לפני כ-11 שנים התבקשתי מהעתון "ארץ אחרת" לכתוב מאמר לגליון שכותרתו "מכתב לאירופה" (ארץ אחרת #18, 2003). החלטתי לכתוב מכתב דוקא אל הישראלים המהגרים לאירופה, או לפחות חולמים לעשות זאת, וזאת מפני שרבים מחברי נמנו עמהם ואני בעצמי הייתי באותו כיוון כמה שנים קודם לכן. כתבתי מאמר ארוך ומושקע, למעלה מ-4000 מלה, אך מערכת העתון דחתה אותו משום שהוא נראה לה חריף מדי. מכיוון שלא התחשק לי לשכתב אותו נותר המאמר בכונן הקשיח של המחשב שלי ולא פורסם בשום מקום. גם כשפתחתי את הבלוג הזה שכחתי לכלול אותו בין המאמרים הישנים שלי.

בשבוע שעבר קרו שני דברים שהזכירו לי את המאמר הזה: רוגל אלפר פירסם ב"הארץ" מאמר קצר שהכה הדים רבים בשם אני צריך לעזוב את הארץ, ולהקת שמֶמֶל פרסמה את השיר הסאטירי ברלין ברלין העוסק בירידה מהארץ. טקסטים אלו אמנם עוסקים בירידה מסיבות פרוזאיות יותר מאלו שאני דן בהן במאמרי – בטחונית במקרה הראשון וכלכלית בשני – אך הנושא היה מספיק קרוב כדי לגרום לי להעלותו באוב ולפרסמו כאן. 

למעלה מעשור אחרי שנכתב אני שולח כעת את מכתבי על המים. אף שהוא כתוב בסגנון שכלתני דחוס (שלטוב ולמוטב נטשתי מאז) הוא נכתב בדם לבי ממש, כפי שתראו, ומסכם רבות מהתובנות שלי מאותן שנים. מקוה שהוא יגע בלב מישהו אחר ויעורר מחשבה ודיון.

—

אל המוּעדים לאירופה

כאנשי מחשבה ויצירה אנו רואים באירופה מקום של השראה ושל התרחבות. בלימודי האמנות, בשיחות הפילוסופיות, בסינמטק, במועדוני הריקודים, עינינו תמיד נשואות לאירופה. לשם אנו רוצים להתקבל, שם אנו רוצים להתחיל מחדש. משאלה כה מרכזית בחיינו דורשת עיון. בעמודים הבאים אני מבקש לפרק את משאלתינו למרכיביה, לבחון את המנגנונים המתקתקים בה, ולבדוק מה בין אירופה של חלומותינו לאירופה הממשית.

מה אנו מחפשים באירופה? התשובה היא חירות, נדמה לי שמשלושה דברים עיקריים: מפרטיקולריות, מכוחניות ומההוֹוה.

מפרטיקולריות: ממקום מושבנו, נראתה לנו תמיד החברה הישראלית ילדותית ואחידה, חברה צעירה שכל אנשיה הם בני לאום אחד ודוברי שפה אחת, המלוכדת בסיביו המתפוררים של אתוס ציוני מיושן. זו הסיבה שהתרבות שהיא הפיקה נראית לנו כה דלה, הד קלוש של מפצים עזים ומרוכזים יותר המתלקחים מערבה מכאן. אירופה האוניברסלית, הרב-לאומית ורב-לשונית, אירופה של כרטיסי רכבת בינלאומיים והגירות קלות ותכופות, של פסטיבלים וגלריות חוצי תרבות ושוקקי תנועה, של חשיבה ויצירה נועזים שתמיד ניצבים בחוד החנית של ההתפתחות התרבותית, מבטיחה לחלץ אותנו מהמקומיות הזו ולהוציא אותנו אל העולם הגדול.

מכוחניות: בישראל אנו חווים צרוּת מחשבתית ואלימה, בתן של בהילות אידיאולוגית-פוליטית ושל מתח צבאי-בטחוני בלתי פוסקים. אנשי הרוח המודרניים אולי כבר לא מאמינים שפילוסופיה ואמנות משיגות את הנצח, אבל הם עדיין סולדים מלכלוך ידיהם בחיי השעה. ישראל, התובעת התעסקות בעשייה חברתית ובכוח פוליטי, מנמיכה אותנו. אירופה, המתרכזת מזה חצי מאה בפירוק מנגנוני הכוח של עברה ובהגדלת חירות הפרט, מבטיחה לנו מרחב מחיה להתקיים מחוץ למשחק הכוחות, מרווח נשימה לעסוק במה שאינו פוליטי.

מההווה: הישראל שאנו חיים בה היא ילדותית ובעלת זכרון קצר, מדינה שמבחינה היסטורית נולדה לפני רגעים ספורים ושטרם נגמלה מחיתוליה. שבויה בתחומה של פרוסת זמן דקיקה, בין הפוגרומים לאינתיפאדה, מנותקת הן מהעבר הרחוק והן מהעתיד הרחוק, אין לישראל, כך נדמה לנו, מהיכן לינוק השראה לתרבות עמוקה ומרובדת. אירופה, לעומתה, עתיקה וספוגת עבר, וגילה הקדום נוטף מכל כיכר וכנסיה, אפילו מנופיה הירוקים והמיוערים, ערישותיהן של כל אגדותינו. היא מעניקה לנו תחושה של עומק היסטורי, וכן מאגר עשיר של טקסטים ודימויים אל מולם לעבוד. מתוך עברה אנו חשים שנוכל לבנות עתיד גדול יותר ממה שאפשרי כאן.

