להתחתן עם רחל, להתעורר עם לאה / נקודה למחשבה לפרשת ויצא

להאזנה למאמר:

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר פעם משפט מבהיל: "הגיהנום הוא אנשים אחרים". סארטר התכוון בכך, שלפעמים אנשים מסתכלים עלינו מבחוץ, ומבלי להכיר אותנו שופטים ומקטלגים אותנו. במקום לראות בנו סובייקט עם עולם פנימי עצמאי, הם רואים בנו אובייקט. במקרים אלו פנימיותנו כמו נגזלת מאיתנו ואנו חווים סוג של מוות או גיהנום.

גם לרבי ישראל בעל-שם-טוב הייתה אמירה על הזולת, אבל אחרת לגמרי: הזולת הוא המראה שלנו. כאשר אנו רואים פגם כלשהו באנשים אחרים, הדבר קורה בהשגחה פרטית משמיים, כדי שנשים לב שאותו פגם קיים גם אצלנו ונתקן אותו בתוכנו. הבעש"ט רצה שאנשים יפסיקו להקפיד על אנשים אחרים או לשפוט אותם, ובמקום זאת יתעסקו בתיקון עצמם.

אם מחברים את שתי האמירות הללו מתקבלת מחשבה מעניינת: אם אני חווה את הזולת כגיהנום, זה בגלל שהוא משקף גיהנום כלשהו הקיים בי. הזולת מפגיש אותי עם כל הדברים בתוכי שעדיין לא מתוקנים, כל החולשות והפגמים שלי, וחוויה זו מבהילה. אם איני מוכן להודות בפגמים האלו ולהתחיל לתקן אותם, הרי שאתמלא בכעס, שאותו אשליך עליו. אש הגיהנום שאזהה בו לא תהיה אלא השתקפות של הכעס המודחק שלי על עצמי.

אנחנו תמיד מתחתנים עם שני אנשים

גם ליעקב היתה התמודדות עם זולת מאיים, שלקחה אותו לעבודה פנימית.

יעקב התאהב ברחל ועבד שבע שנים עבורה. השנים עברו "כימים אחדים באהבתו אותה", בין השאר בגלל שמיום ליום הוא הרגיש איך הוא מתקרב ליום הנישואין. אך בהגיע ליל הכלולות המיוחל הסתבר שאבי הכלה, לבן, החליט לרמות את יעקב ולחתנו עם ביתו הגדולה, לאה. יעקב התחתן בחושבו שהכלה היא אהובתו רחל, אך כשקם בבוקר גילה ש"הנה היא לאה".

כולנו גדלנו על הסיפור הזה, אך ספרי הקבלה והחסידות הציעו לו פרשנות שונה מהמוכרת. לפי הקבלה, רחל ולאה מסמלות שתי בחינות או צדדים של דמות אחת: רחל, שתוארה כ"יפת תואר ויפת מראה", היא הפן היותר ארצי ונגלה של דמות זו, ולאה, עליה רק נאמר "עיני לאה רכות", היא הפן היותר רוחני ונסתר שלה (זה המתגלה דרך עיון, לשון עיניים). 

לפי קריאה זו, אפשר לקרוא את כל סיפור נישואיו של יעקב לרחל ולאה באופן חדש. ניתן לחשוב על יעקב כמסמל את ה'אני' של כל אחד מאתנו, צאצאיו הקרויים על שמו, ועל רחל ולאה כמסמלות את שתי הפנים של בן או בת זוגנו. ספציפית יותר, רחל היא הפנים הגלויות של בן הזוג ולאה היא הפנים הסמויות שלו.

לפי זה, השתלשלות האירועים בין יעקב לנשותיו היא משל גדול לגבי מה קורה לנו כשאנו מתחתנים:

בשלב הראשון אנו מתאהבים בבחינת ה'רחל' של בן הזוג, הפנים הגלויות שלו. אלו פנים צעירות ויפות, ולכן קל ונוח להתאהב בהן. אך כמו לכל אדם בעולם, גם לבן הזוג יש פנים פנימיות ונסתרות, בחינת ה'לאה' שבו. פנים אלו אינן יפות ומושכות כמו החיצוניות, אלא בוגרות ומאתגרות יותר. עם פנים אלו איננו רוצים להתחתן, ואכן כשאנו מתחתנים איננו משערים שנאלץ להתמודד איתן.

