הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל – סיפורים לדמותו

ביום ששי האחרון, י"ז מנחם-אב, הלך לעולמו אחד האנשים המופלאים והחשובים ביותר בעולם היהודי בדורנו – הרב עדין אבן-ישראל, הנודע ברבים כ"הרב שטיינזלץ" ובקרב מיודעיו כ"הרב עדין". אין כאן המקום להאריך בתיאור דמותו ופועליו. כפי שהוא אמר באחד הראיונות עמו, "מי שמכיר מכיר" (ומי שלא יכול להתחיל להכיר בויקיפדיה). רק מוכרחים לציין שמפעל חייו האדיר היה תרגום התלמוד הבבלי כולו לעברית (ובהמשך גם לאנגלית, צרפתית ורוסית), ושבזכותו רבבות אנשים זכו להכנס לראשונה בשערי התלמוד. הוא גם זכה על כך בפרס ישראל.

עבורי באופן אישי הוא אחת הדמויות המרכזיות ביותר בתהליך התשובה שלי. ולמרות שלא הייתי תלמידו המובהק (בשלב די מוקדם עברתי לבית מדרשו של הרב גינזבורג) הוא נותר עבורי (ועבור עוד כמה תלמידים קרובים של הרב גינזבורג) דמות משמעותית ביותר. בימים האחרונים מצאתי את עצמי כותב את הרגעים המשמעותיים ביותר שחוויתי אתו או שעברתי בזכותו. פרסמתי אותם בצורת סדרת פוסטים בעמוד הפייסבוק שלי, והם זכו למאות לייקים, שיתופים ותגובות חמות. הנה לפניכם כל הסיפורים במרוכז.

אני מברך אתכם שתהנו אבל יותר מכך, שתקבלו מהם השראה לתשובה וצמיחה, כפי שאני קיבלתי מהם.

סיפור 1: ראש כחול

אני סטודנט חילוני עם שיער ארוך, העושה את צעדיו הראשונים בהתקרבות ליהדות. קוראים לי ניל, וכבר הספקתי לגלות שצמח ה"ניל" – שמילדותי גדלתי על כך שהוא "מוזכר בתלמוד" – למעשה מוזכר באופן שלילי מאד: זהו ה"קלא אילן" בו הסוחרים הרמאים היו משתמשים כתחליף לתכלת הציצית…

חברי משה גנוט, שדרכו התקרבתי ליהדות, לקח אותי לביתו של "הרב עדין", הוא הרב שטיינזלץ. באותה תקופה צינית ויהירה רק דבר אחד עשה עלי רושם: ברק שכלי, ידע כללי ושנינות (אוקיי, אני יודע שאלו שלושה דברים, אבל זה אותו ענין, רדו ממני…).

נכנסנו לבית הרב בשכונת קטמון. היתה שם ספריה נאה שהיו בה גם הרבה ספרי חול שידעתי להעריך, והיתה שם חבורת תלמידים מ"מקור חיים" (התיכון בניהולו של הרב). הרב נכנס – נמוך, עגלגל, חייכן. אני זוכר איך חולצת התכלת שלו ריככה את החזות החרדית והפכה אותה לפחות מאיימת עבורי.

משה הציג בינינו, "הרב עדין, תכיר, זה חבר שלי מהאוניברסיטה, ניל". הרב עדין הסתכל עלי לשניה אחת ומיד פלט, "אבל אין לך ראש כחול". הייתי המום מהשליפה המהירה, אבל עוד יותר מהחץ המשונן של המשפט הבא, אותו הפנה למשה: "אולי למי שנתן את השם יש ראש כחול?"

שניהם צחקו. זה היה הזוי, חריף, בוטה, נועז וקורע מצחוק. הוא קנה אותי.

(למי שחושש לכבודו של אבי: הוא היה הראשון להתמוגג מהבדיחה הזו…)

סיפור 2: תשובה על התשובה

שלוש שנים לתוך החזרה בתשובה התחתנתי. לאשתי היה ילד בן 3 מנישואיה הראשונים. אני הייתי במסלול בריחה מהתרבות המערבית, בעיקר מהופעותיה העממיות, ובמגמה להקים בית חרדי חסידי למהדרין. אך בבית השני הילד נחשף לכל הסרטים, הקומיקס וגיבורי התרבות מהם ברחתי, וככל שהוא גדל כך היה מדבר עליהם יותר.

