ארבע אמהות ותינוק שנשבה: איך בלי להתכוון יצרתי תנועת מחאה (ואיך היא יצרה אותי בחזרה)

או: על כוחו של דימוי והיחס הנכון בין שכל לרגש

תארו לעצמכם שאתם עוברים חוויה מטלטלת המשנה את חייכם. כעת תארו לעצמכם ששנים מאוחר יותר אתם מגלים שהחוויה הזו היתה בעצם חבטת בומרנג, שאתם בעצמכם זרקתם כמה שנים קודם לכן. יוצא שאתם טלטלתם את עצמכם, בלי שבכלל ידעתם.

זה בדיוק מה שגיליתי לאחרונה שקרה לי. זה סיפור אישי, אך כפי שתכף תראו הוא נוגע בנושאים הקשורים לחיים של כולנו, לשאלה לפי אילו אמות מידה אנו מקבלים את ההכרעות הציבוריות שלנו.

מעשה שהיה כך היה:

תינוק בטנק

לפני כמה ימים קיבלתי מייל מאדם שאיני מכיר בשם מתי פרידמן:

ניר שלום,

שמי מתי פרידמן, עיתונאי וסופר מירושלים. אני משלים עבודה על ספר שמתעסק בתקופת צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, ונתקלתי באיור שאתה חתום עליו משנת 1997. בציור מופיעה אישה שדוחפת עגלה עם זחל של טנק.

אני רוצה לפרסם את האיור בספר — אשמח לשמוע ממך!

בתודה,

מתי

איור משנת 1997? זה היסטוריה של העת העתיקה בשבילי! באמת עד גיל 26 (שנת 2000) הייתי מאייר הרבה בעתונים ובספרים, ולי ולכל מי שהכיר אותי היה ברור שהעתיד שלי הוא באיור ובקומיקס, אך מים רבים זרמו בירקון מאז ומזה כעשור וחצי שאיני עוסק בכך כלל. הלימודים העיוניים באוניברסיטה זה מכבר כבשו את מוחי ואת לבי, ואף מתוכם כבר הפלגתי למחוזות התורה והיהדות, והיום אני עוסק בכתיבה והוראה בנושאי קבלה וחסידות. מה פתאום צץ לו איור ישן לתוך חיי?

אך למרבה ההפתעה, זכרתי את איור העגלה עם גלגלי הטנק… עשיתי אותו בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה. הוא לא היה מושקע, אפילו די חפיף. הייתי צריך לאייר כתבה הטוענת שהאמהות הישראליות מוסרות בקלות רבה מדי את ילדיהן לשירות הצבאי, וכך כביכול מקריבות אותם. לא זכרתי את הכתבה בדיוק, וסיכוי גבוה שגם לא ממש קראתי אותה בעיון. באותן שנים הייתי מאייר כמעט כל מה שנתנו לי, ולעתים רבות הייתי רק מרפרף על הטקסט כדי לקלוט את הנקודה העיקרית שלו.

דבר נוסף שזכרתי הוא שהרעיון של עגלת תינוק עם זחל של טנק לא היה שלי אלא של אבי. התייעצתי אתו מה כדאי לאייר, והוא, שהיה מורגל בחשיבה סמלית וקריקטורית, העלה את הרעיון הזה של שילוב מקברי בין עגלת תינוק וזחל של טנק. זה לא היה ממש הסגנון שלי, אך בהעדר רעיון אחר ומכיוון שהייתי בלחץ זמן קיבלתי את עצתו, איירתי די במהירות, שלחתי ושכחתי. (הדבר האחרון שאני זוכר לגבי האיור הוא הערה של אמי, שהתינוק צריך לפנות לכיוון אמא שלו ולא להפך…)

שמחתי על הד"ש הקטן הזה שקיבלתי מאבי פתאום, כחודש לאחר תום שנת האבל שלי עליו, ועניתי לפרידמן שהוא מוזמן להשתמש באיור בכיף. רק לאחר מכן שאלתי את עצמי מדוע בכלל מעניין אותו דוקא האיור הזה? אך לפני שהספקתי לשאול אותו הוא כבר קרא את מחשבותי וענה לי:

תודה רבה! לציור (כפי שאתה אולי יודע) יש תפקיד קטן בהיסטוריה, כי הוא עשה רושם מאד חזק על כמה נשים שהקימו זמן קצר לאחר מכן את ארגון "ארבע אימהות." אחת מהן, ברוריה שרון, הזכירה אותו בראיון ונתנה לי צילום שלו.

