סטיבן הוקינג היה פרדוקס חי. אדם שגילם את נצחון הרוח על החומר, שגופו היה מקופל בכסא גלגלים בעוד שכלו הקיף את היקום, אך שפעל אולי יותר מכל אדם אחר בתקופתנו להכחיש את קיום הבורא ולהתכחש לכל סוג של מציאות רוחנית. ניתן לומר שהוא היה סוג של מכשף: את עצמו הוא 'כישף' לשרוד הרבה מעבר למה שהקציבו לו הרופאים, וביחס לעולם פעל כ"מכחיש פמליא של מעלה", הפירוש של חז"ל למלה 'מכשף'.
אחת מאמירותיו הקבועות של הוקינג היתה, שיש לחשוב על היקום כמין כדור ארבע-ממדי (שלושה ממדי מרחב וממד זמן) מוכל בעצמו לחלוטין. אם משווים את היקום לכדור הארץ, הרי שהמפץ הגדול הוא כמו הקוטב הצפוני, התפשטות היקום היא כמו תנועה דרומה לאורך קווי האורך, וההגעה לקו המשווה כמו ההגעה לשיא ההתפשטות (במשתמע, המשך התנועה לקוטב הדרומי הוא התנועה קדימה בזמן אל סופו הבלתי-נמנע של היקום). לשאול "מה קרה לפני המפץ הגדול" זה כמו לשאול "מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני", ולשאול "מה נמצא מעבר ליקום" זה כמו לשאול "איפה הקצה של פני כדור הארץ" – שתי שאלות חסרות מובן. מכיוון שאין "לפני" היקום ואין "מעבר" לו, פסק הוקינג, סימן שאין אלוקים.
ה'הפרכה' הזו לקיום הבורא שגויה כמובן. היא מניחה שהבורא נמצא במרחב ובזמן, וממילא, ברגע שנכיר בהם כגבולות ההוויה נוציא אותו ממנה. אך זהו 'אלוהי-קש' שקל לנגח אותו. אמונה בוגרת יותר רואה את ה' כנמצא מעבר למרחב ולזמן גם יחד, וכמחולל את שניהם. גם אם היקום הוא אכן כדור מוכל בעצמו, עצם קיומו נותר חידה פלאית מעוררת השתאות, כמו גם הסדר המופלא והמדויק, עד לחוט-השערה, של חוקיו ומבנה חלקיקיו.
קשה שלא לראות את תמונת העולם של הוקינג כגלגול מודרני של ה"אורובורוס" העתיק, הנחש המעגלי האוחז בזנבו שלו, בה-בעת יולד את עצמו ובולע את עצמו. היום כמו אז מדובר בנסיון לצייר את ההוויה כמעגל סגור שאינו נזקק למשהו מעבר לו. זהו גם סודו של חטא העגל, לשון עיגול (שרקדו סביבו ב"מחולות" מעגליים), התגלמות האלילות במקרא, שבא למשוך את המבט מהבורא הנשגב אל דימוי מוחשי מן הטבע (אכן, הרעיון מסתתר במלה טבע עצמה, לשון טבעת וטביעה, "טבעתי בִּיוֵן מצולה ואין מעמד").
שמו העברי של האורובורוס הוא "לויתן נחש עקלתון" (ישעיהו כז, א), והוא אחד משני "התנינים הגדולים" שנבראו ביום החמישי. בן זוגו הוא "לויתן נחש בריח", שצורתו קו ישר. בעיני, סטיבן הוקינג היה שני הנחשים האלו בו-זמנית: את רוחו שלו הוא זקף בגבורה מדהימה כמו נחש הבריח, ואילו את הטבע כולו הוא צייר כנחש עקלתון. המשותף לשניהם הוא העצמת השכל והרצון האנושיים על חשבון השכל והרצון האלוקיים. הנחשים כמו אומרים יחדיו: אין אלוקים, על כן נהיה אלוקים בעצמנו (כפיתוי קרוב משפחתם הנחש, "והייתם כאלקים").
והנה, יש חידה גדולה לגבי שני התנינים: מכל יצורי מעשה בראשית הרגילים, רק הם זכו להברא באמצעות הפועל הנעלה "ברא". חוץ מהם, מופיע שורש זה רק בהקשר לשמים ולארץ בכללותם ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ") ובהקשר לאדם שנברא בצלם אלוקים ("ויברא אלקים את האדם בצלמו"). במה זכו התנינים לכבוד זה?
אחד ההסברים העמוקים ביותר שניתן לתת לכך הוא, שהתנינים מגלמים את העצמיות של הבריאה, התוקף הכי פנימי שלה, ממנה נובעת יכולתה להתכחש לבוראה. עם כמה שזהו הדבר הכי כפירתי ושלילי, הוא מבטא משהו אלוקי מאד. בחסידות זה נקרא, "היש הנברא משקף את היש האמיתי": התוקף ה'עצמי' של הטבע, המשדר כאילו הוא עומד בפני עצמו, מבטא משהו באלוקות ששום דבר-תורה לא יכול להשתוות אליו. זו הסיבה שכתוב "לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהלים קד, כו): דוקא הלויתן הנורא הוא חבר-המשחק הקרוב ביותר של ה'. ה' לא שונא את האתאיזם – הוא משתעשע בו.
איני יודע איפה סטיבן הוקינג כעת, אך בדמיוני הוא התגלגל הבוקר בגופו של לויתן, ומשחק עם ה' אי-שם בלב ים.
