מסע הנשמות ההפוכות

בתמונה: הנשמה מרחפת מעל הגוף, וויליאם בלייק 1805

עובדה שאנשים רבים נוטים לשכוח – או שזוכרים ומעדיפים להתעלם מכך בנימוס – היא שרבי יוסף קארו, האדם ששינה את פני היהדות בחיבורו המונומנטלי ה"שולחן ערוך", היה גם מקובל. רבי יוסף קארו התגורר בצפת בימי זוהרה המופלאים במאה ה־16, עת חיו, למדו ולימדו בה שני המאורות הגדולים של הקבלה, רבי משה קורדוברו (הרמ"ק) ורבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש), לצד מקובלים חשובים נוספים. אור הנסתר לא פסח על דלתו של רבי יוסף קארו, ואף שעיסוקו המרכזי היה הלכה, הוא זכה לגילויים ייחודיים בתורת הסוד. במקרה שלו, סודות הקבלה שגילה נמסרו לו מפי "מגיד" – ישות רוחנית שהינה סוג של מלאך. מרגע מסוים בחייו החל המגיד פוקד את רבי יוסף קארו ומגלה לו סודות מעולם הנסתר. את הדברים העיקריים ששמע מפיו ריכז ביומנו "מגיד מישרים".

אחת ההתגלויות המפעימות ביותר של המגיד התרחשה כאשר רבי יוסף קארו היה כבן שמונים, בליל שבת של פרשת וישב. המיוחד בהתגלות היה, שהמגיד גילה בה לרבי יוסף לא רק סודות על הפרשה, אלא אף על חייו הפרטיים שלו. כרקע לדברי המגיד יש להזכיר מעט פרטים ביוגרפיים על רבי יוסף קארו. רבי יוסף התחתן פעמיים ופעמיים התאלמן, כאשר בפעם השנייה גבה המוות גם שניים מילדיו, מותיר לו בן אחד בלבד. בהיותו כבן שמונים התחתן בשלישית עם אשה גרושה, אשכנזיה (שתי נשותיו הראשונות היו ספרדיות כמוהו), שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות. רבי יוסף היה בטוח שיראה ממנה עוד בנים, אך נכון לליל התגלות המגיד היא לא התעברה ממנו.

זיווג הפוך

מה, אם כן, היה בפי המגיד? "כעת בא אני להודיעך את סוד אשתך השלישית", הוא הכריז, והמשיך עם בשורה מטלטלת: באשתו של רבי יוסף שוכנת נשמת זכר. בגלגולה הקודם היא היתה תלמיד חכם כשר, אך עם מגרעה אחת – הוא היה קמצן בממונו וכן בלימוד התורה שלו. כעונש, התגלגל אותו תלמיד חכם בגוף אשה, בדרך של "מידה כנגד מידה": לאחר שנועד להיות "משפיע" אך ביזה את ייעודו והפגין ניכור וזלזול כלפי מקבלים, נגזר עליו להתגלגל לגוף של "מקבל" וכך ללמוד על בשרו את חוויית התלות וההזדקקות למשפיע. זו הסיבה, מסביר המגיד לרבי יוסף, שאשתך כה מרבה בצדקה, וכה אוהבת אותך על כך שאתה משפיע הרבה תורה: היא עסוקה בתיקון פגמי נשמתה מהגלגול הקודם. מכל מקום, מכיוון שגם לך וגם לאשתך נשמות זכר, אין אתם מסוגלים להוליד.

כל זה טוב ויפה (לפחות בקנה מידה של מקובלים, המסוגלים לשאת אמירות כאלה בקלות יחסית), אך סותר עובדה פשוטה: מבעלה הראשון האשה כן התעברה וילדה! כיצד יתכן הדבר אם נשמתה נשמת זכר? התשובה פשוטה: "דע, שהטעם מפני שהוא [הבעל הקודם] היה בו ניצוצות נקבה. ומאחר שהיה בהם כוח נשמת זכר וכוח נשמת נקבה היה אפשר להוליד, אף על פי שהוא משכב הפוך…".

אכן גם בנישואיה הקודמים היו האשה והבעל שניהם בעלי נשמות זכריות, אך שם הבעל ניחן ב"ניצוצות נקבה" – בחינה נקבית חזקה שהפכה אותו ל'נקבי' יחסית לאשתו. ברגע ששני בני הזוג משלימים זה את זה גופנית ורוחנית גם יחד, כלומר יש להם גופים של זכר ונקבה ונשמות של זכר ונקבה – אף על פי שהנשמות ממוקמות בגופים ההפוכים – הם מסוגלים ללדת.