האם אירופה באמת יכולה לספק לנו את שלושת חירויות אלו? אני חושב שלא. אך המעניין הוא, מדוע נדמה לנו שכן. זאת ננסה לברר כעת.

האדם האירוברסלי

אירופה – או ליתר דיוק, השמאל האירופאי, שהוא-הוא מוקד המשיכה שלנו – אכן פותחת היום את עיניה וזרועותיה למגוון אפשרויות תרבותיות, הן אלו של הלאומים המרכיבים אותה, והן אלו של העולם החוץ-אירופאי. היא ממלאת את אולמות פסטיבלי הקולנוע בסרטים המתארים תרבויות שונות, מארחת בני עמים רחוקים בכנסים ובאירועים, מתרגמת ספרות זרה ומתעמקת בה. בנוסף לכך, היא מעניקה לאנתרופולוגים שלה, מי שחושף אותה לאפשרויות חיים אחרות, מעמד של פילוסופים ומעצבי תרבות, ואילו את הפילוסופים הופכת למעין אנתרופולוגים פנימיים, שמשימתם לפרק בשיטתיות את תחושת העליונות האימפריאליסטית שמנעה אותה מלהחשף לאפשרויות אלו קודם לכן. כל אלו מעידים על נסיון כן ומרשים של אירופה לערוך בנפשה טיפול שורש, להתחיל לחסל את היסודות התת-קרקעיים של האתנוצנטריות שעמדה בבסיס מגדלי הקולוניאליזם והפאשיזם שלה, ושנותרה בעינה גם כשהמגדלים עצמם פורקו.

אבל עד כמה עמוקות הן מחוות הפתיחות וההקשבה האלו? באיזו מידה נפתחת אירופה באמת בפני ה'אחרים' שלה ויוצאת מתחומן של מוסכמותיה שלה?

אירופה, אני מבקש לטעון, אכן מנסה ליצור אדם אוניברסלי, שעולמו אינו מוגבל לתחום תרבות אחת או עם אחד אלא מקיפה את האנושות כולה; אלא שסוג האוניברסליות שהיא שואפת אליה הוא סוג מאוד ספציפי ומאוד מקומי – בעצם, מאוד אירופאי. את האדם שהיא יוצרת מוטב לכנות "אירוברסלי": אוניברסלי, אך לפי מושגים אירופאיים מקומיים.

אוניברסליות פרטיקולרית – היתכן דבר כזה? בהחלט. ניתן להבחין בין לפחות שני סוגים של אוניברסליות, שאכנה אותן כאן אינקלוסיבית ואקסקלוסיבית. אוניברסליות אינקלוסיבית מנסה לכלול אמונות פרטיקולריות סותרות, ואילו אוניברסליות אקסקלוסיבית מוחקת אותן. בקרב חלק ממסורות המזרח הרחוק, למשל, ניתן להבחין באוניברסליות אינקלוסיבית: מורים רוחניים רבים נוטים לעודד תלמידים להתקדם רוחנית בדרך הפרטית של עמם ותרבותם, ומאסטרים של אמנויות לחימה יכולים לכוון תלמיד למסורת שאינה שלהם, אפילו כאשר היא שונה ממנה מהותית. התפיסה המנחה מורים אלו היא, שכל הדרכים מובילות אל אותה אמת כלל-עולמית. התפיסה המערבית, לעומת זאת, רואה בתרבויות הפרטיקולריות כמסתירות, לא מגלות, את המהות האוניברסלית. לפי גישה זו, על מנת להיות אוניברסלי צריך דווקא לוותר על המאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן. בזמן שהמזרח רואה את כל הדרכים כאמיתיות ולכן שואף לשלב ביניהן, המערב רואה את כולן ככוזבות, ולכן נוקט תמיד באחת משתי דרכים: או קבלתן כנפרדות לגמרי תוך דרישה שלא תכפנה עצמן זו על זו, או התכתן זו לזו באופן שמאיין את הסגולות הייחודיות שלהן. דרך שניה זו היא האוניברסליות האקסקלוסיבית.

הבסיס לאוניברסליות מסוג זה קדום ביותר, וניתן לאתרו כבר בתקופת אלכסנדר מוקדון, בה תיאולוגים הלניסטיים החלו לטוות את הרעיון של דת אוניברסלית שניתן להגיע אליה דרך סינון המאפיינים הייחודיים של כל דת ודת. הוא הגיע לגיבוש בתיאולוגיה של פאולוס, מייסד הנצרות, שקבע כי הצטרפות לכנסייה פירושה ויתור על התכונות הפרטיקולריות המבדילות בין בני האדם – כמו לאום, מעמד או מגדר – תהליך שהוא זיהה כזיכוכה של הנשמה מהגוף. ההומניזם המודרני אינו שונה בהרבה: את ה"רוח האנושית" השורה בקרב כל אדם אדם ניתן לאתר, כך חשים היום אנשי המערב, רק מבעד למעטה האמונות הפרטיקולריות שלו, ולכן על מנת לגלות את האנושיות יש להתעלם מהן. בהתאם לגישה זו אימץ לעצמו הליברליזם של היום את ה-person נטול התכונות כיחידת היסוד המוסרית. גם כאן, בעומקה של החילוניות, מסתתתרת אותה מטאפיזיקה קדומה: רק הכללי מהותי; הפרטי הינו מקרי, חיצוני וטפל.