הרגשתי שזה מענה אותי. עשיתי מאמץ כל כך גדול לעקור עצמי מהעולם בו גדלתי, לבוא לקראת ה' והתורה ולנסות להקים בית בקדושה, והנה משהו מחבל מבפנים בכל המאמצים שלי ומכניס הביתה בדרך האחורית את כל מה שלא רציתי שיהיה בו!

קבעתי פגישה עם הרב שטיינזלץ. ישבתי במשרדו ושיתפתי אותו בכל המצב. הוא הקשיב תוך שהוא מפמפם במקטרתו. המשפט הראשון שלו היה, "מיוס'לה שוחמכר לא יצא כלום". "סליחה?" שאלתי בעינים פעורות. "אה כן", הוא נאנח, "אתה צעיר מדי מכדי להכיר…" הוא סיפר לי בקצרה את הפרשה על הסבא החרדי שחטף את נכדו יוס'לה שוחמכר והבריח אותו לחו"ל בתחפושת של ילדה כדי למנוע מהוריו לגדלו כחילוני (אפשר לקרוא בויקיפדיה). זה לא עבד והילד הוחזר לארץ להוריו. הוא ניסה לומר לי בזה לא לחשוב על לנסות לעשות נתקים קיצוניים בין הילד לעולמו.

לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "תראה, כל מה שמראים לאדם זה כדי לעורר אותו לתשובה. עד עכשיו עשית תשובה על החטאים שלך מגיל 15, מגיל 20… [פמפום נוסף במקטרת] כעת אתה צריך לעשות תשובה על החטאים שלך מגיל 5, מגיל 10…"

זה היה מדהים וחזק. הפך לי את הראש לגמרי. הבנתי שנידונתי להקרנה מחדש של התרבות בה גדלתי, כדי שלא אוכל לברוח ממנה ואצטרך להמשיך את הבירור הפנימי שלי ביתר עמקות. ההדרכה הזו המשיכה ללוות אותי שנים רבות.

סיפור 3: ירידה צורך עליה

(אזהרת טריגר: אתם עשויים להרגיש שהסיפור הזה יורד עליכם)

הרב עדין כשמו היה, ולא כשמו היה. מצד אחד באמת היתה בו עדינות, והיא ניכרת בסגנון הכתיבה הרגיש והמדויק שלו, המצליח לעתים לגעת בנימים דקים מאד של רגש ושל הוויה. זה גם ניכר במורשת מעגל תלמידיו הקרוב, שהם עדינים מאין כמוהם. אך מצד שני הוא היה ג'ינג'י מובהק, עם לשון חדה וחריפה שהייתה ננעצת (בחביבות עצומה) בדיוק במקומות שכואב.

בין השאר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא היה יורד על כולם. על אנשים, על ציבורים שלמים וגם בגוף שני על מי שעמד מולו. אך היתה זו "ירידה צורך עליה", או יותר נכון צורך העלאה – ירידה שבאה להשפיל גאים ולהגביה שפלים, וההגבהה הורגשה תוך כדי ההשפלה עצמה, או מהר מאד אחריה.

שנים בודדות לתוך נישואינו, מצאה את עצמה אשתי, שגדלה בבית דתי לאומי, מוקפת בבעלי תשובה מרקע חילוני, כמוני. מצד אחד היא התפעלה מתנופת התשובה שרואים בטיפוסים כאלו, שרוצים ללכת חזק ועד הסוף עם הקדושה, אך מצד שני כמה תופעות הטרידו אותה, בפרט שגרת החיים בה רק הבעל לומד תורה בכולל והאשה נשארת לבד עם כל העומס של הבית והילדים.

