תחנון או הלל?

עודד מזרחי

היום שהכי שיגע את אביתר היה יום העצמאות, היום שחוצה את עובדיו של הקדוש ברוך הוא לשני מחנות – החרדים מול הדתיים לאומיים. הללו מתעלמים או כביכול מתעלמים, והללו חוגגים את העצמאות כמו פורים וחנוכה עם הלל ועם המנהגים המיוחדים לו, שותפים לחילונים בשמחתם.

בגלל הבלבולים שהיו לו באותה תקופה, לא היה לו מושג כיצד יציין הפעם את היום השנוי במחלוקת הזו. בבוקר התפלל ליד ביתו במניין של הרב ברזני. כחצי מהמתפללים שם חובשים כיפות סרוגות וחצי כיפות שחורות. היו אלה אנשים פשוטים ויגיעי כפיים שהאידיאולוגיה שלהם קלושה ואין להם הבנה מרובה בעניינים ברומו של עולם. בכל ימות השנה אין כמעט מחלוקת בין אלו לאלו, ורק ביום עצמאות, אם ירצו ואם לאו, חייבת להתחולל איזו סערה, קטנה או גדולה.

לאחר שהסתיימה תפילת שמונה עשרה החל השליח ציבור, עורך דין דניאל, בנו של הרב ברזני, יהודי מגולח למשעי עם כיפה שחורה קטנה מעור, לומר קדיש.

"מה עם תחנון?!", אמר עזריהו, אברך שמתפלל לפעמים במניין.

"היום יום עצמאות! לא אומרים תחנון!", קרא עמרם אלקובי, יהודי נמוך עם קרחת וכיפה סרוגה.

עזריהו הזעיף את פניו לעומתו. ראובן חדד, ירקן עם כיפה סרוגה המעוטרת בדגל ישראל, חש כי יד הסרוגים על העליונה וקרא:

"רבי דניאל, בכבוד, תקרא הלל!"

דניאל הביט לאחוריו כדי לראות מה יחסי הכוחות היום בבית הכנסת. הוא עצמו לא יכול היה לקרוא הלל עם כיפה שחורה, הרי זה תרתי דסתרי, פרט לעובדה שאביו הקדוש הוא חרדי למהדרין, אבל לא היה אכפת לו לפנות את עמדתו למישהו אחר. עזריהו ניגש לאברך אחד וכן לשני בעלי בתים החובשים כיפות שחורות בניסיון לפרק את המניין.

דניאל, שהוא גם מגשר במקצועו, הבין שעליו למצוא את הגשר לפני שהכל יקרוס.

הוא קימט את מצחו והכריז: "אין תחנון ואין הלל!"

המניין השולי בבית הכנסת החזיק מעמד עד "עלינו לשבח".

בכל אותה עת אביתר החוזר בתשובה התפלל בצד ולא ידע בדיוק לאן הוא שייך, לצד של התחנון או של ההלל. אמנם היה בסיטואציה משהו מעט הומוריסטי, אבל הספק התפשט בקרבו וגרם לו צער מה.

הוא השתרך לאיטו ברחוב יפו בירושלים. מצד ימין היה שוק מחנה יהודה ומשמאל החלו לצוץ השכונות החרדיות. ראשו היה סחרחר עליו מהרהורים. כבר שלוש שנים שהוא מעכל את החדשה המרעישה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם. אחרי שהצליח לעכלה, הבין שהסיפור רק החל, וכי עליו למצוא את עצמו באחד מנתיבי היהדות.

החבר שעמו חזר בתשובה, רפאל, נקלט מיד בישיבה הראשונה שנקלע אליה ולא רצה לשמוע על שום דבר אחר, כמו בחור שהתחתן עם המשודכת הראשונה שהציעו לו. אביתר קצת קינא בו. הנה, רפאל לא צריך לשבור את הראש כמוהו. באמת מי יכול לדעת איפה נמצאת האמת לאמתה?! אם הגעת למסגרת מתאימה לך, שם האמת שלך!

בגלל יום העצמאות הרחוב היה ריק למדי. כמה נערים ונערות מצחקקים עברו לידו. אברך ואשתו עם עגלה חלפו מולו במהירות. הוא נכנס לאחד הרחובות החרדיים וחדר קצת לעומקו. לאחר כדקה מכונית עם דגל ישראל גדול נכנסה לרחוב באיטיות. שירים עבריים חגיגיים בקעו מתוכה. הנהג היה איש כבן שלושים עם כיפה סרוגה קטנה.

לפתע נשמעה צעקה:

"תעוף מפה, יא ציוייני!…"

אביתר הביט וראה נער חרדי כבן ארבע-עשרה שנמצא במדרכה ממול ומנופף בידיו.

האיש הביט לעברו בכעס וצעק בחזרה:

"ילד, אתה לא תגיד לי איפה לנסוע!"

הכל אירע בתוך שניות. הנער חסם את דרכה של המכונית וקרא:

"אין כניסה לדגל ישראל ברחוב הזה! אתה לא תחגוג את החג הטמא שלך ברחוב הזה!"

האיש היה נרעש. הוא יצא מרכבו וניגש לנער בכעס.