עכשיו הייתי צריך להחזיק את עצמי חזק. האיור שלי השפיע על הקמת "ארבע אמהות"…? אחת מהן הזכירה אותו בראיון…? חיפוש מהיר בגוגל ("ברוריה שרון תינוק טנק") הביא אותי למאמר המדובר באתר הארץ, שהפגיש מחדש לשיחה את מקימות ארבע אמהות בזמן מלחמת לבנון השניה. במאמר תואר כיצד הכתבה אותה איירתי היתה ה'טריגר' הראשי והישיר להיווסדותה של תנועת ארבע אמהות. ואכן, ברוריה שרון הזכירה את האיור שלי במאמר:

אני זוכרת שבעיתון הופיע איור של אמא המובילה עגלה עם תינוק אבל לעגלה אין גלגלים אלא שרשראות של טנק. זה תפס אותי. היכה בי. הבן הצעיר שלי עופר, היהלום שלי, היה אז טירון בסיירת צנחנים. ובסיום המסלול שלו אמרתי לו ולחבריו שהם נשבעים לצה"ל, להם יש מחויבות אפילו להקריב את עצמם למדינת ישראל אבל לנו ההורים יש אחריות לשאול שאלות ולא לאפשר למישהו להוביל את הילדים שלנו למוות בלי לשאול שאלות.

כל זה היה חדש לי לגמרי. מי היה מאמין מה איור אחד קטן שאתה משרבט בכמה דקות יכול לעשות לאדם מסוים ברגע מסוים? בעצם, תפסתי את עצמי, זה בכלל לא הייתי אני אלא אבא שלי, שהרעיון היה שלו. נזכרתי גם שאבי תמיד היה אומר לי, שאין לדעת מה דבר היוצא לאור יפעל בעולם וכיצד ישפיע עלינו. "שלח לחמך על פני המים…", הוא היה אומר לי. רק אחרי זה גיליתי את החצי השני של הפסוק: "…כי ברֹב הימים תמצאנו".

אבל כל זה בכלל לא היה הדבר העיקרי שהדהים אותי בסיפור הזה.

גבר בבועה

ראשי נסע אחורה בזמן לימים בהם שמעתי על ארבע אמהות. זמן פעילותן היה כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. יותר ויותר שמעו על קבוצה זו של נשים שמאלניות הקוראות לנסיגה מלבנון מתוך נקודת המבט האמהית המגוננת על ילדיהן. הנושא לא ממש העסיק אותי, אך בגדול הייתי לטובתן. הייתי שמאלן מובהק באותם ימים, תוצר של ההשקפה המר"צניקית (או אז, הר"צניקית) ששררה בביתי מילדותי, יחד עם עמדה אישית שגיבשתי נגד הכיבוש בשטחים. בקיץ שקדם ללימודי האוניברסיטאיים (קצת לפני שעשיתי את אותו איור) אף השתתפתי בסמינר יהודים-ערבים ממושך שביקש להעלות לדיון משותף את סוגיות הסכסוך במזרח התיכון, וחזרתי כשלבי נוטה עוד יותר מקודם לצד הפלסטיני.

אך ככל שלימודי התקדמו, ובכלל התבגרתי, הפרספקטיבה שלי על נושאים רבים הלכה והתרחבה. מפגשים עם סטודנטים דתיים וימניים באוניברסיטה עימתו אותי עם נקודות מבט אחרות שקודם לכן לא ממש נתתי עליהן את הדעת. בשלב מסוים נאלצתי להודות בכך שבעצם גדלתי, ועודני חי, בבועה תרבותית ואידיאולוגית, בדיוק כמו אותם 'דוסים' להם בזתי בלבי. ברגע מסוים גמלה בלבי ההחלטה שעלי לצאת מהבועה שלי ולהתחיל ללמוד ולהכיר עתונים וספרים של הצד השני. כפי שיצאתי מגדרי להכיר את ה"אחר" הפלסטיני, הבנתי, כך עלי לצאת ולהכיר את האחר שבתוכי – היהודי בעל הדעות השונות ממני. לתדהמתי גיליתי שחציית הרחוב הזה אל היריב האידיאולוגי שגר ממול קשה בהרבה מחציית גבולות הארץ והשפה אל שטח האויב הזר והרחוק.