אמונה פרטיקולרית אחת בלבד יוצאת מכאן בשלום: האמונה האירופאית באדם האירוברסלי (העובדה שאמונה פרטית זו עטופה באצטלה של אוניברסליות היא שמאפשרת לאחוז בה מבלי לחוש בסתירה העצמית). ומכיוון שאירופה אינה מוותרת על אמונה זו, יוצא שסובלנותה הינה סלקטיבית בלבד: היא מקבלת את האחר רק כל עוד הוא מתייחס אל תרבותו כאל הרגל, דעה, או תחביב שאינם משחקים אצלו תפקיד מהותי. במלים אחרות, רק כל עוד הוא לא באמת מאמין בה. בן תרבות זרה יכול להתלבש בצבעים ובסגנון של תרבותו, אך אלו חייבים להיות קוסמטיים בלבד. בסופו של חשבון, אם ברצונו להתקבל באירופה, עליו להימנות עם ערכיה שלה.

ניקח לדוגמא את עצמנו. אם נתבונן נראה, שמאז ומעולם אירופה לא קיבלה אותנו כישראלים ובודאי שלא כיהודים, אלא כאירופאים בלבד. ליתר דיוק, היא סובלת סממנים ישראליים או יהודיים רק כל עוד הם אינם סותרים את המוסכמות האירופאיות הבסיסיות. הראיה לכך היא, שמבין היוצרים הישראלים הרבים שתפוקתם מיוצאת החוצה, רק אלו שיצירותיהם מפרקות את מוקדי הקדושה היהודים והישראליים ומבנות את האדם האירוברסלי זוכים לתהודה באירופה. המקרה הבולט ביותר הוא הבמאי עמוס גיתאי, שסרטיו זוכים להצלחה כבירה באירופה. הקהל האירופאי משוכנע שגיתאי מעניק לו מבט אותנטי, יד ראשונה, על החברה היהודית-ישראלית, מבט המבקר אותה מבפנים. אך העולם הרוחני המנחה את מבטו של גיתאי – ילדם הרוחני של מרקס, פרויד ומרקוזה – אינו יהודי או ישראלי כמעט כלל, אלא אירופאי לגמרי. אלו מסרטיו שעוסקים ביהדות וישראליות מאשרים בצייתנות את כל הקלישאות הפשטניות שאירופה כבר אוחזת בהן ממילא – שהיהדות חשוכה ודכאנית ושהציונות קולוניאליסטית. כתוצאה, היהודים חיש מסתווגים בתודעה האירופאית תחת הקטגוריות המוכרות לה – "ימי הביניים הנוצריים" ו"אימפריאליזם קולוניאליסטי" (ואגב כך, גם מואשמים בחטאי אירופה וגם מוכיחים, לרווחתה, שהם אינם חטאים חמורים כל-כך: הם הרי קורים בכל מקום).

מקרה נוסף הוא קבוצת אמנים ישראלים צעירים שהשתתפו לאחרונה בתערוכה בברלין, "Wonderyears" שמה, שעסקה בפרשנותם של ילדי הדור השלישי בישראל לנושא השואה. גרמנים רבים מילאו את הגלריה במטרה לראות מה חושבים הישראלים על השואה. ומה ראו? המוטיב המרכזי בתערוכה היה קריאת התגר על המוסכמה בדבר קורבניותם המוחלטת של היהודים ותוקפנותם המוחלטת של הגרמנים. אלא שקריאה זו, שבפני עצמה היא חריפה, התמוססה בתערוכה לכדי מחול הזוי של רסיסי דימויים (גרמניות, יהדות, שואה, ציונות, היטלר, מין, מוות) שלא הסתפק בלסדוק את המוחלטות של קטגוריות הקרבן-תוקף אלא פורר אותה לחלוטין. הרושם הנותר מהתערוכה הוא שהשואה היתה איזו אי-הבנה בלתי נעימה בין שתי תרבויות, ושכעת ניתן להיזכר בה בחיוך ובסליחה, קצת כמו שנזכרים במעשי קונדס מימי הנעורים. גם כאן, המסר הסופי שחלחל לקהל האירופאי שב ואישר לו את תחושותיו הנוכחיות: שהטוב והרוע שניהם אוניברסליים, שכשם שהיהודים אינם טובים יותר מאחרים כך הגרמנים אינם גרועים יותר, ושבכלל, לא כזה ברור מה זה "טוב" ומה זה "רע", ולכן עבר זמנו של המוסר האבסולוטי. וגם כאן, היה באישור זה נחמה גדולה לאירופה.

בשני המקרים הללו, אירופה היתה משוכנעת שהיא יוצאת מגבולות עצמה ומאזינה לקולו של האחר היהודי-ישראלי. אך הן גיתאי והן האמנים הצעירים של Wonderyears (וכן הישראלים האחרים המצליחים באירופה, כמו אתגר קרת ודנה אינטרנשיונל למשל) משתייכים לאוכלוסיה המצומצמת של אנשי בוהמה המרכיבים את החזית המתבוללת של החילוניות המשכילה, וששייכותם ליהדות ולישראליות שרירותית ורופפת, תלויה בקורים דקים של גנטיקה, גיאוגרפיה וביוגרפיה שכמעט וניתקו כבר לחלוטין. מבחינה רוחנית, ביתם האמיתי הוא דווקא אירופה הפוסט-לאומית, שמתרבותה וערכיה הם ניזונים ואת נופה הרוחני הם מנסים לשחזר, בזעיר-אנפין, בסביבה הישראלית. מבלי לפתוח כלל את שאלת ערכן האמנותי של יצירותיהם, אנו יכולים לאבחן כאן משהו חשוב לגבי האופן שבו הם – ומן הסתם, גם אמנים בני תרבויות אחרות – נתפסים באירופה. אירופה מקבלת את פניהם כשגרירי תרבויות זרות, בזמן שההיפך הוא הנכון: מדובר בשגריריה שלה לתפוצותיה, החיים במדינות זרות בתוך בועות חברתיות מבודדות, מעין קולוניות תרבות אירופאיות. אירופה שולחת יד ארוכה ומלקטת אותם בפינצטה, ובאשליה שהיא מתקרבת אל האחר, רק מעניקה לעצמה במתנה את עצמה. יש לנו כאן תופעה בלתי רגילה של תרפיה נרקיסיסטית ללא שמץ מודעות עצמית: אירופה משוכנעת שהיא ממלאת את קירותיה בחלונות המשקיפים החוצה, בזמן שלמעשה היא רק תולה עליהם עוד ועוד מראות.

