הרב יצחק גינזבורג ופניה הרבים של האמת: תגובה למבקרים

במאמרו "נקמה קדושה" (מוסף "הארץ", 21.2.2014, אפשר לקרוא גם כאן) ביקש תומר פרסיקו לנתח את הקונטרס "ברוך הגבר"[1] של הרב יצחק גינזבורג, ועל בסיסו להגיע למסקנות מרחיקות לכת לגבי משנת מחברו ביחס לנושאים כלאומיות, טבע, אלימות ועוד. ברם, ניתוקה של חוברת בודדה זו מתוך הקורפוס העצום של הגותו ופועלו של הרב גינזבורג, בצירוף עם קריאה שגויה ולעתים סלקטיבית שלה, הובילו לציור דיוקן כוזב ומטעה של הרב ומשנתו. בכך מצטרף פרסיקו לקודמו ד"ר שלמה פישר (שפרסיקו נשען עליו ומצטטו), למחזאי מוטי לרנר שכתב מחזה על הנושא, ולאחרים. הדברים הבאים נכתבו כתגובה מרוכזת לכל המקטרגים על נושא זה, ולתוהים העומדים בתווך.

אפתח בגילוי נאות, שיוביל לעיקרי דברי: אני תלמיד קרוב של הרב גינזבורג ובין עיסוקיי עובד עמו על ספרים המנגישים את תורתו לציבור הרחב. אפשר להסיק מעובדה זו כי אני חסר את האובייקטיביות הנדרשת לעמוד על דמותו והגותו, ובודאי יהיה בכך מן האמת; אך מצד שני אני חושב שהיא מקנה לי את היתרון המשמעותי של היכרות ישירה וקרובה עם האדם ועם מכלול יצירתו, בכוחה אני יכול להעיד עליהם מכלי ראשון. בנוסף, בניגוד לרוב תלמידיו של הרב גינזבורג, לא גדלתי בעולם הדתי או הימני, והנחות היסוד שלהם אינן נקודת המוצא שלי. גדלתי בבית חילוני ושמאלני אידיאולוגי, ואבי היה פובליציסט מוכר של מחנה זה. נקודת המבט של השמאל מוכרת לי איפוא מאד – היא חלק ממני.

מסימן קריאה לסימן שאלה

כיצד הצלחתי להגיע אל הרב גינזבורג בלי שהידיעה שהוא חתום על "ברוך הגבר" תהדוף אותי אלף קילומטר אחורה? פשוט מאד: בתקופה הראשונה לא שיערתי שמדובר באותו האדם. למדתי לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה העברית כשהכרתי סטודנט שעשה עלי רושם עצום. מעבר לכך שהוא היה אחד האנשים המרתקים ביותר שפגשתי, הוא גם היה איש טוב ושופע חסד, ואף שהיה דתי מאד היה בן בית בתרבות המערב כפי שהיה ביהדות (ועל הדרך גם פמיניסט, מה שבכלל כבש את לבי…). לכן כשציין שלרבו קוראים יצחק גינזבורג, לא העלתי על דעתי, לא הייתי יכול לחלום בכלל, שמדובר באותו הרב גינזבורג שחיבר את הקונטרס הידוע לשמצה במחוזותיי, "ברוך הגבר". בתודעתי צמח חיבור זה מעולם אלים ואכזרי, שחברי מהאוניברסיטה היה האנטיתזה שלו.

