אל תוך הפלא, פרק 8: התקרבות והתרחקות

פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4 | פרק 5 | פרק 6 | פרק 7

—

מבין הסטודנטים הזרים במעונות "ראלף ווסט" בלונדון הייתי היחידי שידע מהו ה-5 בנובמבר, והייתי מאד מרוצה מעצמי. שמעתי על כך מספר קומיקס אנגלי שקראתי בתיכון בשם "V for Vendetta". דרכו למדתי שה-5 בנובמבר הוא חג לאומי אנגלי, המציין את כשלון תוכניתם של חבורת מורדים מתחילת המאה השבע-עשרה להתנקש במלך דרך פיצוץ בניין הפרלמנט הבריטי, ושהאנגלים מציינים באמצעות מדורות בהן הם שורפים בובות בדמות הבולט שבמורדים, גאי פוֹקס (Guy Fawkes).

בשנים האחרונות הפך דיוקן מסכתו של פוקס למוכר מאד: ב-2006 עובד הקומיקס לסרט הוליוודי מצליח, ולמרות שהסרט לא היה מאד נאמן למקור, ומוסס את המסר הפרו-אנרכיסטי שלו לכדי מסר פרו-דמוקרטי קל יותר לעיכול, הוא עודד את חברי תנועת ההאקרים והפעילים החברתיים "אנונימוס" לאמץ את המסכה לסמלם, ובעקבות כך הופצה תמונתה בתקשורת ברחבי העולם.

אך ב-1995 המסכה, וחג ה-5 בנובמבר באופן כללי, לא היו מוכרים מחוץ לאנגליה. זו הסיבה שהסטודנטים הזרים ב"ראלף ווסט" לא הבינו מדוע, במוצאי שבת של ה-4 בנובמבר, החלה העיר כולה לבעור במדורות וזיקוקים. הידענות שלי לגבי המתרחש זיכתה אותי במבטי התפעלות מהאנגלים והזרים גם יחד, וחיזקה את דימויי העצמי כאדם בעל ידע כללי נרחב.

לוקאס ואני יצאנו להסתובב קצת ברחובות של שכונת צ'לסי הסמוכה כדי להסתכל על זיקוקי הדינור ולספוג את אוירת השמחה. היה זה קצת יותר מחודש אחרי תחילת הלימודים שלי, וכשבוע מאז שלוקאס ואני הכרנו. בדרך חזרה נתקלנו בגשר אלברט בשירה ונועה, שתי הסטודנטיות הישראליות הנוספות שהיו במעונות.

"מה נשמע?" שאלתי אותן באנגלית, מתוך נימוס ללוקאס. נועה ושירה החליפו מבטים. "לא יודעות", הן ענו, "שמעת שירו ברבין?"

מילותיהן נשמעו כמו יריית מתנקש המובלעת ברעמי הזיקוקים. "מה?! מי? מתי?", השבתי בעברית, שוכח את כללי הנימוס. הן לא ידעו לספר כמעט דבר חוץ ממה שאמרו: מישהו ירה ברבין הערב, והוא הובהל לבית החולים.

נפרדנו מהן והמשכנו לצעוד תחת השמים המרצדים, כשאני מחיש את צעדי כדי להגיע למעונות ולהתעדכן. "מה קרה?", שאל אותי לוקאס.

"מחבל ערבי ניסה להתנקש בראש הממשלה יצחק רבין", השבתי לו, "יש מאד לקוות שהוא נכשל".

לוקאס שתק מעט, לא בטוח כיצד להגיב. "אם הוא הצליח, מה משמעות הדברים?"

"אלו חדשות רעות מאד", השבתי בקדרות. "זה אומר שבמקומו יעלה בודאי איש הימין בנימין נתניהו, פוליטיקאי לוחמני המתנגד לכל יוזמת שלום, וכל המהלך ההיסטורי של הסכמי אוסלו שרבין קידם – התקווה היחידה שלנו לפתור את הסכסוך האלים הנורא שלנו במזרח התיכון – ירד לטמיון".