הרבגוניות המאפיינת את התסיסה התרבותית היום באירופה הינה, לפיכך, במידה גדולה אשלייתית. כלפי פנים, בין אנשי השמאל האירופי בני העמים השונים, אין כבר רבגוניות אמיתית בדיעות, ואילו כלפי חוץ, אירופה עדיין סולדת מהזר. בתערוכות, בסינמטקים ובפסטיבלים שלה יש מקום רק לפולקלור זר, לא ליצירות שהאידיאולוגיה שלהן מערערת על האתוסים הבסיסיים של האינדיוידואליזם והליברליזם המודרניים. האם ראיתם בקרב השמאל האירופאי עניין באמנות דתית? בספרות לאומנית? בסרטים התומכים בשמרנות? הללו מוקצים מחמת מיאוס, והטאבואים היחידים שנשברים (והם נשברים בקול שאון, הבולע את הרחש התמידי של המוסכמות שאינן נשברות) הם הטאבואים הישנים – של הקולקטיביזם, של הדתות המסורתיות, של השמרנות המינית, של החלוקות ההירארכיות בין גבוה ונמוך. בין הצללים של אחורי הבמה, מאחורי קברט הפתיחות הקולני, מסתתרת עדיין הבדלנות הישנה של אירופה – מסוגרת, איסטניסית ויהירה כפי שהיתה במאה התשע-עשרה, כפי שהיתה תמיד.

למרבה הצער, גם אנחנו, המוּעדים לאירופה, משתתפים באשליה הנרקיסיסטית שלה. כאשר אנחנו עולים על המטוס לאירופה אנחנו משוכנעים, כמו האירופאים, שאנו יוצאים מדל"ת האמות של תרבותינו הצרה לעולם רב תרבותי עשיר. אך באירופה אנו מִתְקשרים אך ורק עם המילייה התרבותי המקביל לקליקות החברתיות שלנו מבית – אנשי השמאל החילוני הליברלי. היכן אנשי הימין האירופאיים? היכן אנשי הדת? היכן האנשים הפשוטים שאינם לוקחים חלק בוואלס הבינלאומי? אנו מסננים אותם מהנוף האירופאי כפי שהתרגלנו לסנן את השונים מאתנו (חרדים, ערבים, עניים) כאן. נכון, אנחנו מוצאים עצמנו בבית ספר אחד / פסטיבל תרבות אחד / פאב אחד אחד עם בני לאומים שונים המדברים במבטאים שונים; אך כולם נמצאים שם לא בזכות השונות שלהם, אלא למרותה, ומִבְטאיהם השונים רק מסווים את היותם שייכים, בעצם, לקהילה סגורה אחת. כמו אירופה, אנו מדמים לעצמנו שאנו פונים החוצה; כמוה, גם אנחנו נותרנו באותו מעגל בדיוק.

מלחמה בלתי נראית

האשליה שאירופה היא פלורליסטית קשורה באשליה השניה שאנו מתפתים להאמין בה: שאירופה חפה מכוחניות פוליטית.

שאלת הכוח עומדת במרכז ההגות האירופאית היום. מאז אסכולת פרנקפורט בשנות השלושים ועד הפילוסופיה הפוסטמודרנית, מוקדשים רבים ממעיינותיה של אירופה לשאלה, כיצד לצמצם ככל האפשר את ההשפעה הכוחנית שהחברה – על מוסדותיה, מוסכמותיה וערכיה – מפעילה על הפרט, כיצד להגדיל ככל האפשר את מרחב ההתממשות של הפרט. חיישני הכוח של התודעה האירופאית התחדדו מאוד בעשורים האחרונים: לא רק כוח משטרתי וצבאי נחשב היום לכוחני, ולא רק משטרים טוטליטריים הם דכאניים; גם יצירות אמנות, סמלים, הגדרות ומטבעות לשון – או בקיצור, "שיח" – הנושאים עמם תמיד מערכות ערכים מסוימות, נתפסים היום כמפעילים אלימות סמויה על פרטים שונים. הוגים חדי אבחנה מודעים לכך שהאלימות שמפעיל שיח אינהרנטית לחיים אנושיים, ושלמעשה, שגוי להגדירה כאלימות – היא הרי חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו; אך עדיין, כמו מתוך התכחשות עיקשת לתובנה פשוטה זו, המשאלה המנחה חלק גדול מההגות האירופאית היא איך לשחרר את האדם מכל מנגנוני הכוח האלו. זוהי תורת חירות, אך היא דוגלת במה שמכונה בפילוסופיה "חירות שלילית" או "חירות מ-": חירות הנוצרת דרך הרחקת אילוצים חיצוניים, ושאין לה תוכן חיובי משל עצמה (בניגוד ל"חירות חיובית", "חירות ל-", הנולדת מתוך עקרון מכוון פנימי ושואפת לתכלית מסוימת). החזון האוטופי של השמאל האירופאי הוא של עולם בו הושגה מקסימיזציה של החירות השלילית: המדינות מעניקות מרחב תנועה מוחלט לאזרחיהן, ואף הבריות מרפות זו מזו ומתעסקות כל אחת בעולמה הפרטי.

