נוגע, לא נוגע: איך התחלתי לשמור נגיעה

לצפייה ביוטיוב | להאזנה בספוטיפיי

בתקופה האחרונה החל גל דיבורים נוסף בחוגים הדתיים-ליברליים/דתל"שיים (כל כמה שנים יש אחד כזה) על כמה שמירת הנגיעה לפני החתונה היא שלילית ומזיקה וכמה ראוי להפסיק איתה. בעקבות זאת אני מבקש לשתף כאן מעט לגבי ההחלטה שלי להתחיל לשמור נגיעה, ולמה אני חושב עד היום שהיא היתה אחת ההחלטות הטובות והנבונות ביותר שקיבלתי בחיי. אני נוהג להתלוצץ, שאני אחד מבעלי התשובה היחידים שאני מכיר, שהיה שומר נגיעה לפני שהיה שומר שבת. אבל זו האמת. זה היה חלק מאד משמעותי מהמסע שלי.

הסיפור מתחיל בגיל 25, כשנפרדתי מחברה שלי. הקשר היה בן פחות משנה, אך היה המשמעותי ביותר שהיה לי. הלב שלי, שהיה טבול כולו באגם של רגש, נתלש משם באחת. כל הגוף שלי צרח מכאב על החלל החדש שהקיף אותו ומילא אותו, על האהבה שהיתה ונעלמה. לא ידעתי איך אחייה בלעדיה.

כשהלב שבור אתה מרוסק וסובל, אבל יש לזה גם יתרון. בין השברים יש רווחים, שאור חדש יכול לחדור דרכם. עם החוסן הרגיל נופל גם השריון שרכשת כדי לתגבר אותו, ושאוטם את לבך מלשמוע דברים חדשים. בזכות הלב השבור שלי משפט קטן אחד שאמר לי חבר שלי – אדם דתי חכם שהכרתי באוניברסיטה, ושאני חייב לו את חיי החדשים – הצליח לחלחל פנימה ולפעול בתוכי. בתשובה לאמירתי, כי לדעתי חברתי לשעבר לא ממש הבינה מהי מחויבות, הוא נאנח ופלט: "לצערי זו בעיה היום של דור שלם…".

כמו שאמרתי, משפט קטן. טריוויאלי אפילו. אך בזמן ובמקום הנכונים משפט טריוויאלי קטן יכול להיות וירוס קטלני שנכנס אליך ומחולל בך שמות. במקרה שלי המשפט הזה הזניק בי תגובת שרשרת של תובנות, שהלכה והתגברה כמו רשת סדקים בשכבת קרח, עד שתוך זמן קצר הקרקע עליה ניצב עולמי התנפצה ומצאתי עצמי צולל אל מים חדשים, קרים ודוקרים אך מחיִים.

המרחק בין הגוף ללב

התחלתי להסתכל סביב ולבחון מחדש את האופן בו מערכות יחסים מתקיימות בעולם שלי. כיצד הן מתחילות, כיצד הן מסתיימות, מהי החוקיות הלא-כתובה שלהן, מה הם הגבולות שלהן, לפי איזה קוד אתי הן מתנהלות, כיצד הן משפיעות על הנפש שלנו, ומעל הכל, האם הן עושות לנו טוב? האם השיטה עובדת?

לא מיד, אבל די מהר, הגעתי לכמה מסקנות מבהילות למדי. הראשונה היתה, שלמרות ש"חופש" היא המלה הראשונה שהיינו נותנים לעידן שלנו, עידן פוסט-המהפכה-המינית, אנו לא באמת חופשיים. לנערים ונערות בגיל ההתבגרות אין את החופש לבחור לגדול בתמימות (בלי לראות המון עירום בטלויזיה למשל), לחכות עם ההתנסות המינית שלהם, או להתחתן עם בן הזוג הראשון שלהם. נכון, ההתנסות המינית עשויה לבוא מאוחר, אבל רק בגלל שלא מצליחים, לא בגלל שלא מנסים (והנסיונות עשויים להיות נואשים וקיצוניים, בעיקר ככל שמתבגרים; לסיים את התיכון בתול זה פדיחה עולמית, ואנשים יעשו הכל כדי 'להפטר' מהנטל הזה). זוג מהתיכון עשוי להתחתן זה עם זו, אך לא לפני מכבש לחצים מהחברים לעשות תקופת פרידה בה יתנסו עם פרטנרים אחרים, כדי "לדעת מה הם מפסידים". קשה מאד לעמוד במכבש כזה, ואכן רוב הזוגות לא עומדים בו (וכמובן, כמעט אף פעם לא חוזרים).

