הסדרה "הרמון" המוצגת בימים אלו ממחישה לפרטי פרטים כיצד ראש כת כריזמטי, העוטה הילה של מורה לקבלה, מסוגל למשוך פנימה לעולמו המעוות נשמות צעירות ותמימות, ולשמר אותן שם לאורך שנים. יוצרי הסדרה אורגים בהצטיינות עולם אמין ועשיר של חיים בתוך כת המנוהלת כולה בידי אדם אחד, שבמניפולציות אין קץ שולט ברגשות אחרים ומנתבם כרצונו.
כחוזר בתשובה מזה כ-18 שנה, העוסק בהוראת חסידות ומכיר מקרוב בעלי תשובה רבים, אני מבקש לומר שני דברים חשובים בעקבות הסדרה.
הדבר הראשון הוא אולי מובן מאליו לרבים מהצופים, אך עשוי להוות תזכורת חשובה לאחרים: הזהרו לא לשים בסל אחד את הכת עם הדת. העובדה שיש לשמור את נפשות ילדינו מכתות אין פירושה שהוא הדין לגבי כל סוג של קונברסיה דתית, מורה דרך או קהילה רוחנית. לא כל הפלגה מחוף החילוניות אל מחוזות הדת, אפילו אל תורת הסוד, היא בהכרח היסחפות למערבולת כיתתית. היא עשויה בהחלט לנבוע מרצון בוגר ומעמיק לחקור מחוזות חיוניים בעולם ובנפש, כמו גם במורשת היהודית שלנו, שהחברה המודרנית זנחה ואינם נותנת עליהם מענה.
מסע כזה גם לא חייב להסתיים באובדן הילד ונתק מהוריו ומסביבתו. גם אם הבן הנודד בוחר להשתקע באחד מזרמי העולם הדתי, הוא עדיין יכול לשמור על קשר נהדר ופתוח עם בני משפחתו, שכולם מתעשרים ממנו. זהו המצב אתי אישית, ועם רוב בעלי התשובה שאני מכיר. ספציפית, בכל הנוגע לקשרים אינטימיים, יש הבדל תהומי בין כל מיני כתות וזרמים בהם הגבולות מטושטשים, או גרוע מכך, לבין היהדות ההלכתית הברורה כשמש בעניינים אלו. בקיצור, יש לשפוט כל מקרה לגופו.
הנקודה השניה, והחשובה יותר, היא זו: אחת הסיבות ש"שבתאי", ראש הכת בסדרה, מצליח לצוד את טרפו היא שבחלק מהתנהלותו ואמירותיו יש אמת. חופש אמיתי אכן נוצר מתוך גבולות וקבלת עול, לא ליברליזם חסר גבולות. העולם המודרני הוא אכן עולם קשה של "אדם לאדם לזאב", לעומת קהילות מסורתיות המאופיינות בהרבה יותר עזרה הדדית. בשביל להתפתח רוחנית אכן צריך מורה-דרך.
בעצם, בה במידה שהסדרה "הרמון" מלמדת על קסמן של כתות, היא מלמדת על החור השחור הפעור בלבו של האדם המודרני, השואב את הקסם הזה. הקלות שבה שבתאי מסובב את האנשים סביבו עם אמירות פשטניות על אור, נשמה ומדרגות רוחניות מלמדת על רעב כה עמוק לעיסוק בנושאים אלו, שעל כל עצם הנזרקת בכיוון מתנפלים כאילו היתה ארוחת מטעמים בלב מדבר.
המסקנה החשובה מהסדרה לא צריכה להיות "כתות זה רע" אלא "החילוניות בבעיה". בפרספקטיבה היסטורית, החילוניות – במובן של חיים ללא ממד דתי מונכח – היא ניסוי חברתי רדיקלי למדי: נטישה, חסרת-תקדים בהיקפה ובמהירותה, של אלפי שנות מסורת, ערכים, מוסכמות, אמונה, ידע, מחשבה והרגלים, לטובת חיים הניצבים אך ורק על צמד הקביים הדקים הנקראים "רציונליות" ו"דמוקרטיה". מדובר ללא ספק בשני חידושים כבירים: המדע הביא אותנו להישגים חומריים עצומים ולשיפור לא יאומן של חיינו, והדמוקרטיה יצרה סביבת חיים טובה מאי פעם לבירור אורח החיים הרצוי לנו כפרטים וכחברה. אך השלכת כל נכסי העבר לטובתם היא אקט פוחז, שקשה שלא לראותו כמין מרד נעורים של המערב מול ההורה הקתולי המחמיר שלו, שמסיבות שונות סחף אליו גם בני תרבויות אחרות.
