נוגע, לא נוגע: כיצד התחלתי לשמור נגיעה

איור: נעמה להב

בתקופה האחרונה החל גל דיבורים נוסף בחוגים הדתיים-ליברליים/דתל"שיים (כל כמה שנים יש אחד כזה) על כמה שמירת הנגיעה לפני החתונה היא שלילית ומזיקה וכמה ראוי להפסיק איתה. בעקבות זאת אני מבקש לשתף כאן מעט לגבי ההחלטה שלי להתחיל לשמור נגיעה, ולמה אני חושב עד היום שהיא היתה אחת ההחלטות הטובות והנבונות ביותר שקיבלתי בחיי. אני נוהג להתלוצץ, שאני אחד מבעלי התשובה היחידים שאני מכיר, שהיה שומר נגיעה לפני שהיה שומר שבת. אבל זו האמת. זה היה חלק מאד משמעותי מהמסע שלי.

הסיפור מתחיל בגיל 25, כשנפרדתי מחברה שלי. הקשר היה בן פחות משנה, אך היה המשמעותי ביותר שהיה לי. הלב שלי, שהיה טבול כולו באגם של רגש, נתלש משם באחת. כל הגוף שלי צרח מכאב על החלל החדש שהקיף אותו ומילא אותו, על האהבה שהיתה ונעלמה. לא ידעתי איך אחיה בלעדיה.

כשהלב שבור אתה מרוסק וסובל, אבל יש לזה גם יתרון. בין השברים יש רווחים, שאור חדש יכול לחדור דרכם. עם החוסן הרגיל נופל גם השריון שרכשת כדי לתגבר אותו, ושאוטם את לבך מלשמוע דברים חדשים. בזכות הלב השבור שלי משפט קטן אחד שאמר לי חבר שלי – אדם דתי חכם שהכרתי באוניברסיטה, ושאני חייב לו את חיי החדשים – הצליח לחלחל פנימה ולפעול בתוכי. בתשובה לאמירתי, כי לדעתי חברתי לשעבר לא ממש הבינה מהי מחויבות, הוא נאנח ופלט: "לצערי זו בעיה היום של דור שלם…".

כמו שאמרתי, משפט קטן. טריוויאלי אפילו. אך בזמן ובמקום הנכונים משפט טריוויאלי קטן יכול להיות וירוס קטלני שנכנס אליך ומחולל בך שמות. במקרה שלי המשפט הזה הזניק בי תגובת שרשרת של תובנות, שהלכה והתגברה כמו רשת סדקים על שכבת קרח, עד שתוך שבועות ספורים הקרקע עליה ניצב עולמי התנפצה ומצאתי עצמי צולל אל מים חדשים, קרים ודוקרים אך מחיִים.

המרחק בין הגוף ללב

התחלתי להסתכל סביב ולבחון מחדש את האופן בו מערכות יחסים מתקיימות בעולם שלי. כיצד הן מתחילות, כיצד הן מסתיימות, מהי החוקיות הלא-כתובה שלהן, מה הם הגבולות שלהן, לפי איזה קוד אתי הן מתנהלות, כיצד הן משפיעות על הנפש שלנו, ומעל הכל, האם הן עושות לנו טוב? האם השיטה עובדת?

לא מיד, אבל די מהר, הגעתי לכמה מסקנות מבהילות למדי. הראשונה היתה, שלמרות ש"חופש" היא המלה הראשונה שהיינו נותנים לעידן שלנו, עידן פוסט-המהפכה-המינית, אנו לא באמת חופשיים. לנערים ונערות בגיל ההתבגרות אין את החופש לבחור לגדול בתמימות (בלי לראות המון עירום בטלויזיה למשל), לחכות עם ההתנסות המינית שלהם, או להתחתן עם בן הזוג הראשון שלהם. נכון, ההתנסות המינית עשויה לבוא מאוחר, אבל רק בגלל שלא מצליחים, לא בגלל שלא מנסים (והנסיונות עשויים להיות נואשים וקיצוניים, בעיקר ככל שמתבגרים; לסיים את התיכון בתול זה פדיחה עולמית, ואנשים יעשו הכל כדי 'להפטר' מהנטל הזה). זוג מהתיכון עשוי להתחתן זה עם זו, אך לא לפני מכבש לחצים מהחברים לעשות תקופת פרידה בה יתנסו עם פרטנרים אחרים, כדי "לדעת מה הם מפסידים". קשה מאד לעמוד במכבש כזה, ואכן רוב הזוגות לא עומדים בו (וכמובן, כמעט אף פעם לא חוזרים).