המסקנה המעשית של ההתעוררות הזו היתה, שלמנוי "הארץ" שלי הצטרף מנוי לעתון "מקור ראשון", והתחלתי לקרוא אותם בקביעות זה לצד זה. בעתון "הארץ" ידעתי בדיוק למה לצפות, אך ב"מקור ראשון" הופיעו ידיעות שהפתיעו אותי. כך למשל, בעתון ניכרה דאגה למשת"פים פלסטינים, שאחרי שחרפו נפשם לסייע לנו הופקרו בידי מדינת ישראל ונרצחו בידי אחיהם. מדוע לא שמעתי דבר על כך בעתון הארץ? אט אט הפציעה בתוכי הכרה מחרידה, שבקושי העזתי לחשוב: כתבי הארץ לא מדווחים על כך משום שברובד מסוים, במודע או שלא במודע, הם חושבים שלמשת"פים האלו הגיע מה שקיבלו… מנקודתם מבטם הפרו-פלסטינית, בכך שהמשת"פים עזרו לנו הם למעשה בגדו בצד הצודק בסכסוך, הצד הפלסטיני.

יום אחד טלטלה ידיעה את ערוצי החדשות משני הצדדים: בצעד שהדהים את כולם החליט ראש הממשלה דאז אהוד ברק להוציא את כל כוחות צה"ל מרצועת הבטחון של לבנון. בן לילה נטש צה"ל את כל מוצבי דרום לבנון ונסוג לגבולות המדינה. "רצועת הבטחון" – מושג שליווה אותי מאז ילדותי המוקדמת, שחברים שלי שירתו בה ונהרגו בה – נמחקה כלא היתה. כפי שהיה ברור לכולם, הקמפיין של ארבע אמהות מילא תפקיד משמעותי, אם לא עיקרי, בהטיית דעת הקהל לכיוון זה, וכעת התברר שנחל הצלחה אדירה.

תגובתי הראשונה היתה של אושר וצהלה: כל מעשה של פירוז והפסקה של שלטון צבאי נראה לי כצעד נוסף של קידמה אל עבר עתיד שפוי ושלו יותר. אך להפתעתי מכריי הימנים באוניברסיטה, והכתבות במקור ראשון, הגיבו בצער ואימה לנסיגה, אותה הם כינו "בריחה". הם חששו מהצבת הצפון בסכנה נוראית ומחיזוק המוראל של הפלסטינים ביהודה ושומרון, שיחזרו אלינו, הזהירו, כמו בומרנג קטלני. את דברים אלו יכולתי לפטור כהפחדות בעלמא, אך התגובה השניה שלהם היתה חזקה יותר: בדיוק כמו בסוגיית המשת"פים, נדהמתי לגלות דאגה כנה בקרבם לגורל אנשי צד"ל בדרום לבנון, שהושארו מאחור ללא הכנה. "אתה מבין מה הולך להיות פה?!", הזדעק חבר דתי שלי מהלימודים, "עוד טבח סברה ושתילה!" "האלו", רציתי להגיד לו, "התבלבלת? אני פה השמאלני שזוכר את סברה ושתילה, לא אתה!" אבל לא הצלחתי להגיד דבר.

כשפרצה האינתיפאדה השניה ארבעה חדשים מאוחר יותר, גם את איומי ההפחדה של הימנים כבר לא יכולתי לדחות בקלות. למרות שמאד רציתי לראות את שני האירועים כנפרדים, היה לי יותר ויותר קשה לעשות זאת. דברי הימין היו משכנעים מדי: הנסיגה מלבנון היוותה איתות של חולשה לערביי השטחים, עדות לכך שטרור עקבי ומתמיד שוחק אותנו, ושיותר משמשתלם לעשות אתנו הסכמי שלום משתלם להלחם בנו – בסוף אנו נשברים. תגלית המסמכים שחשפו כי ערפאת בעצמו הפעיל מאחורי הקלעים את האינתיפאדה השניה, וזאת למרות הישגים חסרי תקדים מבחינתו בתהליכי אוסלו וקמפ דיוויד קודם לכן, היתה האבן האחרונה שניפצה את שמשת החלון השמאלני הילדותי דרכו השקפתי עד אז על העולם.

מהלב למוח, ובחזרה

דרך כל התקופה הזו, סוגיית ארבע אמהות העסיקה אותי באופן מיוחד. תהליך ההתפכחות שלי מהשמאל הקיצוני יחסית אליו השתייכתי, והפתיחות שלי לדרכי הסתכלות אחרות, הודרכו גם בידי סופרים והוגים שהתחלתי להכיר מהאגף היותר שמרני של הקשת. שלושה ספרים במיוחד גרמו להסתכל מחדש בתופעת ארבע אמהות: הספרים "תרבות הנרקיסיזם" ו"האני המינימלי" מאת כריסטופר לאש (Christopher Lasch, The Culture of Narcisisism, The Minimal Self), והספר "נפילתו של האדם הציבורי" מאת ריצ'רד סנט (Richard Sennet, The Fall of Public Man). מאד בכלליות, התזה המרכזית שעלתה מספרים אלו היתה שבתרבות הליברלית המודרנית מרכז הכובד הולך ועובר ממעגלי החברה, הקהילה והמשפחה לאדם הפרטי, עד כדי חוסר יכולת של הפרט להתמודד עם מעגלי הכלל ועם סוגיות חברתיות.

