קבלו את עצמכם… לעבודה!

התכונה המרגיזה הזו שלי כל הזמן הורסת דברים! אני צריך לעבוד עליה, או לקבל את זה כחולשה מובְנֵית שלי?
ההתנהגות שלו מעוררת בי המון כעס – אני צריכה להכריח את עצמי לאהוב אותו, או להשלים עם זה שאיני מצליחה?
אני כל הזמן רוצה להיות בשליטה… עלי לנסות להשתנות בכוח, או 'לשחרר' ולהבין שזה מי שאני?

* * *

להרפות או להתאמץ? להשלים עם מי שאנחנו או לנסות להשתנות? לקבל את עצמנו או לעבוד על עצמנו? זוהי במידה רבה שאלת השאלות. אי אפשר לחולל שינוי ממשי בחיים שלנו בלי שאנחנו מבררים אותה. והיא ממש לא פשוטה כמו שהיא נראית.

גשר צר מאד

בואו נרוץ קצת עם שתי האפשרויות האלו ונראה לאן הן מובילות.

נפתח עם האפשרות לקבל את עצמנו ללא תנאי. לאנשים רבים היא נראית מאד קוסמת. שיר ישראלי פופולרי אומר, "ככה את רצית אותי, קחי אותי עם כל מה שיש בי." שיר אחר, ברוח הניו אייג', אומר, "בדיוק בדיוק כמו שאני – ככה זה טוב". השירים האלו מבטאים רצון עמוק בתוכנו להרפות, לשמוט, להפסיק להתאמץ להיות מישהו שאנחנו לא, לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. זו תחושה מאד מתוקה, בדיוק כפי ששקיעה לתוך פּוּף רך היא נעימה (בעיקר אם לפני זה טיפסנו הרבה במדרגות והשרירים שלנו כואבים).

אבל מה קורה אם אנו באמת נחיה כמו השירים האלו? אם מול כל ביקורת וכל אתגר נזמזם בקול רם, "קחו אותי עם כל מה שיש בי" או "בדיוק כמו שאני ככה זה טוב"? התשובה פשוטה: אנחנו נסבול. חוץ מכמה חברים שתמיד מפרגנים (וגם זה עד גבול מסוים), האנשים סביבנו לא יסבלו אדם שלא מוכן להשתנות. בנוסף, אנחנו בעצמנו נהיה תקועים עם הגרסה הכי ילדותית ובלתי מפותחת של עצמנו. בשלב מסוים השעון המעורר יצלצל, האשליה שטוב לחיות בקבלה עצמית מוחלטת תתנפץ, ואנחנו נגלה שכלל לא קל להתעורר (תלוי כמה עמוק שקענו לתוך הפוף…).

הסיבה שקבלה עצמית מוחלטת היא הרסנית, היא שהיא מצייתת לדפוסים שהפסיכולוגים מכנים "נרקיסיסטיים". "נרקיסיזם" בעגה הפסיכולוגית אינו אהבה עצמית. למעשה, הרבה מהנרקיסיסטים שונאים את עצמם. נרקיסיזם הוא חוסר היכולת להבחין בינינו לבין המציאות. הוא תחושה בתוכנו שהמציאות אמורה להיעתר לכל בקשותינו וצרכינו, ושאנו לעומת זאת לא אמורים להתאמץ במיוחד כדי לבוא לקראתה. הנרקיסיסט רואה את העולם כבבואה של משאלותיו. לכן קשה לו מאד לקבל מצבים בהם משאלותיו אינן מתגשמות.

אוקיי, אז בואו לא נלך לשם. בואו נלך בדרך השניה, דרך אי־הקבלה של מי שאנחנו והעבודה על עצמנו. זו נראית דרך מצוינת – בריאה, בוגרת, אחראית, לא? ובכן, לא בדיוק. זה מאד תלוי איך עושים אותה, ואנשים רבים לא עושים אותה טוב. הם כועסים על עצמם ומבקרים את עצמם, משתיקים קולות פנימיים של היסוס או פחד, וחותרים קדימה אל המטרה. כשאנו מנסים לשנות את עצמנו בכוח אנו עומדים בפני שתי סכנות: האחת – שניכשל ואז ניפול לרגשות אשמה כבדים; והשניה – שנצליח, אך נהיה אומללים ומרירים, ונוציא את התסכול שלנו על אחרים.