אדם לא יכול לגדול בלי אופק רוחני הנח מעבר למעגל הצר של המציאות החומרית שלו. הוא לא יכול להתפתח בלי הד לרבדים הגבוהים של עולמו הפנימי. הוא לא יכול לצאת לעולם כששכלו מלא רק מתוצרי התרבות המערבית המודרנית, שכבודה במקומה מונח, אך שאינה מעניקה הדרכה משמעותית כיצד לצמוח מבחינה רוחנית או לרקום קשרים עמוקים וארוכי-טווח עם בן המין השני. הוא לא יכול להבין, לא את עצמו ולא את העולם, אם הוא חי כל חייו בפרובינציה של ההווה, בלתי-מודע – או מודע באופן מרוחק ומזלזל – לאימפריית העבר המשתרעת מאחוריו.
אין מה לשבת מול פרקי "הרמון" ולצקצק על רשעותם של ראשי כתות או על תמימותם של נערות ונערים מתבגרים. במקום זאת יש לשאול, מה באורח החיים ההיפר-מודרני מזמין ראשי כתות לחדור ללבם של מתבגרים, שאינם טפשים ואינם אבודים? התשובה עשויה להיות מפחידה וקשה לעיכול עוד יותר מראשי הכתות ומעלליהם: שיש משהו בדבריהם. אם לא ממלאים את הכוס הריקה של הלב ביין, הוא ימלא אותה בעצמו בחומץ, שלא לומר חומצה. צריך לתת ללב יין. צריך להשיב את הממד הרוחני למקומו בלב החיים.
הרהורי תשובה 
השלמה והבהרה:
רבים טענו שהמאמר לא היה הוגן, שכן הוא יצר קישור בין משיכה לכתות לבין החילוניות או המודרניות, בעוד כידוע לכולנו משיכה לכתות קיצוניות היתה קיימת גם בעבר וקיימת עדיין גם בקרב אנשים דתיים. פסול אפוא להעמיד את הדברים כאילו הפיתוי רובץ דוקא לפתחם של אנשים בעולם החילוני היום.
ובכן, אמת נכון הדבר שכתות סגורות ושתלטניות זו תופעה עתיקה, וכן שהיא מתרחשת גם היום בתוך ציבורים דתיים. רואים את זה בחוגים מסוימים בנצרות בארה"ב, ולמרבה הצער לא צריך להרחיק לכת — יש תופעות כיתתיות גם ביהדות כאן בארצנו הקטנטונת. למעשה, אוכל להוסיף לדברי מבקרי ולומר, שבנסיבות מסוימות הפגיעוּת (בשורוק) לכתות עשויה להיות גבוהה יותר במעגלים דתיים מאשר לא-דתיים, וזאת בשל קיומו מראש של מעמד הרב או המורה הרוחני, והפתיחות המובנית לשפה הדתית, שאת שניהם אדם מתוחכם ומנוול דיו יכול לנצל לרעה.
אז מה רציתי מכם? התשובה מאד פשוטה: לא ניסיתי לומר שהסיבה היחידה או אפילו העיקרית למשיכה לכתות היא העדר הממד הדתי במודרניות. היא באמת לא. סיבה עיקרית הרבה יותר היא הרצון להשתמט מכל אחריות על חיינו, לחזור להיות ילדים שההגה על חייהם בידיים של מישהו אחר, וזה אורב לפתחו של כל אדם בכל חברה. טענתי היתה שזו סיבה משמעותית לכך, וספציפית יותר — סיבה חדשה משמעותית, כלומר שמתווספת לסיבות הקלאסיות. כשחברה שלמה מתנהלת בלי התייחסות רצינית ומונכחת לרבדים הרוחניים של האדם, ובלי קהילה רוחנית, היא יוצרת סוג של הדחקה של הצד הזה באדם — הדחקה, אם תרצו, של ה'על-מודע', הדומה מאד להדחקות של התת-מודע שפרויד דיבר עליהן. ובשני המקרים הדחקות סופן להתפרץ. זו פשוט עובדה, וצריך לדבר עליה.
