בקבוק רעל בארון התרופות? מבט חדש על קהלת

מגילת קהלת היא אחד משלושה חיבורים של שלמה המלך ששובצו בתנ"ך, לצד שיר השירים ומשלי. יש כמה דעות לגבי הסדר בו נכתבו החיבורים, אך ההסבר הפשוט ביותר הוא שבצעירותו כתב שלמה שירים, בבגרותו חיבר משלים, ובזקנתו התחיל לומר ש"הכל הבל" (ויש שיאמרו – לדבר הבלים, שעל כן היו חכמים שרצו לגנוז את המגילה…).

השידוך בין מגילת קהלת לסוכות מעלה את השאלה, מה הקשר בין השניים? נתחיל באי ההתאמה הבולטת ביותר: סוכות הוא "זמן שמחתנו" – "ושמחת בחגך והיית אך שמח" – והנה אנו נקראים לקרוא בו מגילה הנפתחת ב"הבל הבלים… מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמֹל תחת השמש". בהמשך משובצים עוד כמה פנינים מרניני לב, כגון: "ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש"; "כי מה הוֶה לאדם בכל עמלו… כי כל ימיו מכאֹבים וכעס"; "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים… וטוב משניהם את אשר עֲדֶן לא היה…".

מדוע הציבו מגילה לכאורה כה מדכדכת בחג השמח ביותר בשנה? סוכות נועד להעבירנו מימי יראה לחגי שמחה, והנה פתאום סוגרים אותנו בחדר (או אולי סוכה) עם זקן מריר השופך עלינו את כל הצער שצבר בחייו. מה הקטע?

קהלת בסוד העיגול והקו

החידה למעשה עמוקה עוד יותר: מה בכלל עושה קהלת בתנ"ך?

התנ"ך כולו הוא קריאת תיגר על העולם האלילי, שנשלט בידי מה שנקרא "מיתוס השיבה הנצחית". האדם הפגאני סגד לטבע, לשון 'טבעת', אותו תפס כקיים מאז ומעולם. הוא קידש את מחזורי העונות והשנה, היום והלילה, הלידה והמוות. הוא רצה להתמזג בטבע, רקד במעגלים לצלילי מוזיקה רפטטיבית וסגד לבעלי חיים המחוברים לטבע ללא עכבות. אפילו קורבנות האדם שהקריב מוסברים כנסיונות להטביע באופן סמלי את אנושיותו בתוך הטבע החייתי.

לעומת כל זה התנ"ך נפתח בתיאור ראשית הזמן ומפרט ששה ימי בריאה המתווים את חץ הזמן. התנ"ך מותח קו של תקווה מתוך הטבע, המוביל מתוהו ובוהו בראשיתיים עד לגאולה של שלום עולמי, הכל בהשגחתו של בורא מיטיב. הבריאה היא כל כך קווית באופייה, שהאות ס', שצורתה עיגול, כלל לא מופיעה בתיאור ששת ימי בראשית. גם חיי היהודי הראשון אברהם עומדים בסימן מרד במעגל האלילי וצעידה בקו של "לךְ לךָ" (או בלשון הזהב של הרמב"ם, "היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו", הלכות ע"ז א, ב).

כעת בא קהלת ומסבך את התמונה – מחזיר את הטבעתיות לתוך התנ"ך. פסקת הפתיחה כולה מדברת על מחזורים, וגם בהמשך הוא מדגיש את מעגליות הטבע: "מה שהיה הוא שיהיה", "אין כל חדש תחת השמש". השיא הוא בפסקת 'כ"ח העתים' המפורסמת, הנפתחת ב"עת ללדת ועת למות" ומסתיימת ב"עת מלחמה ועת שלום", הכל בהשתוות. רק בסוף מצביע קהלת על היציאה מהמעגל: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמֹר, כי זה כל האדם". אך גם כאן הסמ"ך של המלה 'סוף' היא סמ"ך רבתי, עיגול גדול הרומז שאולי כולנו שבויים עדיין בתוך טבעת הטבע.

מה הענין להכיל את הטבעת האלילית בתוך החץ התנכ"י?

בקבוק רעל בארון התרופות

אחת הדרכים לחשוב על התנ"ך היא כעל ארון תרופות. ה' נקרא "הרֹפא לכל תחלואָיְכִי" (תהלים קג, ג), ו-24 ספרי התנ"ך הם התרופות השונות שבתיק שלו. לכן אמרו חז"ל ש"חש בראשו – יעסוק בתורה… חש בגרונו – יעסוק בתורה…" וכו' (בבלי עירובין נד, א).