עיסוק זה בניטרולם של מנגנוני כוח דקים יותר ויותר מפתיע בהקשר להיסטוריה של אירופה. יש לזכור שאירופה החלה דרכה כיבשת אגרסיבית מאוד, אגרסיביות שהתבטאה הן באנדרטאות הרומיות שהתנססו בגאון ברחבי היבשת וסביבותיה, והן בגרזנים הברבריים שניתצו אותן. לפרקים קצרים – בקרב אנשי הנאורות של המאה השמונה-עשרה, בקרב הבוהמה של בין מלחמות העולם – סברו רבים שהתרבות היוונית, הרוחניות הנוצרית והרנסנס ההומניסטי באמת ובתמים חוללו באירופה שינוי עומק ורוממו אותה אל מעל תשוקות השליטה וההרס. מלחמת העולם השניה שמה קץ, כך היה נדמה, לאשליה הזו, והוכיחה שהיצריות הפגאנית של אירופה ממשיכה לרחוש בסמוי מן העין. העיסוק האובססיבי החדש של אירופה בניטרול כוח הוא כנראה תגובה להתפרצות כוח זה לפני השטח.

מלאכת הניטרול כנראה מרשימה מאוד, שכן הסברה הישנה-חדשה שתם עידן האלימות האירופאית חזרה לאופנה. המשיכה העכשווית לאירופה מושתתת על ההנחה, שהנאציזם היה חרחור הגסיסה האחרון של היצרים הפגאניים של אירופה, ושכעת, עם כינונן של משטרים דמוקרטיים בגרמניה, צרפת ואיטליה, ועם הפתיחות החדשה שאירופה עמלה עליה כל-כך, היא באמת שוחרת שלום וחסד.

אז מה בדיוק עלה בגורלה של האגרסיביות האירופאית הקדומה? כפי שמשתמע מדברי, אינני מסכים שיש לחגוג כבר את מותה, אך אני גם נרתע מהקביעה שהיא נותרה בעינה. היא קיימת עדיין, כך נדמה לי, אך היא מנותבת כעת לאפיקים חדשים, סמויים מבעבר, כך שנדמה שחלפה מן העולם. אירופה של שישים השנים האחרונות אכן יצרה מערכת איזונים ובלמים דמוקרטית שצמצמה באופן קיצוני את גילויי האלימות הבוטים שלה. הדבר מתבטא הן בנטיה ההולכת וגוברת לקבע את גבולות מדינות הלאום ולשלול אפשרות של נסיונות כיבוש חדשים, והן במבנים הפנימיים של המדינות, המגנות יותר מאי פעם על חירותם של האזרחים. המשטרים הפאשיסטיים של חציה הראשון של המאה העשרים פורקו, חקיקות חדשות ומהפכניות שהעניקו זכויות רבות לנשים, מהגרים והומוסקסואלים התקבלו והפכו לחלק בלתי נפרד מהמבנה הדמוקרטי, והגבלות רבות על חופש הדיבור וחוקי צנזורה נחלשו ובוטלו. אין להמעיט בערכם של שינויים אלו, ועם זאת אין להעלים עין מכמה דפוסים חדשים של מוסדות חברתיים, יחסים בין-אישיים, תקשורת ותרבות שנוצרו במסגרת המבנה הפוליטי החדש של אירופה, והחושפים רבים מהאלימות הישנה שלה. כוונתי לניכור העמוק, החדש בקנה המידה שלו ובעומקו, השורר בקרב בוגרי החינוך הליברלי של המערב המודרני.

בחברה בה ה"לויתן" הבירוקרטי-פוליטי כולו לא נועד אלא לשרת את הפרט, הפרט חש שמימושו העצמי, כאדם בודד, הוא שצריך להנחות את כל החלטותיו. בנוסף לכך, יצירות הספרות, האמנות והקולנוע המקיפות אותו, ממלאות מקומו של החינוך הכנסייתי, לוחשות לו ללא הרף שעליו לראות את חייו כמסע של גילוי והתנסות, ומציירות את העולם כשדה השעשועים בו מסע זה צריך להתנהל. ולבסוף, השפע הכלכלי הגדול, והאמצעים הטכנולוגיים החדשים המזדווגים אליו, מייצרים אינספור אפשרויות בילוי שמעולם לא נודעו לאדם – מקולנוע ואינטרנט ועד מוזיקה אלקטרונית וסמים סינתטיים – הגודשות אותו בהסחות דעת בלתי פוסקות, טוות סביבו ערסל סיפוקים נוח ומרדימות אותו בתוכו. כל אלו חוברים יחדיו כדי ליצור את האדם הצעיר המודרני, שהעולם מוגש לו באריזות מרשרשות ובכפיות נוחות לעיכול, ושחווה את הזולת רק דרך צעיף עבה של חנופה עצמית ופינוק מטמטם.