אם אין חופש, עולה מתישהו השאלה שמא הצבת אידיאל החופש במקום כה גבוה בסולם הערכים היא באמת רעיון מוצלח כל-כך, ולא טומנת בחובה פרדוקסים בלתי-פתירים. חבורת מונטי פייטון צחקה על ההמון שצועק "כולנו אינדיוידואלים!" (חוץ מאחד חכם שאומר "אני לא…"); האם ייתכן שאנו העדר הזה, הצועק במקהלה "כולנו חופשיים!" רק כי מישהו הניף לנו שלט המורה לנו לעשות זאת?

התובנה השניה היתה, שמודל ה"חברוּת" שאימצנו יוצר זוגיות מתוחה ביותר, הגובה מחירים גבוהים ביותר. המודל מורכב מאינטימיות גופנית מלאה מצד אחד, עם מחויבות חלקית ובלתי-מוגדרת מצד שני (עד שאפשר לומר ש'זכות הקיום' של החברוּת ביחס לנישואין היא המחויבות הנמוכה שלה, העובדה שקל יחסית להתיר אותה). לחוסר ההתאמה בין העוצמה הגבוהה של האינטימיות לעוצמה הנמוכה של המחויבות יש השלכות רבות. כך למשל, כאשר כל צד יודע שמותר לו לעזוב בכל רגע, ושלשני מותר אותו הדבר בדיוק, אפשרות הפרידה, והבדידות שתבוא אחריה, רובצת כשכבת עננים מעל הזוג, ויורדת כערפל בכל אימת שמתעורר קושי ביחסים. בדמיוני הצטיירה מיטה זוגית, שליד כל אחד מצדדיה מהבהב חרישית, על סף המודע, שלט Exit קטן, כבצדדי אולם קולנוע. חיים בכוננות פרידה. אחד מתוצרי הלוואי העגומים יותר של הדבר הוא הכנת תוכניות מגירה לקראת תרחיש של עזיבה, וזאת בדמות יצירת חצאי-פלירטים עם אנשים אחרים, אל חיקם נוכל להימלט בשעת הצורך (דבר שהפך בינתים לתופעה מוכרת הנקראת Trading up).

הוסיפו לדבר הזה את העובדה, שרוב האנשים עתידים לעבור מספר קשרים כאלה, לעתים מספר רב מאד. גם לדבר הזה (שאף לו הסוציולוגים העניקו שם, "מונוגמיה סדרתית") יש השלכות מרחיקות לכת. בפעם הראשונה המגע המיני הוא מרגש בטירוף, חשיפה ראשונה של גופנו לאדם אחר והיחשפות ראשונה לגופו שלו. הפיזי והרגשי לחלוטין בלתי ניתנים להפרדה במצב זה. אך כאשר מגיעה הפרידה הבלתי-נמנעת, השניים ניתקים זה מזה: הגוף מגלה שהרגש לא היה נצחי כפי שחשב, ומתפכח. הלב שהצטלק מגלה שהמגע הגופני מתעתע, ומתקשח. כאשר מתחיל הקשר השני, את הגוף קל יותר לחלוק, כי זו לא פעם ראשונה, אך את הלב חולקים פחות בקלות, מאותה סיבה בדיוק. דבר זה רק מתעצם בקשר השלישי והרביעי. ככל שהגוף עובר 'הוזלה' הלב עובר 'התייקרות'. ככל שהגוף מתערטל הלב מתערל. תוצר הסיום של התהליך הזה הוא אדם שגופו 'משוחרר' לגמרי, שמין עבורו הוא כמו ללכת למסעדה, אך שלבו ספון במקלטי-מקלטים ואינו ניתן לאיש.

מפרש בקצה האופק

תובנות אלו ואחרות הביאו אותי להסתכל באופן שונה על הבחורים והבחורות הדתיים שירושלים מלאה בהם, ושעד אותו רגע לא ממש עניינו אותי. הם יצאו לדייטים בלי להחזיק ידיים, פסעו זה לצד זו ברחובות או ישבו על הספסלים בביישנות מתוקה, מדברים ומכירים ומדברים. הם "שומרים נגיעה", כך הסבירו, מכירים זה את זו רק דרך שיחות ממושכות, וכאשר הלב והמוח אומרים שזה זה, מחליטים להתחתן. המגע מתחיל רק אחרי החופה. הם לא הכירו דרך שידוכים כפויים (אם כי שדכנים לפעמים עזרו), אלא בחרו בעצמם, בדיוק כמונו החילונים. ההבדל היה, שאם זה לא היה זה, הם לא היו צריכים להתמודד עם משקעים של מגע אינטימי שהופסק. הלב שלהם כאב (אפשר להתאהב גם בלי לגעת) אבל הגוף שלהם לא צרח. הצלקת היתה קטנה יותר והתרפאה מהר יותר, בלי ליצור פער הולך וגדל בין הגוף ללב.