הסיבה לסכנות האלו היא, שעבודה עצמית ללא קבלה עצמית כרוכה בהתכחשות לחלק בתוכנו. החלק הזה יכול להיות חלק חלש, חלק כועס, חלק יצרי או חלק יצירתי. מה שהוא לא יהיה, הוא לא חלק שמוכן שיוותרו עליו וישאירו אותו בחושך. הוא רוצה לצאת לאור. לכן הוא חוזר וזוקף את ראשו – או דרך חזרה למגרעותינו (שאינן אלא דרכים לפצות ולפייס אותו), או דרך תסכול המבעבע מתחת לפני השטח והופך אותנו לביקורתיים כלפי אחרים (בעיקר אם הם לא מתכחשים אליו).

מסתבר, אם כן, שגם דרך העבודה העצמית הקשוחה היא מסוכנת ובעייתית. אם אדם עובד על עצמו בלי לקבל את עצמו הוא בעצם "עובד על עצמו"… למעשה, הסיבה העיקרית שאנשים רבים כל־כך נמשכים לדרך הקבלה העצמית הטוטלית היא בדיוק בגלל שהם נכוו מדרך העבודה העצמית הקשוחה. מכיוון שאינם מוכנים לשאת יותר את האשמה ואת הבושה, הם הולכים למקום בו מובטח להם שלא יחושו אותן כלל: הפוף הרך והנעים של הוויתור העצמי המוחלט.

דרך שלישית

אז מה עושים? תורת החסידות מציעה פתרון, שהוא מצד אחד מורכב, אך מצד שני גם פשוט להפליא. אפשר לתמצת אותו בארבע מלים: קבלו את עצמכם… לעבודה. כפי שמאחלים לאדם שעבר בהצלחה ראיון קבלה, "מזל טוב, התקבלת לעבודה", כך גם אנחנו צריכים קודם כל לקבל את עצמנו, ואז לגשת לעבודה.

נפתח קצת את המשפט הזה ונפרוש את תכולתו על השולחן.

החלק הראשון שלו הוא "קבלו את עצמכם". הכיוון אותו בחרנו לעיל לשלול ראשון הוא גם הראשון שאנו נותנים לו כאן מקום. הסיבה פשוטה: לא נצליח לזוז תזוזה אמיתית לשום מקום אם לא קודם כל נקבל את עצמנו. אני לא מתכוון רק ל"הכרה במצבנו", אלא למשהו עוד יותר ראשוני וקדום מזה: קבלה עצמית פשוטה ומוחלטת, ללא תנאים וללא רגשות אשמה. איך יהודים אומרים בשידוכים? "זו הכַּלה". אדם צריך לקבל את עצמו, נקודה.

נקודה… אך לא סוף פסוק. אחרי הנקודה צריך להוסיף עוד נקודה, ועוד אחת, להפוך את הנקודה לשלוש נקודות, להתחלה של תהליך. כעת צריך לבוא חלקו השני של המשפט: "לעבודה". החלק הזה מבהיר, שהקבלה העצמית שקדמה לו אין פירושה השלמה עם מי שאנחנו, אלא פשוט קבלה בזרועות פתוחות של מצבנו ואישיותנו, בנקודה הזו בזמן. אחרי הכל, האני העכשווי שלנו הינו חומר הגלם של האני העתידי המשופר שנצליח בעזרת ה' לייצר. אם לא נקבל אותו באהבה ובסלחנות, איך נצליח לחולל בו שינוי כלשהו?

הדבר הזה כתוב בחסידות במקומות רבים, אך הוא מוצג בצורה המרוכזת ביותר בספר ה"תניא". את ספר התניא כתב האדמו"ר הראשון של חב"ד, רבי שניאור־זלמן מליאדי, והוא נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות בכלל, וה'תורה שבכתב' של חסידות חב"ד. עניינו הוא להדריך אותנו כיצד לעבוד עם הנפש שלנו כדי להביא אותה לעבוד את א־לוהים. ספר התניא כולל בתוכו את התובנות העיקריות שקיבל רבי שניאור־זלמן מרבותיו – מייסד החסידות הבעל־שם־טוב וממשיך דרכו המגיד ממזריטש – אותן הוא הלביש בדרכו וסגנונו הייחודיים.