האפקט החזק ביותר של תהליך זה הוא על מערכות היחסים הבין-אישיות. התכנסות האנשים לתוך עצמם מפיקה חומצה רגשית יוקדת, הניגרת על סיבי האמון ההדדי והאהבה הקושרים אדם לרעהו, ואט-אט מכלה אותם. משולל מיתדות הבטחון שהקנו לו בעבר בן- או בת-זוגו, חבריו, אפילו הוריו, מוצא עצמו האדם המודרני צף תלוש, שורד בודד במציאות חברתית שהפכה לפתע לשדה קרב בו כל אחד דואג קודם כל לעצמו. רגש ההזדקקות האנושית הקדום והבריא, שעד כה פיעם בו בטבעיות, הופך פתאום לפתולוגיה – "חרדת נטישה" שמה – המופצת כבנשיכות ערפד מנוטש לננטש עד שכל החברה נגועה בה, והיא מתחילה להתפס כחוויה קיומית לפיה "הזולת הוא הגיהנום". כשדור שלם גדל לתוך שגרת הקרב הזו, ודורות נוספים מצטרפים אליו, הולכת וקונה לה המציאות הכוחנית הזו מעמד של שגרה מובנת מאליה, שגרה שאין להפר אותה, רק להסתגל אליה.

מעניין להצביע על כך, שהתרבות האסתטית המקורית היחידה שהאורבניות האירופאית המציאה היא תרבות הפאנק. אם נתמקד לרגע בלבוש האופייני של הפאנק, נראה כי יותר מכל הוא נראה כמעין חליפת הישרדות עתידנית, שנועדה לאפשר ללובשה לצלוח, כביכול, שדה סכנות משונות שאורב לו אי-שם: איפור כבד המסווה את הפנים, שרשראות אלימות, עור מבריק המתוח על הגוף. מאליה משתהה עיננו על המאפיין הבולט ביותר של חליפת הפאנק – הדורבנים המזדקרים מהזרועות, הצוואר והראש לכל עבר, והמשווים לפאנקיסט מראה של מעין קיפוד רובוטי סוריאליסטי, מחומש ודרוך לקרב. "הפאנק לא מת" קוראות כתובות גרפיטי מהסמטאות, והן צודקות: הפאנק לא חלף מן האופנה אלא פשוט נטמע והפך לחלק ממחזור הדם הטבעי של התרבות. שאלה חשובה העסיקה בשעתו את החברה השמרנית נוכח הפאנק, וחבל שהיא ננטשה: מה מושך בני טובים, לעתים קרובות מרקע משכיל, לתרבות שחזותה וצליליה כה אלימים? הדרך היחידה להסביר זאת, לדעתי, היא שהפאנק, וכן גרורותיו המודרניות, אינם אלא שיקוף טבעי של המציאות הרגשית השוררת בחברה האורבנית המודרנית: מציאות של מלחמה שקטה, בלתי נראית, המתנהלת בכל עת בין בריות בודדות שקשרי האמון שחיברו ביניהם פעם נגדעו פתאום. מלחמה זו היא התולדה החדשה של האגרסיביות האירופאית עתיקה היומין, שלמרבה הצער לא הסתלקה, אלא פשוט פשטה את מדיה הישנים והתאזרחה.

טרגדיית השכחה האירופאית

אנו מגיעים לנקודה השלישית והאחרונה: תקוותינו, המועדים לאירופה, שעברה העשיר יכול לשמש כמשאב ליצירה והתפתחות.

אחד הדברים שנתנו למיתולוגיה ולפילוסופיה היוונית, לתיאולוגיה הנוצרית ולאמנות הרנסנס את גדולתן ונשגבותן היה, בין השאר, האמונה בסולם ערכים מוחלט המתנשא אל הגדול והנשגב. עבורן, היתה זו עובדה פשוטה שאנשים שונים, רעיונות שונים ויצירות אמנות שונות נבדלים זה מזה לא רק איכותית, על פני ציר אופקי, אלא גם, ובעיקר, מבחינת רמתן הערכית: יש להם שיעורי קומה שונים, וניתן למקם אותם על פני ציר אנכי – "סולם ההוויה" הוא נקרא – לפי דרגות של נמוך וגבוה. תמונת סולם ההוויה הוא שמילא את לב האדם ברגש של קטנות ופליאה מול אפשרויות תודעה וחיים נעלות יותר. נשיאת העיניים כלפי מה שנתפס כנעלה מהחיים הרגילים הוא שיילד בו את הכיסופים להעתיק עצמו ממקומו השפל ולצאת למעין מסע של עליה רוחנית לרגל – תהא זו אל עולם האידאות, אל גן העדן או אל הספירות השמימיות – והוא שהנביע את התרבות האירופאית הגדולה.

הסיבה שאת המלים "גבוה" ו"נמוך" לא ניתן לכתוב היום אלא בגרשיים היא תוצאה של פירוק שיטתי שאירופה עורכת מזה זמן-מה לתודעת סולם ההוויה. אירופה של היום, שהספיקה לחזות בשורה של דיקטטורים, מלואי הארבעה עשר ועד אדולף היטלר, שהשתמשו בתמונת העולם ההירארכית על מנת להצדיק רודנות, ולאחר שעמדה נכוחה מול עוולות הקולוניאליזם, הגזענות והפטריארכליות, אינה מסוגלת עוד לראות בסולם ההוויה הבטחה לאופקים רוחניים נשגבים. טעמו נחמץ עבורה ללא תקנה. יחסו של הגבוה אל הנמוך, כך נראה לאירופה כעת, לא יכול להיות יחס של השראה והזמנה לטיפוס, אלא רק יחס של דיכוי ורמיסה. ואם זה הוא היחס, מוטב לפרק את סולם ההוויה כולו ולהתחיל מחדש, ללא צירי ערכים המתיימרים למקם דבר אחד מעל חברו. במוסר הליברלי החדש, הטוב והרע נקבעים לפי ציר אופקי המודד את דרגת חירותו של הפרט, לא עוד לפי ציר אנכי של ערכים. הגרשיים סביב ה"גבוה" וה"נמוך" נחוצים, מכיון שהיום, בתרבות שנבנתה על עיי החורבות של סולם ההוויה, כל נסיונות העבר להתוות מטאפיזיקות של למעלה ולמטה הוסברו מחדש כפיקציות אנושיות שנועדו לחפות על כוחניות אגוצנטרית.

