה ברהיטותה, אך במבטא ניכר, אם אוכל לעזור לו להבין פסוק בתנ"ך. הוא הצביע על פסוק בספר נחמיה, פרק יא פסוק יז:

וּמַתַּנְיָה בֶן מִיכָה בֶּן זַבְדִּי בֶן אָסָף רֹאשׁ התְּחִלָּה יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה וּבַקְבֻּקְיָה מִשְׁנֶה מֵאֶחָיו וְעַבְדָּא בֶּן שַׁמּוּעַ בֶּן גָּלָל בֶּן יְדיּתוּן.

"מה פירוש 'ראש התחלה יהודה לתפלה'", הוא שאל. "האם זה מי שמתחיל את התפילה כפי שאתה התחלת?" "איני יודע", השבתי, "בוא נבדוק אם יש כאן מקראות גדולות ונעיין במפרשים". התיישבנו ביחד על כרך מקראות גדולות שמצאנו (הוצאת "הארץ" – אח, היו ימים!). מבט חטוף ברש"י גילה שהבחור צדק:

רֹאשׁ התְּחִלָּה יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה: הוא היה ראש וממונ' וגדול לפתוח תחלה להודות בתפלה ובזמירות שירותיהם של לוים, יהודֶה כמו יודֶה והה"א נכנסת בתיבה שלא לצורך כמו יוסף יהוסף.

"שמע, קלעת בול", אמרתי לו. "האדם בפסוק היה מתחיל את תפילת ושירת הלויים, שזה נראה כמקור לשליח הציבור בבתי הכנסת של היום".

"מדוע לא שרים היום הלויים בבית המקדש?"

"כל שירת הלויים אבדה לנו, ותחזור בימות המשיח עם בית המקדש".

"אתה מחכה לבית המקדש?", הוא שאל בכנות.

"אני מתפלל לכך".

"וכיצד יחזרו שירי הלויים? האם פתאום ייזכרו בהם?"

"איני יודע. או שניזכר בהם ברוח הקודש או שניצור שירה חדשה, ולא בטוח שזה סותר".

המשכנו לשוחח. שמו, הסתבר, הוא יוֹנג-גוּ, הוא נוצרי פרסביטרי מדרום-קוריאה, ואפילו כומר. זה היה קצת מפתיע לאור העובדה שהוא לבש חולצת טי-שירט דהויה, חשבתי לעצמי, אבל מה אני יודע על כמרים פרסביטרים דרום-קוריאנים? הוא בא לארץ ללמוד מקרא והקים כאן עמותת חסד של קוריאנים וישראלים העוזרת לקשישים ולניצולי שואה. תהיתי אם יש לו מטרות מיסיונריות כלשהן, אך בחרתי שלא לשאול. הוא בן 38, קרוב לגילי, ועדיין איננו נשוי, אך לא משום שהוא כומר: נוצרים פרסביטרים, כמו יהודים, מחויבים להתחתן. שאלתי אותו אם זה נכון שבדרום קוריאה יש אהבה גדולים ליהודים ולישראל והוא השיב בפשטות שכן.

"מה פירוש יונג-גו?", חקרתי אותו.

"אמי חלמה את השם. יונג גו פירוש דרקון עם כדור בפיו, שזה סמל קוריאני למלכות וחשיבות".

"אם זהו עולם הדימויים של אמך, אני מבין שהוריך אינם נוצרים…?"

"הם התנצרו אחרי שנולדתי. כשהייתי בן שבועיים חליתי במחלה מסוכנת, וחברה של אמי הציעה לה להתפלל בכנסיה. היא התפללה שאם א-להים יתן לה חיים היא תתן לו חיים, ולאחר שהבראתי הוריי קיימו את הבטחתם והתנצרו. כשגדלתי, הענקתי משמעות חדשה לשמי, מכיוון שדרקון אינו דימוי חיובי בתנ"ך. אם כותבים יונג-גו באותיות סיניות במקום קוריאניות, משמעות השם הופכת מ'דרקון עם כדור' ל'דורש פנים'. אני דורש את פני אדונַי", הוא חייך.

בלבי התפעלתי מהעובדה שהמלה הקוריאנית לדרקון פירושה בסינית פנים, והמלה לכדור פירושה דרישה. ניסיתי לחבר את המלים 'יונג' ו'גו' ללשון הקודש אך לא הצלחתי. חשבתי לעצמי, מי יתננו שפה ברורה שתלקט את כל שברי המשמעויות של הלשונות השונים ותחברם? פתחתי מחדש את כרך המקראות הגדולות שלפנינו, בתהלים מזמור כ"ז והראיתי אותו ליונג-גו. "ראה", אמרתי לו, "שמך מוזכר במזמור התהלים שאנו היהודים אומרים פעמיים ביום לאורך כל חודש אלול, בימים אלו ממש, כולל בתפילה שעכשיו התפללנו":

לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי…

יונג גו התרגש ושמח. לפני שנפרדנו סיכמנו שניצור קשר בפייסבוק. כשיצאתי מבית הכנסת חשבתי לעצמי על דברי הרמב"ם הכתובים (במהדורות הלא מצונזרות) לצד פעולות המשיח אותן הזכרתי קודם לכן בשיעור, על כך שהנצרות והאיסלם נועדו "ליישר דרך למלך המשיח" בכך שמבגרות את העמים השונים מהאלילות ומחברות אותם לעבודת ה' האחד. חשבתי על המסעות שנשמות עורכות בעולם הזה, על איך מסלוליהם נפגשים בצמתים מיוחדים, וכיצד כולם חלק מהמסע הגדול של האנושות כולה המבקשת את פני בוראה בדרך לימות המשיח.

התיישבתי בספריה ומיד התחלתי לכתוב את הסיפור הזה. באמצע הכתיבה קיבלתי התראה מפייסבוק – יונג גו תייג אותי בתמונה שהוא צילם: