כביש 8: מאמונה לכפירה ובחזרה

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור.

עשר שנים לתוך החזרה בתשובה שלי, שבע שנים לתוך הנישואין שלי, כבר עם כמה ילדים, נגמר לי הדלק באמצע הכביש. האורות הראשוניים של התשובה כבו, הלהט הפנימי דעך, ומצאתי עצמי דוס כופר. האמנתי לא בתורה מן השמים, לא בעם הנבחר, לא ברוח הקודש של חז"ל – כלום. ממצב בו אני חי רוב היום בתודעת אמונה ורק מדי פעם עושה צעד הצידה ומסתכל על עצמי מבחוץ בתמיהה, עברתי למצב בו אני חי רוב היום בתודעה חילונית ורק ברגעים קצרים מהבהבת בי שוב האמונה המתוקה בתורה ובחכמינו, ומיד חולפת.

שני דברים היו עדיין חזקים ומוחלטים בעיני, השבת ו(תופתעו )טהרת המשפחה, שלגבי שניהם הרגשתי שהם פשוט גאוניים במה שהם נותנים לחיים. אבל היי, זה לא מספיק להחזיק את כל פקלאת האידישקייט הזו…

הצרה היתה שכבר נכנסתי עמוק מדי לעולמי החדש: לא רק שאני בעל חזות חרדית, לא רק שכל ילדיי תינוקות טהורים של בית רבן ולומדים במוסדות דתיים, אלא שהפרנסה שלי היא משיעורי תורה ועריכת ספרי חסידות! שתי קריירות (איור ואקדמיה) גדעתי לטובת התורה. מה עושים?

ה' שלח לי כמה שליחים טובים. קודם כל היתה אשתי המדהימה נעמה, שלא נפלה מכל הסיפור כלל. בניגוד לי, היא גדלה בבית דתי, ולמרות שבהחלט יצאה למסע התחדשות והתחזקות לתוך החסידות, היסודות האלו ננעצו אצלה לתוך קרקע עמוקה של אמונה, לא החליקו על משטח קרח של כפירה כמו אצלי. היא שחררה אותי לערוך את הבירור שלי והבטיחה שהיא לצדי לא משנה מה. [הערת בינים חשובה: בעל תשובה ודתיה מבית (או להפך) זה שילוב מומלץ ביותר, עדיף בהרבה משני בעלי תשובה גמורים!]

צמד המצילים הבאים שלי היו הרבי מליובאוויטש והרב גינזבורג. כמה שזה יישמע מצחיק, האמונה שלי בתורה לא מתחילה מההתחלה, מאמונה במעמד הר סיני, אלא מהסוף – מלראות אנשים חכמים שחיים את האמונה בצורה כה צלולה ועמוקה שהיא עוברת את המסך שלי. אם הם מאמינים בזה, כנראה שזה אמיתי… (והיה מעמד הר סיני).

אחריהם היתה העצה שנתן לי חברי אביתר בנאי, לחזור ללמוד גמרא. הוא צדק: לימוד הגמרא הזכיר לי כמה אני משוגע על חז"ל וכמה חז"ל על הזמן.

ומציל אחרון חביב: הבן המתוק והצדיק שלי, שהאמונה שלו היתה כה טהורה, שלא הייתי מסוגל לשבור אותה.

אז תודה לכל המצילים! אבל כל זה לא היה ההצלה העיקרית. ההצלה העיקרית היתה ההבנה שהנשמה שלי תיסע על כביש בצורת 8 כל החיים: עיגול אחד הוא עיגול האמונה, בו אני רואה בעינים את האמת האלוקית שבתורה, ועיגול שני הוא עיגול הכפירה, בו הכל נראה לי המצאה אחת גדולה. יהיו ימים שהעיגול הראשון יהיה גדול והעיגול השני קטן, שאז הכפירה תהיה הרהור קצר וחולף; ויהיו ימים בהם העיגול השני יהיה גדול והראשון קטן, ובהם דוקא האמונה תהיה הרהור רגעי. מה שבטוח הוא, אף אחד מהעיגולים האלו לא הולך להשאב לתוך השני. הם יישארו תמיד משקפיים עם שתי עדשות, שאחת מהן סדוקה. זה אומר שהאמונה שלי תהיה לעד מזן התמימות השניה – זו שאינה נתונה לנו אלא בוחרים בה, זו שאינה נאיבית אלא מכירה היטב את אפשרות הכפירה והולכת מעבר לה.

ברגע שהבנתי את זה, קרה משהו מופלא: עיגול הכפירה החל להתכווץ מחדש. ברגע שהוא קיבל מקום, שהדהדתי לו שהוא חלק ממני, הוא נרגע ושב לממדיו הרגילים. חזרתי למסע התשובה שלי, אך ממקום חדש, שמכיל את החילוני שבי ונוסע אתו ביחד.

זה היה סיפורי, הקבצן המשקפופר, וכעת נתתי לכם אותו במתנה גמורה לדרשה.