(ועוד הבהרה: כשאני מדבר על ה"חברה" המודרנית איני מדבר על כיסים מיוחדים בה, כמו קהילות עירוניות למיניהן או חוגים מיוחדים אחרים, אלא על הכלל שהם יוצאים ממנו. וכשאני מדבר על "רוחניות" אני לא מדבר על שירה וספרות, בעיקר שרוב מוחלט שלהן היום עוסק ברגשות אישיים, לרוב מאד ארציים. לקרוא לזה "רוח" לא הופך את זה לרוחני במובן שאנשים שמתעוררת בהם כמיהה דתית לרוחניות מחפשים).
אהבתיאהבתי
כמי שחי גם כחרדי וגם כחילוני, הדברים בעיני מקוממים.
שייכות כלשהי לרוחניות במובן הדתי נדירה בכל החברות. רוב רובם של החרדים והדתיים אין להם שום שייכות לרוחניות במובן הדתי והם כרוב בני האדם הנורמליים חומרניים לגמרי, וטוב שכך. ממלמלים את התפילה כאוטומט, כל המצוות נעשות על טייס אוטומטי, גם הלימוד הוא טכני, ובמקרה הטוב מעניין כמו משחק שחמט או שיעור בפיזיקה.
החזון איש בתחילת אמונה ובטחון כתב:
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."
אדם עדין בעל נפש זה נדיר מאוד. וזה עניין אישי לגמרי. מי שהוא כזה יכסוף ויחפש בכל מקום שהוא נמצא בו, וגם אם זו לו יהדות עדיין זו יכולה להיות רוחניות עמוקה ובעלת משמעות. מי שאינו כזה, עטיפה חיצונית של סממני רוחניות ברמה של סיסמאות ומעשים חסרי תוכן לענ"ד ומנסיוני רק מרחיקה מרוחניות. היא שקר תפל מייגע ומאוס, משהו חיצוני שמבסס את הכל על הלוואי שלא יראני אדם. וזה סותם עניין כיסופים וחיפוש אמיתיים.
כשמתחילים בחינוך למצוות תפילה אמונה ברכות וכיו"ב בגיל שעוד לא מבינים ועוד אין לזה משמעות, וככה גדלים, זה נשאר חסר משמעות.
רוב בני האדם בעולם הם מטבעם "בעלי בתים", ואין בזה שום גנאי ופחיתות. בחרדיות המודרנית מאלצים את האנשים האלה להתחפש לבני תורה, מזלזלים ב"בעל בתיות" ועוקרים אותם מהנורמליות והאנושיות הטבעית שלהם.
יש מיתוס שבעלי בתים אם הם דתיים הם "יהודי כשר" או "יהודי פשוט" והם רוחניים בזכות שהם מקושרים לרבה כלשהו ותורמים לו כסף. מנסיוני והיכרותי זה שקר גמור. אין בהם שום דבר יותר כשר ופשוט מכל סתם חילוני או גוי כשר שגם הוא בכמעט כל המקרים אוהב בני אדם ומשתדל להיות טוב לקרוביו ושכניו ותורם גם לאגודה למלחמה בסרטן וכיו"ב.
כשמתחילים בחינוך למצוות תפילה אמונה ברכות וכיו"ב בגיל שעוד לא מבינים ועוד אין לזה משמעות, וככה גדלים, זה נשאר חסר משמעות, וזה סותם את החיפוש והכיסופים. הרי ידוע שחוזרים בתשובה יש להם הרבה יורת חיים וחיפוש ומשמעות בתורה ומצוות, כי זה חדש וגילוי. הרבה מאוד מהחילונים לא חוזרים בתשובה כדי לחפש רוחניות אלא מאלה שבסביבתי ומוכרים לי אני רואה שלומדים קרישנמורטי, מתרגלים תרגילים רוחניים של מאסטר הו. יש שעוסקים במדיטציה לא כשיטת הרפייה ולצורך בריאות אלא כנסיון לגעת במימד רוחני של המציאות דרך חיבור עמוק ורוחני לגוף ולטבע. קבוצה גדולה ממכרי לומדים שאמאניזם כשיטת טיפול פסיכותרפית ועוסקים בפסיכותרפיה טרנס-פרסונלית, דברים שהם לגמרי בשדה הדתי. אני מכיר משפחה שגילו את היהדות המשיחית ועסוקים בעשיית טוב והתעלות לרמות מוסריות גבוהות, עזרה לילדים עם צרכים מיוחדים וכיו"ב. הבת שלנו, בת 15, עוסקת עם חברותיה בהחטא ועונשו של דוסטוייבסקי ומבינות אותו כטקסט דתי לגמרי ועוסקות בהיבטים הדתיים שלו. יש לי ידיד ערבי צעיר שמקדיש את כל זמנו ומסכן את עצמו לקרב לבבות בין ערבים ליהודים בחיפוש דתי, לדעתו האל ששייך לירושלים ולהר הבית חפץ בזה כי כולם ילדיו, והעסק שלו עם ההתמודדות הקשה שבו הוא משא ומתן עם האל. הרוב הגדול ממכרי הוא כך. יש מגוון עצום. זה בהרבה מקרים נעשה באותה התלהבות וסקרנות כמו שרואים אצל חוזרים בתשובה ולא רואים אצל חרדים מבית, בגלל שאצלם זה כבר נסתם בגלל החינוך. אם לומדים לדקלם פני יהושע בגיל שמונה בלי להבין כבר מאבדים את היכולת לשאול שאלות אמיתיות ורק אומרים: "הרבי עקיבא איגר שואל כו'" ולא שואלים בעצמם כלום. חרדים שרוצים התעוררות דתית לפעמים מחליפים קו, הופכים מליטאי לחסידי או להיפך, כדי לנער את ה"מלומדה".