דייטים של דתיים. איור: נעמה להב

ערב אחד, בחורה דתיה שהכרתי מהאוניברסיטה הגיעה למסיבה חילונית שהייתי בה. היא כנראה ציפתה לכמה חברים היושבים בסלון ומדברים, והדירה החשוכה, הצפופה והרועמת, אפופת ענני הסיגריות והאלכוהול, הכתה אותה בהלם תרבות קטן. אני הייתי הפנים המוכרות הראשונות שראתה, ויצאנו למרפסת לדבר. דיברנו כל הערב והיה נחמד מאד, ואז חזרתי הביתה. תחושה מוזרה ליוותה אותי בדרך וניסיתי לפענח מה היא. בסוף עליתי על זה: זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שניהלתי שיחה אינטימית עם בחורה במשך ערב שלם, בידיעה וודאית שלא יקרה בינינו כלום מבחינה פיזית. כמובן, גם ברוב מוחלט של המקרים האחרים לא קרה כלום; אבל האפשרות היתה תמיד ברקע, מטעינה את השיחה בסוג כזה או אחר של מתח. כאן, אף אחד מהמתחים האלו לא היה קיים. במקומו היה מין שקט שלא הכרתי, שקט שאיפשר לסוג אחר של שיחה להיווצר – שיחה עדינה יותר וכנה יותר, שיחה המשוחררת מהאפשרות של "זה".

באותו לילה, כששכבתי במיטתי, חוויתי את ההתנוצצות הראשונה, כמו של מפרש קטן בקצה האופק, של האפשרות שאתחתן בלי לגעת באשתי לפני החתונה.

מרחק אי-נגיעה

המחשבה החלה ללוות אותי לכל מקום שהלכתי. התחלתי לגלות שהיא עושה לי טוב. התחלתי לשים לב כמה אנרגיה נפשית עצומה נלקחת ממני בשל התקווה העמומה להקלע פתאום לאיזו הרפתקאה חדשה, והמאמצים שאני מקדיש כדי לקדם אותה. ככל ששמטתי את התקווה הזו, כך יכולתי להתמקד יותר במה באמת מעניין אותי, ובמי באמת מעניין אותי. ניצול הזמן שלי נעשה טוב יותר. חושיי הפנימיים נעשו מחודדים יותר. הייתי במסע גדול, לגלות את הרוחניות ואת היהדות, וסילוק הדחף הטורדני לחוויות רגעיות איפשר לי להתמסר אליו במלוא רוחב הנפש הראוי.

שנה אחרי הפרידה מהחברה קיבלתי על עצמי לשמור את המגע המיני לאחרי הנישואין. לא היו לי הלכה או גבולות מוגדרים. המצאתי את החוקים תוך כי תנועה. להחזיק ידיים היה בסדר, וכנ"ל לגבי נשיקה על הלחי, אך מעבר לכך זו כבר היתה שאלה. סימנתי את המעבר לעידן החדש בחיי דרך החלפה חגיגית של המיטה הזוגית שלי במיטת יחיד, כמו של הרווקים הדתיים שהכרתי. קשה לי לתאר את גודל ההקלה שהיתה בצעד הזה. זה היה כאילו סוף סוף סילקתי מחיי שותף שתלטן לדירה שמילא את החלל בפטפוטים קולניים. איזה שקט מתוק שרר כשהוא עזב! כעבור שנה נוספת, כחלק מההחלטה הכללית לקבל עלי עול מצוות, קיבלה הפרישות את קווי המתאר של ההלכה: הימנעות ממגע כלשהו עם בנות, כמו גם מ"ייחוד" – שהייה עם בחורה בחדר סגור.

זה נשמע קיצוני, אני יודע. וזה נכון, זה באמת קצת קיצוני. הרי היו לי ידידות אפלטוניות שהמגע בינינו היה תמים ולא טעון, מדוע שאפסיק להתחבק אתן? אך כפי שחוויתי על בשרי – וכל בר-דעת יכול לראות גם בלי לרדת במורד השביל הזה – כל הסיפור עם היצר הזה הוא קיצוני. לא אצל כולם אולי, אבל אצל רוב האנשים ובאופן כללי. אין קונפיגורציה אחת שלו שאין בה מרכיב קיצוני, ואם ממציאים אחת כזו הוא חיש בא וטופח על פניה. גם קשרים אפלטוניים יכולים להשתנות, וגם את זה ראיתי. לא בכדי כתבו חז"ל שאין אפוטרופוס ליצר העריות, ומאידך שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו. זהו דופק החיים עצמם, וצריך להערך מולו בהתאם.