בתוכי הרגשתי כיצד הבור השחור של היאוש, הנחשף כל פעם שאני חושב על המצב הבטחוני העגום בארץ, מאיים להציף אותי שוב. התחושה הזו היתה אחת הסיבות שהשתוקקתי כל-כך לברוח מהארץ. רציתי להמלט סוף סוף מהמערבולת הבלתי-פוסקת של מלחמות ופיגועים ולמצוא חיים חדשים ושפויים בחוץ לארץ. אך מסתבר שהארץ רודפת אחריך גם כשאתה בורח ומזכירה לך שהיכן שלא תהיה, אתה קשור אליה בעבותות.

כשהגענו חזרה למעונות טילפנתי להורי והתעדכנתי: רבין מת. התחושה הכבדה בקרבי עלתה לגרון. התרחישים הקודרים שסיפרתי עליהם ללוקאס, הרגשתי, הגיעו בבת אחת לסיפה של המציאות. עליתי לחדרי בלב כבד, מתקשה לעכל את הבשורה. לא ידעתי אפילו מדוע אני כל-כך נסער, אך העובדה היתה שכך הייתי. משהו באירוע הזה הציף בעוצמה את הקשר הנפשי שלי לישראל, שיותר ויותר התחוור לי כמהותי למי שאני. הצצתי בחדרו של לוקאס וסיפרתי לו, אך שוב הוא לא ידע כיצד להגיב ורק אמר, "אני מצטער". הבנתי שעלי להיות לבדי. בחדר, בעוד זיקוקי הדינור ממשיכים לרעום ולהבזיק מחוץ לחלוני, ישבתי וכתבתי וכתבתי, חצי לילה, מנסה לסכם בתוכי את התחושות הגודשות אותי. אין בידי את מה שכתבתי באותו לילה, אך אני זוכר שכתבתי על האירוניה השחורה, שבעוד אנגליה חוגגת את כשלונו של טרוריסט אחד להתנקש במלכם, בישראל מצליח טרוריסט אחר לבצע את זממו ולהתנקש בראש הממשלה.

בבוקר ירדתי, טרוט עינים וקודר, לחדר האוכל. הייתי עייף, והעולם סביבי התנודד כחלום רע. מיד שנכנסתי קם מכסאו טוני, הסטודנט היווני לעתונאות, וניגש אלי. בניגוד לשאר הסטודנטים שלמדו אמנות והיו שקועים רק בהווי התרבות החזותית, טוני חי ונשם פוליטיקה, וידעתי שהוא היחידי בכל המעונות שבודאי יהיה מודע למה שקרה אמש בישראל. אך כשראיתי אותו ניגש לקראתי נרתעתי. טוני היה בעל דיעות אנטי-ישראליות חריפות, היה מכנה את ישראל "פאשיסטית" ואת הטרוריסטים הערבים "לוחמי חופש", והיה לועג לי על כך שאני שטוף מוח בידי התקשורת הישראלית. גם המחוות השמאלניות של רבין היו בעיניו חסרות חשיבות בהשוואה לנסיגה המלאה מהשטחים שהוא ציפה מישראל לעשות, אם לא יותר מכך. חששתי שהוא יתמוך בהתנקשות ברבין. אך תגובתו היתה מבלבלת. "I was sorry to hear about your prime-minister", הוא אמר. עם זאת, על פניו היה שפוך חיוך מטריד, שהסגיר שמץ שביעות רצון. הבעתי בו באי-אמון: "Are you making fun of me?", שאלתי. "No, I'm serious", הוא אמר, מרצין את פניו, "It's not easy to have your prime-minister assassinated". הודיתי לו בקול רפה, עדיין לא בטוח לגבי כוונותיו, והמשכתי למקומי.

