אל תוך הפלא, פרק 7: ניתוח מוח

פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4 | פרק 5 | פרק 6

בבדידותי התחלתי לפתח פולחן נוסטלגיה סביב התקופה שביליתי בדירת הגג התל-אביבית שלי לפני הנסיעה ללונדון. תמונות ממנה מילאו את לוח השעם שלי והתגנבו לתוך חלומות הלילה שלי: פלג מפסל עם סיגריה ובלי חולצה, אביתר מנגן בדיג'ירידו, הילה צוחקת עם שיער מתבדר ברוח. עצמתי את העינים ושוב הייתי שם, מסתובב בשרוואל על הגג הענק הבוהק מלובן, שוכב תחת רשת הצל על השטיחים מסיני, אנשים נכנסים ויוצאים, הים מנצנץ בין הבניינים. בספרי הסקיצות שלי נשזרו זה בזה מקומות ואנשים מלונדון ותל-אביב, שוכניה של עיר כלאיים חלומית שהלכה ונרקמה בלבי.

האוירה האנטי-אינטלקטואלית בין הסטודנטים בסנט-מרטינ'ס ובמעונות דיכאה אותי. כמעט אף אחד לא קרא ספרים או התעניין בהשכלה כללית. כתגובת נגד לכך, ומתוך האכזבה מלוח הזמנים הדליל של לימודי האמנות, מצאתי עצמי מבלה זמן רב בקריאה במקום באיור. התחלתי גם לראשונה לכתוב, באנגלית, שורה אחר שורה שבורה, כמו ילד שלומד ללכת, על המחשב הנייד המשומש שקניתי לפני שנסעתי. בתל אביב הידענות והיצירתיות המתפקעות של חבריי איימו עלי. כאן, כשהם היו רק תמונות דוממות על לוח שעם, הפכו מעלותיהם מאיום להשראה, ובזכותם, ולמרותם, הצלחתי לאזור את הבטחון לכתוב.

הייתי נחוש לכתוב באנגלית הגבוהה ביותר, לנצח את האנגלים במגרש שלהם. לנגד עיני עמדו דמויותיהם של ולדימיר נבוקוב וג'וזף קונרד, סופרים שעזבו את שפת אמם – רוסית במקרה הראשון, פולנית בשני – וכתבו באנגלית סמיכה וגועשת המביישת את דובריה, המכשפת אותך לשקוע ולטבוע בה. קניתי מילון ותזאורוס, בודק כל מלה חדשה ומשנן את נרדפותיה. הרגשתי שחיי תלויים בזה: אני חייב להשלים את כל האנגלית שלא רכשתי בילדותי, את כל האנגלית שיש. בכל מלה חדשה שלמדתי הקפדתי מיד להשתמש, בדיבור או בכתב, כדי להחדירה למחזור הדם שלי, כדי לנכסה לי. הייתי שייח' של מלים הבועל אותן כדי לקחת עליהן בעלות, וההרמילון שלי גדל מיום ליום.

כתבתי סיפור קצר: The Nostalgia Operation. הסיפור עסק במנתח מוח בעל שם בינלאומי הנחוש לגלות את הנקודה במוח האנושי בה מתחולל הפלא של המודעות העצמית. בהעדר תמיכה ושותפים לחלומו הגרנדיוזי, הוא מחליט לעשות את הבלתי יאמן: לנתח את המוח שלו בעצמו. הוא נועל עצמו במעבדה מבודדת ובאמצעות כלי ניתוח משוכללים וכמה מראות מתחיל לנבור בסקלפל ואלקטרודה במוחו שלו. אך הניתוח משתבש, והמנתח מוצא עצמו מוצף זכרונות באופן בלתי נשלט. הוא מגלה עד כמה הוא היה שקוע בעצמו כל חייו, וכך איבד את אשתו וחבריו ובודד עצמו מהעולם. אך כעת זה כבר מאוחר מדי: הוא לכוד בספירלת ההיזון החוזר של הניתוח המחולל את עצמו, נידון לשחזר את זכרונות חייו עד מותו. הוא צופה בסיפור חייו מוקרן לפניו אחורנית, אל נעוריו וילדותו ולבסוף חזרה אל רחם אמו, עד שהוא נבלע בחשכת האַיִן ומת, עזוב ושכוח. את כל חציו השני של חייו הוא מבלה בשחזור חציו הראשון, קרבן על מזבח הנוסטלגיה שהקים מבלי דעת.