אם אין חופש, עולה מתישהו השאלה שמא הצבת אידיאל החופש במקום כה גבוה בסולם הערכים היא באמת רעיון מוצלח כל-כך, ולא טומנת בחובה פרדוקסים בלתי-פתירים. חבורת מונטי פייתון צחקה על ההמון שצועק "כולנו אינדיוידואלים!" (חוץ מאחד חכם שאומר "אני לא…"); האם ייתכן שאנו העדר הזה, הצועק במקהלה "כולנו חופשיים!" רק כי מישהו הניף לנו שלט המורה לנו לעשות זאת?

התובנה השניה היתה, שמודל ה"חברוּת" שאימצנו יוצר זוגיות מתוחה ביותר, הגובה מחירים גבוהים ביותר. המודל מורכב מאינטימיות גופנית מלאה מצד אחד, עם מחויבות חלקית ובלתי-מוגדרת מצד שני (עד שאפשר לומר ש'זכות הקיום' של החברוּת ביחס לנישואין היא המחויבות הנמוכה שלה, העובדה שקל יחסית להתיר אותה). לחוסר ההתאמה בין העוצמה הגבוהה של האינטימיות לעוצמה הנמוכה של המחויבות יש השלכות רבות. כך למשל, כאשר כל צד יודע שמותר לו לעזוב בכל רגע, ושלשני מותר אותו הדבר בדיוק, אפשרות הפרידה, והבדידות שתבוא אחריה, רובצת כשכבת עננים מעל הזוג, ויורדת כערפל בכל אימת שמתעורר קושי ביחסים. בדמיוני הצטיירה מיטה זוגית, שליד כל אחד מצדדיה מהבהב חרישית, על סף המודע, שלט Exit קטן, כבצדדי אולם קולנוע. זוגיות בכוננות פרידה. אחד מתוצרי הלוואי העגומים יותר של הדבר הוא הכנת תוכניות מגירה לקראת תרחיש של עזיבה, וזאת בדמות יצירת חצאי-פלירטים עם אנשים אחרים, אל חיקם נוכל להימלט בשעת הצורך (דבר שהפך בינתים לתופעה מוכרת הנקראת Trading up).

הוסיפו לדבר הזה את העובדה, שרוב האנשים עתידים לעבור מספר קשרים כאלה, לעתים מספר רב מאד. גם לדבר הזה (שאף לו הסוציולוגים העניקו שם, "מונוגמיה סדרתית") יש השלכות מרחיקות לכת. בפעם הראשונה המגע המיני הוא מרגש בטירוף, חשיפה ראשונה של גופנו לאדם אחר והיחשפות ראשונה לגופו שלו. הפיזי והרגשי לחלוטין בלתי ניתנים להפרדה במצב זה. אך כאשר מגיעה הפרידה הבלתי-נמנעת, השניים ניתקים זה מזה: הגוף מגלה שהרגש לא היה נצחי כפי שחשב, ומתפכח. הלב שהצטלק מגלה שהמגע הגופני מתעתע, ומתקשח. כאשר מתחיל הקשר השני, את הגוף קל יותר לחלוק, כי זו לא פעם ראשונה, אך את הלב חולקים פחות בקלות, מאותה סיבה בדיוק. דבר זה רק מתעצם בקשר השלישי והרביעי. ככל שהגוף עובר 'הוזלה' הלב עובר 'התייקרות'. ככל שהגוף מתערטל הלב מתערל. תוצר הסיום של התהליך הזה הוא אדם שגופו 'משוחרר' לגמרי, שמין עבורו הוא כמו ללכת למסעדה, אך שלבו ספון במקלטי-מקלטים ואינו ניתן לאיש.