נפגשנו לשיחה עם הרב עדין. עבורי זה היה בערך מפגש שלישי עמו, אך עבורה מפגש ראשון. כדרכו, הפליג הרב בשיחתו למקומות שונים, עד שאשתי שיטחה את הדברים היושבים על לבה. את המשפט הבא אני מעדיף להגיד בחיקוי שלו, אך מכיוון שכאן זה בלתי אפשרי תיאלצו לדמיין בעצמכם: "הבעל הולך לבית המדרש ויושב שם כל היום. ניחא אם הוא היה יושב ולומד שם משהו, אבל הוא יושב ומתגרד! יש דרכים יותר יעילות לחמם כיסאות…" האופן הקורע בו הוא אמר את המלה 'מתגרד' מצלצל באוזני עד עכשיו ואני מאד נהנה לחזור אחריה.

אשתי נרגעה. תחושת הבטן שלה קיבלה הד ואישור מכבוד הרב. אבל כל זה היה רק סיפתח, הרמה להנחתה. את המשך דבריו הקדיש הרב לירידות על הציבור הדתי לאומי ממנו אשתי באה. "ה'ד"לים' אני קורא להם…" אמר בחיוך רחב, והמשיך לרדת על התרבות הפשרנית המכונה 'מזרוחניקית'. הוא היה כה בוטה שמתישהו אני בעצמי התחלתי להרגיש לא בנוח מרוב דאגה לאשתי וניסיתי להגן בשמה על העולם בו גדלה. "אבל בכל זאת, הרב", ניסיתי, "הם סוג של גשר בחברה הישראלית…" "גשר בין מה למה?!" השתומם הרב, והחל לספר סיפור על גשר היסטורי שהמדינה השקיעה בו משאבים רבים אך לא חיבר בין שום מקום לשום מקום ועמד שומם.

קצת ריחמתי על אשתי, אך מצד שני גם שמחתי כי הרגשתי שנאמרו דברים אמיתיים ונוקבים, שרציתי שייאמרו. היא מצדה קצת הזדעזעה, כצפוי, אך בסופו של דבר מודה שהשיחה ניערה אותה וקידמה אותה מאד. יותר מכל נשאר לה בראש משפט חזק שהרב אמר: "אנשי הדתי-לאומי הם אנשים טובים, ישרים ונאמנים. אם אתה מתנגש ברכבו של מישהו כאן בארץ, הכי טוב שהוא יהיה דתי לאומי. אבל מבחינה נפשית כל עולם הדימויים והתרבות שלהם בא מהוליווד."

אשתי חשה מיד באמת שבמשפט זה, והוא מאד חיזק אותה בהבנה שחיים של קדושה הם הרבה מעבר לשמירת הלכה. הם הווי, רוח, אווירה ופסקול. שיעור גדול לכולנו.

סיפור 4: קדיש בקיבוץ

קרובה של המשפחה, אשה מבוגרת, גילתה שהיא חולה ב'ה-מחלה' ובעקבות כך החליטה – לא עלינו – ליטול את חייה. היא עמדה להקבר בקבורה חילונית, ללא חברה קדישא, בקיבוץ. תהיתי אם לומר עליה קדיש בהלוויה.

באותו זמן גרנו במושב עם קהילה של חוזרים בתשובה, והיה שם רב ליטאי שהדריך את כל בעלי התשובה, והיה סוג של מומחה לסוגיות של בעלי תשובה. סיפרתי לו את כל הפרטים והוא אמר לי שעדיף לא להגיד קדיש, זה לא שייך ולא מתאים.

קיבלתי את התשובה, אך ככל שהשעות נקפו כך נקפני לבי. הרגשתי שמשהו כאן לא נכון. לא חסידי. הגיע הלילה וההלוויה עמדה להתקיים למחרת בבוקר. עשיתי כמה טלפונים וכך, בדרך-לא-דרך, השגתי את מספר הטלפון הישיר של הרב שטיינזלץ במשרדו, שאין למסור אותו לאיש ושהורו לי להשמיד אותו מיד אחרי השיחה. השעה היתה אחרי 1 בלילה. טילפנתי והרב ענה. הצגתי בפניו את השאלה והוא אמר לי כך: "תאמר קדיש, ואתה תראה שהם יבואו ויודו לך על כך. הם לא יודעים מה לעשות במצבים האלה, במה למלא את החלל".