אביתר, שהיה במרחק מטרים ספורים מהאירוע, חש שעליו לעשות משהו. אמנם זכר את הפסוק במשלי "מחזיק באזני הכלב מתעבר על ריב לא לו" המורה באופן חד משמעי שלא כדאי לאדם להתערב בסכסוך שאינו קשור אליו, ומי שיעשה זאת הוא כמחזיק באזני הכלב שדינו נשיכה כואבת. אבל ענה לעצמו מיד: הריב הזה שייך לכל יהודי שאכפת לו מעם ישראל. כרגע אני האיש שצריך להפריד ביניהם!

חברים של הנער רצו למקום האירוע. מכונית אדומה ובתוכה שתי נשים צפרה מאחור.

צעקות רמות נשמעו.

"יא-פנאטי! הכביש הזה שייך למדינה!"

"זה רחוב של יהודים. לא של ציויינים. אין כניסה לכופרים!"

"אתה בעצמך כופר!"

הנער ניגש לדגל הנעוץ ברכב ותלש אותו ממקומו. האיש זינק לעברו והם החלו להיאבק ביניהם. הדגל נפל ארצה. אביתר זינק לעבר שני הנצים המתגוששים.

"תפסיקו לריב. כולנו יהודים!", צרח ונדהם מתגובתו.

הוא ניסה למשוך את האיש, אבל חטף מכה חזקה מהמתגוששים. למרות זאת לא וויתר והמשיך להפריד ביניהם. השניים נפלו ארצה והמשיכו להיאבק על פיסת הדגל.

"תעיף את הסמרטוט הזה מכאן!", צעק הנער.

האיש השיב במהלומה.

אביתר חש שהוא מוכרח להפריד ביניהם לפני שיקרה משהו חמור. הוא נכנס בגופו ביניהם וספג את רוב המהלומות.

"תפסיקו כבר עם הריב ביניכם!", צעק בכל כוחו.

השניים המשיכו להחליף מהלומות, אבל אביתר עמד בפרץ.

לפתע חטף מהלומה חזקה בפניו מאחד מהם. אי אפשר היה לדעת ממי. משקפיו נפלו ארצה ליד הדגל ונשברו לרסיסים.

האיש נבהל ממה שאירע.

"מה קרה?! זה לא אני".

"זה הוא!", צעק הנער.

"לא אכפת לי מי זה", צעק אביתר, "תסתלקו מפה שניכם!"

האיש הנדהם התכופף והרים את הדגל, קיפלו ונכנס עמו למכונית. הנער מיהר להסתלק באיזו סמטה צדדית כשחבריו בעקבותיו.

זה לא היה משעשע כמו בתפילת שחרית, חשב אביתר לעצמו לאחר שנרגע מעט. כל גופו ובמיוחד גבו כאב מהמהלומות שספג. בקושי הצליח ללכת הלאה. מסגרת משקפיו השבורים הייתה מונחת בכיס חולצתו ללא זגוגיותיה. הוא דידה לעבר ספסל ברחוב יפו לא רחוק משוק מחנה יהודה. שעה שלמה ישב ונח וניסה לעכל מה עבר עליו היום.

איפה אני בכל הסיפור הזה? חשב לעצמו. לא מדובר כאן רק בעניין השקפתי. יהודים המאמינים בקדוש ברוך הוא חלוקים בעניין כל כך מהותי. איפה אני כחוזר בתשובה נמצא פה? מצד אחד איך אפשר לחגוג את קום המדינה כאשר אני כבר יודע עד כמה היא רחוקה מיעדה, כמעט הפוכה בדרכה, ומאידך איך ניתן שלא לראות את החסד הכביר שהקדוש ברוך הוא עשה לעם ישראל ובפרט לאחר השואה הנוראה?! ואז חשב לעצמו: איפה נמצא הקדוש ברוך הוא בכל העסק הזה? האם הוא חרדי או ציוני דתי?…

הוא העיף מבט למעלה כאילו לקבל איזו תשובה. השמיים התכולים עם העננים הלבנבנים הזכירו לו דגל ישראל שאיבד את צורתו כמו הדגל שהוטל על הכביש. עם ישראל חוזר כעת בתשובה בתוך כל השיגעון הזה. לאן מועדות פניו? הוא כעס על עצמו שאינו מסוגל להחליט בנושא כה מכריע. היה שבור מאוד והרגיש כמו אותו דגל מסמורטט על הכביש. איך הוא יכול לדעת מה דעתו של הקדוש ברוך הוא?!

לפתע עלה בדעתו רעיון: שומרי המצוות בארץ מחולקים כמעט באופן שווה לחרדים מול דתיים לאומיים. אולי גם הקדוש ברוך הוא חלוק בדעתו?!

ואז עלה בתוכו רעיון פנימי יותר: אולי העולם החרדי והעולם הדתי לאומי משלימים זה את זה, ועם ישראל זקוק בינתיים לשניהם עד שהחוזרים בתשובה יצליחו לאחד את הטוב שבשתי הדרכים ואז יבוא גואל?!

המחשבה הזו גרמה לו אושר לרגע תמים, עד שכאב חד פילח את גופו והזכיר לו שהוא נמצא עדיין בעלמא דפרודא.