כשגיליתי שמדובר באותו האדם, הרגשתי שקיבלתי אגרוף לבטן, והאינסטינקט שלי היה לברוח. רציתי לשים הכל מאחורי ולחזור לחיקה החם של סביבתי המוכרת. אך הרושם החיובי העמוק שחברי הספיק להותיר בי גזל ממני את הלוקסוס לעשות זאת מבלי לחוש שאעשה שקר בנפשי. בהדרגה, הפכה המועקה בקרבי מסימן קריאה לסימן שאלה: כיצד מאותו רב יוצאים תמיכה באלימות כה קיצונית מצד אחד, ותלמיד כה נבון ומלא חן וחסד (לא רק ליהודים) מצד שני? אמרתי לעצמי שאם במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי אני לומד בעיון את הגותו של היידגר, שהיה חבר המפלגה הנאצית, תהיה זו צביעות מצדי לא להקדיש את אותו מאמץ לבן עמי ושפתי החי כאן לידי, ושחיי גלגלו אותי להתחבר עם תלמידו.

זה לא היה קל וזה לא היה מהיר, אך לאט לאט – דרך שיחות, קריאת ספרים, ביקור בשיעורים ולבסוף, היכרות אישית עם הרב גינזבורג עצמו – החלה קושייתי לקבל מענה.

הדבר הראשון שעמדתי עליו הוא שהרב גינזבורג הינו מאחרוני ההוגים רחבי הדעת, שלא רק מקיפים נושאים רבים אלא גם מתבוננים בכל נושא ממספר נקודות מבט. שמעתי פעם משפט האומר, שלגבי כל אמירה של הוגה גדול ניתן למצוא ברחבי כתביו אמירה הפוכה; כך גם אצל הרב גינזבורג. אך נשיאת ההפכים הזו אינה נובעת מהפכפכוּת או מסתירות עצמיות, אלא פשוט מעושרה ורב-גוניותה של החשיבה (על דרך אמרת חז"ל, "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה"). יש נחת בהגותו של הרב גינזבורג, וכן שעשוע, המאפשרים לו לשוטט בין מושאי מחשבתו ולהסתכל בדברים פעם מזוית זו ופעם מאחרת ולשקול כל נקודה בהתאם להקשר שלה.

אכן, אם רוצים לשים את האצבע על המאפיין העיקרי בתורת הרב גינזבורג, יהיה זה נסיונו לעשות אינטגרציה בין שלל הדעות הקיימות לכל נושא שהוא עוסק בו. אם הנושא הוא פסוק בתורה – הוא יפרוש את כל הפירושים עליו וינסה להרכיבם לכדי מערכת כוללת; אם הנושא הוא תורה ומדע – הוא ילמד את שתי הפרספקטיבות בפני עצמן ואז יתחיל למצוא נקודות הפריה הדדית ביניהן; אם הנושא הוא פוליטי – הוא יפרוש את קשת הדעות מימין ומשמאל, ולא ינוח עד שיצייר הסבר המקיף את כל נקודות המבט. ברוח זו הוא גם מציג את כל זרמי היהדות כמשלימים זה את זה, וכן מאריך בהשלמה ההדדית של חכמות הקודש והחול. גישה זו אינה מופיעה מפעם לפעם בשיעוריו או כתביו; היא חוט השני השזור בכולם ומאחדם.

דבר נוסף שהבנתי לגבי הרב גינזבורג הוא שמדובר באדם ישר בתכלית, שהגותו אינה נגועה בשיקולי דעת קהל או מציאת חן. הוא משתדל להסביר את עצמו ולהתנסח במדויק, אך אינו מנסה להטות מילותיו כך שיסברו כל אוזן. כמו רבים מהשקועים בלימוד התורה, הוא תמים וישר מדי עבור כך. יהיו שיאמרו שמדובר בחסרון, ואין שאלה שהוא שילם על תכונה זו מחיר כבד[2]. אך בעיני צריך לראות את המעלה הגדולה שבכך: בעולם תקשורתי בו רבים כל כך, כולל לא מעט רבנים, שוקלים מילותיהם לפי שיקולי דעת קהל, אדם שתוכו כברו הוא מבורך. במובן זה מזכיר הרב גינזבורג את הרב פרומן ז"ל, שאף הוא לא היסס לומר בדיוק את דעותיו, גם אם הן עוררו עליו חימה מימין (יחסו לערבים) ומשמאל (יחסו להומואים). לא במקרה, ידידות והערכה הדדית אמיצה שררו ביניהם.

שתי הבנות אלו נתנו מענה ראשוני לקושייתי: הוגה רב פנים ומעמיק, שאינו חושש לשיקולי תדמית, יפיק מתוכו תורה עשירה ורוחנית ויקבץ תלמידים מן המעלה הראשונה; ובמקביל יוכל גם, נוכח אירוע מטלטל כטבח מערת המכפלה, להגיב באופן שאינו תואם את התגובה המקובלת.

אך היה זה מענה ראשוני בלבד. על מנת להבין טוב יותר איך אחרי מעשה כמו של גולדשטיין יכול הרב גינזבורג להוציא חוברת בשם "ברוך הגבר" הייתי חייב להפגיש עצמי עם החוברת עצמה ועם נסיבות היווצרותה.

בין הרב כהנא לרב גינזבורג, בין לכתחילה לבדיעבד

אף כאן, נגד ציפיותי ואפילו תקווֹתי, נאלצתי להכיר בכך שהסיפור המלא – הן של הקונטרס "ברוך הגבר" והן, אפילו, של הטבח עצמו – מורכב מכפי שהייתי רוצה לחשוב.

נפתח בקונטרס. החוברת "ברוך הגבר", התברר לי, מסכמת שיעור אחד שהעביר הרב גינזבורג לבחורי ישיבה קצת לאחר הטבח, ואף שהוא חתום עליה, לא הוא כתב אותה. כמו רוב ספריו, היא מהווה סיכום מעובד שאחד מתלמידיו – במקרה זה, ישראל אריאל – כתב בלשונו. הרב בהחלט אישר את החוברת וחתם עליה, אך בחירת המלים והסגנון (וכן שם החוברת) אינם שלו[3]. נקודה זו משמעותית כאשר מנסים לגזור מסקנות לגבי החיבור על סמך התרשמות מסגנונו ועל סמך ניתוח מדוקדק של כל מלה. בכל תורות הרב שלא נכתבו בלשונו יש לזקק את תוכן הדברים מהצורה בה הלביש אותם כותבם.

דבר חשוב שני הוא, שברוך גולדשטיין לא היה תלמיד של הרב גינזבורג והרב לא הכיר אותו. גולדשטיין היה קשור ברב סולובייצ'יק מצד אחד וברב כהנא מצד שני (כן, מחוץ למתח המְקַטֵב של הפוליטיקה ישראלית שילוב כזה אפשרי). לשמאל נוח למזג את כל אנשי 'הימין הקיצוני' זה עם זה, אך במקרה של הרב כהנא והרב גינזבורג זה לא עובד: דרכו של הרב כהנא הושתתה במידה רבה על מידת הדין והגבורה, כפי שהתבטא למעלה מכל בלוגו האגרוף של תנועתו; דרכו של הרב גינזבורג מושתתת על מידת החסד, והמוטו של תנועת החסידות הוא, ש"לא נלחמים בחושך במקלות אלא בריבוי אור". חסידותו של הרב גינזבורג מתבטאת ברובה ככולה של תורתו: היא מעיינת באופן מעמיק ופנימי בכל נושא, ומבקשת לראות את "ניצוץ הקדושה" בכל דבר תוך התעלמות, או לפחות אי-הדגשה, של הצד השלילי.

העובדה שברוך גולדשטיין לא היה תלמיד של הרב גינזבורג חשובה, משום שהנתונים מצביעים על כך שאילו היה, כמעט בטוח שלא היה עושה את מה שעשה. איך אני יודע? כי הרבה לפני פורים תשנ"ד והרבה אחריו, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו באופן עקבי שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") של תקיפה או נקמה נגד ערבים, ולו מהסיבה שאין להן גיבוי מצד רוב עם ישראל וממילא רק גורמות להחרפת הסכסוך הפנימי בין יהודים[4]. בקשתו, הוא מסביר, היא להפיץ את תוכן פנימיות התורה לכולם, וכשקרבת דעת תשרור בין יהודים מהימין והשמאל נמצא את הדרך הנכונה להתמודד עם סוגיית הערבים[5]. אילו גולדשטיין היה תלמיד של הרב גינזבורג והיה מתייעץ אתו אם לבצע את הטבח, אין ספק שהוא היה מורה לו שלא לבצעו.