אני מודה: זה לא היה קל. היו רגעים שזה היה קשה מאד. היה רגע אחד שממש הרגשתי שאני נשבר. בכיתי והשתוללתי על מה עוללתי לעצמי, ואיך הכנסתי את עצמי לפלונטר הזה (שאחרי שלא הפסקתי לדבר על הנושא עם כולם, כבר היתה בושה לסגת ממנו). חבר יקר חייך אלי באהבה, וסיפר לי שבגמרא כתוב שכאשר בני ישראל נצטוו באיסורי העריות הם החלו לבכות. בכיִי שלי הפך לצחוק. זה ניחם אותי. אם כל עם ישראל בכה כנראה מותר לבכות על זה. זה באמת קשה.

אך למרות רגעים אלו היתה זו תקופה מופלאה, המופלאה בשנות הרווקות שלי. גרתי בנחלאות ויצאתי עם בנות דתיות או חוזרות בתשובה, תוך שאני מפענח את מקומי ביחס ליהדות. היו בשנים אלו הרבה חיפוש ובלבול ותקוות ואכזבות. אך היה גם סוג של עונג שקט שהיה פרוש כשמיכה דקה על הכל, הרגשה של היטהרות והתנקות, של הכנה למשהו אמיתי ונוגע, תרתי משמע, שיהיה יותר אמיתי מאי פעם.

ואז, ארבע שנים אחרי הפרידה ושלוש שנים אחרי הפרישות מרצון, הכרתי אותה. היא היתה דתיה מבית, אך גרושה עם ילד שעברה דבר או שניים בחייה, והתקשורת בינינו היתה זורמת ומעולה. כבר בשבוע השני הבנתי שקורה כאן משהו רציני. חמישה שבועות מאוחר יותר הצעתי לה נישואין, והיא הסכימה.

כן, שמירת הנגיעה מאיצה את קבלת ההחלטות. זה נכון. אך יש שני פנים להאצה הזו, וחשוב מאד לעמוד על שניהם. מצד אחד ישנו היצר הדוחק, שיכול לבלבל וצריך להזהר ממנו. אך מצד שני ישנה גם נקיות-הדעת ששמירת הנגיעה מאפשרת, ושפשוט מאד גורמת לנו להבין מהר יותר מה שייך לנו, ובעיקר מה לא. הביטוי בעברית למצב בו אדם אינו אובייקטיבי לגבי משהו נקרא "נוגע בדבר". זה לא במקרה. המגע מערב אותנו רגשית עם הזולת באופן הנוטל משהו מכוח השיפוט שלנו. אך גם ההפך נכון: ההימנעות ממגע יוצרת מרחק מסוים, מרחק אי-נגיעה, בו אפשר לזהות את הזולת בלי להזדהות אתו יתר על המידה, ולקבל החלטות ממקום צלול יותר.

הדרך הביתה

כמו כל אדם, חלק מהבחירות שעשיתי בחיי היו טובות וחלק פחות. הבחירה הטובה ביותר היתה באשתי. אך קרובה אליה מאד ברשימה, ואחוזה בה, היא הבחירה להתחתן איתה מתוך שמירת נגיעה. הבחירה הזו העניקה להחלטה הגורלית עומק ובהירות ותוקף ונקיות שלא היו מתאפשרים אחרת. שנים לתוך הנישואין (המתקרבים כעת, ברוך ה', לאמצע העשור השני שלהם) היא המשיכה להחיות ולחזק את הקשר בינינו. העובדה שבחרנו זה בזו בצלילות מבעד לרווח בינינו, ושהרווח נחצה רק אחרי כריתת הברית, היא זכרון חזק מאין כמוהו להשען עליו, המטהר את המחשבה מהרבה מאד ספקות מיותרים, שמא, ובאיזו מידה, היו אלו גלי היצר שסחפו אותנו לתוך הקשר. אלו לא היו הם. אלו היינו אנחנו.

אני יודע מה רבים מכם ירצו לומר לי: היה לי 'לוקסוס' שאין לדתיים מבית – העובדה שהתנסיתי בקשרים גופניים, ומתוך כך הגעתי למסקנה שזה לא טוב. וזה נכון, "אין חכם כבעל הנסיון". הענין הוא, שזה כך לגבי כל דבר. אדם שעמד בסכנת חיים מעריך את החיים הרבה יותר מאשר אדם שלא עמד בה. אדם שהתמודד עם מחלה מעריך את הבריאות יותר מאשר אדם שלא התמודד. אך צריך רק טיפה שכל ישר כדי להבין, שלהסיק מכך שראוי להעמיד מישהו בסכנת חיים או להדביק אותו במחלה, זו חשיבה מעוותת. נכון, מי שהיה שם בהשגחה פרטית ופילס דרכו החוצה יצא נשכר באופן מסוים. מי שנפל לשם צריך לקום ולעשות תשובה. אך לכתחילה הטוב מכולם הוא למצוא את בן זוגנו האחד בתום ונקיות ועדינות ופנימיות. כל מסקנה אחרת היא משובשת, ובנוסף קצרת-רואי. היא לא חושבת קדימה לאן זה מוביל.

