פרידה מפרֵידא: על בתו הבלתי-מוכרת של בעל התניא

העולה לעיירה האדיטש שבאוקראינה, לציונו הקדוש של רבי שניאור זלמן מלאדי – הלא הוא "בעל התניא" מייסד חב"ד הנודע בפי חסידיו כ"אדמו"ר הזקן" – ונכנס לעזרת הנשים שבו, נתקל במחזה מפתיע: ליד המצבה הגדולה המציינת את מקום קבורתו, עליה פזורים שיירי המכתבים ספוגי הדמעות שהמשתטחים על הציון קוראים וקורעים, נמצאת מצבה קטנה יותר, חלקה ונטולת כל כיתוב. מי היא הדמות המיסתורית הנוספת שזכתה להקבר לצד האדמו"ר הגדול?

ההסבר מתגלה בחדר התפילה והלימוד הסמוך לציון, בכיתוב הרקום על הבד המכסה את הסטנדר של שליח הציבור. מתחת לפסוק הנודע ממשלי "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כֻלנה"  מוסבר כי מדובר בקברה של אחת מבנותיו של אדמו"ר הזקן, הרבנית פרֵידא, "אשה גדולה וחשובה מאוד", שהלכה לעולמה פחות מחמישה חדשים אחריו.

עכשיו, הדבר הזה אינו מובן מאליו כלל. ראשית כל, לא ברור מדוע, מתוך ששת ילדיו של האדמו"ר, זכתה אך ורק פרידא להקבר צמוד לאביה. אולם מעבר לכך, בתי הקברות היהודיים של פעם היו מחולקים לחלקת גברים וחלקת נשים. כיצד זה אפוא קבורה פרידא לצד אביה בחלקת הגברים (או בלשון הכיתוב על הסטנדר, "זכתה להיכנס לפני ולפנים ונטמנה בסמוך ממש אצל משכן ימין קדשו")?

נשמה מעלמה דדוכרא

הכיתוב על הסטנדר מביא על כך שני הסברים. ההסבר הראשון הוא ציטוט מדברי אדמו"ר הזקן על בתו לפיו היא "נשמה מעלמא דדוכרא [עולם הזכר] אלא שבגלל דבר פרטי נתגלתה בגוף של אשה". כך ממש כתוב לעיני כל. בדרך כלל נשמת האדם תואמת את מינו, אך ישנם מקרים מיוחדים ("דבר פרטי") בהם אשה יכולה להיות בעלת נשמה זכרית ולהיפך. זה לא משהו רע או שלילי, וגם לא משתמע ממנו שצריך לשנות חלילה את הלבוש או את הגוף כאילו ארעה כאן תאונה (אדרבה, זו ההחמצה הכי גדולה של ההזדמנות והתיקון העמוקים שה' זימן לנשמה זו), אלא פשוט מקרה מיוחד הדורש יחס מיוחד.

במונחי פנימיות התורה, נשמה מעלמא דדכורא פירושה נשמה שבחינת ה"משפיע" שבה, כלומר בחינת ה'מורה' המוריד שפע רוחני, יוזם, מוביל וכו', גדולה או מרכזית יותר מבחינת ה"מקבל" שבה, כלומר בחינת ה'תלמיד' הלומד מהמורה, מעבד ומיישם את תורתו. משמעות נוספת היא שיש לנשמה זו יותר "גדלות מוחין", כוח השגה שכלית גדול, בפרט בעניינים כלליים ומופשטים (בניגוד לגדלות של בינה או של לב, שהם כוחות של התבוננות בפרטים והטמעה רגשית), שכן בקבלה היחס בין מוח ללב אף הוא יחס של זכר-נקבה. בהקשר היהודי, בפרט של התקופה בה אנו מדברים, משמעות הדבר היא שיש להעניק לנשמה זו חינוך התואם את אופיה ומטפח אותו. וזאת בדיוק מה שעשה אדמו"ר הזקן: העניק לבתו שיעורים פרטיים בחסידות בהם לימד אותה דברים שלא לימד את הבנים (עד שאחיה דובער, לימים האדמו"ר השני, היה מעביר דרכה שאלות שהעסיקו אותו, ומתחבא להקשיב לתשובות…).

העובדה שלאדמו"ר הזקן היתה בת כזו אינה מקרית. נקודה מרכזית שחזרה בתורתו, אותה לקח מכתבי האר"י אך פיתח הלאה, היא שלעתיד לבוא (ומדובר בעתיד סמוך ונראה שיש לקרבו בפועל, לא איזו הפשטה מורחקת) יתעלה הפן הנקבי של ההוויה עד שישתווה לפן הזכרי, ואז אף יעקוף אותו, כך שעיקר ההשראה וחידושי התורה יושפעו מהנקבי אל הזכרי – היפוך גמור של סדר ההשתלשלות הקלאסי. הרעיון מופיע בתורת חב"ד בגרסאות רבות (עתידה הנשמה ליזון מן הגוף, שורש הכלים גבוה מהאורות, האור החוזר חוזר לקדמותו שלמעלה מהאור הישר, ועוד) והינו אחד המוטיבים המרכזיים ביותר שלה.