והנה, בשקט וביסודיות, מחולל ספר התניא מהפכה בחשיבה הקלאסית בכל הנוגע ל"מוסר" – תיקון עצמנו. בעוד כל ספרי המוסר המסורתיים עסוקים בלהדריך את האדם כיצד להפוך לצדיק, בא ספר התניא ומספר לנו, שלמעשה הדבר בלתי אפשרי. או שאדם נולד צדיק, או שברגע מסוים 'מתעברת' בו מלמעלה נשמת צדיק. כך או כך, אין הדבר תלוי בנו, וממילא אין לנו מה לנסות ולהגיע למדרגה זו. לְמה בכל זאת עלינו לשאוף? להיות מה שהתניא מגדיר "בינוני". ה"בינוני" הוא מי שתיקן לגמרי את מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הרצוניות (קרי, אלו שהוא 'מכניס' לסלון התודעתי שלו ומשוחח אתן, בניגוד למחשבות הבלתי־רצוניות ההולמות על החלון מבחוץ). לתקן את כל המעשים, הדיבורים והמחשבות נשמע 'צדיקי' לגמרי! במה אם כן מתבטאת 'בינוניותו' של הבינוני? התשובה היא, ששלושת הנ"ל הם רק "לבושי הנפש" החיצוניים יחסית. בתוך נפשו פנימי, מתחת ללבושים הצדיקיים, ממשיך הבינוני לחוות את נפשו הארצית והיִצרית, לשמוע את לחשיה וחולשותיה, ולעמוד על המשמר בכל עת נגד פיתוייה. הבינוני נקרא כך משום שהוא ניצב כל הזמן "בין" שני החלקים של נפשו, הנמוך והגבוה, וצריך להכריע בכל רגע מחדש לטובת הגבוה.

אמירתו של ספר התניא, שהנפש הארצית שלנו לא מתכוונת ללכת לשום מקום, פירושה בעצם שעלינו לקבל את קיומה כנתון. אין לנו מה להתבייש בה, לגנות אותה או לקוות שתיעלם. נכון, אנו גם לא צריכים לתת לה לנהל אותנו. היא לא יודעת מה היא עושה, ולכן עלינו לקחת מידיה את המושכות. התניא מכנה זאת "אתכפיא", מלשון כפיה. אך אתכפיא אינה התכחשות או הדחקה. בדיוק להפך: בעוד הדחקה מתנכרת לחלק הנמוך שלנו, אתכפיא מכירה בו לחלוטין ופשוט מעמידה אותו במקומו (בעגה הפסיכולוגית, בעוד הדחקה היא repression, אתכפיא היא suppression, כפיה מודעת של תכונה שלילית). למעשה, אחת העצות שספר התניא נותן לנו היא להזכיר לעצמנו ש"אני לא עשיתי את עצמי" (פרק ל"א): לא אנחנו עשינו את הנפש שלנו אלא ה'. תפקידנו הוא לעבוד על עצמנו לאחר שהכרנו במציאותנו הארצית כנתון מוגמר. אם נעשה זאת, נופתע לגלות שהנפש הארצית שלנו הולכת ומתעדנת. דווקא קבלה שלה היא המאפשרת לה לאט לאט להשתנות.

שלום זכר

המחשה יפה לקבלה העצמית שצריכה לקדום לעבודה העצמית מסתתרת במנהגים היהודיים סביב לידתו של תינוק זכר. שבוע אחרי שהוא נולד עובר התינוק היהודי ברית מילה. בברית אנחנו משנים אותו, מעלים אותו על פסים של עבודה עצמית, של הסרת העורלות והקליפות המכסות את נפשנו במטרה להגיע לפנימיותה. אך עוד לפני ברית המילה אנו נוהגים לעשות דבר חשוב ביותר: טקס ה"שלום זכר" (או 'שׁוּלֵם זוּכֵר', כפי שנוהגים לבטא אותו).