אם הרב גינזבורג מורה לתלמידיו שככלל אין לצאת לפעולות פרטיזניות נגד ערבים, מדוע מסר את השיעור שהפך להיות החוברת "ברוך הגבר", המתייחס באור חיובי למעשה של ברוך גולדשטיין?

כאן עלינו להכיר את הצד השני של גישת הרב גינזבורג לנושא זה, גם אם לא להסכים אתה: אף שלכתחילה הוא מורה שלא לנקוט בפעולות אלימות עצמאיות, אם בדיעבד קם יהודי ועשה פעולה כזו באופן שניתן לייחס לו מניעים חיוביים, אזי הוא סובר שאין לגנותו ואף להיפך, יש לעמוד לצדו (כך אף הדריך אותו מורו ורבו, הרבי מליובאוויטש[6]). מדוע? קודם כל, כי גם אם מעשהו לא היה רצוי, הרי שכוונתו – להלחם את מלחמתנו – קרוב לודאי היתה רצויה; ושנית, כי במציאות שלנו גינוי מבצע הפעולה פירושו הפקרתו לתקשורת ולרשויות, המוטות לחלוטין לכיוון דעת הקהל העולמית. במציאות רוויית פיגועים והתנכלויות יומיומיות כלפי מתיישבי יהודה ושומרון – שרובן המוחלט, יש לציין, אינן מדווחות כלל בתקשורת הכללית אלא רק באתרי המתיישבים עצמם (הרשימה השלמה המתעדכנת מדי יום בימינו שלנו תדהים את הקורא) – כל גינוי והתנערות משחקים מיידית לידי הצד הערבי, מחלישים את המתיישבים היהודיים והצד היהודי בכלל, ובעקיפין אף פוגעים בהם.

אפשר להתווכח עם גישה זו (אני עצמי, עם כל הכבוד לרב גינזבורג, חולק עליו בנקודה זו וסובר שיש לגנות פעולות כאלה), אך לא ניתן לדעתי לגזול את מורכבותה: הטיה לכף לזכות רק לאחר מעשה אין דינה כתמיכה לכתחילאית בו. יש כאן הבנה שדברים אינם מתנהלים תמיד כפי שהיינו רוצים, ועם זאת שגם במציאות הבלתי-מושלמת טמונה אמת שיש לחשוף.