הספרים הראו כיצד באופן שיטתי עצם השפה בה החברה ניגשת להתמודד עם סוגיות חברתיות, פוליטיות, בטחוניות ועוד אינה נעשית באמצעות שפה ציבורית בוגרת ושכלתנית, אלא באמצעות מונחים ודימויים מוחשיים הלקוחים מתחום הפרט. פוליטיקאים נמדדים פחות ופחות לפי המדיניות או התפקוד שלהם ויותר ויותר לפי האופן בו הם עוברים מסך כ'אישיות' וכאדם פרטי; מהלכים צבאיים אינם נמדדים לפי שיקולים ענייניים של מדיניות ובטחון, אלא לפי דעת קהל המעוצבת בידי דימויים תקשורתיים; אנשים אינם רואים עצמם כמסוגלים או כאמורים להשפיע על סביבתם אלא כמבקשים לבנות לעצמם בועה נוחה ואסקייפיסטית דרכה 'ישרדו' את העולם; ועוד.

התחלתי להתבונן מסביבי, ומצאתי עוד ועוד ראיות לכך שבחוגים רבים, כולל במעגלים הקרובים אלי – אנשים העוסקים באמנות וכן סטודנטים למדעי הרוח – מסקנות הספרים האלו פשוט נכונות. סוג של מוגבלות, נכות אפילו, שררו בכל הנוגע ליכולת להתמודד עם סוגיות ועובדות שאינן נוגעות במישרין במישור הפרטי הקרוב. נתונים סטטיסטיים, מחקרים סוציולוגיים, ניתוחים היסטוריים – כל אלו זכו לתגובות בסגנון "לא מדברים אלי", ולא הטו אדם משום עמדה. לעומת זאת, תמונות תקריב עזות ומרשימות – כגון של אדם סובל, של חייל פצוע, של ילד בוכה – כמו השתלטו על כל הפריים התודעתי של החברה, מוחקות מהתודעה כל מחשבה על הקשרן.

התחום הבולט ביותר בו הבחנתי בדפוס זה היה התחום הצבאי-בטחוני. אף שמעטים הגדירו עצמם כפציפיסטים, סוג של פציפיזם פשטני כמו אפף את תפיסתם ועירפל את חשיבתם. התחלתי לשחזר בראשי את ספרי וסרטי המלחמה שהזינו את חבריי ואותי דרך כל שנות התיכון ומאוחר יותר ("מלכוד 22", "בית מטבחיים 5", "אפוקליפסה עכשיו", "מטאל ג'אקט", "הקו האדום"…), והתחלתי להבין את הסיבה לכך: בעוד רומנים קלאסיים היו מתחילים כשני דורות לפני הולדת הגיבור כדי לספר את הרקע המוביל לסיפורו, יצירות אלו הצניחו את הצופה הישר אל הבוץ, הדם והעשן של שדה הקרב, ללא כל מלה על הרקע שהוביל למלחמה, על מי תקף ומי התגונן, ועל מי, אולי, יותר צודק בה. המסר האחיד שעלה מכל היצירות האלו היה של פציפיזם פשטני: מלחמות באשר הן הינן רעות, מטורפות ואבסורדיות ויש להמנע בכל מחיר מלהשתתף בהן.

כאן התחברו הדברים לתנועת ארבע אמהות והנסיגה מלבנון. טיעוני ארבע אמהות היו דוגמא חיה ומוחשית לתופעה עליה דיברו ספרי הסוציולוגיה שקראתי ולהשפעת היצירות התרבותיות שאני וחבריי צרכנו: קמפיין ציבורי אדיר, ובסופו של דבר גם מאד אפקטיבי, שקרא למהלך צבאי ומדיני, אך כלל לא על בסיס שיקולים צבאיים או מדיניים, אלא על סמך רגש אישי ואמהי הנובע כולו ממישור הפרט: הדאגה לחיי אהוב קרוב. אין שום שאלה שהרגש טבעי, אמיתי ומובן, אך מה בינו לבין מהלכים צבאיים הנוגעים לחייהם של מיליונים?