המלים קדושה וטהרה אינן סיסמאות, ולא אותיות עבשות בספר. הן מתנה ממשית שאנו יכולים להעניק לעצמנו ולילדינו. הן המענה הטוב והשלם ביותר לעולם שהלך לאיבוד. הן הדרך שלנו הביתה.


פורסם לראשונה במקור ראשון, מוסף "שבת", כט אדר תשעח (16.3.2018). לגרסת הרשת

31 comments

  1. נחמד והכל. ספר את זה לזוג דתי צעיר שבעקבות הראשון בו הם נוגעים (!) בבן המין האחר, מצפים מהם גם לקיים יחסי מין. פה נמצא התסכול האמיתי.
    מה רע בלשמור נגיעה עד שהקשר נהיה רציני ואז להתחיל בהדרגה? במקום האצה של מאפס למאה ביום אחד, אתה מקבל בנייה הדרגתית (שמועדפת ביהדות בכל תחום אחר חוץ מזה) ונמנע מתסכולים ו"בעיות" שאני שומע מיותר מדי זוגות.

    אהבתי

    1. אף אחד לא מצפה מאף אחד לעשות את זה בערב הראשון. זו סתם שמועה שצריך לעשות את זה בערב הראשון, זה גם לא הגיוני אחרי חתונה מעייפת ומתישה.
      כל זוג בקצב שלו ובזמן שלו.

      אהבתי

      1. חייב לומר שבהדרכה טלפונית במכון נחשב בתחום אמרו לנו שחייבים כמו תפילה ותפילין (למרות שאשתי היתה חולה). כמובן שהבנו שמדובר בהדרכה לא הגיונית ולא מתחשבת בצרכי האישה. ההדרכה חייבת לכלול התייחסות לצורך בהדרגה (במקום האצה) בין השמירה וההתרחקות לקירוב ואכמל.

        Liked by 1 person

    2. אני חושב שהגישה שלך שגויה.
      זה לא לעבור מאפס למאה, זה לעבור ממצב רווק לנשוי.
      מבחינה מסויימת קשה יותר לעבור ממצב של הכל אסור למצב של "חלק מותר ולא ברור איפה הגבול".
      יותר קל לעבור ממצב של הכל אסור להכל מותר, הנשוי/נשואה לא צריכים לעצור את עצמם/ן, הכל מותר בבת אחת.
      מבחינה מסויימת אתה מתכונן נפשית שנים לכך, חודשים בצורה מואצת יותר, כשמגיעים אתה דיי מוכן.

      Liked by 1 person

  2. תודה. מאמר נוגע…
    בעיקר נהניתי מהטיעון שאי שמירת נגיעה מאפשרת יתר צלילות ביחס לקשר. בד"כ הטענה היא הפוכה: איך אפשר להתחתן עם מישהו בלי שיודעים איך הוא במיטה. אבל הטיעון שלך הופך את הכיוון של השאלה, בתנועת ג'ודו מרהיבה: איך אפשר להחליט להתחתן עם מישהו אם כבר נכנסת אתו למיטה?
    כנראה שעדיין יהיו אנשים שזה לא יספק אותם. המימרה הרווחת בקרב רווקים היא שאי אפשר לעבור את גיל שלושים ולהישאר שומר נגיעה. שהצורך הגופני כבר תובעני מדי. שאי אפשר להתנכר לכל הסובבים אותך. שבני זוג פוטנציאליים כבר לא מוכנים לוותר על חיבוק לפחות.
    חלק מהבעיה היא ההמצאה הדתית לאומית: ניסיון להגיע לאינטימיות נפשית גבוהה מאוד לפני החתונה, בלי אינטימיות גופנית. המשותף לחרדים ולחילונים הוא שאצל שניהם נכנסים למיטה אחרי אותו מספר של פגישות… צריך לומר משהו על היומרה להשיג אינטימיות נפשית לפני החתונה. זה לא טבעי.