* * *

השתוקקתי ללמודים מקצועיים רציניים, אז כששמעתי על סדנת צילום בת מספר ימים שנועדה לתלמידי שנת המבוא מיד נרשמתי אליה, אף שהשתייכתי לשנה מתקדמת יותר. כאן, ידעתי, לפחות ארכוש מיומנות ממשית. ואכן, היה מדובר בימים אינטנסיביים שבמהלכם רכשתי כלי חדש – היכולת לפתח תמונות ולהדפיסן בחדר חושך, כולל טכניקות ריטוש ראשוניות. מדי בוקר נשלחנו לרחובות לונדון לצלם דברים שונים, בצהריים פיתחנו והדפסנו, ובערב הצגנו את יצירותינו ודיברנו עליהן.

אחד התלמידים בסדנת הצילום משך את תשומת לבי. היה זה סטודנט גרמני מופנם ושקט שדיבר במבטא כבד, אך באנגלית עשירה וגבוהה שהעידה על השכלה רחבה. היה לו מראה ארי אופייני, כמעט כדי להבהיל ישראלי כמוני: הוא היה גבוה, מעט שרירי, בעל לסת מרובעת ושיער בלונדיני קצר. אך שפת הגוף שלו שידרה משהו אחר לגמרי – אוירה חולמנית, מתבוננת, קשובה.

קיבלנו תרגיל: לצאת לרחובות ולעשות סדרת צילומי שחור-לבן שיבטאו צבע או צבעים מסוימים. אני בחרתי לעצור אנשים ברחוב, לשאול אותם על הצבע האהוב עליהם ועל הסיבה לכך, ולצלמם בעודם מדברים עליו. זה יתן לי תירוץ לפגוש אנשים שונים ולשוחח עמם, ולצלם דיוקנאות, שזה מה שהכי עניין אותי. כשהתכנסנו בסוף היום חיכיתי בסקרנות לראות מה הבחור הגרמני עשה. כשהגיע תורו להציג הוא פיזר על הרצפה סדרת דיוקנאות עצמיים בקלוז-אפ קרוב מאד המתעדים אותו מתגלח. הם נועדו לבטא את הצבע אדום, הוא הסביר, צבע המסמל עבורו תשוקה ובושה ודם. העיסוק ברגשות עזים והנכונות להחשף ולדבר עליהם מעט הביכו והרתיעו אותי. אך הזדהיתי עם העובדה שהוא מתבונן ברגשותיו באופן שכלתני ומודע לעצמו, והדבר העצים את הרצון שלי להכירו.

בסוף היום, כשהתכוננו לצאת, שמעתי אותו מדבר עם מישהו ומציין שעליו לפנות את הדירה שהוא מתגורר בה ואין לו מקום אחר לעבור אליו. התערבתי וסיפרתי לו שאני גר במעונות סטודנטים גדולים וזולים, וששווה לו לבדוק אם יש להם חדר פנוי. בספונטניות מפתיעה, הוא החליט לנסוע אתי לשם באותו רגע ולבדוק.