הקושיה לא היתה בעיקר על נשות ארבע אמהות, שפעלו מתוך רגש אמהי טבעי ובריא (אם כי בהחלט גם עליהן, שכן הבחירה להציב כך את רגשן ככוח פועל בזירה הציבורית בעייתית), אלא על הציבור הישראלי והנהגתו, שהרשו לעצמם להסחף אחריהן בכזו עוצמה (אדרבה, הראיון דלעיל גילה לי שארבע האמהות עצמן דוקא מודעות לסכנות שבעמדות השמאל הרדיקלי המתנגד לעימות בכל מחיר). אותה מערכת יחסים צמחה שוב מספר שנים מאוחר יותר סביב הקמפיין שניהלה משפחת שליט לשחרורו בכל מחיר של בנה גלעד, שאף הוא נחל הצלחה. משפחת שליט פעלה באופן טבעי שקשה לדון אותו (ושעל כולנו להתפלל "אל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון"), אך הציבור והנהגתו נסחפו אחריהם והגיעו להחלטה הרסנית מבחינה מדינית ובטחונית, לשחרר למעלה מאלף מחבלים תמורת חייל שבוי אחד.

שנים מאוחר יותר, מצאתי בתורת החסידות את ה'נוסחה' הטובה ביותר להתמודדות עם שאלות אלו. ספר הזוהר אומר שה"מוח שליט על הלב": הרובד השכלי, המפוכח ורחוק הראיה, מסוגל וצריך למשול ברובד הרגשי, המתעתע וקצר הראיה. זו מימרה מפורסמת, וקשה להתווכח אתה; הבעיה היא שהיא מתעלמת מהאמת והעוצמה שברגש, ומציבה תחתן שכלתנות קרה ונוקשה, שמכיוון אחר אף היא מרגישה שטחית וחיצונית. כמו כמענה לכך באה תורת החסידות, משלימה וממתיקה את המשוואה: אכן המוח צריך למשול בלב, אך גם על המוח עצמו להיות תחת פיקוד: במוח צריכה למשול פנימיות הלב – רובד רגשי גבוה ומזוקק שאינו שכלי וקר, אלא חם ואוהב.

אם נתרגם את המשוואה להקשר שלנו, אזי הלב יהיה החלק בנו הדואג לבן הקרוב בשדה הקרב ורוצה שיחזור הביתה בכל מחיר; המוח יהיה החלק המבין שלפעמים יש מלחמות הכרחיות והשיקולים בעד או נגד השתתפות במלחמה צריכים להיות הגיוניים וקרים; לבסוף, פנימיות הלב תהיה הדאגה והאהבה לכלל אחינו בצד שלנו בעימות (ובסופו של דבר, בטווח הרחוק יותר, גם לאנשי הצד השני), שהיא זו שצריכה לעמוד מאחורי החלטות השכל לצאת או לא לצאת למלחמה מסוימת. במלים פשוטות, גם כשמחליטים מהראש ולא מהלב, צריך לראות שמאחורי הראש עומד לב גדול ורחב, הנושא לנגד עיניו את טובתם ורווחתם של כל הצדדים.

אפילוג: כוחו של דימוי

מסתבר איפוא, כי עוד לפני שלארבע אמהות היה חלק בהתפכחות שלי מהשמאלניות הנאיבית עליה גדלתי, היה לי חלק קטן בהיווצרותה. פעולות קטנות שלנו יכולות להדהד במסדרונות הזמן עם תוצאות מפתיעות. אך המעניין ביותר הוא, שתרומתי לאמהות היה נעוץ בדיוק באותה נקודה לגביה התפכחתי בזכותן מאוחר יותר: כוחו של דימוי מוחשי ופשטני לזעזע את הצופה ולהוביל אותו למסקנות שמרגישות עמוקות אך למעשה הן שטחיות. הקונטרסט של טנק ותינוק הוא באמת מקברי ומזעזע, אך גם רדוד ולא הוגן: אף אמא ישראלית לא באמת מגדלת את בנה על מנת שימות בקרב, וההשוואה שעושה הכתבה אותה איירתי בין האמהות הישראליות לאמהות החמאס נלוזה ממש.

בהחלט יתכן שחלק ממלחמותינו מיותרות וחלק מבנינו מתים לחינם. אך איורים כגון זה שלצערי עשיתי, ותנועות מחאה היונקות מהם השראה, אינם הדרך למנוע אותן. אם כבר, הם חלק מהגורמים להן.