על אף החשיבות של תהליך זה, הוא גבה מאירופה מחיר כבד. לא ניתן להציג לילדיך את כל הארמונות האינטלקטואליים והרוחניים של מורשת העבר שלך כגיבוב של צידוקים להפעלת כוח מבלי לנכר אותם מהם לחלוטין. וכך קרה באירופה: מרגע שקרס הסולם שהוביל לאמיתות השמים והוחלף בשדה של "דיעות" ארציות, ברגע שעצם האפשרות של שמים, כלומר של אופק רוחני טרנסצנדנטי, נשללה מכל וכל, נפלו גם כל המגדלים שאירופה בנתה בעבר במטרה לטפס אל השמיים. עבור ילדי החינוך הליברלי החדש, הספוגים באידיאולוגיה הקובעת כי כל האידיאולוגיות ההיררכיות הן שקריות, נדמית המורשת המערבית כולה – שמה לעשות, נבנתה על בסיס בדיוק אותן אידיאולוגיות – כאיזה מחול גינונים פומפוזי של אריסטוקרטיה יהירה ואחוזת שגעון גדלות. בסוף המאה התשע-עשרה תיאר ניטשה את הכנסיות המתרוקנות של אירופה כמצבות קבורה לאל המת; בתחילת המאה העשרים ואחת, ניתן להחיל את אותו דימוי על מכלול בנייני הפאר של אירופה – כיכרותיה וארמנותיה, הפילוסופיה והתיאולוגיה שלה, הספרות והאמנות שלה. שיטוט ברחובות ובמוזיאונים האירופאיים נדמה לאדם המודרני כטיול דרך בית קברות גדוש מצבות ענק, גידולי פלצות דוממים, הד מת לטירוף בן אלפי השנים שאירופה כנראה לקתה בו.

השאלה היא, כיצד מתחילה תרבות מחדש לאחר שהתנכרה כך לעברה? שכן עם סולם ההוויה נלקחות ממנה לא רק צירי הערכים הישנים, שעליהם אולי אין להתאבל, אלא עצם האפשרות לבנות ציר חדש של ערכים המבחין בין גבוה לנמוך. כתוצאה, מאגר הדימויים והרעיונות שאירופה צברה נשפך ומתפזר על פני המישור, בשויון ערכים גמור. מתרחשת מעין דמוקרטיזציה של תכני התרבות המקנה מעמד זהה לכל דבר ודבר. כאשר תבנית זו מופנמת לתוך הנפש, היא מבנה את דפוסי ההתבוננות הפנימית באופן שאינו מאפשר עוד לגשת אל מעשה היצירה כאל מעשה של התעלות, אלא פשוט כאל מעשה של שוטטות. הדבר מזדקר לעין כאשר משווים בין כתיבתם של שני ענקי האינטרוספקציה של אירופה – אוגוסטינוס איש העת העתיקה, ורוסו איש העת החדשה – לבין היצירה האוטוביוגרפית של היום. הן אוגוסטינוס והן רוסו, בכותבם איש את וידוייו, העמידו לנגד רוחם מודל של סולם להתעלות בו. אצל הראשון הוביל הסולם אל בורא העולם; אצל השני – אל העצמיות האותנטית שלו. אך הרפתקאן הרוח המודרני, שאינו מסוגל עוד להבחין בין גבוה לנמוך בנפשו, אינו יוצא לדרכו כצליין המבקש לעלות לרגל אל יעודו, אלא כנווד היוצא לשוטט ללא תכלית במרחבי נפשו.

נוודות הנפש החדשה ניכרת בכל מחוזותיה של התרבות האירופאית המודרנית. חולה כבמחלת שכחה, נע הצעיר המערבי דרך קליידוסקופ מרצד של רסיסי דימויים, המותירים אותו במצב של השתאות תמידית, כאילו היה ילד בן יומו שזה עתה פקח את עיניו לראשונה. הקליפים של MTV יורים לעברתו מטח ססגוני של אימאז'ים חסרי כל הקשר; מוזיקת המועדונים משובצת בגזרי משפטים תמוהים, החוזרים ונשנים כמנטרה דתית, יוצרים בדעת הרוקד המהופנט את האפקט שהם מעין התגלויות מיסטיות המבליחות אל העולם משום-מקום; האמנות הפלסטית המוצגת לו בגלריה מידמה יותר ויותר לתיק עבודות של כירורג תרבות קר, המפזר איברים פנימיים של מונומנטים אמנותיים מהעבר ותולה אותם בתפזורת על הקיר. האמן המערבי המודרני טוען לזכות עצמו שהוא מבקש לחתור תחת המוסכמות הרציונליסטיות של המודרניות, ולינוק ממקורות תבונה ויצירה עמוקים יותר. אמנם, גם אני סבור, כפי שסברו אנשי רוח ברחבי העולם תמיד, שהלא-מודע אוצר סודות גדולים אודות היקום והאדם; אך כמוהם סבור גם אני שיש לנווט בזהירות דרך מרחבי הלא-מודע, ולעשות זאת רק באמצעות מורה דרך המשתמש בידע שנבחן לאורך זמן.

אך אירופה היום אינה מציעה מורי דרך רוחניים, ובנוסף לכך, חוסמת את הגישה אל חכמות העבר שלה. היא דומה לראש כרות המדדה על הארץ לאחר שגדע עצמו מגופו. יתכן שהשכחה שגזרה על עצמה היתה בלתי נמנעת, תוצר הכרחי של השימוש האכזרי שנעשה בחזון סולם ההוויה שלה. אך עובדה זו אינה משנה את המציאות העגומה שהיא נתונה בה כעת. היא רק מגלה את הטראגיות שלה.