    Liked by 1 person

  3. ניתוח מאוד מעניין, אבל כמו כל פתרון אין מידה אחת שמתאימה לכולם. גם בשיטה הדתית יש בעיות רבות, ומי שגדל בתוך החברה הדתית מודע להן. למשל, כמו שהצביעו כאן למעלה, המעבר המואץ מאפס למאה, משמירת נגיעה למגע מיני מלא בערב החתונה. הפתרון לדחות את המגע המיני לא ממש קיים. יש גם בעיות נוספות כמו חוסר התאמה מינית (יש דבר כזה) שמתגלה רק אחרי החתונה, ואני מכירה זוגות דתיים שהתגרשו אחרי הלילה הראשון. כל זה לא אומר שאין בדבריך הבחנה טובה של מצב בעיתי, כמו שהגדרת, הקלות הבלתי נסבלת של המגע המיני מול ערלות הלב. גם בזה יש אכן מחיר, והוא כבד.

    אהבתי

  4. מאמר יפה אך עוד פריבילגיה שלא התייחסת אליה זה שנושאת לגרושה עם ילד שמרגיש סוג ב ומחפשת להיות נאהבת בניגוד לרוב הרווקות שבוחנות את הבחור בכל מיני דברים צדדיים לדעתי

    אהבתי

    1. "שנושאת לגרושה עם ילד שמרגיש סוג ב ומחפשת להיות נאהבת"…? לא מצליח להבין את המשפט הזה. מה הפריבילגיה, של מי, ומה הניגוד פה לרוב הרווקות? אשמח אם תוכלו לנסח מחדש ברור.

      אהבתי

  5. מעולה.
    מסביר מנתח ומחדד בצורה נפלאה את שידוע באופן בסיסי בצורה טבעית.

    ולכל המגיבים הקודמים על "האצה מאפס למאה ביום אחד".
    זה ממש לא נכון.
    זה נכון כמו שנהג חדש מקפיץ את הרכב כשלא מצליח לשחרר את הקלאצ' בעדינות, אבל המהירות עולה מאפס לחמישה קמ"ש בקושי.
    עם השנים ושמירת הנקיים… המהירות עולה אט אט.

    Liked by 1 person

  6. אבל מה עושה אדם דתי שעבר את גיל 30 וטרם התחתן והוא כבר לא יכול יותר? ברוב המוחלט של המקרים הוא יחזור בשאלה… מה עושים עם הבעיה הזאת?

    אהבתי

  7. אהלן ניר – כמה הערות
    א. משעשע שרק מכח ובזכות החופש שאליו נולדת – יש לך (או הייתה לך) האפשרות לתהות על נחיצות החופש הזה. ובאמת – המסקנה שלך היא שזה לא כזה עניין מוצלח. אם אתה זקוק לחופשיות כדי שתוכל לדון בנחיצות החופש – משמע שהחופש הוא אכסיומה. וככזה, ראוי שתתיחס אליו.
    ב. ההחלטה אם להתחתן (כן או לא) היא ההחלטה הכי קלה בחיי הנישואין. הבחירה להעמיק בקשר הזה (יותר ויותר, עד אין-סוף) , היא החלטה הרבה יותר משמעותית, והיא – נמשכת ומתקיימת אחרי שיש מגע גופני.
    ג. בכל תחום בחיים – בין אם זה העסקת עובד או הזמנת מנה במסעדה – אתה לא סומך רק על מה שהעובד או השף מעיד על ה'טאצ" שלו. אתה רוצה גם לראות בפועל איך הוא 'נוגע' במציאות. מגשים, הלכה למעשה, את הדברים שבהם הוא מתהדר. בייחוד לפני שתחתום איתו על חוזה ארוך טווח. למה דווקא בתחום חיי-הנישואין אתה טוען שההיפך הגיוני?
    (לטעמי, כמובן, הכל הולך חלק. נישואין בעיני הם החלטה חופשית, חוזרת, בחירית, ומתגשמת. בשום שלב ההחלטה לא יכולה לשעבד את עצמך או את זולתך. אני כמובן מדבר מצד העיקרון הפנימי שלהם – לא מצד הצורה ההלכתית. אפשר לשעבד גט, אי אפשר לשעבד רצון)

    Liked by 1 person

  8. אני שם כאן תגובה על המאמר שהתפרסמה בעילום שם במקור ראשון:

    קראתי בעיון את מאמרו הנפלא של ניר מנוסי המתאר את היתרונות הגדולים הגלומים בשמירת הנגיעה ואת הקשר הרוחני-אמיתי שהדבר מייצר, קשר המתרחק מהחפצה של נשים או שימת דגש על גופניותן. מצאתי את עצמי מסכים כמעט עם כל מילה, לולא היו מוליכים אותי תולדות חיי לעמדה שונה לחלוטין. תולדות חיי ותולדות כמה עשרות מידידיי (וידידותיי) , הינם פרי ישיר מן ההכוונה הרוחנית של הציונות הדתית, הכוונה שגרמה לנו נזק לא מבוטל. מסיבות מובנות אזדהה בשם בדוי.