והנה, כלל הוא לגבי ארון תרופות, שהוא אינו שלם ללא בקבוק רעל. למה? כי ברגעים מסוימים ובתנאים מסוימים רעל הוא מה שיכול לרפא אותנו. או שהוא משמש כחיסון מפני רעלים, או שהוא עוזר להלחם ברעל שחדר אלינו, או שהוא שואב מאתנו רעל במין דרך של 'רפואת הדומה בדומה'. כמובן, צריך להיזהר בזה. כפי שהזכיר לנו הבעש"ט, רק רופא מומחה יכול לתת סם מוות כמרשם (כתר שם טוב ט-ב).

ובכן, בקבוק הרעל של התנ"ך הוא מגילת קהלת. מגילת קהלת היא הסם הנגדי בלעדיו ספר הספרים לא יהיה שלם. זה אומר שאם סתם כך אדם רגיל ביום רגיל יפתח את המגילה ויבלע אותה בלי מרשם, סיכוי טוב שהוא יכנס ממנה לדיכאון, אולי אפילו יקבל כאב בטן של ממש. אך אם הוא יצרוך אותה במינון הנכון, בזמן הנכון ולפי הוראות הרופא המומחה, הוא ירגיש שהרעל הוא בעצם תרופה.

לי יש דוגמא חיה כיצד הרעל של קהלת יכול גם לרפא. בנעוריי החילוניים שנאתי את לימודי התנ"ך. הייתי אתאיסט גאה, וכל הסיפור הזה היה נראה לי נחלת העבר. אבל פעם אחת, בסביבות כתה ט', דפדפתי מתוך שעמום בתנ"ך, פתחתי בקהלת והתחלתי לקרוא. זה תפס אותי לגמרי, וקראתי בנשימה עצורה מהתחלה עד הסוף. לאחר מכן רצתי נרגש לאבי, ואמרתי לו שאני לא מאמין שיש בתנ"ך ספר כה 'מודרני', המיטיב מתאר את חווית המציאות החילונית שלנו. זו היתה הפעם הראשונה שהתחברתי לתנ"ך. בכך שקהלת הדהד את חוויתי שהעולם חסר תוחלת הוא 'ריפא' אותי – הראה לי שה' מבין וכולל גם חוויה זו.

סוד האור הסובב

לפי הקבלה, הסיפור עמוק עוד יותר. הסוד שקהלת בא לגלות לנו, הוא שאכן קו התקווה שרוב התנ"ך משרטט גבוה מטבעת הטבע, אך מעליו ישנו עיגול נוסף, נעלה – עיגול של אור אלוקי הנקרא "סובב כל עלמין". האור הסובב גם הוא עיגול המשווה את הכל, אך לא באופן המטביע אותנו בטבע הארצי שלנו, אלא באופן המרומם את הכל, המראה כיצד לכל דבר יש שורש באלוקות – "לכל זמן ועת לכל חפץ".

הבעל שם טוב דרש על כך את הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח): "שויתי לשון השתוות… בכל דבר שיארע לו יהא הכל שוה אצלו… וכל דבר המאורע יאמר 'הלא זה נשלח מאתו יתברך'… וזהו מדרגה גדולה מאד" (כתר שם טוב רכ-א). בכך שקהלת ממחיש ומדגיש את מעגליות החיים, אך בסוף קורא לנו לעלות ממנה לעבודת ה', הוא מזמין אותנו לראותה כבבואה ארצית של האור הסובב העליון, ולהתחבר אליו.

זו הסיבה שב'מרשם' האלוקי הזמן לקרוא את קהלת הוא דווקא סוכות. חוץ מזה שבזמן זה אנו סוגרים מעגל של שנה אחת ומתחילים חדש, אנו גם גרים בתוך סוכה. הסוכה היא ההמחשה החזקה ביותר של האור הסובב: היא בבת אחת ממחישה את הארעיות של החיים הארציים, וגם עוטפת אותנו באור אלוקי של מצווה. זו גם הסיבה שאנו מסיימים את החג בהקפות של שמחת תורה: שם אנו מחדירים את האור הסובב לתוך לבנו.

למעשה, לא רק שקהלת הוא תרופה, אלא שהוא התרופה הנעלית ביותר. כידוע, לנשמה יש חמש קומות, הנקראות, מלמטה למעלה, 'נפש', 'רוח', 'נשמה', 'חיה' ו'יחידה'. אם שמים בצד את קהלת נשארים עם 23 ספרי תנ"ך – בגימטריה חיה, המדרגה הלפני אחרונה. בלי קהלת, התנ"ך מרפא אותנו עד למדרגת ה'חיה'. כעת, כמה שווה שם המדרגה הגבוהה ביותר, יחידה? התשובה היא הבל, המלה המרכזית בקהלת! דווקא האמירה כי "הכל הבל" 'מאפסת' את הנפש ומחזירה אותנו לשורש שלנו.

חג סוכות שמח!

---

פורסם לראשונה בעלון קרוב אליך, כחלק מפרויקט מאמרים על קהלת. לחצו כאן לצפיה בפרויקט השלם.