הדרך המתפתלת לירושלים

חמשים שנה לאחר שהורינו נסו מאירופה לישראל, היתה אירופה לעיר המקלט שלנו מפני ישראל. הפניה חזרה למערב מזוהה, כמובן, עם הפוסט-ציונות, עם האכזבה מהאמונה שכינונה של מדינה לאומית יבטיח חיים מלאים ושלמים. אך ברצוני לטעון כאן, שהפניה הפוסט-ציונית שלנו לאירופה היתה למעשה המשך ישיר של הציונות, ששימרה, לא שברה, את הנחות היסוד העמוקות שלה.

שכן, התשתית הרעיונית של הציונות נוצקה בתבניות חשיבה אירופאיות, לא יהודיות. בבסיס השיבה הציונית לארץ ישראל עמד הרצון להפוך, סוף סוף, לעם נורמלי, עם ככל העמים. הציונות, אף שרצתה למלט את היהודים מאירופה, היתה למעשה פרויקט אירופי לעילא ולעילא, שביקש לנטרל את היהדות מהנפץ הייחודי שלה ולנרמל את העם היהודי עד שידמה ככל האפשר לעמי אירופה. במלים אחרות, היא ביקשה להפוך את היהודי לאירוברסלי.

אנו יכולים להבין כעת מנין באנו אנו, המועדים לאירופה. כאשר אנו "בוגדים במדינה" והולכים ללמוד או לגור באירופה, אנו בסך הכל מבקשים מה שביקשה הציונות: להיות נורמלים, מודרניים, מערביים. ההבדל היחיד בינינו לבין הציונים המתרעמים עלינו היא, שאנחנו מעודכנים יותר מהם. בזמן שהם מתעקשים עדיין על פטריוטיות מקומית, אנחנו קשובים לרוחות העכשויות של אירופה, המנשבות הרחק מהלאומיות ואל הקוסמופוליטיות.

אך כפי שניסיתי להסביר, אני חושב שטעינו. לא טעינו לדעתי באכזבה מהציונות, שכן למעשה המשכנו בדרכה. ההיפך הוא הנכון: טעינו בכך שלא התאכזבנו מספיק מהציונות, שלא היינו פוסט-ציונים דיינו. שכן בפנייתנו לאירופה שימרנו את השגיאה הגדולה ביותר שעשתה הציונות: הפננו עורף לדת היהודית. אותה דת יהודית שהציונות, ואנחנו, באנו ממנה. לרגע לא העלנו לבדיקה מחדש את האמונות שבלענו דרך צינורות הפיטום האידיאולוגיים של החינוך הציוני: שהדת אינה אלא סם משתק שהרדים את עמנו בערסל הגלות, ושהיינו חייבים להתחלן על מנת להתעורר. עלינו להבין בהקדם האפשרי שרומינו: הוצגה לנו יהדות רזה ומסורסת, יהדות של מקרא בלבד שאף הוא נבחן דרך עיניה המנוכרות של ביקורת המקרא. הפרדס העשיר של ההלכה והאגדה שחז"ל הצמיחו מתוך הגזע המקראי – שבו, דוקא בו, מתחיל להתגלות סוד התורה – הוסתר מאיתנו כמעט לחלוטין.

אם ניגש לגלות ולפענח סוד זה ניווכח כמעט מייד שהיהדות מצביעה על אפשרות חיים שונה בתכלית מזו של האדם האירוברסלי. היא אינה מבקשת מהאדם, למשל, להפריד בין האנושיות הכללית שבו לבין הקהילה אליו הוא משתייך, עולם הנפש האינטימי שלו, וחייו היומיומיים. ההפרדה המושרשת בתודעה המערבית בין מחשבות לפעולות, בין הזדהות מנטלית להזדהות רגשית ומעשית – העומדת בבסיס האוניברסליות האקסקלוסיבית – אינה קיימת באותה צורה בעולמו של היהודי. הוא לא יתיחס לאמונה כאל דיעה שרירותית, מכיוון שהוא יְיַחל לראות אותה מתגלה בכל רבדי חייו. וכאשר נתעמק עוד בסוד, נבין שכוליות זו משתקפת גם ביחס הראוי לתרבויות העמים האחרים. שכן שבעים הפנים הפנימיים של התורה מקבילים לשבעים האומות, רמז לכך שבעומקה, מתגלות בתורה הבלחות מהמרחבים הרוחניים הכלל-אנושיים.

לכן, אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על כמיהתנו לחזות באנושות מתאחדת ומגבשת סולידריות אוניברסלית. עלינו רק לקחת בחשבון את האפשרות, שהאחווה הכלל-אנושית שאנו מייחלים לה היא עוד רחוקה מאוד, ושאירופה בה אנו תולים את תקוותינו טרם עלתה על הדרך הנכונה. איחוד העמים לא יושג דרך מחיקה של המטענים התרבותיים שלהם, אלא רק דרך התעמקות בהם ומציאת זיקות פנימיות עמוקות ביניהן. ההשלכה המעשית של אפשרות זו עבורנו היא הפניה מחדש של המבט אל עמנו שלנו, אל דתנו שלנו. בינות חורבותיהן של אתונה ורומא, נפתחת מחדש הדרך שננטשה מזמן, הדרך שבני דורנו, שאצנו לאירופה, מעולם לא בדקנו: הדרך לירושלים.