טקס ה"שלום זכר" נעשה בשבת שלפני ברית המילה (מכיוון שברית המילה נעשית ביום השמיני ללידה, מוכרחת להיות שבת כזו). ב"שלום זכר" אנו בעצם אומרים לתינוק כך:

"שלום, חמוד. רגע לפני שאנו מתערבים בחייך ומשנים אותך, רגע לפני שאנו אומרים שאינך בסדר ושעליך להשתנות, רצינו להגיד לך שאתה גם ממש טוב כמו שאתה. נכון, אנו היהודים לא מקדשים את הטבע. אנחנו מאמינים שהטבע נברא בלתי מושלם על מנת שנתקן אותו, בדיוק כפי שהחיטה נבראה כדי שנעשה ממנה לחם. אך כל זה לא משנה את העובדה, שיש משהו שלם ויפה בטבע כפי שהוא יוצא מידי הבורא. זו מדרגת שלמות נמוכה יחסית, אך לרגע אחד צריך להכיר  בה, ולכך מוקדשת השבת הזו. ברוכים הבאים לעולם, תינוק יפה. הלוואי שגם כשתשתנה, תעשה זאת באופן שקודם כל גם מקבל את עצמו כמות שהוא."

ניתן לדרוש כי "שלום זכר" הוא בעצם אמירה שהזכר הוא שלם עוד לפני ברית המילה שנועדה להשלים אותו.

טבעות של עץ

עבודה עצמית הנעשית על גבי קבלה עצמית שונה לגמרי מזו הפוסחת עליה. במקום לכעוס על המגרעות שלנו ולחכות לשווא שייעלמו, אנו עובדים אתן וסביבן. אנחנו משדרים כלפיהן הבנה ונותנים להן מקום, אך בה בעת לא נותנים להן לעצור אותנו מלהתפתח. ניתן לדמות את הצמיחה הזו להוספת טבעות של עץ סביב הגזע הקיים. הדפוסים השליליים אינם נעלמים במודל זה, אך ככל שמקיפים אותם יותר ויותר דפוסים חיוביים, כך מקומם היחסי במכלול הולך וקטֵן, והם מבריאים ומתחזקים.

הקדמת הקבלה העצמית לעבודה היא חשובה, כי היא מחסנת אותנו מפני שתי הסכנות של העבודה העצמית הקשוחה: רגשות אשם והקפדה על אחרים.

רגשות אשמה הם לבושיו הערמומיים ביותר של יצר הרע (קרי, המנגנון ההרסני שבנו, כל מה שפועל נגד התקדמותנו בחיים). הסיבה היא שרגש האשמה נראה כמו תכונה של צדיקים: הוא נכון להכיר בטעותן, להכות על חטא, להתיימר לרצות לחזור בתשובה וכן הלאה… אך כל זה בעצם 'כיסוי' שנועד לגרום לנו להתבוסס בשנאה עצמית, בושה ודכאון. רגש האשמה בעצם אומר לנו: אם אינכם מושלמים, אינכם שווים דבר. הוא מציב סטנדרטים בלתי אפשריים, ואז מייסר אותנו על כך שלא עמדנו בהם. רגש אשמה אינו מוביל ללקיחת אחריות, התבגרות ותיקון. להפך: עלינו להתגבר עליו כדי להגיע אליהם. כאשר אנו מקבלים את עצמנו באופן מוחלט אנו בעצם אומרים לרגש האשמה: אתה לא עוזר פה, לךְ.

הדבר השני שהקבלה העצמית מחסנת אותנו מפניו הוא הכעס וההקפדה על אנשים אחרים, שכביכול אינם עובדים על עצמם קשה כמונו. כשאנשים מקפידים על הזולת, הם בעצם משליכים עליו את רגש המרמור שהם חווים בתוך עצמם, הנובע מכך שהם מדחיקים משהו. באותו אופן, כשאדם מכיר בחולשותיו ועובד סביבן, הוא זוכר בכל עת כמה זו עבודה קשה ותמידית, ונהיה סלחן לחולשותיהם של אחרים. כשהוא רואה אנשים נכשלים הוא כבר לא נועץ בהם מבט מאיים אלא רק מבחין בכך בזווית עינו (כי עיניו מרוכזות בעבודה האישית שלו), והוא לא מתמלא כעס אלא חמלה.

דרך עבודה תקבלו את עצמכם (האמיתי)

הסברנו כיצד לשלב בין קבלה עצמית לעבודה עצמית, אך לעיקר עוד לא הגענו. העבודה העצמית שבעקבות הקבלה העצמית אינה נועדה לבנות אני מלאכותי על גבי האני הטבעי שלנו. מטרתה היא לחשוף אני טבעי גבוה יותר המסתתר בתוכנו.