מפרש בקצה האופק

תובנות אלו ואחרות הביאו אותי להסתכל באופן שונה על הבחורים והבחורות הדתיים שירושלים מלאה בהם, ושעד אותו רגע לא ממש עניינו אותי. הם יצאו לדייטים בלי להחזיק ידיים, פסעו זה לצד זו ברחובות או ישבו על הספסלים בביישנות מתוקה, מדברים ומכירים ומדברים. הם "שומרים נגיעה", כך הסבירו, מכירים זה את זו רק דרך שיחות ממושכות, וכאשר הלב והמוח אומרים שזה זה, מחליטים להתחתן. המגע מתחיל רק אחרי החופה. הם לא הכירו דרך שידוכים כפויים (אם כי שדכנים לפעמים עזרו), אלא בחרו בעצמם, בדיוק כמונו החילונים. ההבדל היה, שאם זה לא היה זה, הם לא היו צריכים להתמודד עם משקעים של מגע אינטימי שהופסק. הלב שלהם כאב (אפשר להתאהב גם בלי לגעת), אבל הגוף שלהם לא צרח מתסכול על אינטימיות שחוּללה. הצלקת היתה קטנה יותר והתרפאה מהר יותר, בלי ליצור פער הולך וגדל בין הגוף ללב.

ערב אחד, בחורה דתיה שהכרתי מהאוניברסיטה הגיעה למסיבה חילונית שהייתי בה. היא כנראה ציפתה לכמה חברים היושבים בסלון ומדברים, והדירה החשוכה, הצפופה והרועמת, אפופת ענני הסיגריות והאלכוהול, הכתה אותה בהלם תרבות קטן. אני הייתי הפנים המוכרות הראשונות שראתה, ויצאנו למרפסת לדבר. דיברנו כל הערב והיה נחמד מאד, ואז חזרתי הביתה. תחושה מוזרה ליוותה אותי בדרך וניסיתי לפענח מה היא. בסוף עליתי על זה: זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שניהלתי שיחה אינטימית עם בחורה במשך ערב שלם, בידיעה וודאית שלא יקרה בינינו כלום מבחינה פיזית. כמובן, גם ברוב מוחלט של המקרים האחרים לא קרה כלום; אבל האפשרות היתה תמיד ברקע, מטעינה את השיחה בסוג כזה או אחר של מתח. כאן, אף אחד מהמתחים האלו לא היה קיים. במקומו היה מין שקט שלא הכרתי, שקט שאיפשר לסוג אחר של שיחה להיווצר – שיחה עדינה יותר וכנה יותר, שיחה המשוחררת מהאפשרות של "זה".

באותו לילה, כששכבתי במיטתי, חוויתי את ההתנוצצות הראשונה, כמו של מפרש קטן בקצה האופק, של האפשרות שאתחתן בלי לגעת באשתי לפני החתונה.

מרחק אי-נגיעה

המחשבה החלה ללוות אותי לכל מקום שהלכתי. התחלתי לגלות שהיא עושה לי טוב. התחלתי לשים לב כמה אנרגיה נפשית עצומה לוקחים ממני התקווה העמומה להקלע פתאום לאיזו הרפתקאה חדשה, והמאמצים שאני מקדיש כדי לקדם אותה. ככל ששמטתי את התקווה הזו, כך יכולתי להתמקד יותר במה באמת מעניין אותי, ובמי באמת מעניין אותי. ניצול הזמן שלי נעשה טוב יותר. חושיי הפנימיים נעשו מחודדים יותר. הייתי במסע גדול, לגלות את הרוחניות ואת היהדות, וסילוק הדחף הטורדני לחוויות רגעיות איפשר לי להתמסר אליו במלוא רוחב הנפש הראוי.