קראו לו לוקאס, וכמעט מיד גילינו שיש לנו שפה משותפת. הוא בא מהעיר קלן בגרמניה, והגיע לכאן כמוני מספר שבועות קודם לכן כדי ללמוד אמנות, במטרה להתמקד בצילום. תוך דקות ספורות גילינו שתי נקודות דמיון בינינו: שנינו התלבטנו ארוכות אם ללכת ללימודים אקדמיים או ללימודי אמנות ובחרנו באפשרות השניה, והנושא שעניין את שנינו יותר מכל הוא חקר המוח והשאלה כיצד מתהווה בו התודעה. נתון אחרון זה חולל ברק של ממש בינינו: מה הסיכוי לפגוש בארץ זרה ובבית ספר לאמנות אדם החולק עמך תחביב כה נדיר? מדקה לדקה הלכה והפציעה בי ההכרה המרגשת, שבתוך המטרופולין הגדול והמנוכר שהגעתי אליו, ולאחר שהתנפצו כל חלומותיי על בית הספר והקהילה הבינלאומית שאשתייך אליה, נראה שמצאתי חבר.

במעונות הסתבר שבדיוק התפנה חדר, ולא פחות ולא יותר – בקומה שלי, חדר ליד החדר שמולי. ההחלטה התקבלה מיד: לוקאס עובר לשם למחרת.

* * *

כניסתו של לוקאס למעונות שינתה את הכל. אל החלל שנפער בי נוכח חבריי למעונות, שהרגישו לי ילדותיים וזרים, נכנסה דמות שבפניה ראיתי בבואה: עולם של שכל, של ידע נרחב, של מודעות עצמית. עם לוקאס יכולתי לדבר על ספרים ועל תובנות פילוסופיות, על מדע ועל אמנות. חשוב מכל, יכולתי לשחרר עמו קיטור על האוירה הפוסטמודרנית והאנטי-אינטלקטואלית של בית הספר שלנו, שתסכלה את שנינו באותה מידה.

למרות נקודות ההשקה החזקות בתחומי הענין שלנו, היינו שונים מאד באופיינו. אני הייתי אדם מוחצן, המדבר הרבה ובקול רם (ולעתים לא רחוקות בבוטות), ומיטלטל בין מצבי רוח קיצוניים של התלהבות ודכאון. הוא היה אדם מופנם, שתקן, מאופק, שולט בעצמו. כשהיו שואלים אותו שאלה הוא אף פעם לא השיב מיד, אלא שתק כמה שניות ואז התחיל להשיב תוך שהוא תולה מבטו באויר. באופן כללי, יכולת ההקשבה וההתעניינות שלו באחרים הרשימה אותי מאד. הוא היה מאזין ללא ציניות לכל מה שאנשים סיפרו לו, ואז מתשאל אותם ברוב ענין לגבי עיסוקיהם.

היתה לו גם משמעת עצמית ומרץ שלי לא היו. הוא ניצל כל דקה לקריאה ולימוד, עד כדי כך שהיה קורא בזמן הנסיעה במדרגות הנעות של תחנות האנדרגראונד. בלילה הייתי רואה אותו שוכב במיטתו וקורא בספרים עבי כרס על חקר המוח לאור מנורת הלילה, ובבוקר, כשאני בקושי דישדשתי ממיטתי אל השירותים שבמסדרון בשיער קופץ ועינים פקוחות למחצה, כבר מצאתי אותו נקי ורענן לאחר ריצת בוקר ומקלחת, מקפץ בצעדים קלים ובחיוך רחב לחדר האוכל, כשבידו ביוגרפיה עבת-כרס של ליאונרדו דה-וינצ'י. (תכונות אלו גם הפריכו בבוטות את ההנחה המושכלת שלי, שדחיית כל אפיון לאומי סטריאוטיפי מהמחשבה מבטלת אותו גם במציאות. לפעמים, הסתבר, בין תוי הפנים האישיים והמיוחדים שאתה מתאמץ לראות, מסתתרים, בכל כורחך, גם כמה מקוי הקריקטורה שאתה מנסה לשכוח.)