הנושא של "מה יאמרו" חזק אצל חרדים הרבה יותר, והוא מהמעכבים הגדולים לרוחניות, וכידוע דברי הסבא מנובהרדוק שעיקר העבודה להשתחרר מזה, וכבר רבן יוחנן בן זכאי דיבר בזה.
כך שבכנות ולא לקנטר אני רואה שהחברה החילונית הרבה יותר רוחנית מזו החרדית. בשתי החברות ניסיתי להיות בקרבת אנשים שאמורים להיות השכבה היותר חושבת, ואצל החרדים גם בין למדנים ורבנים כמעט שלא מצאתי רוחניות, ואצל החילונים זה קיים באחוזים גבוהים בהרבה ובחיות ומחשבה אמיתית עצמאית אישית ופתוחה הרבה יותר. כמובן גם בחברה החילונית הרוב הגדול חומרניים ובעלי בתים, כמו שהוא הטבע האנושי הנורמלי, וטוב שכך. אם מאלצים ציבור (שכדרך הטבע רובו הוא אנשים שמטבעם הם "בעלי בתים") באילוץ חיצוני אלים להיות "רוחני" התוצאה היא שגעון ועקמימות. למשל הפגנות הפלג, המשיחיות המטורפת של חלק מאנשי חב"ד, נוער הגבעות, המחבלים והשונאים של הפלג, מה שקורה בגור, ועוד הרבה כיו"ב.
אצלי רק אחרי שהפסקתי להיות דתי התחלתי להרגיש שייכות לרוחניות. כי כעת הכל הוא מבחירה אישית שלי, לפי שכלי וליבי שלי, אני עומד מול האל לבדי, מסתכל לתוך ליבי ורצוני, אחראי על עצמי, מפלס את דרכי, בוחר, ונותן את הדין על בחירותי וטעויותי. לפני כן הייתי במסלול כל כך סלול ובנוי וקבוצתי שלא יכולתי באמת לבחור. האחריות של אדם על עצמו, הבחירה, המחשבה האישית העצמאית, השייכות של המעשים לאדם כמו שהוא באמת, בקיצור האמת, אלה נקודות חולשה גדולות בציבור הדתי בהשוואה לחילוני.
המבט הזה כאילו "אצלנו" יש רוחניות ו"אצלם" אין, ו"הם" ש"בחוץ" לא רואים את האור האמיתי, זה עצמו לענ"ד שייך במידת מה לסממנים של כת. בכל אופן זה היפך רוחניות לענ"ד, כיוון שזה עיוורון עיני השכל והרוח בגלל מידות של גאווה וקבוצתיות ונצחנות ועוד כל מיני כוחות נפש שהם לא מהצד הטוב.
סליחה על האריכות, זה לא היה מתוכנן…
אהבתיLiked by 1 person
רק עוד הערה קצרה
התורה גם אם היא משמיים היא סיפור בעל מאפיינים ספרותיים
היא נקראת שירה. בברכות י אמרו אין צייר כאלהינו. הלוויים ניגנו. התפילה היא טקסט שירי.