    להלן אתאר את הדברים בגוף ראשון יחיד, למרות שהדברים מתארים מאות ואלפי אנשים כמוני; כל ימי הצעירים הייתי ממושמע להכוונה התורנית של שמירת הנגיעה (בניגוד לניר מנוסי שחווה חיים מתירניים). כך בימי התיכון וכך בימי ישיבת ההסדר, אלא שאיתרע מזלי והתחתנתי רק בגיל 38.

    לפתע גיליתי כי רימו אותי. משהו פה לא עבד. חשתי כי גדולי ישראל חוו בגיל 20 מה שאני לא חוויתי בגיל 38. הם אלו שנתנו פורקן ליצרם, ודווקא אני הקטן חי חיי נזירות. כך, בגיל 35 קרסתי ועימי קרס החינוך הציוני-דתי שקיבלתי.

    בשלה בי ההבנה כי תיתכנה רק שתי צורות חיים: א) מסלול חרדי, בו ישנה נזירות מוחלטת אך פקחות עצומה. הבנה כי ניתן לחיות בנזירות רק עד גיל 18-20 ותו לא. יש לחתן מיד את הבחור הצעיר לבל יחיה חיים בלתי אפשריים. כך עשויות לגדול משפחות גדולות ומאושרות (במידה שזה מצליח), תוך שמירת תורה ומצוות. ב) מסלול חיים חילוני, מתירני, והבנה כי לא ניתן לחיות חיי נזירות בלי לשקוע בעיוות ודיכאון. עולם היצרים פתוח, מתוך תקווה לבנות בעתיד גם חיי משפחה. אני אישית מעדיף את המסלול הראשון, שכן דומני כי במסלול השני נכשלו חיי המשפחה באופן חריף.

    דבר אחד בטוח. מסלול שלישי, פרי הציונות הדתית, לא יתכן. לא ניתן לצפות לחיי נזירות, תוך מציאות חילונית של דחיית חיי הנישואין. לא ניתן לצרוך תרבות חילונית בכל המובנים האפשריים, תוך רמייה עצמית של יראת שמיים מאולצת של בן עזאי.

    היום אני נשוי. לא האזנתי להוראות הצבא והותרתי פצועים בשטח. כמה עשרות מחבריי נותרו ברווקותם, מדממים ומיוסרים. עם חלקם אני מצליח לשמור על קשר ולהזמינם לשבתות, עד כמה שידי מגעת. לו היו שואלים אותי, הייתי מתיר להם לשבור חיי נגיעה (ציפור קטנה לחשה לי כי הם כבר עושים זאת). אין זו אשמתם. זוהי אשמת החינוך התורני שספגו ואשמת רבותיהם.

    לדור שלי הדברים מאוחרים מדי. אני פונה לצעירים. אנא, שימו לב לדברים שכתבתי. הבה נשנס מותניים וננסה לגלות את הקדוש ברוך הוא מחדש, באופן שלא נלקק פצעים רבים מדי.

    אהבתי

  9. טוב עשה הכותב שהביא את התגובה החשובה מאד ממקור ראשון ושתי המאמרות משלימות אחת את השניה. שניכם צודקים. ושניכם טועים. כבעל ניסיון בשתי השיטות וכל העולמות, כל הבעיות של הרווקות או כשלים ביחסי האישות, ערלות הלב וערלות הגוף, הן סימפטום לבעיה שורשית ויסודית הרבה יותר. ידידו הדתי והחביב מהאוניברסיטה של הכותב טועה. הדור כן יודע מהי מחויבות. זו לא הבעיה. המגיב המתוסכל וילדותי המדבר על הפריבלגיות צודק, מה שעבד עבור הכותב בהכרח לא יעבוד עבור אחרים וחסדי שמים שזכה להם אינם מנת חלקת האחרים.
    הבעיה לא תפתר אם תשמור נגיעה או תחתן מוקדם והיא לא תפתר אם תנהל אורח חיים חילוני או מתירני. הבעיה שלנו נעוצה בכך שדבר שהיה ברור מאליו בדורות קודמים כבר אינו קים היום.
    אנו, אומות העולם, אנו, עם הסגולה ואנו, היחידים, נמצאים בתקופת שינוי והתפתחות מאוצת שמשנה ועוד תשנה את כל סדרי הציווליזציה, התרבות והתפישה הבסיסית של החיים. ואנחנו רק בתחילת הדרך.
    אנו בתהליך של יצירה של משהו חדש אבל אנחנו עדיין לא יודעים מהו, מה מקומנו בעולם החדש הזה, מה ערכנו ומה תפקידנו. הכל התהפך ומשתנה בכל יום. ובמצב כזה אנו מתכנסים לתוך עצמנו ונאחזים בקרוב אלינו ביותר. העולם ככלל נאחז בגלובליזציה ושימור כדור הארץ, העמים השונים מגבירים את הלאומיות ופיתוח ייחודיות תרבותית, וכיחידים אנו נאחזים בעצמנו – באגו ובתענוג.