טבע המתגלה דרך עבודה? זה עשוי להשמע כסתירה עצמית, אבל זה לא. לפי החסידות האני העליון שלנו הוא צנוע ונסתר, ואינו מתגלה מעצמו. יש לבנות לו כלי, ותהליך הבניה הזה דורש עבודה. עלינו לשנות הרגלים ישנים, לאמץ חדשים ולרכוש תכונות באופן מאומץ, עד שהשינוי יהפוך ל"טבע שני". רוב האנשים חושבים שטבע שני אינו טבעי כלל, ושהוא מכונה "טבע" כי שמרגע שרכשנו אותו הוא נהיה כמו טבעי. אך לחסידות אמירה מהפכנית: טבע שני, כאשר הוא טוב ונעלה, הינו 100% טבעי. הוא פשוט לא מתגלה בטבעיות, אלא דרך עבודה. למעשה, הטבע השני שלנו הוא "שני" רק בציר הזמן, כי הוא מתגלה מאוחר. מצד מהותו הוא טבענו הראשון, המהות הפנימית החבויה שלנו. הרעיון מבוטא בידי גימטריה פשוטה ויפה: טבע שני שווה בגימטריה אמת.

תהליך התגלותו של האני הגבוה השלנו ניתן להמחשה דרך התבוננות בשלוש ה'קומות' הבסיסיות של נפשנו לפי תורת החסידות: הנפש, הרוח והנשמה.

הקומה הראשונה היא הנפש הטבעית שלנו, או פשוט נפש. קומה זו אומרת רק "קבל את עצמך". זוהי הקבלה העצמית המוחלטת עמה התחלנו. בכך מתכוונת הנפש בעצם לומר, קבל אותי. אל תבקר אותי ואל תנסה לשנות אותי. השלם עם כך שאני ה'אני' האמיתי, השלם והטוב ביותר שתוכל להיות, וכך תהיה הכי מאושר.

הקומה השניה היא הרוח, הניצבת על גבי הנפש, משקיפה עליה ומחליטה מה לעשות עמה. אם הרוח לא מתחשבת בנפש היא אומרת, "אל תקבל את עצמך, עבוד על עצמך" – הגישה השלילית השנייה אותה בחנו לעיל. אך אם לעומת זאת היא כן מתחשבת בנפש, אמירתה היא אמירתנו: "קבל את עצמך – לעבודה".

היינו יכולים לעצור כאן. הגענו לאיזון בין קבלה עצמית לעבודה עצמית, ונראה שזה מקום טוב. אך כעת מגיע תורו של הקול החשוב ביותר, קולה של הנשמה. רובד הנשמה מגלם את העצמיות הגבוהה שלנו, הנקודה בה אנו מחוברים לבורא ורוצים להביא מאורו לעולם. הנשמה אוהבת גם את הנפש וגם את הרוח, ורוצה לשלב ביניהן. אמירתה היא כזו: "קבל את עצמך לעבודה ואז תעבוד על עצמך. אך אל תחשוש שאתה מתכחש לעצמך. להפך: בדרך זו תקבל בהדרגה את עצמך מחדש – את העצמי האמיתי והגבוה שלך, אותי."

הנשמה מזכירה לנו, שהעבודה הרוחנית העצמית אינה רק תהליך של יצירה אלא גם של גילוי. הרוּחַ היא רק רֶוַח בין מדרגה למדרגה, תחנת מעבר בדרך לתחנה הסופית. מטרתה אינה להרחיק אותנו מהאני הטבעי שלנו, אלא לקרב אותנו לאני האמיתי שלנו. קבלו את עצמכם לעבודה, ודרך עבודה תקבלו את עצמכם.

3 תגובות

  1. על פי הדוגמא היפה של השלום זכר נוסף טעם למה דוקא חל בשבת: הקבלה העצמית והעבודה העצמית צריכה לבוא מתוך מנוחה שבתית, הכרה שמה שלא אעשה הוא העושה
    העבודה העצמית הנובעת ממודעת עצמית שאני המתקן זו מלאכת מחשבת אסרה תורה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s