כעת מתברר הקשר בין גילוי אשתו של רבי יוסף קארו לבין פרשת וישב. תמר, מסביר המגיד לרב, היתה בדיוק כמו אשתך: נשמת זכר בגוף אשה. כיצד זה התעברה תמר מיהודה אם שניהם נשמות זכריות? בדיוק כמו עם אשתו של רבי יוסף קארו ובעלה הראשון: ביהודה היו ניצוצות מנשמת נקבה. הזיווג של יהודה ותמר היה "משכב הפוך", בו היא הזכר והוא הנקבה. אין זו הדרך הישרה או המתבקשת ביותר להוליד, והמלכים עצמם לא אמור להתהוות כך; אך לעצם הקמתו של שבט המלוכה והשושלת המשיחית הפלאית של דוד המלך, זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות.

היות תמר ויהודה נשמות הפוכות מסבירה דברים רבים לגבי סיפורם, בראש ובראשונה כיצד זה תמר היתה היוזמת והמנהלת של כל הזיווג, כאשר באופן מסורתי "דרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש" (בבלי קידושין ב' ע"ב). אך למרות שתמר היתה ה'זכר' ויהודה ה'נקבה' בזוגיות שלהם, הם הגיעו לבסוף לאיזון פנימי של תכונותיהם המגדריות. אף שתמר היא שיזמה את הזיווג עם יהודה והיא שפעלה בו את השינוי הפנימי באישיותו, היא הקפידה שלא לכפות עצמה עליו ובאופן עקבי – הן על אם הדרך והן חזרה בבית כאשר שלחה לו את הערבונות – נתנה לו מרחב לקבל את החלטותיו בעצמו. באותו אופן, אף שיהודה התנהג שוב ושוב בפסיביות 'נשית' והשתמט מאחריותו כחותן, הוא בסופו של דבר לקח אחריות על מעשיו והתנהג כ'גברא רבה'. ניתן לראות את סיפורם של יהודה ותמר כמסען של שתי נשמות הפוכות לקראת התיישבות בתוך גופן והזדהות עמו – הוא אל גבריותו והיא אל נשיותה.

קבלה וטרנסג'נדר

הרעיון כי נשמה ממין אחד עשויה להתגלגל לתוך גוף מהמין השני נוגע כמובן בסוגיה אקטואלית ביותר, הלא־היא סוגיית ה"טרנסג'נדר". אנשים רבים (שמספרם, מסתבר, הולך וגדל מדי שנה) מדווחים על חוויה לפיה ה"זהות המגדרית" שלהם שונה או הפוכה ממינם הביולוגי, חוויה שהממסד הפסיכולוגי העניק לה את הכינוי "דִיסְפוֹרְיַה מגדרית" (המלה "דיספוריה" היא ההפך של "אופוריה"). אנשים רבים מבין אלו מעידים כי החוויה מלווה אותם מהגיל הרך וכי היא כרוכה בסבל, הרגשה של היות "כלוא" בגוף הזר למהותם האמיתית. רבים מאנשים אלו יוצאים לתהליך של "ייעוד מגדרי מחדש" (הכינוי החדש ל"שינוי מין"), תהליך רב־שלבי הכולל שינוי שם ולבוש, נטילת הורמונים של המין השני, וניתוחים פלסטיים (כאשר חלק מהאנשים מסתפקים רק בחלק משלבים אלו).

על פניו נראה, כי תורת הקבלה מאשרת את עדותם של הטרנסג'נדרים. אכן, היא אומרת, ישנן נשמות הפוכות – נשמות שמסיבות כלשהן הושמו בגוף מהמין ההפוך. חוץ מתמר, יהודה ואשתו של רבי יוסף קארו ניתן למנות ביניהם את אברהם ושרה טרם שינוי שמותיהם, ואת יצחק אבינו טרם העקידה. כמו כן לרבי שניאור־זלמן מליאדי, בעל התניא, מיוחסת האמירה כי בתו פריידא היתה "נשמה מעלמא דדוכרא [עולם הזכר], אלא שבגלל איזה דבר פרטי נתגלתה בגוף של אשה". הפער יכול להיות טוטלי, נשמה ממין אחד בגוף מהמין השני, או חלקי, נשמה עם נטייה למין אחד בגוף מהמין השני (באופן קיצוני יותר מעצם ההתכללות בין המינים הקיימת בכל נשמה).