למרבה המזל היו ללוקאס גם מגרעות שהשיבו לו את אנושיותו. היתה לו אנגלית עשירה ומתוחכמת, אך מכיוון שהוא לא היה רואה סרטים כלל אלא רכש את האנגלית מספרים בלבד, הוא לא ידע להגות נכון מלים רבות. כך למשל, בכל המקרים בהם יש להגות את האותיות gh כמו f הוא הוגה אותן כמו th. המלה laugh נשמעת בפיו כ-lath, המלה tough כ-tuth והמלה enough כ-enuth. בנוסף, הוא היה מבטא את ה-w של מלים כ-write בצורת v, כך: vrite. כשהעמדתי אותו על טעויותיו הוא לא האמין לי. "כך לימד אותנו המורה שלי לאנגלית בבית הספר!", הוא התעקש. רק לאחר שוידא את הדבר עם עוד כמה אנשים וראה שכולם מאששים את גרסתי הוא השתכנע סוף סוף, הפטיר לכיווני מבט של הלם ואכזבה מוקצנים, ומיד מתחיל לעבוד על תיקון הרגליו.

הוא הראה לי צילומים שהוא עשה בתקופת התיכון. כמוני, גם הוא ניסה לשלב בין העניין שלו בחקר המוח לבין האמנות. אך בעוד אני רק שילבתי תרשימים ותמונות של מוח ביצירותיי, הוא נקט בצעד נוסף וקיצוני יותר: הוא השיג מוחות אמיתיים של בעלי חיים ממעבדה ושילב אותם בצילומיו. כך למשל, באחד מהם נראה מוח שמתוכו יוצא חוט ברזל קשיח, אליו היה מחובר אקדח המכוון אל המוח עצמו. הבנתי מיד מה היא ניסה להביע בכך: הוא רצה להמחיש כי המוח האנושי הינו כה מורכב ומסובך, שהוא מסוגל להרחיק לכת בשבילֵי מחשבתו עד למקום בו הוא מסוגל לבגוד בעצם התכלית הביולוגית שלשמה נוצר ולהשמיד את עצמו. כאשר אדם מתאבד, זהו למעשה מוחו ההורג את עצמו. כל זאת הבנתי ויכולתי להתחבר לרעיון שבכך מיד, אך השימוש במוח אמיתי וההצגה הבוטה כל-כך של הרעיון נראו לי מקאברים העבירו בי צמרמורת קלה. תחושה דומה התלוותה לסדרה נוספת של צילומים שהוא הראה לי, בהם צילם את עצמו (באמצעות מנגנון השהייה) מוטל עירום כמת באמצע שדה שומם. דמיינתי אותו קם השכם בבוקר באותו מרץ בו הוא יוצא לג'וגינג והולך לבד לשדה על מנת לתפעל צילומים אלו. כמה נחישות ומסירות הדבר הזה דרש…

בהדרגה הבנתי שבאישיותו של לוקאס עובר קו משמעותי פרוע של מעין חיזור אחר המוות, או לפחות אחר קצה החיים. מה שהתחלתי לראות בתצלומי הגילוח והמשיך בתמונות המוחות והדיוקנים העצמיים כאיש מת, התבטא גם באופן מעשי בתקופות קודמות בחייו, בהן בדק לוקאס את גבולותיו דרך חוויות קיצוניות (לפחות במונחים שלי) – סמים בתקופת התיכון (הוא התנסה בסוגים שונים של אקסטזי וחומרים נוספים כדי לבחון כיצד הם פועלים על תודעתו), ולאחר מכן טרֶקים מפרכים שערך לגמרי לבדו בהרי ההימלאיה. אף שהעיסוק בנושא המוות לא היה זר לי, למחוזות ה'מסוכנים' שלוקאס בדק לא הגעתי, וגם לא ממש רציתי. לא עלה בדעתי להשתמש בסמים הללו, וגם לא נמשכתי למסעות קשים או לבדיקת גבולות היכולת שלי. אך העובדה שלוקאס כן הגיע אליהם הגבירה את ההשתאות שלי ממנו.

* * *

מיום ליום נעשינו קרובים יותר. כל אחד מאיתנו נתן לשני לקרוא ספרים חשובים בעיניו שהשני לא קרא, ומהכיוון שלי גם סרטים. לוקאס נתן לי הערות על מה שכתבתי, ועזר לי לצלם את האיורים שלי כדי ליצור מהם תיק עבודות. אני הענקתי לו אוזן קשבת להתלבטויות שלו לגבי המשך לימודיו.