היה זה רק בהמשך אותו יום ששיחת טלפון נוספת עם הוריי לימדה אותי עד כמה המציאות מטורפת. לא ערבי רצח את רבין אלא יהודי – מתנחל ימני דתי, סטודנט מבר-אילן, שניסה לחבל בתהליך אוסלו. העובדה הזו הלמה בבטני כמעט באותו כוח כמו הידיעה בדבר הרצח. אז זה לא היה ערבי בכלל, אלא מתנחל… מי היה יכול לדעת? הדמיון ל-5 בנובמבר האנגלי נראה כעת גדול אף מכפי שנראה בלילה: טרוריסט מבית, מתנגד מטורף לשלטון, המחליט להתנקש במנהיגו הוא…

התגלית היתה מזעזעת, אך ככל שהיא שקעה בתוכי כן היא השתלבה בתוך תבניות מוכרות ויצוקות זה מכבר. האמת שזה לא באמת מפתיע, שמעתי בתוכי קול אומר. זה אפילו צפוי. תמיד ידעת שהסכנה הגדולה ביותר נשקפת מההתנחלויות. שהמתנחלים הפנאטים, שמסיבות שרק השד יכול להבין אוהבים אדמה יותר מבני אדם ואת ארץ ישראל השלמה יותר מהשלום, יהרסו כל יוזמה לפשרה של שתי מדינות. רבין צדק כשדיבר על סכנת הקיצונים משני הצדדים… אבל מי האמין שדוקא הקיצונים שלנו הם מי שירצחו אותו?

בתוכי צף ועלה זכרון מר מימי הצבא, כשנה וחצי קודם לכן. הייתי במשרד בו שירתתי בבסיס תל השומר, כשאחת הפקידות – שמהתחלה שרר בינינו יחס של סלידה הדדית – התפרצה למשרד והחלה לספר בהתרגשות כיצד מתנחל מחברון נכנס למערת המכפלה וירה למוות בעשרות ערבים. היא הרימה ידיה כמחזיקה רובה דמיוני, ובפנים מעוותות משמחה עשתה תנועה כאילו היא מרססת את החדר. דבריה, ובעיקר האופן בו אמרה אותם, עוררו בי חלחלה, והרגשתי כאילו כדוריה הדמיוניים מפלחים את בטני. כשבתקופה שלאחר מכן ראיתי בטלויזיה מתנחלים מחברון עולים לקברו המפואר של ברוך גולדשטיין ומדברים עליו בהערצה, הרגשתי דיסוננס בלתי-נסבל: כיצד הם יכולים לומר דברים מטורפים אלו באותה עברית ישראלית השגורה על פי? האם אנו דוברים בכלל אותה שפה, או שמא אלו שפות מקבילות משני יקומים? באותו רגע הבנתי: ניתן לדבר באותה שפה אך להשתייך לשני עמים שונים, וזה בדיוק המצב השורר בין עולמי לעולמם של המתנחלים.

* * *

רצח רבין חשף בפני שאף שהעתקתי את חיי ללונדון, חלק גדול מלבי עודנו בישראל. במשך שנים ייעדתי את עצמי לברוח מישראל, והנה, חדשים ספורים אחרי התחלת חיי המיוחלים שם, מכשיר איתות שלא ידעתי שנשאתי בתרמילי נדלק לחיים והחל להזעיק אותי חזרה. משיחות עם הוריי, עיון מרפרף בעתונים וצפיה קצרה בטלויזיה קלטתי שהארץ כולה רוגשת סביב הרצח: בני נוער מדליקים נרות בכיכר מלכי ישראל, דמותו של הרוצח יגאל עמיר מתחילה להתגלות, והחברה הישראלית כולה מעכלת את מלחמת האזרחים בזעיר אנפין הזו. מה אני עושה באנגליה?