אך למעשה, מסקנה כי הקבלה מספקת גיבוי למהלכי ה"ייעוד המגדרי מחדש" של הטרנסג'נדרים, או למאבקם הציבורי, תהווה קריאה שגויה של המקורות הקבליים. אף שהקבלה בהחלט מאשרת את קיומן של נשמות כאלו, האופן שבו היא מציגה את סיפורן, כמו גם את התיקונים שהן עוברות, מעידים על כך שגישתה לנושא שונה, ועמוקה יותר, מזו הרווחת היום.

ראשית כל, הקבלה אינה רואה את הפער בין הנשמות וגופם כמקרי, תוצר של תאונה מצערת בפס הייצור השמיימי. הנשמה והגוף הינם באופן עקרוני הפוכים ומנוגדים זו לזה. ניגון חב"די עמוק מספר שכש"הנשמה יורדת לתוך הגוף" היא "צועקת ויי ויי". הדבר הוא סבל עבורה. מדוע? כי היא מוכנסת לכלי המנוגד לה באופן קוטבי, שפער מהותי קיומי שורר בינה לבינו. המחשבה היחידה המנחמת אותה, ממשיך הניגון, היא ש"ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי": בזכות הירידה וההתמודדות עם חווית הניגודיוּת של העולם הזה, תוכל הנשמה להזדכך ולעלות למדרגה גבוהה יותר. בספר הזוהר (ח"א קכב, ב) באף מוסבר שהנשמה והגוף הם בהגדרה ממינים שונים – הנשמה היא זכרית יחסית לגוף והגוף נקבי יחסית לנשמה (כאשר המלים 'גוף', לשון זכר, ו'נשמה', לשון נקבה, רומזים כי ניתן לדרוש גם הפוך, שהגוף זכרי והנשמה נקבית). אם כך, כאשר לאדם יש נשמה מהמין השני, אין מדובר בהפרה של הסדר הטבעי אלא בהעצמה שלו. נשמות מסוימות, אולי בשל רגישות גבוהה יותר שניחנו בה, חוות את הניגודיוּת המובנית בין הנשמה והגוף באופן חריף יותר מאחרות. הדבר הוא חלק בלתי נפרד ממסע חייהן – שייר מגלגול קודם או הכנה לתיקון מיוחד בגלגול הזה.

שנית, בשום מקום לא כתוב כי הדבר מצריך התאמה כלשהי של הגוף לנשמה. למעשה, שינויים כאלו הם איסור חמור מהתורה, האוסרת אפילו ללבוש את בגדי המין השני ("לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה", דברים כב, ה, ופירש הרקנאטי, "שלא ישנה סדרי בראשית"), קל וחומר לשנותו באופן מרחיק־לכת יותר. היהדות אינה רואה את החוויה הנפשית של האדם כמגדירה את זהותו ה"אמיתית" בניגוד לגופו, אלא רואה בנשמה ובגוף מכלול אחד. למעשה, אם יש עדיפות לאחד מהם בקביעת הזהות הרי שזו שמוּרה לגוף דווקא. הסיבה היא שתכונותיו של הגוף קבועות, מוחלטות ואובייקטיביות, בעוד חווית הזהות הנפשית הינה סובייקטיבית, מורכבת ודינמית. בלשון הקבלה רעיון זה מקופל באמירה כי "שורש הכלים [הגוף] גבוה מהאורות [הנשמה]". מינו של הגוף מובן כמבטא את רצון עצם הנשמה, הגבוה מחווייתה המודעת. הגוף הוא הכלי שבו דווקא בחרה הנשמה להוולד בגלגול זה (כדברי חז"ל "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו", בבלי ראש השנה יא ע"א), ואם כן על הנשמה להקשיב לגוף, לראות בו מראה המשקפת־מזכירה לה את רצונה המקורי.