אך הקרבה הגדלה שלנו לא שינתה את האופי העצור והסגור שלו. עדיין הסתיים כל ערב בפרידה סתמית, וכל מפגש החל בפנים חתומות. בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי אם החברות שלנו בכלל חשובה לו כמו שהיא חשובה לי.

המענה לשאלתי הגיע מכיוון בלתי צפוי. הכרתי ללוקאס את שרית, ידידה טובה שהיתה אתי בתיכון ובאה גם היא ללמוד בסנט-מרטינ'ס. שרית לא גרה במעונות אלא בדירה שהיתה שייכת לאביה בצפון לונדון. במהרה לוקאס ואני אימצנו מנהג לנסוע אליה פעם בשבוע לארוחת ערב ושיחה – נסיעה של שעה תמימה, מקצה אחד של העיר למשנהו (בישראל הייתי חושב חמש פעמים אם לעשות נסיעה באורך כזה מתל-אביב לירושלים, ובדרך כלל מכריע לשלילה; כעת, כשהייתי בחו"ל והנסיעה הוגדרה כעירונית, לא חשבתי על כך אפילו פעם אחת). היינו מכינים ביחד ניוקי וסלט ושוקעים לשיחות ארוכות אל תוך הלילה.

באחד המפגשים המשותפים שלנו, ניצלה שרית את יציאתו מהחדר למספר דקות כדי לספר לי שבשיחה פרטית ביניהם הוא גילה לה עד כמה החברות שלנו יקרה לו. הידיעה הזו שימחה אותי מאד, והפיגה את החששות שלי שהקרבה בינינו היא רק בראש שלי. התחלתי להבין שהמעטה הקר והמחושב של לוקאס לא נבע בהכרח מהשכלתנות שלו, אלא גם, ואולי בעיקר, ממקום של רגש עז, שמסיבות שלא הבנתי שכלו היה כה מגויס לשמור עליו שהוא בנה סביבו חומות גבוהות.

* * *

כצל זוחל הלכה והתקרבה אלינו העובדה שלוקאס גרמני ואני יהודי, חמישים שנה בלבד אחרי השואה. ברגע מסוים העזתי לשאול אותו מה עשה סביו בשעת המלחמה. הוא היה בצבא, הוא הסביר לי, אך לא היה לוחם אלא רופא. אמירה זו נועדה להרגיע אותי, אך לצערי היא רק הבזיקה לנגד עיני את דמותו של ד"ר מנגלה. לאחר שניערתי אותה התחלתי להרהר בעובדה הטעונה שסבו של לוקאס היה חייל בצבא הנאצי, שהגם שלא נלחם ולא רצח שום יהודים, יש להניח שהזדהה עם האידיאולוגיה שלהם. לוקאס אמר שסבו לא נהג לדבר על כך, ושהוא משער שהוא אכן הזדהה עמם במידה מסוימת, כמו רוב האנשים. אך לאחר המלחמה, כמו אצל רבים אחרים, ההזדהות הזו התכנסה לתוך עצמה, מובסת, ונסוגה למאחורי הקלעים. אותו סב, הסתבר, גם ציפה מלוקאס ללמוד רפואה, וראה בעין לא יפה את בחירתו ללכת ללמוד אמנות.