השפה האמנותית יכולה לשמש כהנאה כמו מאוכל טוב, ויכולה גם להיות שפה דתית רוחנית עמוקה.
מבחינתי ציירים כמו ג׳וטו, ון גוך, מונדריאן וסזאן, יוצרים כמו באך, טולסטוי, רילקה, ורבים רבים רבים אחרים הם תכנים שמחיים ומזינים אותי, ורבים ממכרי, מבחינה דתית רוחנית. כך שאיני רואה שום מקום לשלול באופן גורף מהעיסוק באמנות את המדרגה של רוחניות, ושוב זה כל כך פשוט שזה נראה שהשלילה הזו היא מאותו מקום של צמצום כיתתי כאילו רק למנהיג אחד ודרך אחת מונופול על הרוחניות.
אהבתיאהבתי
אני לא מצליחה להבין אנטגוניזם כמו זה שלך בתקופתנו הפוסט מודרנית. הרי הרוח היא דבר מהמם ועצום ונפלא ונורא כל כך שהאדם, על מנת להתנהל אתה, אישית וקהילתית, מתחזק את הדתות. ולכן אנשים כמו כותב הבלוג מתלבשים כפי שהם מתלבשים, בין היתר, כשנראה להם שהרגישו איזה מגע בלתי מוסבר אל הרוח.
מובן שהבורא עצמו (אם אתה מאמין) רחב מכל המושגים הנקשרים בו, הסולמות הנמשכים אליו והמילים הקוראות בשמותיו בתפילה. ובין היתר, רחב הבורא מאד ממוסדות הדת הצנועים שלנו. אחרי הכל, אף חרדי עוד לא טען שבתפילת שחרית, כשהוא פונה לאלוהים, אלוהים עונה. אז למה המוסדות האלו כל כך מאיימים עליך? הם רק מזכירים לנו שאנחנו אנושיים. אי אפשר להתרחק מהאנושי.
אהבתיאהבתי
תודה, דברים יפים.
פשוט לי אישית זה לא עבד. כשחייתי כחרדי הרגשתי שאני לא מצליח להישאר אדיש למה שקורה מסביב, הושפעתי והייתי צריך כל הזמן להילחם. לא הצלחתי להיות באמת חופשי. כעת אני מרגיש די חופשי ויכול גם לקבל הרבה מהרבנים החרדיים, למשל אני לומד כסדר שיעורים של הרב אריאב עוזר מראשי ישיבת איתרי ועוד. כשהייתי חרדי לא הרגשתי שהאנשים מתחזקים את הדת הממוסדת כדי להתנהל עם הרוחניות. הסיבות שהרגשתי היו סותרות לרצון להתקרב לרוחניות. דברים כמו לתחזק כיתתיות ומגזריות, לשמור על מבנה חברתי שמרני היררכי מדכא חלק אחד ומתגמל חלק אחר, מצד הבכירים מניעים של כסף כבוד ושלטון, רצון הישרדות של חברה סגורה שמרנית מדכאת, וגם מסגרת להשתולל עם יצר פראי של קיצוניות דתית לא שפויה. זה בהחלט איים עלי כשחייתי שם ומאיים עלי כעת כשילדים שלי חיים שם.
כדי להיות חופשי ולקחת מכל דבר מה שטוב בו כולל מהיהדות בת זמננו שיש בה כמובן גם הרבה מאוד טוב, ולתחזק רוחניות, אין לי שום סיבה להשתייך לחברה לוחצת ומחניקה.
הרמב"ם כבר כתב שאדם מטבעו מושפע מאנשי עירו ואם הם לא הולכים בדרך טובה צריך לצאת למדבר ולא לומר שאוכל להישאר ביניהם בלי להיות מושפע.
אהבתיאהבתי
nirstern,
הדברים שלך נוגעים ללב אבל אי אפשר להתעלם מכך שאתה משליך מהמקרה האישי והספציפי שלך על כלל הציבור.
גם את הרוחניות צריכים לתחום בגבולות. ואדם שבא לבית הכנסת, למשל, יכול וצריך להפוך את הרוטינה הזו למשהו רוחני שנוגע עמוק בנפש. כך גם החובה ללמוד תורה. אתה חייב גם אם אין לך חשק. ועם הזמן הרוטינה תכה בליבך שרשים ותצמיח פירות. או למשל שמירת שבת: ברור שבתחילה אתה עשוי להרגיש כאילו השמירה הקפדנית של ל"ט מלאכות ושאר איסורי דרבנן מצמצמת לך את הרוחניות (בפרט אם אתה לא יכול להדליק מזגן) – אבל עם הזממן תיישר את ליבך ותלמד לזרום עם הרוחניות הנכונה, זו שאלוקים רוצה ממך.