ואז מגיעה המהלומה. זה יכול להיות שנה אחרי החתונה, חודש אחריה, או אפילו ביום למחרת. בוקר בהיר אחד אנו פוקחים את עינינו, מסתכלים על בן זוגנו, ומגלים לזעזוענו ש"הנה היא לאה": יש לו בדיוק את התכונות שלא רצינו!

מהי התגובה הראשונית שלנו? כמו יעקב, אנחנו מרגישים מרומים. אנחנו רוצים לרוץ החוצה ולזעוק: "עבדו עלי , לא חתמתי על הדבר הזה!"

אבל אם נרצה ללמוד מיעקב, לא נברח. נזכיר לעצמנו שהחיים הם מסע ותהליך. כנראה שבחינת לאה היא חלק מהזיווג שלנו, דמות שנגזר עלינו משמיים לחיות עמה וללמוד לאהוב אותה. כנראה שכדי לזכות באמת ברחל צריך לעבוד שבע שנים נוספות – וגם אז לאה תישאר בתמונה. היא חלק מבן הזוג שלנו, לעד.

יתרה מכך, בחינת לאה היא מקור השפע העיקרי שלנו: ממנה נולדו ליעקב רוב הילדים שלו, ממנה יצאה שושלת הכהונה (לוי) והמלוכה (יהודה), ועוד הרבה דברים נפלאים. אכן, אין זה מקרה שבסופו של דבר לאה היא זו הקבורה לצדו של יעקב במערת המכפלה: במובנים רבים, היא זוגתו הנצחית עוד יותר מרחל.

לברוח מהצד האפל

לאה לא הייתה הזולת המאיים הראשון שיעקב התמודד אתו. קדם לה אחיו התאום עשו, ממנו הוא נמלט. אם יעקב מסמל את האני שלנו, הרי שעשו מסמל את הצד האפל של נפשנו, התת-מודע השוכן בצללים. בריחת יעקב מעשו היא אפוא משל לבריחה שלנו מהצדדים הלא-מתוקנים שבנו.

הדבר המרתק ביותר הוא, שעשו ולאה קשורים זה בזה. לפי המדרש, לאה הייתה מיועדת בהתחלה להתחתן עם עשו. הוא היה הזיווג המקורי שלה. זו אחת הסיבות שיעקב נבהל כל כך כשראה את לאה למחרת החתונה: היא הזכירה לו את אחיו התאום ממנו הוא ברח, הצד האפל של נפשו.

כאשר יעקב החליט להשאר עם לאה ולא לברוח, הייתה זו התחלת ההתמודדות שלו עם בחינת עשו שבו. דבר זה הכין אותו לקראת העימות עם המלאך של עשו – השורש הרוחני של צדו האפל – בזכותו הוענק לו השם הגבוה שלו, ישראל.


נקודה למחשבה: אם לוקחים את הביטוי המדויק כפי שהוא כתוב בתורה, "הנה הִוא לאה" (כך כתוב), ומחשבים את הגימטריה שלו, מגלים שהיא שווה בדיוק למילה "גיהנֹם" (שוב, כפי שהיא מאוייתת במקורות). פניו הנסתרות של הזולת, אלו המאיימות עלינו ושאנו מבקשים לברוח מהן, הן בדיוק הגיהנום שלנו עליו דיבר סארטר.

אבל יש גם חדשות טובות: אותו מספר בדיוק שווה גם לערכו של הביטוי היפה והנודע שהעניק לרבי נחום איש גמזו את שמו, "גם זו לטובה". אם נסכים להתמודד עם הגיהנום שהזולת משקף לנו נגלה שגם הוא לטובה, ואפילו מקור הטובה הגדולה ביותר שלנו – החיבור לעצמיות הגבוהה שלנו.

מאמרי "נקודה למחשבה" לא יכולים להתקיים בלעדיכם!

אנא הביעו תמיכתם דרך הוראת קבע או תרומה חד-פעמית. ניתן גם לתרום הקדשות

פורסם בעלון השבת "קרוב אליך"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s