הרגשתי צורך עז להתערות מחדש בחיי הארץ שעזבתי. בפרט, רציתי להתחיל ללמוד קצת על המציאות הפוליטית בארץ שהובילה לרצח, ושאני בקושי מכיר. אך לא ידעתי היכן להתחיל. כל הוייתי היתה משוקעת בתרבות המערב. כיצד אוכל להתחיל ללמוד מחדש על ישראל מלונדון?

הפתרון המושלם עבורי הגיע מכיוון לא צפוי. באחד מביקורי הקבועים באחת מחנויות הקומיקס של לונדון, בשביל לקבל השראה ואולי לרכוש ספר כלשהו, צדה את עיני חוברת שעליה התנוססה הכותרת המפתיעה Palestine. על הכריכה ראו משפחה ערבית מבוהלת שחיילים ישראלים גוררים את אחד מבניה. כבר שמעתי על הסדרה הזו בישראל, אך מעולם לא ראיתי אותה. רפרפתי על החוברות שמאחוריה עד שמצאתי את הגליונות הראשונים, ובמקום קניתי את שלוש החוברות הראשונות.

את "פלסטיין" כתב יוצר קומיקס אמריקאי בשם ג'ו סאקו. זה קומיקס בלתי שגרתי, במובן שהוא לא בדיוני אלא עיתונאי, מעין סרט תיעודי מאויר. הסדרה ממחישה נסיעה בת חודשיים שערך סאקו ליהודה ושומרון ועזה בשלהי 1991 ותחילת 1992 (כשאני הייתי בכתה י"ב, ציינתי לעצמי), בה נפגש ושוחח עם רבים מתושביהם הערבים. את רשמי נסיעתו, וכן את הסיפורים ששמע ומעט אירועים היסטוריים, הוא אייר בצורת קומיקס ופרסם בהדרגה על פני תשע חוברות. בקומיקס רואים אותו עובר ממקום למקום ומשוחח עם אנשים, ו'שומעים' אותו מקריין את מחשבותיו. הסגנון הוא ברוח הקומיקס האמריקאיים האלטרנטיביים שהיו נפוצים בשנות הששים, והוא נקט בו בשיטה שהוכיחה עצמה בקומיקס רבים: את הדמויות הוא צייר בצורה מאד פשטנית, כמעט קריקטורית (עם הדגשה בלתי נעימה של השפתיים והשינים משום מה; האם יש לסאקו מודעות עצמית מופרזת לפה שלו?), אך את הרקעים צייר באופן היפר-ריאליסטי (יחסית לקומיקס), עם השקעה קפדנית בכל פרט ופרט. כפי שידעתי בעצמי משנים של עיסוק בקומיקס, המתח בין שני הסגנונות אינו צורם אלא דוקא זורם לגמרי בתודעת הקורא: לרקע ה'אובייקטיבי' מתאים להיות ריאליסטי וללא כל עיוות, ולדמויות ה'סובייקטיביות' מתאים להיות סכמטיות, והתודעה שלנו כבר יוצקת לתוכן את ההזדהות הרגשית שלנו עמן.

"פלסטיין" הטיס אותי חזרה לישראל, אך הנחית אותי בנמל תעופה זר. למעט עמודים ספורים שהראו את ישראל המוכרת לי (סאקו מסתובב בעיר העתיקה, מדבר עם חיילים, הולך לדיסקוטק בירושלים…), רוב העמודים הוקדשו למפגשים שלו עם תושביהם הערביים של יהודה, שומרון ועזה, לשיחותיו עמם ולסיפורים שהם מספרים. אכן, בשלב מסוים מסביר סאקו שלא היתה לו כל כוונה לתת סקירה מאוזנת של שני צדדי הסכסוך. הצד הישראלי, הוא כותב, מיוצג לעייפה בתקשורת האמריקאית, והוא מאס בשמיעת טיעונים המוכיחים את צדקתו. מטרתו בנסיעתו היא להכיר את הצד ה'אחר', הערבי, זה שהתקשורת של ארצו אינו מראה לו.