כללו של דבר: הרוחניות אשר התורה מצווה עליה אינה סתם תחושות שכל אחד בוחר לו להרגיש – אלא מובנית במערכת קפדנית מאד של מעשים. ויכולני להפנותך גם למאמרים ברורים אודות חובת עבודת האלוקים גם כאשר אין היא יוצרת בליבי שום תחושה רוחנית, לרבות דבריהם של חכמים שביקרו את חיפוש הרוחניות המוגזם.
כל שכתב ניר מנוסי, ובכישרון רב, הוא שהאדם מטבעו מחפש רוחניות של אמת, כזו שיש בה אמת עילאית, לא רוחניות אנושית של תיאטרון ומוזיקה וכו' – ומשהעזיבה החילוניות את העם ממעיינות התורה, הרי שגרמה להם לחצוב בורות נשברים. וגם הנהיה אחר תורות מזרחיות בכלל, שכן היא מספקת חויה נפשית עזה, אולי יותר מזו שמספקים חיי תורה ומצוות – אבל אין היא דברו של האלוקים אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.
שלך בידידות
מרדכי
אהבתיאהבתי
ראשי כתות קימיים, אבל מעט. חבל על זמנך!
אהבתיאהבתי
הרווחת ניר המון רוחניות, אבל למרבה הצער איבדת את הגרעין הראשוני, את האמונה, משמע הנאמנות למי שהאמין וזרע אותך, האמונה שקדמה לך ומכוחה באת לעולם. הנאמנות לעצמך האוטונומי הנפרד בלבד, היא היפוכה של נאמנות אמיתית ואינה מובילה לשום מקום.
בעצם מדוע שלא תחזור עכשו, עם הרוחניות שרכשת (ואני אומר זאת ללא שמץ של ציניות!) אל צור מחצבתך, תנסה ללמד את חבריך משכבר רוחניות מהי וכך תעלה את מיפלס הרוחניות שלהם. יתכן שתיתקל בחשד, מוצדק למדי, של חוסר אמינות, אבל אם תגבר עליו יש סיכוי שתגבר על פיצול האישיות שלא תוכל להמלט ממנו.
מכל מקום אתה בעצמך מוכיח שחיי אמונה-נאמנות גם אם מיובשים הם, אינם סוגרים לגמרי את השער בפני רוחניות, שתופיע גם היא בבוא העת, במוקדם או במאוחר.
חזק ואמץ!
אהבתיאהבתי
אני מסכים שקהילה אמורה לתמוך ברוחניות של היחיד, ויותר מזה, זה כמו תא חי בתוך גוף חי, התא צריך את הגוף והגוף את התא.
ברור לי גם שאין טעם לחפש במקומות שאני זר להם ולא חסר להם, אם יש מקום טוב שהוא המשפחה והמקור שלי.
לטעמי (וזה עניין אישי כמובן) יחס חי בין יחיד לקהילה מוכרח להיות מבוסס על כמה תנאים יסודיים. מצד חיי הרוח של היחיד, הם זקוקים למידה של עצמאות וחופש במחשבה ובבחירות המעשיות, וגם תשומת לב מגדלת וטובת עין מצד הסביבה ופתיחות לאפשרות להעריך ולקבל. כמובן מותר לסביבה גם לבקר ולנסות לצמצם את החופש אם הוא מוגזם בעיניה ותמיד יהיה שם מתח, וזה בריא, כמו בחינוך ובזוגיות.
מניסיוני ומהסתכלותי, אחרי הרבה חיפוש התנסות ובדיקה, וזה לא קובע מסמרות לאנשים אחרים, היום כבר אין קהילות כאלה, לא ביהדות ולא בשום מקום. האנרגיה של הקהילה של זמננו היא לא להסתכל על היחיד כמו שאמא מסתכלת על ילד, ברצון שיגדל ויוציא את כל מה שבו לפועל, עם המיוחד שבו, וכמובן עם מאמץ לשמור על מסגרת וחינוך, אלא ההסתכלות היא עויינת. אידיאולוגיה קבוצתית שמוזנת לאנשים בצינור לגרון זה עויין לרוחניות. ההחלפה הפנימית של זהות ה"אני" ב"אנחנו" או במשהו שהוא כתוב באיזה ספר והוא לא אותנטי גם זה הרס של הרוחניות, עוד לפני כן, של האנושיות הבסיסית.