למחרת בבית העלמין של הקיבוץ, אחרי ההספדים והשירים, אמרתי שאני רוצה לומר קדיש. קראתי בקול: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה!" דממה. איש לא אמר אמן. הם לא ידעו שצריך. אני בעצמי כבר שכחתי שכך זה. כך המשכתי עד הסוף מול השקט של כולם, כמובן גם ללא "יהא שמיה רבה" מצדם. רק בסוף, לאחר המלים "ואמרו אמן", נשמעו קצת 'אמן' בחלל האוויר. ובסוף ההלוויה, כמו שהרב הבטיח, שניים מתושבי הקיבוץ ניגשו אלי ואמרו לי "תודה. זה היה מאד במקום".

סיפור 5: לדלג לתשובה

מעבר למפגשים יש כמובן את הספרים. "שלושה עשר עלי השושנה", "התלמוד לכל", "תשובה", הביאורים לספר התניא, הביאורים לסיפורי רבי נחמן, הספרים על התפילה, ספרים באנגלית שלא תורגמו מעולם לעברית וכמובן הפירוש המונומנטלי לגמרא… ספרי הרב עדין בנו לי את התשובה. מלה אחר מלה ועמוד אחר עמוד הם הכניסו אותי לעולם המופלא של לימוד התורה וההווי היהודי בצורה אינטליגנטית ומפרה. כמו רבבות אחרים איני יודע איך הייתי מצליח להכנס ללימוד הגמרא בלי הפירוש שלו.

שני רגעים חקוקים לי באופן מוחשי. הראשון היה בקריאת "שלושה עשר עלי השושנה", המבוא שלו לקבלה. הייתי עוד חילוני למראית עין, לימדתי בבי"ס "דתי פלורליסטי" מאד ציני בהשקפתו כלפי היהדות הקלאסית, וחיפשתי חכמה, דרך, בהירות ותמימות. פעם היינו במסגרת בית הספר בכנס במושב בית מאיר וניצלתי חלון בלו"ז לשבת בחורשה ולהמשיך בספר. צל העלים ריקד על דפי הספר ואני צללתי לתוך המלים היפות. בשלב מסוים תיאר הרב עדין את שמירת המצוות מנקודת מבט קבלית. הוא המשיל את ההלכה למחול המבקש לשקף כאן בעולם הזה מבנים ודפוסים מהעולמות העליונים. הרגשתי איך הדימוי הזה צד את נשמתי ומעלה אותה. היתה זו אחת ההתנוצצויות הראשונות שלי לכך שיום אחד עשוי גם אני להצטרף לריקוד הזה.

הרגע השני היה בחנות ספרים יד שניה במרכז כלל בירושלים. בשלב הזה כבר עברתי לנחלאות במטרה מפורשת לחקור את הנושא היהודי ולראות לאן הוא יקח אותי. פתאום צד את עיני ספר בשם "תשובה" מאת הרב עדין שטיינזלץ. תפור עלי! לקחתי אותו מהמדף ובמקום קראתי, בעמידה, את שני הפרקים הראשונים. בשלב מסוים נתקלתי במשפט הבא: "המעבר מסוג אחד של סביבה לסוג שונה, אף על פי שהוא נעשה במאות או באלפי פסיעות קטנות, מכל מקום יש רגע אחד של שינוי דראסטי, שאינו דומה במהותו למה שהיה קודם לכן או למה שיבוא אחריו". הרב המשיל זאת לנקודה בה האדם הפוסע לתוך הים צריך לנתק רגליו מהקרקע אם ברצונו להתחיל לשחות. הוא האריך בכך עמודים רבים, שב והדגיש את חשיבות אלמנט הדילוג והקפיצה שלא ניתן להגיע אליהם בתהליכים הדרגתיים.