הקומיקס לא היה קל לקריאה עבורי, והחוויה נהייתה קשה מחוברת לחוברת. עמוד אחרי עמוד גולל סאקו סיפורים נוראיים אודות החיים תחת הכיבוש הישראלי: פשיטות אכזריות צה"ל לבתי פלסטינים; פציעתם והריגתם של פלסטינים רבים, בהם ילדים ונשים; מעצרים מנהליים ממושכים של פלסטינים ללא משפט והרשעה, פרעות של מתנחלים אלימים. גרוני התייבש ככל שאני התקדמתי בחוברות: האם באמת זו מה שמדינתי מעוללת לעם שהיא כובשת? כיצד יכולתי להתעלם מכך עד כה? כל חיי שמעתי סביבי את כל הסיסמאות על כך ש"הכיבוש משחית" וצריכות להיות "שתי מדינות לשני עמים", אך לא ממש נתתי את דעתי עליהן. הייתי שקוע בעולמי האישי, בחיפושי אחר אמנות וידע ובחורות. הייתי צריך להרחיק עד אנגליה כדי לקרוא קומיקס אמריקאי על ערביי יהודה ושומרון כדי להתפכח מבועה זו ולהתחיל לחשוב לראשונה ברצינות על המתרחש בארצי.

חזרתי לחנות לרכוש את חוברות ההמשך. בחצי השני של חוברת 4 חכתה לי מהלומה נוספת. בפרק ששמו "לחץ פיזי מתון" נוטש סאקו את סגנון עיצוב העמוד הפרוע והמפוזר שלו לטובת חלוקה קונבנציונלית של העמוד למלבנים בגודל אחיד, וזאת כדי להמחיש את השהיה מורטת העצבים של אסיר פלסטיני במרתפי השב"כ. במשך שעות הושב האסיר כשהוא קשור לעמוד או לכסא עם שק על ראשו, כאשר מדי פעם שחררו אותו כדי לחקור אותו ולהכותו. מעמוד לעמוד הלכו הריבועים וקטנו, ממחישים את הזמן חולף, תודעתו המיטשטשת של האסיר ועצביו נשחקים. לבסוף הובל האסיר אל בית משפט והובא בפני שופטת, שלאחר משפט קצר להפליא שחררה אותו. עם יציאתו אל הרחוב שטוף השמש שבו הריבועים במהירות לגודל רגיל, והפרק הסתיים בתמונה גדולה של הרחוב הירושלמי הומה הישראלים ההולכים הנה והנה לענייניהם, לא משערים מה מתרחש במרתפים החשוכים שתחת רגליהם.

בחוברת 6 עבר סאקו מיהודה ושומרון לעזה, וכאן הגיע לשיא התיעוד המפורט שלו בציור החיים במחנות הפליטים. בכפולת עמודים מהממת הוא הציג את מחנה ג'בליה: רחובות בוץ בלתי סלולים, גגות פח ועליהן לבנים השומרות שלא יעופו, פטרולים של חיילי צה"ל בינות הילדים המתרוצצים. על פני שלוש חוברות מראה סאקו את חייהם המטורפים של כמיליון הפלסטינים המצטופפים ברצועה הקטנה, ועל הדרך ממשיך בתיאורים מזוויעים של יחס חיילי צה"ל אליהם והפער המזעזע בין חיי המתנחלים לחייהם.