    כאיש מאמין, אנו רואה את הפתרון בכך שאנו עם סגולה. כעם סגולה אנו נצמדים לעצמנו באמצעות התעוררות לתורה, לארץ ישראל ולאהבת ישראל.

    רוצים לפתור את הבעיה, צריך להזכיר לכולם את מהות סגולת ישראל. ברגע שהפרט יזכר שהוא חלק ממהלך הסטורי אלוהי, ימצאו כוחות הנפש לוותר על האגו, להתבונן על הפנימיות, לקבל את כוחות התאווה ולהנות מהם מתוך מגמה הדדית בונה.

    אהבתי

  10. תודה תודה תודה
    כתבה מדהימה ממש וזה משמח ומחזק לקרא במיוחד בתור אדם דתי שרוצה ומתקשה ונופל… זה ממש מחזק ונותן כוח לקום ולא לזלזל במתנה העצומה שהקב״ה נתן לנו.
    שוב תודה ושה׳ יברך אותכם

    Liked by 2 אנשים

  11. לאחרונה שמעתי הרצאה של מטפלת רגשית (חילוניה), והיא אמרה שהנושא של המיניות מאד מסוכסך וטעון אצל בנות בגלל המסרים הסותרים שקבלו על המיניות, בכך שמצד אחד הבנות מקבלות מסר שמותר להן ליצור קשרים חופשיים עם בנים אבל מצד שני מזהירים את הבנות: "תזהרי שהוא לא ינצל אותך", והן מפנימות שיחסי המין הם בעצם ניצול, ושהגבר חותר לניצול.
    ואז חשבתי שהעולם נוהג לומר שבנים ובנות שלמדו בהפרדה יתקשו ליצור קשרים בריאים כשינשאו, אבל בעצם במגזר החרדי בו הגבולות מאד ברורים, ומתרחקים מיצרת קשרי חברות בין בנים לבנות עד גיל הנישואין, ואין הטפה לבנות בנוסח: "בסדר, תהיי חברה שלו, אבל תזהרי שהוא לא ינצל אותך…" אז בעצם הבנות מגיעות יותר חלקות ויותר פנויות נפשית ליצור קשר של אמון עם הגבר ועם יחסי המין.

    Liked by 1 person

  12. תשמע אני חרדי ופשוט מה שאתה אומר כל כך נכון ואמיתי ,ואני חושב שפשוט כולם יכולים לעשות את זה והעולם יהיה הרבה יותר יפה ומשגשג בדרך הזו!!
    באמת מאמר אמיתי!!

    אהבתי

  13. לדעתי הנישואים הטהורים ביותר הם דווקא של אנשים שהתנסו מינית עם בני זוג שונים, שיודעים שיש להם את החופש לאינטימיות גופנית אך בכל זאת בוחרים להכנס למערכת יחסים מחייבת. לא יכולתי שלא לחייך כשקראתי את התיאור של בני הזוג ששומרים נגיעה שיוצאים לפגישת היכרות, ולכאורה רק לומדים להכיר זה את זה "בביישנות מתוקה" כדברי המאמר. חייכתי, אבל אח"כ חשבתי שבעצם יש בזה משהו מעט עצוב. אין לי ספק שרמת ההורמונים של בני זוג בסיטואציה כזו מרקיעת שחקים, שהם נאלצים להסתיר את ההתרגשות על כל מגע מקרי או כשצל שנוגע בצל, ושהשיחות שלהם לא חודרות מעבר לגבול לא עמוק במיוחד, מאחר שכל מאמציהם ממוקדים בהעמדת פנים כאילו הסיטואציה כלל אינה מינית.

    ועכשיו תשוו זאת לפגישה של שני אנשים שאינם שומרים נגיעה, שמדברים ביניהם על מין בפתיחות וללא רגשות אשם של "צניעות" או "טהרה", שיודעים שמין הוא דבר חשוב ויפה ולא מנסים להעלים את קיומו בתחילת הקשר הזוגי (דבר שמיד מגדיל באופן לא פרופורציונלי את חשיבותו האמיתית). פגישה כזה תהיה בדרך כלל הרבה יותר כנה ועמוקה, מאחר שבני הזוג לא מושפעים מדי מתשוקות שלא קיבלו מענה אלא יכולים להכיר אחד את השני בצורה שקולה ורגועה. ואם בסופו של דבר בני הזוג יתחתנו, זה יהיה לאחר שהם הכירו בכל המובנים ויודעים מיהו האדם שאיתו הם רוצים לחלוק את החיים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s