הרעיון הזה קומם אותי. סליחה! אמרתי לרב שטיינזלץ בראשי. לי אין שום כוונה לעשות שום שינויים דראסטיים. אני לא מאמין בזה. אני רוצה רק אבולוציה, לא רבולוציה. שכל שלב ינבע באופן חלק מהשלב הקודם. אני הולך להוכיח לכבוד הרב שטיינזלץ שההכללות שלו שגויות, ולהיות בעל תשובה שאינו קופץ אלא הולך. רכשתי את הספר, המשכתי לקרוא בו והוא נתן לי המון, אך דבקתי בהחלטתי הנחושה להפריך את ההכללה של הרב.

אלא שדרכן של אמירות כאלו לרדוף אותך ולהציק לך. ככל שהתקדמתי בתהליך נאלצתי להודות שכנראה יש משהו בדבריו. לא בגלל שכל בני האדם הם אותו דבר, אלא בגלל שהתשובה עצמה דורשת את זה: יש משהו שנקרא קבלת עול מצוות שאינו רציף אלא בינארי, דורש קפיצה ודילוג. שנתיים אחרי שהרמתי את הספר "תשובה" בחנות הספרים במרכז כלל, כשסיימתי את קריאתו של ספר אחר (של גוי חילוני דווקא, סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת), הרגע הזה קרה לי. החלטתי שאני הולך לקבל עלי עול מצוות.

הרב שטיינזלץ, ניצחת אותי. אחד אפס לטובתך.

אפילוג: מתנה אחרי המיתה

הפעם הראשונה ששמעתי על הרב שטיינזלץ היה בבית של ג'יל. ג'יל היתה אחד החוזרים בתשובה הראשונים שהכרתי. היא היתה שותפה לדירה של בחורה שיצאתי עמה תקופה קצרה, שהיתה דתל"שית. זו היתה דירה מאד משעשעת: חוזרת בתשובה פנאטית אחת (כך היא נראתה לי), דתל"שית אחת, ואחת שנמצאת איפה שהוא בתהליך חיפוש בין לבין. אני אז הייתי לגמרי חילוני ואנטי-דתי, אבל העובדה שמצאתי עצמי באותו זמן עם דתל"שית דווקא מעידה לדעתי על מין נבט רצון של הנשמה שלי להתקרב באופן שלא יאיים עלי.

היינו יושבים כולנו יחד בסלון של הדירה ומדברים. ג'יל היתה עולה חדשה מאמריקה, לבושה כמו בחורה חרדית, אך במהרה התברר שהרקע שלה אחר לגמרי: פמיניסטית רדיקלית שלמדה לימודי מגדר בסמית' קולג' – קולג' יוקרתי לנשים בלבד במסצ'וסטס – והיתה משתתפת בחוגים אקטיביסטיים מיוחדים להעצמת האשה. אך כעת היא בערה באש יוקדת נגד הפמיניזם והחילוניות, ודיברה בשצף נגד הפוסטמודרניזם ועל כשלון הליברליזם המיני. כל מה שהיא אמרה היה זר ומוזר לי, אבל אני נהנתי מהמפגש עם הטיפוס הצבעוני והמעניין הזה שיכולתי לנהל איתו שיח אינטלקטואלי מחודד.

השבועות חלפו. הקשר ביני לבין השותפה הסתיים. ערב אחד כשצעדתי מרחביה לחבריי שבנחלאות ראיתי את ג'יל על ספסל בשדרות בן מימון עם בחור דתי מזוקן מהאוניברסיטה, כחצי מטר מרחק ביניהם, במה שהנחתי שהוא דייט דתי. עשיתי לה שלום עם הראש והמשכתי. באותה תקופה רגשות דתיים מיסטיים עמומים החלו להתנועע בי, אך לא ידעתי מה בדיוק לעשות אתם.

קאט לשבועיים מאוחר יותר: אני באוטובוס במרכז העיר ופוגש בג'יל שוב. היא מספרת לי בהתרגשות שהיא התארסה עם אותו בחור והיא בדרך לקנות דברים לחתונה. "כמה זמן יצאתם?" שאלתי אותה, והיא השיבה "שלושה וחצי שבועות". "מה?!" פלטתי. "זה לא זמן קצר מדי?" ג'יל חשבה שניה ואמרה בשקט, "For a chiloni, yes". בשביל חילוני, כן. אמרה וירדה מהאוטובוס.