יש בעולם החרדי הרבה הוגים מקוריים חכמים ומעניינים. ממה שראיתי, הם זוכים להוקרה כשהם משרתים את האינטרס של הקהילה, מביאים לה חוזרים בתשובה והערכה. כשזה מוטל תחת סימן שאלה היחס מתהפך. בן לאמא טובה, היא תתמוך ביצירה המקורית שלו גם אם זה לא מועיל לה, כל זמן שזה לא יזיק לילד. וכשהוא צומח היא גם צומחת.
קראתי מאמר שלדעתי הוא עמוק ומשכנע, של ת"ח חרדי, הרב דוד רוב, מחסידי חב"ד, שנקרא יסודות הדת החרדית. לפי הניתוח שלו, בזמן שההשכלה ווהנאורות התחילו להתפשט בין צעירי ישראל, מול התנועה הזו היהדות הפכה מיהדות סתם ליהדות חרדית. היא התבצרה ויצרה חומות (בהשוואה לתור הזהב בספרד למשל ששם לא היו חומות, וכל מה שברא הקב"ה ונתן מחכמתו לבשר ודם היה נלמד בחירות גמורה באופן שהוא לכבודו, גם אם אינו דווקא "משלנו"). הוא טוען שמה שקרה אז הוא שהאמונה החיה פסקה מלהיות דבר חי כאמונה של קהילה, שחיה את אמונתה כגוף כללי, והאמונה נשארה נחלת יחידים בודדים. באותה מידה שההשכלה היא ביטוי לדעיכת החיות של האמונה כך ממש גם החרדיות. החרדים גם הם איבדו את האמונה לא פחות מהמשכילים, רק שאותם זה הניע להחליף את האמונה החיה באלוהים חיים באמונה שמאמינה בהשתייכות לקהילה מסויימת בדווקא, בגדולי ישראל, בדרך, באומה, בהיסטוריה, במה יגידו השכנים, כל מיני דברים שהם לא אמונה חיה אמיתית אלא משהו אחר שהוא תחליף, שעובד באותה דינמיקה פסיכולוגית של כת, אם כי כמובן בגלל שזה עם שלם והמשך היסטורי של אמונה, זה לא יכול להיות קיצוני ומסוכן ומטורף כמו כת מצומצמת סגורה. הריבים בין חסידויות של אדמור"ים אחים, בין שונאים ומחבלים באותה ישיבה, וכו', באופן שכלפי מי שמחוץ לכת שלי אין שום אחווה, הם ביטוי לכך שהאמונה היא בקבוצה עצמה ולא באל (שאם האמונה היא באל הרי כולנו בניו ויש אחווה גם במקום שיש מחלוקת).
אני עוזב את זה בגלל שאני מבקש את האל של הר סיני, של העם היהודי לדורותיו והמסורת היהודית, כי אכן אני מרגיש שזהו מקור מחצבתי ולשם אני שייך. לדעתי הקהילות היהודיות של היום מזוייפות מיסודן, משתמשות בשמו לשווא והן מחסום בדרך אליו.
אני רואה את זה בכל ההתייחסויות של חרדים אלי (היוצאים מהכלל הם כאלה שלא מוצאים את מקומם כחרדים ומסתכלים מסביב לאן אפשר להימלט מהמחנק). מה שאני מאמין לחלוטין בלי שום ספקות בקב"ה ובתורה שבכתב ושבע"פ בכל קוץ וקוץ שלה, לומד גמרא בהתמדה כל יום, מרגיש שייך ונאמן ליהדות לדורותיה ולמסורתה, כל זה לא שווה כלום אצלם. זה רק לגריעותא. הדבר היחיד שלדעתם יציל אותי מגהינום הוא רק שאחבוש מגבעת ואלך לבית כנסת ואומר שאני לא חילוני ואהיה היימישע, "משלנו". הם יכולים להיות נחמדים רק מתוך מחשבה שיש פוטנציאל שאחזור (לא לבורא אלא לקהילה). אם לא אז מאחלים רק רע. זה חסד של חסידה. ההכרה באל בורא עולם מחייבת להכיר שהכל נבראיו ואין סוף למגוון הדרכים אליו וכל מה שבעולם הא שלו ולכן ממילא אהוב, ומה שאהוב אפשר לנסות לייעץ לו עצות טובות אבל קודם כל יש לאהוב אותו גם אם הוא מתעקש להישאר כמו שהוא.