הרהורי תשובה 
אהבתי.
וכמובן נחש=משיח. הכל הפוך על הפוך.
לקראת הגאולה צריך לאמץ יותר ויותר את הגישה המשועשעת על פני הגישה המבוהלת.
כעת סטיבן קורא בהתפעלות: הו, קינג!….
אהבתיאהבתי
מצוין, מרתק כתמיד בבלוג הזה. ואי אפשר שלא להיזכר בנחש-בריח של "הנסיך הקטן": "הַנְּחָשִׁים-הַבָּרִיחִים בּוֹלְעִים אֶת טַרְפָּם בִּשְׁלֵמוּת בְּלִי לִלְעֹס אוֹתוֹ. אַחַר-כָּךְ אֵין הֵם יְכוֹלִים לָזוּז מִמְּקוֹמָם וְהֵם שְׁקוּעִים בְּשֵׁנָה בְּמֶשֶׁךְ שֵׁשֶׁת יַרְחֵי הָעִכּוּל". אולי גם הוקינג טרף ובלע את האמוּניוּת בשלמות, בלי ללעוס, ועיכל אותה בלי להיות מודע למהותה.
אהבתיאהבתי
מצוין! קצת בדומה לכך הרגשתי גם אני כי התנינים הגדולים הם הדינוזאורים, ובריאתם היא בריאת האבולוציה…
אהבתיאהבתי
יפה מאד, אבל רק הערה –
היות שהוקינס לא רק פעל כל חייו להכחיש את מציאות הבורא אלא גם הטיף בפועל לשנאת ישראל ולאנטישמיות מודרנית, אינני סבור שהוא מגולגל בלויתן שמשחק עם השם.
קצת מריח לי לא טוב ההכלה האינסופית הזו לאנשים רעים כל כך. סברות אפיקורסיות – עם כל הנזק העצום שגרמו למליונים – זה דבר אחד, ושנאת ישראל פעילה שמביאה לשפיכות דמים זה כבר משהו אחר.
אהבתיאהבתי
וכן להוסיף (אשמח להתיחסות של ניר)
שהאיש הזה לקח את אשתו של מי שטיפל בו כך שהכפירה באה גם ממידות מקולקלות
אהבתיאהבתי
לא לקח את אשתו של מי שטיפל בו, אלא נישואיו השניים היו עם מי שטיפלה בו.
אהבתיאהבתי
זה מעניין מה שאתה כותב, אבל ניסיונות "להכיל" את הכפירה בתוך האמונה קצת מחטיאים את הכוונה שלה. תן לכופרים את אשר להם, ומי שמאמין רוצה לפתח את שריר האמונה. מה רעיון הכלת הכפירה יעזור לו? הוא הרי רוצה משהו אחר מכל זה, הוא רוצה אלטרנטיבה.
אהבתיאהבתי
אבל אני יגיד לך מה לעשות? הרי זה התענוג שמוביל אותך ואתה די שלם איתו, רק רציתי להעיר שהכיוון שלי הוא שונה..
אהבתיאהבתי
זהו מהלך רחב מאוד, שלהרגשתי אתה נותן לו ביטוי מסויים מנקודת מבטך אבל הוא מקיף חלק גדול מההגות הציונית-דתית(ולדעתי מונע ממנה ביטוי ייחודי ונותן כיוון בחברה). המהלך הוא נתינת פרשנות דתית סמויה לנרטיבים חילוניים אוטונומיים. ניתן לו ביטוי ידוע כמובן בדבריו של הרב קוק: הישן יתחדש והחדש יתקדש. אבל הוא נסוב גם על ההווה. כלומר, כבר עכשיו כוונות הכפירה והחילון הן קדושות בפנימיותן ורק צריך להאיר להן את הפן הזה והכל יסתדר. כך למשל, הציונות החילונית בתוכיותה שאפה(ושמה עדיין שואפת, במידה והיא קיימת) לגאולה דתית. לכן אין אנו מתנחלים ביהודה ושומרון כדי להציב אלטרנטיבה אמונית לציונות החילונית אלא כדי לקדש אותה, לתת לה חותמת כשרות. מהלך שהוא אכן מרשים וכובש, אבל מתנכר לתודעה החילונית הגלויה ובכך כופה עליה נראטיב דתי שאין היא חפצה בו, וכל הסיפור עולה על שרטון(ע"ע ההתנתקות וזו רק דוגמה אחת מני רבות). מה שאני מציע(ונראה שגם הרב שג"ר ועוד כמה בכיוון), הוא להסתכל למציאות בעיניים ולמצוא את הקיום הדתי הנבדל(לדעת הרב שג"ר), או מציע האלטרנטיבה(לדעת הרב יונתן זקס, דניאל שליט ועוד), כך אנחנו מרוויחים חופש לנו ולחילוניים אחד מהתודעה של השני וכן קיום דתי וקיום חילוני עם תוקף ולב(כלומר כמיהה נטולת השגה) בין שניהם. מצד שני ברור לי שכך מפסידים את עקרון 'העלאת הניצוצות' וההתקדמות הרוחנית, ושמה אלו יבואו בצורה פחות ברורה ומכריעה לכאן או לכאן ויותר באמצעות קיום של שיתוף(כמעין קיבוץ רוחני) שהוא לא אנחנו או אתם אלא משהו חדש.
אהבתיאהבתי
זה לא קצת גנוסטי?
אהבתיאהבתי