בחזרה לגן עדן: שלוש רמות של עידון עצמי

ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילן", מזמין אותנו לחשוב איזו השראה אנו יכולים לשאוב מעולם הצומח, בפרט מהעצים. האדם המודרני מוקף רוב הזמן נוף מלאכותי של בטון, ברזל, זכוכית ופלסטיק. עצים וצמחיה משובצים בנוף הזה, אך אינם מקיפים אותנו כבימי קדם, ורוב הזמן אנו אטומים לעוצמתם השלווה, שיכולה להעניק לנו כל-כך הרבה. את המלה 'עץ' ניתן לקרוא גם כלשון הזכר של המלה 'עצה' – כל עץ צופן בתוכו עצה שהוא מבקש לחלוק עמנו. אם התורה מתוארת כ"עץ חיים", אולי גם בעץ עצמו מסתתרת תורה?

הגלות מהטבע למרחב העירוני המלאכותי נעוצה בראשית התרבות, וניכרת כבר מפרשת בראשית. אדם וחוה חיים בגן עדן, המתואר כגן עצים מופלא: "ויַצמח ה'… כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". אך כשהם חוטאים הם מגורשים מהגן, ומהר מאד אחרי זה בונה קין את העיר הראשונה.

נוטים לחשוב גן עדן כעל עבר אידילי אבוד, או לחילופין כעל המקום אליו מגיעות נשמות הצדיקים בעולם הבא. אך דרך היהדות אינה של שקיעה בגעגועים, וגם לא של המתנה פסיבית לגאולה, אלא של עבודת ה' ושיפור העולם בהווה. אם תרצו, של מתיחת קו של תקווה ותיקון מהעבר לעתיד. בעצם, אנחנו עדיין רוצים לקיים את הצו שקיבל אדם הראשון, "לעָבדהּ ולשָמרהּ", רק כאן, מחוץ לגן עדן.

הצעה: אולי את כל סיפור הגירוש מהגן עלינו להבין מחדש – לא רק כעונש, אלא גם כשליחות. אולי האדם לא נשלח מגן עדן כדי להתרחק ממנו, אלא בדיוק להפך – כדי להמשיך ולהרחיב אותו, כדי להפוך את העולם כולו לגן עדן. משימתו עברה בירושה אלינו. כצאצאיו, הזכרון של עולם חי, פורח ומלא הכרה בטוּב ה', טבוע בתת- (או בעל-) מודע שלנו. הסיבה לכך אינה כדי שנתגעגע, אלא כדי שנעשה עם זה משהו. עלינו לחשוב על עצמנו כנשאיהם החשאיים של זרעי גן עדן, שכעת צריכים לשתול אותם בסביבתנו.

לעדן את המציאות

כיצד הופכים את העולם לגן עדן? המפתח טמון בשמו של הגן: עדן הוא שורש המלה עדינות, הפך הגסות, החספוס והקשיחות. גן עדן הוא מקום בו העדינות מסוגלת לשגשג, בו שוררים התנאים שהיא זקוקה להם כדי לפרוח. כפי שפרח עדין צורך תנאים מיוחדים כדי לגדול, כך גם העדינות עצמה. בתורת החסידות נושא העדינות ("אדלקייט" ביידיש) מרכזי ביותר. לפי החסידות, התכלית של כל לימוד התורה ועבודת הנפש היא "עידון המידות" של האדם. לא בכדי כינה הבעל-שם-טוב את בתו אָדֵל ('עדינה').

להפוך את העולם לגן עדן פירושו אפוא להפוך אותו למקום עדין יותר. שליחות זו מתחילה בנו. על מנת להיות סוכני עידון, עלינו לעדן את עצמנו. חשבו על הנימים שבתוך כל עלה, המשקפים בזעיר אנפין את העץ כולו; כל עץ מכיל אלפי דיוקנים דקים של עצמו, החושפים את העדינות המסתתרת תחת קשיחות גזעיו וענפיו. עלינו להיות כמוהם – העלים של העולם.

חזון זה נראה נשמע מקסים כסיסמה, אך הסכנה בסיסמאות הוא שהן תהפוכנה לחלולות. כדי שהסיסמה לא תהיה חלולה צריך לפתח אותה, להרחיב ולפרט אותה.

על מנת לעשות זאת, נעזר במושג מרכזי של תורת החסידות בשם "לבושי הנפש". לפי החסידות, הנפש מתגלה ומתבטאת באמצעות שלושה 'לבושים', זה חיצוני מזה, הנקראים מחשבה, דיבור ומעשה. את הנפש עצמה קשה מאד לשנות (חשבו כמה פעמים החלטתם שאתם משנים איזה הרגל או תכונה ללא הצלחה), אך בלבושים יש לנו שליטה הרבה יותר גדולה – אנו יכולים כביכול לפשוט וללבוש אותם בקלות יחסית.

כל אחד מלבושי הנפש טעון עידון, שבתורו מקרין החוצה ותורם לעידון העולם כולו. ניגש כעת להכיר אותם, ולגבי כל אחד מהם נשאל, כיצד ניתן להחדיר בו את ריח גן העדן?

גינונים, גוונים, ניגונים

נלך מהחוץ פנימה – מהלבוש הגלוי ביותר, והקל יחסית לעידון, אל הנסתר ביותר, שהכי קשה לשנותו. לגבי כל אחד מהלבושים דורשת החסידות את המלה "גן" באופן שונה, התואם את העידון השייך לו.