אך האגרוף החזק ביותר לבטן חיכה לי בחוברת האחרונה, חוברת מספר 9. בהתקרבו לסוף המסע המאוייר שלו מקדיש סאקו סוף סוף כמה עמודים רצופים לצד הישראלי. הוא מתעד שיחה שניהל עם שתי אדריכליות ישראליות עמן טייל בעיר העתיקה, והמשיך כשהוא נפגש עמן מחדש בטיילת בתל אביב. האדריכליות מצהירות כי הן בעלות דיעות שמאלניות, מסבירות כי הן מרחמות על הערבים וכי לעולם לא יסכימו לבנות בתים בשטחים הכבושים. אך כאשר סאקו דוחק בהן לגבי הקמת מדינה פלסטינית בשטחים הן מתחילות לסגת לעמדות שמרניות יותר. הן מסבירות שהדבר מסוכן מבחינה בטחונית, כי הן לא בוטחות בערבים וכי הן לעולם לא יסכימו לחלוקת ירושלים. צמרמורת חלפה בי כאשר, בתגובה לאמירתו של סאקו שגם בצד הישראלי יש קיצוניים, עונה לו הישראלית "כן, אך לא ראית אף אחד כאן שירה במנחם בגין על כך שחתם על הסכם שלום עם מצרים?" לבסוף, לאחר שסאקו מתחיל לספר להן על כל מה שראה ושמע בשטחים, מתפרצת עליו אחת הנשים ואומרת, "אנחנו רק רוצים לחיות את החיים שלנו, אוקיי? …אנחנו לא רוצים לחשוב על הדברים האלה כל הזמן ודי מעייף אותנו לשמוע על כך!"

הנחתי את החוברת ולקחתי נשימה ארוכה. הרגשתי שסאקו שיקף לי בדיוק את העולם שלי ושל שאר חבריי התל-אביבים. כולנו היינו אנשי שמאל, המתנגדים עקרונית לכיבוש ותומכים בהחזרת השטחים, אך כולנו גם התחמקנו מלעסוק בכך והעדפנו להיות שקועים בחיינו וביצירה האמנותית שלנו. לעזאזל, כל הבריחה שלי מישראל היתה כדי להמלט מסיר הלחץ הפוליטי והבטחוני ולהגיע למרחב תרבותי שפוי בו אוכל ליצור בשקט. רגש חדש לגמרי החל לבעבע בתוכי: מקומי כלל לא כאן… אני צריך צריך לחזור לישראל ולהתחיל להיות מעורב בפעילות פוליטית נגד הכיבוש!

* * *

אך בינתים הייתי עדיין שם, בלונדון, לאחר שהוריי שילמו על שנת לימודים שלמה ויקרה בסנט מרטינ'ס. אף שבית הספר התגלה כאכזבה אחת גדולה, היה עלי להצדיק את בחירתי ולעשות ככל שביכולתי למצות את ההזדמנות שניתנה לי.

התחלתי לעבוד על סיפור קומיקס שנועד להפגין את כל יכולותיי כמאייר, בשאיפה שהדבר יסלול את דרכי להמשך הקריירה שלי כקומיקסאי. מכיוון שהייתי שקוע כולי בזכרונות וגעגועים לישראל, וגם כדי לעשות סיפור המתרחש בסביבה לא-מוכרת לחברה האנגלית, בחרתי לכתוב סיפור המתרחש בתל אביב של ילדותי. כתבתי סיפור בשם pipedreams שהיה מבוסס על חוויה אמיתית מילדותי. הסיפור עסק בילד שבקומה שלו גרה אשה זקנה הסובלת ממחלת הרדיפה ובטוחה שהמאפיה רוצה להרוג אותה. לילה אחד שומעים הורי הילד הלימות פטיש בקיר המפריד בין הדירות, ולאחר שהשכנה מסרבת לפתוח להם, מזעיקים משטרה. כשהשוטרים פורצים לבית הזקנה הם מגלים שהיא החלה לשבור את הקיר שלה על מנת להגיע לצנרת ולבדוק אם המאפיה גונבת ממנה מים. בסיפור מתערבבים שגעונה של הזקנה עם דמיונו של הילד המספר, ואחווה משונה נרקמת ביניהם.