אהבתיאהבתי
אני קוראת את דבריך וחושבת שהם מעניינים ומאירים.
יש לי קרובי משפחה דתיים אורתודוקסים, חלקם חרדים. מה שאני רואה, דווקא ממלא אופטימיות. החרדים עוברים כעת, כיתר הקבוצות בישראל, תהליך של שנוי לא פשוט מבפנים כתוצאה מהמפגש עם המודרניות, בעיקר הטכנולוגיה אבל גם צרכיו המשתנים של שוק התעסוקה והיחסים בין המינים. אני מכבדת את הקהילה החרדית, ומסכימה עם רוב מה שציינת כחולשותיה הרבות מספור. אבל פה נקודת העוקץ וההבדל בינינו, ואתן לך דוגמא: הלכתי לשמוע שיעור אצל רב חרדי. הוא הזכיר פתאום את ברסלב ולגלג או התנשא (לא זוכרת) על הזרם הזה. בפרט על רב נחמן. הייתי אז בעיצומו של לימוד ליקוטי מוהר"ן והתאכזבתי מדברי הרב (הצפויים מאוד). אבל פה בדיוק הפואנטה, שרלוונטית לך כמו גם לי: אנחנו בני חורין מבחינה רוחנית. ומכיון שאנחנו חופשיים אנחנו יכולים גם לקבל את חולשותיהם של החרדים, ואפילו לסלוח לרבניהם על מוגבלותם הרוחנית, לקחת מהם את הלמדנות המהממת והבקיאות בתורה שבעל פה והכבוד אל גדולי ישראל, ולדחות את מה שנוגד בחריפות את האמת אתה נפגשנו שלא במסגרתו של העולם החרדי. כמו לדוגמא רבי נחמן, ספרות בת זמננו, מוסיקה, טיפוס הרים או בודהיזם. ואפילו, קרייריזם חילוני סטנדרטי לשנות את העולם דרך הטכנולוגיה והצלחה כלכלית כבירה. במילים אחרות, אם אתה צודק ואתה כל כך חופשי, אין בעיה לשבת בתוך החרדים וליהנות מהטוב הרב שיש להם. אתה חופשי! חטוף כמה שאתה רק יכול מרבניהם המוכשרים מבלי לקבל עליך בעיוורון את מרותם, ואז המשך לעבוד ב-להיות מי שאתה. וזו אחרי הכל עבודה שנמשכת כל ימי חיינו, חרדים, חילונים, דתיים או עובדי אלילים.
אהבתיאהבתי
שלום ניר , שוב
קראתי את תגובתך השניה וכעת אני מרגיש שאתה מאד פגוע מהחברה החרדית שכנראה פגעה בך, למרות שאני חייב לציין שאתה אדם נדיר כיון שהמשכת להיות קשור לערכים דתיים רבים ולא השלכת הכל בחמת זעם.
הלוואי ויכולתי להראות לך שלא כל החברה החרדית היא כזו. בכל חברה אנושית יש תופעות של יחידים שנפגעו מיחס הסביבה אליהם. בעיני אתה דומה לתייר שהגיע לישראל ונתקל בגנבים, או תיירת שעברה אונס, והם משוכנעים שהארץ הזו מלאה פושעים ועבריינים.
ישנן קהילות רבות של חרדים שהן תומכות בכל היחידים. נכון שרובן דורשות מהחברים תנאי סף, ומי שעובר עליהם הוא פשוט לא מתאים לקהילה, אבל אפילו הן מקבלות את החילונים והשונים בצורה יפה ונעימה. כך אני וכך ילדיי וכך כל משפחתי וכך כל חבריי ושכניי.
מאחל לך שתצליח לעבור תהליך של ריפוי הנפש ולהגיע לשלווה שבה תוכל לקבל את שאר החרדים ולראות בכל אדם את הטוב.
בהצלחה
מרדכי
אהבתיאהבתי
הי ניר, קשה להישאר אדיש למה שכתבת, ולראייה התגובות הרבות. זה כנראה מאוד מדויק (: למחלת השיעמום והרייקנות יש סימפטומים רבים וכמו שאמרת, כתות הם אחד מהם.
אהבתיLiked by 1 person