תשעה חדשים בלי אבא

תשעה חדשים חלפו מאז שאבא שלי עזב, ומעולם לא היינו קרובים יותר.

אבא שלי היה איש גדול, גופנית ונפשית. היה לו גוף עבה ומוצק, גוף של פלמ"חניק שעבר ונלחם ועשה, ובתוכו פעם לב חסון שיכול לעמוד בכל דבר. רשמי המסעות שערך ברחבי העולם היו חרוצים היטב על פניו וזרועותיו השזופים, וגם ניבטו משלל התכשיטים האקזוטיים שענד – ניב של כלב ים, שן של כריש, שרשראות חרוזים צבעוניות. היה לו צחוק רועם שנשמע למרחקים, ומי שהרגיז אותו זכה להכיר גם את צעקותיו הרמות. אפילו העיטושים שלו היו מרעידים את כל הבית (והם היו באים בתריסרים בדרך כלל…).

אך הזקנה אורבת לכולם, ואם רק נותנים לה, מזנקת עלינו ומכריעה אותנו ארצה. גם אותו היא תקפה: ערב בהיר אחד היא שמה לו רגל, ומאז אותם נפילה ושבר הוא כבר לא שב להיות אותו אדם. לכולם, גם לי בהתחלה, המכה נראתה אנושה וחסרת רחמים: בבת אחת הוא התקפל והתקמט, נחלש ונכחש, הפך לצילום חוור של עצמו. הוא עבר מחדרו בקומה העליונה למיטה בקומת הקרקע, ומהולך רגל הפך לחובש כסא גלגלים. לאחר מכאן בא הרעד, שנטל ממנו ראשית את יכולת הכתיבה ואחריה גם את יכולת הדיבור. רק מי שהרכין ראשו והאזין בסבלנות ללחישותיו היה יכול ולהווכח שבתוך הגוף השבור שוכנת עדיין נפש צלולה.

אך מה שנראה בהתחלה כקללה גרידא הלך והתגלה לי כנושא בחובו ברכה גדולה. הזקנה הפתאומית בקעה סדק בשריון של אבי, שעד אז נראה בלתי חסין, ומבעדו החל להפציע אור חדש ולא מוכר – אור של רוך ושל רגש, של היסוס ושל שיהוי. בתורת החסידות מוסבר שהחולשה היא מעלה: החלש מסוגל להתכלל עם זולתו – להכיל את נקודת האמת של הזולת ולמסור לו את נקודת האמת שלו. כך בדיוק קרה עם אבי. המכה האנושה הוציאה מתוכו את האנושיות.

הרגע המשמעותי ביותר עבורי בהתנוצצות הזו ארע אחרי שיחה שערכנו, ובה שיתפתי אותו ברגשותי לגבי הציונות למענה נלחם כל חייו. "הדור שלך ראוי לכל הערצה", אמרתי, "ואתם בניתם עבורנו מדינה מרשימה בחוזקה. אך לדעתי בכל הנוגע למישור הרוח לקיתם בחשיבה חד-דורית: לא נתתם דעתכם על הדורות הבאים ועל השאלה איזו זהות, תוכן ותרבות ימלאו את עולמם". במפגש הבא שלנו מצאתי את אבי מהורהר במטתו. "איני מפסיק לחשוב על מה שאמרת", הוא שיתף, "אני חושב שאתה צודק – אני ובני דורי באמת לא חשבנו קדימה". הוא הסביר לי שכעת שהוא מסתכל על התרבות הישראלית, כפי שהיא מרצדת על פניו ממסך הטלויזיה מדי ערב, הוא מרגיש שכולנו משלמים את המחיר של קוצר הראיה שלהם. "טוב, אבא, אל תהיה קשה עם עצמך", התחלתי לנחם אותו, "הייתם עסוקים בלהלחם ולשרוד…". אך הוא הדף את נחמתי ואמר, "ובכל זאת, היתה לי היכולת האינטלקטואלית לחשוב גם על זה, ולא עשיתי זאת!" היה זה רגע של חשבון נפש ותשובה שלא אשכח כל חיי.

כשנפטר, הרגשתי שהוא עוזב אותנו כנשמה טהורה, ממש כך. שהשנים הקשות האחרונות צחצחו ומירקו אותו, עד שהנשמה קרנה מתוך הגוף המחוספס והמַעֲבָר אל המֵעֵבֶר נהיה חלק לגמרי. הרגשתי את נוכחותו בבית בחדות לאורך כל ימי השבעה, ואת הגעתה למקום מנוחתה בעליה אל הקבר. אני חש אותו מלווה אותי בכל המניינים בהם אני חזן שלוש פעמים ביום, בנרות שאני מדליק לזכרו ובקדישים שאני אומר עליו.

השנה, אחרי מספר שנים טובות של מרד בציונות החילונית של אבי, הצלחתי לגבש סוף סוף הגדרה עצמית חדשה, ולהביעה בעל-פה ובכתב: איני "ממלכתי", המשכתי להצהיר כמקודם, במובן שאיני מקבל כתכתיב את המודל שמייסדי המדינה אימצו כשהקימו אותה, ונוטל לעצמי את החירות לחפש מודלים אחרים מתוך התורה; אך אני כן "ציוני", התחלתי לראשונה להגיד בפה מלא, כלומר מרגיש שותף גמור למסע הרב-דורי ורב-זרמי של עמנו לארצו בשאיפה לבנות כאן את החברה היהודית המתוקנת ביותר שאפשר.

הניסוח הפשוט הזה היה עבורי רגע של שחרור ושל צמיחה, של יכולת לשאת את שני הצדדים של האמת שלי בבת אחת. אך הוא היה יותר מזה – דרך לתפור את חיַי עם חיֵי אבי, להפוך את המרד שלי בדרכו להמשך שלה. כמו כל הדברים המשמעותיים שקרו לי מאז שעזב, אני מרגיש שזה היה בזכותו.

—

המאמר התפרסם במוסף "דיוקן" של מקור ראשון