שני פתרונות קבליים

מכתבי הקבלה עולה כי ישנן שתי דרכי ההתמודדות בסיסיות עם מציאות של נשמה הפוכה. הראשונה היא שינוי אופי הנשמה כך שתתאים לגוף, בין אם דרך עבודה פנימית או דרך תפילה שהדבר יקרה מלמעלה. כך למשל היה עם חנה, שעקרותה נבעה מהיותה נשמת זכר, אך שהתפללה שתתאים לגופה ותתעבר, ונענתה. כך היה עם אברהם ושרה, ששינוי שמותיהם מסמל שינוי פנימי של מגדרם. כך היה גם עם יצחק, שנשמתו הנקבית פרחה ממנו בעקידה והוא קיבל תחתיה נשמה זכרית.

הפתרון השני והמעניין יותר הוא השלמה עם הפער בין הנשמה והגוף וחיים של "נשיאת הפכים" שלהם, מתוך הבנה שזהו תיקוננו המיוחד בגלגול הזה, ואם כך בוודאי הוא לטובה. זה אומר להסכים להיות מזוהה בעולם ובחברה לפי מיננו הגופני, אך מצד שני לא להתכחש לנשמתנו אלא להיות קשובים ומחוברים אליה. אם הגוף והנשמה הם אכן ממינים שונים, הרי שיש לבנות מעין 'זוגיות' טובה ביניהם. וכלל ראשון בזוגיות הוא, שלא מתכחשים לאף אחד מהצדדים: כפי שאין להתכחש לנשמה ולהדחיק אותה, כך אין להתכחש לגוף ולשנותו בכוח. יש להגיע לאיזון הנכון לשני הצדדים. מציאות זו אינה שלילית או בעייתית אלא פשוט ייחודית, והמצוי בה יכול להשתמש בה בצורות שונות כדי לגשר על הפערים בין המינים. זה מה שהיה עם תמר ויהודה, עם בתו של בעל התניא ועם עוד רבים אחרים. דרך זו מזמינה להמיר את חווית ה"דיספוריה" בחוויה של "דיסוננס הרמוני", או כפי שאשה אחת, שהחלה לקחת הורמונים גבריים ואז הפסיקה, הגדירה זאת: חוויה של "bothness". במקרים אלו יתכן שהרגשת האיזון תבוא ממציאת בן/בת־זוג שאף הוא נשמה הפוכה, באופן הפוך ומשלים לשלך (גבר עם נשמת אשה לאשה עם נשמת גבר, ולהפך).

כמובן, יש לזכור שקיומן של נשמות הפוכות אין פירושו שכל או אפילו רוב האנשים החווים פער בין מינם התודעתי לזה הגופני הם נשמות כאלה. בהחלט יתכן שחווייתם היא תוצר של קושי, פגיעה או כאב נפשיים, ונגרמה בשל אירועים שעברו בחייהם. דבר זה נכון שבעתיים בתקופה סוערת כשלנו, המאופיינת בהצפת מידע ומדיה מחד, ובנתק ממסורת רוחנית איתנה מאידך. במקרים אלו הפתרון אינו שתי הדרכים הנ"ל, אלא התחקות אחר נקודת הכאב או הבלבול שבשורש חווית הפער, וריפויה.

סוף דבר

מה לגבי רבי יוסף קארו ואשתו? ובכן, כבר בתחילת דבריו הרגיע המגיד את הרב והסביר לו, "אני אעשה שיתנוצצו בה [באשתך] נצוצות מנשמת נקבה". היינו חושבים שהדבר יקרה בשלב מאוחר יותר, לפחות יום אחרי התגלות המגיד, אם לא יותר. אך למרבה ההפתעה, השינוי מתרחש תוך כדי דבריו של המגיד. בסיימו את הדרשה הארוכה על תמר מבשר פתאום המגיד לרבי יוסף קארו, "ועכשיו כבר התנוצצו בה ניצוצות נשמת נקבה ועל ידי כך תקבל הריון ממך". עצם ההורדה לעולם של ההסבר הקבלי העמוק לסיפורה של תמר, כך נראה, חולל את השינוי הרצוי באשתו של רבי יוסף. וכך היה: בהיותו קרוב לגיל שמונים נולד לרבי יוסף קארו בנו יהודה, שלימים הוציא לאור את ספרי אביו והפיצם ברחבי העולם היהודי.

גרסה מעט מקוצרת של מאמר זה פורסמה לראשונה במוסף "שבת" של מקור ראשון, גליון 1112, כ"ב כסלו תשע"ט (30.11.2018)