שנה אחרי הפרידה מחברתי קיבלתי על עצמי לשמור את המגע המיני לאחרי הנישואין. לא היו לי הלכה או גבולות מוגדרים. המצאתי את החוקים תוך כי תנועה. להחזיק ידיים היה בסדר, וכנ"ל לגבי נשיקה על הלחי, אך מעבר לכך זו כבר היתה שאלה. סימנתי את המעבר לעידן החדש בחיי דרך החלפה חגיגית של המיטה הזוגית שלי במיטת יחיד, כמו של הרווקים הדתיים שהכרתי. קשה לי לתאר את גודל ההקלה שהיתה בצעד הזה. זה היה כאילו סוף סוף סילקתי מחיי שותף שתלטן לדירה שמילא את החלל בפטפוטים קולניים. איזה שקט מתוק שרר כשהוא עזב! כעבור שנה נוספת, כחלק מההחלטה הכללית לקבל עלי עול מצוות, קיבלה הפרישות את קווי המתאר של ההלכה: הימנעות ממגע כלשהו עם בנות, כמו גם מ"ייחוד" – שהייה עם בחורה בחדר סגור.

זה נשמע קיצוני, אני יודע. וזה נכון, זה באמת קצת קיצוני. הרי היו לי ידידות אפלטוניות שהמגע בינינו היה תמים ולא טעון, מדוע שאפסיק להתחבק אתן? אך כפי שחוויתי על בשרי – וכל בר-דעת יכול לראות גם בלי לרדת במורד השביל הזה – כל הסיפור עם היצר הזה הוא קיצוני. לא אצל כולם אולי, אבל אצל רוב האנשים ובאופן כללי. אין קונפיגורציה אחת שלו שאין בה מרכיב קיצוני, ואם ממציאים אחת כזו הוא חיש בא וטופח על פניה. גם קשרים אפלטוניים יכולים להשתנות, וגם את זה ראיתי. לא בכדי כתבו חז"ל ש"אין אפוטרופוס" ליצר העריות, ומאידך שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו. זהו דופק החיים עצמם, וצריך להערך מולו בהתאם.

אני מודה: זה לא היה קל. היו רגעים שזה היה קשה מאד. היה רגע אחד שממש הרגשתי שאני נשבר. בכיתי והשתוללתי על מה עוללתי לעצמי, ואיך הכנסתי את עצמי לפלונטר הזה (שאחרי שלא הפסקתי לדבר על הנושא עם כולם, כבר היתה בושה לסגת ממנו). חבר יקר חייך אלי באהבה, וסיפר לי שבגמרא כתוב שכאשר בני ישראל נצטוו באיסורי העריות הם החלו לבכות. בכיִי שלי הפך לצחוק. זה ניחם אותי. אם כל עם ישראל בכה כנראה מותר לבכות על זה. זה באמת קשה.

אך למרות רגעים אלו היתה זו תקופה מופלאה, המופלאה בשנות הרווקות שלי. גרתי בנחלאות ויצאתי עם בנות דתיות או חוזרות בתשובה, תוך שאני מפענח את מקומי ביחס ליהדות. היו בשנים אלו הרבה חיפוש ובלבול ותקוות ואכזבות. אך היה גם סוג של עונג שקט שהיה פרוש כשמיכה דקה על הכל, הרגשה של היטהרות והתנקות, של הכנה למשהו אמיתי ונוגע, תרתי משמע, שיהיה יותר אמיתי מאי פעם.

ואז, ארבע שנים אחרי הפרידה ושלוש שנים אחרי הפרישות מרצון, הכרתי אותה. קראו לה נעמה. היא היתה דתיה מבית, אך גרושה עם ילד שעברה דבר או שניים בחייה, והתקשורת בינינו היתה זורמת ומעולה. כבר בשבוע השני הבנתי שקורה כאן משהו רציני. חמישה שבועות מאוחר יותר הצעתי לה נישואין, והיא הסכימה.