האיבה העתיקה בין העמים שלנו שימשה כקרקע מזובלת לצמיחת החברות שלנו. שנאת העבר היתה מוטל בינינו כגולם עכור ומשוסף, אך מתוכו הגיח ועלה הפרפר הססגוני של חברותנו, פורש את כנפיו לצדדים ומסתיר אותו. מצאנו יופי עמוק ומרגש בכך ששני דורות אחרי השואה אנו מסוגלים להכיר ולהפוך לחברים טובים. הדבר חיזק את ההרגשה שלנו שאנו חלק ממציאות עולמית חדשה הנעה לקראת פוסט-לאומיות, וריגש אותנו. סיפרתי ללוקאס על חבר ישראלי שלי שגם לו היה חברים גרמנים, והם טבעו ביחד את המלה "תוֹדַנְקֶה" – שילוב של "תודה" העברי ו"דַנְקֶה" הגרמני. הוא נהנה מזה מאד, והמלה הפכה למוטו המשותף שלנו. בכל פעם שאחד מאתנו נתן לשני משהו, השיב לו השני, "תודנקה!"

פעם אחת שרית אמרה לו, חצי בצחוק וחצי לא, שהישראלים הם מאד אנטישמיים. לוקאס פער עיניו בזעזוע ואי-הבנה. זמן מה מאוחר יותר, צפינו אצל שרית במערכון של "החמישיה הקאמרית" על חבר המשלחת הישראלית לאולימפיאדה, המבקש מהשופט הגרמני לתת לאצן הישראלי 'פוֹר', וכשהלה מהסס מתנפל עליו בצעקות: "אחרי כל מה שאמא שלו עברה, אתה לא מתבייש?! העם היהודי לא סבל מספיק?! לא ראית 'רשימת שינדלר'?! בוא תהרוג אותי כבר עכשיו!" לוקאס הסתכל בגבות מורמות, המום, חציו צוחק וחציו נבוך.

באותו לילה בהליכה הביתה הוא אמר לי, "שרית צודקת. הישראלים באמת אנטישמיים…" עד אותו רגע לא חשבתי על זה: במערכון בו צפינו איששה החמישיה הקאמרית בדיוק את כל המאפיינים הסטריאוטיפים של היהודי הישראלי בעיני האירופאי, שהוא בעצמו, בפרט הגרמני, לא מעיז להגיד בקול רם: שאנו מנצלים את השואה כדי לעורר עלינו רחמים ולהצדיק מעשים בלתי הוגנים. באותו רגע עוררה בי מחשבה זו מבוכה שלא הבנתי, אך במבט לאחור אני חושב שהיה זה רגש בושה – בושה על כך שאנו הישראלים מעוררים דימויים אנטישמיים שאפילו שונאינו מהעבר בעצמם כבר לא מעיזים לחשוב, ובכך קצת 'מכשירים' אותם. כישראלי בישראל זה נראה לי כהומור בלתי מזיק, שלנו בתור יהודים מותר להשמיע לגבי עצמנו. אך בהקשר הגלובלי החדש בו הייתי נתון, הרגשתי צער על כך, כאילו יש בכך חוסר אחריות מסוים. מדוע שאנחנו נסדוק בעצמנו את הטאבו של גרמנים, שאין לומר מלה רעה על היהודים?

* * *

אחד הדברים שהפתיעו אותי יותר מכל אצל לוקאס, ובסופו של דבר גם הכי השפיעו עלי, היתה הפתיחות שלו למיסטיקה ולדתות המזרח. לפני שהגיע ללונדון הוא טייל בצפון הודו, שם עסק במדיטציה בודהיסטית ואף פגש בעיר דרמסאלה את הדלאי לאמה, המנהיג הגולה של הבודהיזם הטיבטי.

עד אותו רגע לא ידעתי כמעט כלום על הבודהיזם. גם על כך שהטיבטים גלו להודו ומנהיגם הוא הדלאי לאמה לא ידעתי עד שלוקאס סיפר לי. כ'חסיד' של ריצ'רד דוקינס ודניאל דנט, המטריאליסטים המובהקים, וכתלמיד חובב של חקר המוח שביקש להסביר כל תופעה מנטלית כתוצר של תהליך חומרי, רחשתי בלבי בוז עמוק לכל מה שזיהיתי כ'מיסטיקה'. היתה לי חיבה לסמלים ורעיונות שצמחו מתוך שיטות מיסטיות, שכן ראיתי בהן פתחים למרחב של סמלים ורעיונות שהתודעה האנושית מסוגלת לנוע בו. כך למשל אהבתי מאד את "זן ואמנות אחזקת האופנוע" שמצא נקודת השקה בין הפילוסופיה המערבית לזן, והתעניינתי בסמלי קלפי הטארוט, באי-צ'ינג ובספירות הקבליות. אך לא ייחסתי ממשות אובייקטיבית לעולמות הרוחניים שסמלים אלו התיימרו להורות עליהם, וראיתי בכל תפיסה לפיה הרוח באמת קיימת אמונה תפלה נאיבית שאבד עליה הכלח.