הלבוש החיצוני הוא לבוש המעשה. לבוש המעשה מתייחס לדפוסי ההתנהגות שלנו – האופן בו אנו נעים, הולכים, נוגעים בדברים, ניגשים לאנשים ולעולם. מארג התנהגויות זה הוא הביטוי הראשון והנגלה ביותר של הנפש. כדי להחדיר את אורו של גן עדן לתוך לבוש ההתנהגות שלנו עלינו לאמץ לעצמנו גינונים עדינים. המלה גינונים עשויה להתקשר עבורנו עם תרבות מעמדית הנוטה להדגשת יתר של הרושם החיצוני. אך אם גינונים אינם הצגה אלא נובעים ממקום עדין ופנימי, הם חשובים מאד. כולנו בעומקנו בני מלכים, וצריכים לאמת גינוני מלכות. עידון של התנועות שלנו, המגע שלנו, אפילו ההליכה שלנו (עליה נאמר "הצנע לכת עם א-להיך" – היא צריכה להיעשות בצניעות) בו-זמנית מקרין פנימה ומחדד את הרגישות שלנו, ומקרין החוצה, משפיע על אחרים למתן ולדייק את התנהגותם. גינונים עדינים מתבטאים במיוחד באופן בו אנו מגיבים לגירויים שונים. התגובה הראשונית נובעת כמעט תמיד ממקום יצרי – מכעס, מתשוקה, מקנאה, מרדיפת כבוד. עידון התגובה מוסיף יותר שליטה עצמית: להשתהות, לזהות, לחשוב ולהגיב באופן הראוי והמתחשב, הקשוב לפנימיותו של הזולת ולפנימיותנו שלנו.

פנימה יותר מהמעשה נמצא לבוש הדיבור. לבוש הדיבור מקיף את כל הפן המילולי של חיינו – מלימוד תורה בחברותא לדיבור לילדים, משיחות נפש לפטפוטים חולפים, מכתיבת מאמרים ועד כתיבת מיילים. למעשה, גם האינטונציה והנימה שאנו נוקטים הן חלק מלבוש הדיבור. מלים הן לכאורה יצורים חלושים ביחס למעשים, ואינן קובעות עובדות בשטח כמוהם. אך לעתים קרובות מלים חודרות הרבה יותר לעומק. צירוף המלים הנכון יכולה לחדור כמחט הישר לעומק הנפש של האדם המאזין או הקורא, ולהפך – מלה שאינה במקום, דיבור הנובע ממקום לא מבורר, יכולים לכווץ את הלב ולאטמו. עידון הדיבור דורש בחינת גן עדן משלו – החדרה של גוונים עדינים לתוך מילותינו. דיבור נחרץ, המחלק את העולם באופן חותך לשחור ולבן, ימין ושמאל וכו' יכול לבטא אמיתות נוקבות ולעתים אמתיות מאד. אך הוא מחמיץ את גווני הביניים שבין הקצוות הללו, את הבחינות בהן הלבן שזור בשחור והשחור בלבן, ואת הצבעים שלא מיתרגמים למושגים האלו כלל. ככל שאנו מתייחסים לגוונים אלו בדיבורנו, כי מסוגלים הללו לשקף אמיתות דקות ומרובדות יותר – ולהתקבל על לב שומעינו.

לבסוף, לבוש הנפש הפנימי ביותר הוא לבוש המחשבה. התודעה עצמה זורמת בלי שליטה, אך ביכולתנו להחליט לאיזה זרם להצטרף ולאיזה לא, איזה לנתב ומאיזה להתעלם. לבוש המחשבה מתייחס לחשיבה הפעילה שלנו, זו שאנו מסוגלים לכוון לפי בחירתנו. עידון המחשבה לא יכול להיעשות בכלים אינטלקטואליים, כי הם עצמם נוטים להיות נוקשים ומוחלטים. במישור זה, רוח גן העדן מוחדרת באמצעות ניגונים עדינים. כפי שפסקול של סרט עוטף את הדיאלוגים וחושף את זרמי העומק הרגשיים הרוחשים תחתם, כך גם המוזיקה שאנו צורכים מחלחלת לעולמנו המחשבתי ומשפיעה על אופי חשיבתנו. לא בכדי מוסבר בחסידות שהנגינה היא "קולמוס הנפש" – מתחת למחשבותינו המילוליות כתובות תנועות הנפש שלנו בתווי נגינה. אם אנו מאזינים לנגינה גסה קולה העדין של הנפש מושתק, וכן להפך: הרגלת אוזננו לניגונים עדינים מאפשרת לנפש לגלות את נימיה הדקים, והדבר מעדן בתורו את מחשבותינו.

בין עדינות לקשיחות

בשלב הזה אתם עשויים להרגיש מחנק מסוים מהמלה עדינות, וזה מובן. עם כל הכבוד לה, בעולמנו שלנו, הדומה הרבה יותר לג'ינגל מאשר לגן עדן, חייבים גם את ההפך ממנה. לא גסות, אבל סוג של חספוס, קשיחות בריאה שתעזור לנו להתמודד עם האיזורים הקשים יותר של החיים. ובאמת, קשה לומר שהשיעור העיקרי שאנו לומדים מעצים הוא העדינות שלהם. עצים הם קודם כל גזע, ענפים ושורשים, יציבות ועקשנות.

שילוב מעניין של שתי התכונות מגיע בדמותו אחד מגיבוריו הנשכחים של דוד המלך המוזכר בספר שמואל, עדינו העצני שמו. לפי חז"ל כל שמות גיבוריו של דוד הם בעצם כינויים שונים שלו. ומדוע נקרא עדינו העצני? כי "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת [דמיינו תולעת משי…] ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עת מלחמה ועת שלום, ובעת הראשונה עלינו לעמוד גם על סוד הקשיחות. ט"ו בשבט הוא יום ללמוד מהעצים כיצד להיות בעל גזע וענפים קשוחים מחד, ועלים עדינֵי-נימים מאידך. שנה טובה.

המאמר התפרסם לראשונה באתר בית אבי חי.