הסמסטר החל להתקרב לסופו, ורבים מהסטודנטים במעונות החלו להתכונן לשוב לארצותיהם לחופשת חג המולד. באותו זמן בא אלי לוקאס עם בשורה קשה: לאור אכזבתו המרה מסנט-מרטינ'ס והלחצים של סבו, הוא החליט להפסיק את הלימודים בסוף הסמסטר ולשוב לגרמניה, ושם להחליט על צעדיו הבאים. בניגוד לי, לימודיו היו ממומנים בידי האיחוד האירופאי הטרי, כך שלא היתה כל השלכה כלכלית להפסקת לימודיו באמצע השנה. הוא הצטער להפרד ממני, אך זו ההחלטה הנכונה עבורו.

הבשורה בדבר עזיבתו הקרבה לבוא של לוקאס שברה אותי. המחשבה שאחזור לבדידות הצורבת של השבועות הראשונים בלונדון היתה בלתי נסבלת. עד שסוף סוף מצאתי חבר עמו יש לי קשר אמיתי וחזק, הוא עוזב?

הימים האחרונים של הסמסטר חלפו בזה אחר זה, ואני לא ידעתי מה יהא עלי. יום אחד, כשעברתי במסדרון של בית הספר, נחה עיני על מודעה בלוח המודעות של המזכירות: סטודנטים משנה ב' מוזמנים להציע את מועמדותם לתוכנית החלפת סטודנטים עם ביה"ס "פארסונס" בניו יורק ולנסוע לשם למשך כל הסמסטר השני. נזכרתי בביקור שלי בפארסונס שנה קודם לכן, כשנסעתי למספר שבועות ללונדון וניו יורק כדי לבחור כיצד ללמוד. בסופו של דבר הכרעתי לטובת לונדון, משום שהיתה קרובה יותר לישראל וזולה יותר, אך בלבי אהבתי יותר את ניו יורק מאד וזכרתי לטובה את חוויותי שם. חוץ מזה, אחותי הגדולה גרה בניו יורק כך שיש לי כתובת להתחיל בה. אם לוקאס עוזב ואני יודע בוודאות שאין לי מישהו אחר כאן, מה אכפת לי לנסות את מזלי בתוכנית החלפת הסטודנטים?

תרתי בעיני אחר המועד להגשת המועמדות, והן נפערו לרווחה: היה זה אותו יום ממש! אך מיד הרגשתי כיצד לבי חדל מלנתר ושוקע חזרה למקומו. אם היום הדדליין בודאי המקום כבר נתפס. חוץ מזה, אני לא ממש סטודנט רגיל לשנה ב', הרי הקפיצו אותי שנה. ובכלל, איני אנגלי – מי אמר שאני מתאים להחלפת סטודנטים בין אנגליה לארה"ב? בלי הרבה אמון נכנסתי למזכירות והתעניינתי לגבי המודעה. לתדהמתי גיליתי שאיש לא פנה בעקבותיה. למעשה, בית הספר כבר התייאש והודיע לסטודנטית האמריקאית שישבה בניו יורק וחיכתה להחלפה כי לא נמצא כל סטודנט המעונין בכך. הם צריכים לוודא מולה שהיא עוד מסוגלת לבוא.

מכאן התגלגלו הדברים במהירות בזק. בית הספר יצר קשר עם הסטודנטית האמריקאית, שהסתבר ששמה קייט, שעלצה למשמע הבשורה שנמצא סוף סוף סטודנט אנגלי (חה!) שיסכים להתחלף אתה. במקביל, אני התקשרתי להורי ועמלתי לשכנע אותם שמעבר מלונדון לניו יורק לשארית השנה זה אולי לא מה שתכננו, אך זה הדבר הנכון ביותר. לאחר שכל ההסכמות ניתנו, לא נותר לי אלא לארגן את הטיסה לניו יורק.

חיי נתפסו בדלת מסתובבת וסחררו את העולם סביבי. ארבעה חודשים בלבד אל תוך שנה שאת כולה הייתי אמור לבלות בלונדון, ובלי שום הכנה מוקדמת, מצאתי עצמי מתכונן לחצות את האוקיינוס האטלנטי להרפתקה חדשה לגמרי ביבשת אחרת.

ניו יורק, הנה אני בא!