דבריה השאירו אותי המום מבולבל ומעט מרוגז. למה, מה ההבדל בין חילוני לדתי בענין זה? מה הם יודעים, או חושבים שהם יודעים, שאני לא?

עוד זמן חולף. חצי שנה, שנה. חיי המחשבתיים והרגשיים נעים על גבי מסילות שונות ומפותלות, המביאות אותי למקומות שלא ציפיתי. חוטי מחשבה על היסטוריה, פסיכולוגיה, פילוסופיה ומיסטיקה הולכים ונקשרים בי, הולכים ומתווים ציורים חדשים על העולם, על עולמות שאולי מעבר לו, על האדם ועל מסעו וייעודו ביקום. אני נפתח למרחבים שמעולם לא נפתחתי אליהם – של חוויות רוחניות וכתבים דתיים. עד לרגע מופלא בו החוטים כולם נקשרים ומתחברים ומצביעים על מקום שלא שיערתי: היהדות. הדת העתיקה הקשורה באופן מוזר ומטריד לזהות ולשפה שלי, ושבעבר תמיד דחתה אותי. בעבר? לא רק אז, גם עכשיו. שכלי מצביע אליה אך לבי צורח, שוב לאחור!

החוויה הראשונה היא של בהלה. אימה. רצון לברוח. אני לא יודע מה לעשות. פתאום אני נזכר בה, בג'יל. היא באה מחוגים דומים לשלי – חברה חילונית, אקדמאית, אנטי דתית. היא כנראה עברה מסלול דומה. בשעתו היא נראתה לי מסובבת לגמרי, אבל כעת… אני כבר לא בטוח. אבל איך אשיג אותה? אין לי שום קשר אליה. תקוותי היחידה היא להתקל בבעלה באוניברסיטה ולבקש את מספרה.

אני לא חושב שהתפללתי על זה, המלה והפעולה האלו לא היו עדיין בלקסיקון שלי. אך אני זוכר שקיויתי מאד שזה יקרה. ואז זה קרה. ראיתי אותו בקפטריה של רחל בבנין של מדעי הרוח. ניגשתי אליו וביקשתי את מספרה, והוא נתן לי. טילפנתי. היא זכרה אותי והיתה חביבה. פעמיים שאלה, אתה בטוח שאתה לא רוצה לדבר עם בעלי? לא, אמרתי, מבלי להבין למה היא שבה ומציעה זאת, אני רוצה לדבר אתך (פשוט, הבעל היה דתי מבית ואני רציתי לדבר עם חוזרת בתשובה).

הגעתי לדירתם ברחוב המדרגות בנחלאות. ג'יל היתה עם כיסוי ראש והכניסה אותי בחביבות. משום מה היא השאירה את דלת הכניסה פתוחה, אך זה היה יום אביבי ואור נעים נכנס לדירה. היא הראתה לי את הבית. כשעברנו ליד חדר השינה הרמתי גבות למראה שתי מיטות היחיד. היא זיהתה זאת ואמרה, "כן, יש לנו שתי מיטות כי אנחנו משוגעים…" התיישבנו בסלון. היתה שם תמונה של רב מחייך עם זקן לבן. "זה הרב שלנו, הרב שטיינזלץ, שמעת עליו?" הודיתי שלא. היא סיפרה לי שהוא בדיוק פירסם ספר בשם Simple Words ובו הגיגים על מלים טעונות כמו "אהבה", "אמונה", "מוות", "הוליווד" ועוד. אני זוכר שהפתיע אותי שרב יכתוב על הוליווד…"

אז מה אני יכולה לעשות עבורך?" היא שאלה באדיבות.

לקחתי נשימה. לא ידעתי איך בדיוק להתחיל. התחלתי לספר לה שקרו לי המון דברים בשנה האחרונה. תובנות, חוויות, דברים שהובילו לכך שהיהדות פתאום נראית… לא ממש אופציה, אבל גם לא משהו נעול וחסום לגמרי כמו מקודם. ובקיצור, רציתי לשאול אותה למה היא חזרה בתשובה.