להחליט להתחתן אחרי שבעה שבועות של היכרות?! כן. וכן, זה קשור לאי-הנגיעה. השמירה עליה מאיצה את קבלת ההחלטות. אך חשוב להבין שיש שתי פנים להאצה הזו, וצריך לעמוד על שתיהן. מצד אחד ישנו היצר הדוחק, שיכול לבלבל וצריך להזהר ממנו. אך מצד שני ישנה גם נקיות-הדעת ששמירת הנגיעה מאפשרת, ושפשוט מאד גורמת לנו להבין מהר יותר מה שייך לנו, ובעיקר מה לא. כאשר רוצים להגיד בעברית שאדם אינו אובייקטיבי לגבי משהו, אומרים עליו שהוא "נוגע בדבר". זה לא במקרה. המגע מערב אותנו רגשית עם הזולת באופן הנוטל משהו מכוח השיפוט שלנו. אך גם ההפך נכון: ההימנעות ממגע יוצרת מרחק מסוים, מרחק אי-נגיעה, בו אפשר לזהות את הזולת בלי להזדהות אתו יתר על המידה, ולקבל החלטות ממקום צלול יותר.

הדרך הביתה

כמו כל אדם, חלק מהבחירות שעשיתי בחיי היו טובות וחלק פחות. הבחירה הטובה ביותר היתה באשתי. אך קרובה אליה מאד ברשימה, ואחוזה בה, היא הבחירה להתחתן איתה מתוך שמירת נגיעה. הבחירה הזו העניקה להחלטה הגורלית עומק ובהירות ותוקף ונקיות שלא היו מתאפשרים אחרת. שנים לתוך הנישואין (המתקרבים כעת, ברוך ה', לאמצע העשור השני שלהם) היא המשיכה להחיות ולחזק את הקשר בינינו. העובדה שבחרנו זה בזו בצלילות מבעד לרווח בינינו, ושהרווח נחצה רק אחרי כריתת הברית, היא זכרון חזק מאין כמוהו להשען עליו, המטהר את המחשבה מהרבה מאד ספקות מיותרים, שמא, ובאיזו מידה, היו אלו גלי היצר שסחפו אותנו לתוך הקשר. אלו לא היו הם. אלו היינו אנחנו.

אני יודע מה רבים מכם ירצו לומר לי: היה לי 'לוקסוס' שאין לדתיים מבית – העובדה שהתנסיתי קודם לכן בקשרים גופניים, ומתוך כך הגעתי למסקנה שזה לא טוב. וזה נכון, "אין חכם כבעל הנסיון". הענין הוא, שזה כך לגבי כל דבר. אדם שעמד בסכנת חיים מעריך את החיים הרבה יותר מאשר אדם שלא עמד בה. אדם שהתמודד עם מחלה מעריך את הבריאות יותר מאשר אדם שלא התמודד. אך צריך רק טיפה שכל ישר כדי להבין, שלהגיע מכך למסקנה שראוי לכתחילה להעמיד מישהו בסכנת חיים, או להדביק אותו במחלה, זו חשיבה מעוותת. נכון, מי שהיה שם בהשגחה פרטית ופילס דרכו החוצה יצא נשכר באופן מסוים. אך במובן משמעותי הרבה יותר הוא גם יצא מופסד: הוא הפסיד את השלמות של התמסרות לבן זוג שהוא באמת רוצה בו, ללא רוחות רפאים מהעבר והעתיד שיחללו את האינטימיות ביניהם. לכתחילה הדבר הנכון ביותר הוא למצוא את בן זוגנו האחד בתום ונקיות ועדינות ופנימיות, ורק אם מסיבה כלשהי החמצנו הזדמנות זאת לקום ולהתנקות ולהתחיל מהתחלה. כל מסקנה אחרת היא משובשת, ובנוסף קצרת-רואי. היא לא חושבת קדימה לאן זה מוביל.

המלים קדושה וטהרה אינן סיסמאות, ולא אותיות עבשות בספר. הן מתנה ממשית שאנו יכולים להעניק לעצמנו ולילדינו. הן המענה הטוב והשלם ביותר לעולם שהלך לאיבוד. הן הדרך שלנו הביתה.

---

פורסם לראשונה במקור ראשון, מוסף "שבת", כט אדר תשעח (16.3.2018). לגרסת הרשת