לכן לא הבנתי כיצד לוקאס, שכמוני דגל במדע אמפירי והסברים מטריאליסטיים לכל תופעה מנטלית, יכול להתעניין ברצינות בבודהיזם ובמדיטציה. כמענה לשאלתי, הוא הביא לי ספר: MindScience: An East-West Dialogue. הספר היווה סיכום של סימפוזיון בין-תחומי שנערך באוניברסיטת הרווארד על חקר המוח ופיתוח התודעה, ששילב חוקרים אקדמאיים מערביים ואנשים העוסקים בבודהיזם ובמדיטציה, בראשם הדלאי לאמה בעצמו.

התחלתי לקרוא בספר, והוא האיר את עיני. ראשית כל, היו בו נתונים מרשימים שלא יכולתי להתעלם מהם, כמו למשל העובדה הבדוקה שאנשים העוסקים במדיטציה יכולים לשנות באופן קיצוני את קצב פעימת הלב וטמפרטורת הגוף שלהם. הייתי רגיל לחשוב על התודעה כתוצר של המוח הפיזי (תהליכים סומטופסיכיים); כמעט לא נתתי דעתי על התנועה ההפוכה, מהתודעה לגוף (תהליכים פסיכוסומטיים). שנית, הספר גרם לי להבין שנקודת המבט המחקרית על המוח ונקודת המבט המדיטטיבית-חווייתית אינן סותרות אלא משלימות: האחת חוקרת את המוח מבחוץ, והשניה את התודעה מבפנים. במיוחד דיבר אלי משל שהובא שם, שהתייחס למדיטציה הבודהיסטית כ'תוכנה' המנצלת בצורה הטובה ביותר את ה'חומרה' של המוח. המשלת התודעה למעין 'תוכנת מערכת הפעלה' כבר היתה מוכרת לי מדנֶט, אך הרעיון שפרקטיקות מיסטיות כמו מדיטציה הן כיישומים המתלבשים על מערכת ההפעלה היה חדש לי. משל זה עזר לי ליישב את הסתירה לכאורה שבין חקר המוח לפרקטיקות מיסטיות.

בשיחות עם לוקאס התרחבו התובנות מהספר לתובנה רחבה יותר בדבר היחס בין התרבות המערבית לתרבויות אחרות. התרבות המערבית המודרנית, התחלתי להבין בזכותו, היא אירופוצנטרית – היא חווה את אירופה כניצבת במרכז, ואת שאר התרבויות כפריפרליות ביחס אליה. תפיסת מרכז יהירה זו גורמת לה להתייחס בזלזול או אף לבטל לגמרי תרבויות אחרות, וכן צורות הסתכלות וחשיבה אחרות. אפשרות חדשה ומטלטלת חדרה למודעותי: שמחוץ לתחום המוכר והבטוח של תרבותי, תרבות המערב, יתכנו מוקדי תרבות אחרים לגמרי, שהדרך היחידה להכירם היא להעתיק את עצמי נפשית אליהם ולהתבונן בעולם מנקודת השקפתם.

ברחתי מישראל, אותה חויתי כפרובינציה של תרבות המערב, רק כדי לפגוש בן מובהק של תרבות המערב שכפר בהיותה המרכז והפנה מבטו אל הפרובינציות. אופקיי התרחבו, וסדק נוסף נגלע בחזית מקדש המערב שלי.