"וואו" היא אמרה, מהנהנת באיטיות, "למה חזרתי בתשובה… טוב, ננסה". וכך, לאט לאט, היא החלה לספר לי את סיפורה. איך היתה בארץ במסגרת חילופי סטודנטים והכירה אנשים דתיים, איך התווכחה אתם בלהט עד שאחד מהם הטיח בפניה שאפשר להתווכח עוד ועוד אבל בתכל'ס היא לא יודעת על מה היא מדברת. "כאילו אנחנו משחקים טניס אבל במקום מחבט יש לך מקל גולף". דבריו מאד קוממו אותה ברגע הראשון, אך כשחזרה לחדרה החלה להתייפח כי הבינה שהוא צודק. איך כמה זמן לאחר מכן החלה להרגיש את הסופיות של העולם החומרי, איך הכל דועך וגוסס, כאילו כולנו ניצבים על סרט נע שבסופו נופלים לתהום (זה הדהים אותי כי אני עברתי בדיוק אותה חוויה). איך משם נפתחה לרוחניות ואמונה, והחלה את החיפוש היהודי וגילתה אוצר של חכמה ומחשבה. הסיפור המשיך ואני הרגשתי צמא לשמוע עוד ועוד. לא האמנתי, אך כל זה דיבר אלי ברמות עמוקות עמוקות.

היא סיימה בכך שאמרה, "ברור שאחרי זה התחילו שאלות חדשות, דברים שהייתי צריכה להתמודד אתם, כמו היחס בין יהודים ולא-יהודים ועוד. אבל בסך הכל אין לי ספק, it's the most intelligent thing I've ever done". זה הדבר הנבון ביותר שעשיתי מאודי. המלים האלו היו לי בלתי צפויות, והרשימו אותי מאד. הנה אדם מאד אינטליגנטי, החושב שזה הדבר האינטליגנטי ביותר שעשה. זה דבר מרשים.

נפרדנו לשלום וחזרתי הביתה מלא מחשבות. בסוף אותו קיץ קיבלתי החלטה לעבור מרחביה לנחלאות ולהקדיש את זמני ללימוד יהדות. שנה מאוחר יותר קיבלתי את ההחלטה להתחיל לשמור מצוות. שנתיים לאחר מכן התחתנתי.

במשך שנים רציתי לפגוש את ג'יל ולהודות לה. השיחה אתה היתה אחד הרגעים המכוננים בחיי, בלי שום הגזמה. אך שוב היא נעלמה לי ושוב לא היתה לי שום דרך למצוא אותה. את שם משפחתה לא זכרתי, רק את השם הפרטי. כשפייסבוק הגיע לעולם חיפשתי קצת את השם Jill בין מכריי, אך זה היה כמו לחפש מחט בערימת שחת.

עד אתמול. אתמול, 21 שנים אחרי אותה שיחה בסלון בנחלאות עם דלת הכניסה הפתוחה, פרסמתי כמה סיפורים על הרב שטיינזלץ, כאשר בראשון מביניהם ציינתי ששיניתי את שמי מניל לניר. היו לסיפור מאות לייקים, אך מבעד לאשד הנוטיפיקציות זינק מול עיני פתאום השם Esther Jill Greene. ברגע הראשון לא ייחסתי לכך חשיבות אך זה אמרתי, הייתכן? נכנסתי לפרופיל שלה וראיתי שאכן, זו היא, והוא, וילדיהם החמודים. שליחי חב"ד איפה שהוא בניו ג'רסי. לחצתי על המסנג'ר לכתוב לה הודעה, וראיתי שהיא הקדימה אותי: "האם במקרה אתה ניל שיצא תקופה קצרה עם שותפה שלי בירושלים?" "כן!" השבתי, "וכבר שנים שאני מחכה לפגוש אותך ולומר לך תודה". "תודה?" השיבה ג'יל, "תודה על מה?" היא זכרה במעומעם שבאתי אליה, אך לא שיערה כמה הדברים השפיעו עלי.

אני מרגיש, והיא הסכימה אתי, שסגירת המעגל הזו היתה מתנה אחרונה מהרב עדין, שנשלחה לאחר – ולמעשה, בזכות – פטירתו.