אבא, עוד רגע קט!

ההסבר השני הוא איזכור של סיפור: "דרך עלייתה למרום כקדושים אשר בארץ והילוכה לאדמת קודש זו בדרך פלאית". מהי דרך עלייתה כקדושים, ומהו הילוכה למקום הציון בדרך פלאית? את הסיפור המלא ניתן למצוא בספר "לְשֵמע אֹזן", כפי שסופר בידי אחיינה של פרידא ר' נחום, בנו הבכור של אדמו"ר האמצעי היורש.

מסתבר שכאשר הסתלק אדמו"ר הזקן חלשה מאד דעתה של פרידא, שכבר לא היתה בקו הבריאות קודם לכן. היא הרגישה שמותה קרב וביקשה להקבר ליד אביה, סמוך לידו הימנית. החסידים לא ידעו מה לעשות, שכן מצד אחד היא היתה יקרה מאד לאדמו"ר, אך מצד שני היא אשה ומדובר בחלקת גברים. יום אחד היא זימנה את החסידים החשובים למיטתה, הורתה להם לעמוד סביבה, ואז אמרה את ברכת "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". בהגיעה למלים "ואתה עתיד ליטלה ממני" היא הרימה את אצבעותיה לשמים וקראה "אבא, חכה, הנה עוד רגע קט!", פונה לכאורה הן לאביה שבשמים והן לאביה כפשוטו, ונפחה את נשמתה (כשר' נחום סיפר קטע זה בכה כל-כך, שהאוכל שלו נרטב עד שלא היה ניתן לאכלו יותר).

לאחר אירוע זה היה ברור לחסידים שיש לשעות לצוואתה של פרידא ולקברה היכן שבקשה, אך עדיין ספק ניקר בלבם. לכן בהובילם את הארון ממקום פטירתה, בהגיעם לצומת המוביל להאדיטש (מקום קבורת אדמו"ר הזקן) מחד גיסא ולקרמנטשוג (היכן ששכן מרכז חסידות חב"ד באותו זמן) מאידך גיסא, החליטו להרפות את מושכות הסוסים ולתת לסוסים ללכת לפי רצונם (כמנהג הבעל-שם-טוב בפעמים רבות). כך הם עשו והסוסים פנו להאדיטש. לאחר שני מופתים אלו לא היה עוד ספק, והרבנית נקברה לצד אביה בחלקת הגברים.

חסידות נשית

לא כולם זוכים לפטירה וקבורה כמו של הרבנית פרידא, אך לפי האר"י ואדמו"ר הזקן ככל שמתקרבים לדור הגאולה וההתכללות בין הזכרי והנקבי גוברת, כך ליותר ויותר נשים יש בחינה מעלמא דדוכרא, כלומר הן משכילות ומשפיעות (וכן להפך, לגברים יש בחינה מעלמא דנוקבא, כלומר שהם צריכים ללמוד לקבל מהנשים). זו הסיבה שהרבי מליובאוויטש, האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, אמר שנשים חייבות בלימוד חסידות בדיוק כמו גברים (עם כל המשתמע מכך, פינוי הזמן לדבר בידי הבעלים וכו'), עד שדרכן יתפתח לימוד חסידות נשי ייחודי.

ברוך ה' הדבר כבר מתחיל לקרום עור וגידים מסביבנו, ואני אישית משתדל למלא את חלקי כגלגל עזר עבורו. שמה וסיפורה המופלאים של הרבנית פרידא צריכים להתפרסם יותר ולהיות מוכרים בקרב כל החשים שותפים למסע גדול זה, מסע גדילתה והתגלותה של הנשיות היהודית.[*]

—

[*] פרט מעניין נוסף לגבי הרבנית פרידא נוגע לבנה היחיד, אהרן זסלבסקי מקרמנטשוג. רבי אהרן היה אישיות גדולה בתורה ובחסידות, עד שה"צמח צדק" סירב בתחילה לבקשה לשמש כאדמו"ר הדור השלישי, באומרו שהתפקיד צריך להיות של רבי אהרן. והנה, לאחר שהתפנה מאשתו הראשונה שלא ידועים עליה פרטים, נשא רבי אהרן את בתו של רבי נחמן מברסלב, ולאחר פטירתה את בת-דודתו, בת אדמו"ר האמצעי. היכולת להיות נשוי בזמן אחד לבתו של רבי נחמן מברסלב, ובזמן אחר לבתם של אדמו"רי חב"ד, לשמש בכך נקודת השקה בין שני עולמות מופלאים ומשלימים אלו, היא ודאי גם ירושה שקיבל רבי אהרן מאמו, הרבנית פרידא.