רקע ולימוד זכות

לגישה בסיסית זו מצטרפות כמה עובדות לגבי טבח מערת המכפלה עצמו. איש מתוקפי החוברת, ואפילו ערך הויקיפדיה על הטבח, לא יספרו לכם שהיה רקע מאד ספציפי למעשהו של גולדשטיין. אך הדברים מתועדים ומפורסמים, כולל בדו"ח ועדת שמגר שחקרה אותו: בתקופה שקדמה לפורים תשנ"ד (25.2.94) היו התראות ברורות לפיגוע ענק העומד לצאת מחברון (זאת מעבר למספר העצום של פגיעות ביהודים ברחבי יו"ש בתקופה זו, ברמה של אלפי תקריות בחודש, מזריקות אבנים ועד פיגועי ירי ובקבוקי תבערה). ארבעה ימים לפני פורים כונסו אנשי ציבור בחברון בידי מפקד אוגדת איו"ש דאז האלוף שאול מופז על מנת להכינם לפיגוע, וגולדשטיין, שהיה רופא, קיבל התראה להכין את מרפאתו לפצועים הצפויים ממנו. יומיים לפני פורים חולקו ברחבי העיר כרוזים בערבית הקוראים לתושבים הפלסטינים להתכונן לעוצר שיוכרז על העיר בעקבות הפיגוע (תוכן הכרוז התפרסם בידיעות אחרונות בבוקרו של אותו פורים). בנוסף לכל זאת, מתוך מערת המכפלה בקעו בימים אלו מספר פעמים – כולל ברמת שיא בזמן קריאת המגילה בלילה שלפני הטבח – צעקות רועמות של "אטבח אל יהוד". פחד מוות כפשוטו רבץ על היישוב היהודי בחברון (שבזכרון ההיסטורי שלו כבר רשום בדם טבח ענק בו), שהמתין בחיבוק ידיים לפיגוע שהוא ידע שמתקרב ושאיש אינו מנסה למנעו. לנסיבות אלו מצטרפת העובדה שחודשיים וחצי בלבד קודם לכן נרצחו בפיגוע ירי בטרמפיאדה חברו הטוב של גולדשטיין מרדכי לפיד ובנו שלום, ועוד מבני משפחתם נפצעו – פיגוע שלצד רבים אחרים לא זכה לשום פעולת תגמול של המדינה. ברור למדי שגולדשטיין – אדם שלפי כל העדויות היה איש חסד שהוערך מאד בקהיליית הרופאים ושטיפל במסירות גם בערבים – רצה לתקן את עוול אי-התגובה על רצח בני משפחת לפיד, ולמנוע את פיגוע הענק שתוכנן בחברון.

האם משהו מהדברים האלו מצדיק את נטילת החוק והרובה לידיים וירי בלתי-מובחן בהמון? אין שאלה שלא. אך הם מספקים רקע, הקשר ומניע שאיש אמת מוכרח לשקללם בפסק דינו. השמאל עמו נמניתי עשה 'קריירה' ממציאת נסיבות מקילות לטרור הפלסטיני, אז מדוע כאן זה נעצר? העובדה שכל ההתייחסויות לטבח גולדשטיין, כמו דף הויקיפדיה עליו, מעלימות עובדות אלו באופן שיטתי, מהווה עיוות מוטה ומטעה של הסיפור המלא – דבר שכל מי ששואף לחברה צודקת צריך להתקומם נגדו ולתקנו בלי קשר לדעותיו הפוליטיות.

בכל אופן, העובדות הללו היו חלק מנתוני הרקע שעמדו לנגד עיני הרב גינזבורג באותו זמן[7]. מיד לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב (הרב גינזבורג מעיד שאלמלא תשובה זו לא היה מוסר את השיעור[8]). בעקבות כך החליט הרב גינזבורג לעשות את מה שהוא תמיד עושה: לנתח את המעשה בכלים תורניים, תוך חיפוש אחר הנקודות הטובות בו. במלים פשוטות, נוכח הקטגוריה הגורפת והעוורת כמעט מכל הצדדים, הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין, מתוך הנחה שבודאי התכוון לטובה ושניתן למצוא נקודות טובות במעשהו. זה היה תוכן השיעור שסוכם בחוברת: נסיון להצביע על חמש נקודות חיוביות לפי התורה שניתן למצוא במעשהו, חמישה מניעים חיוביים שאולי הניעו אותו[9].

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון שההפך ממנה הוא שהתקיים. כך למשל כנגד הטענה שגולדשטיין עשה מעשה של קידוש ה' כתוב שבהחלט אפשר לומר שנעשה כאן חילול ה' גדול; כנגד הטענה שהיתה כאן הצלת נפשות בכך שנמנע פיגוע, כתוב שאפשר לטעון שהיתה כאן העמדת נפשות בסיכון, בשל פיגועי הנקמה שבודאי יבואו בעקבות הטבח; וכן הלאה.

יהיו שיזדעזעו ממלים אלו: ללמד זכות על ברוך גולדשטיין?! אך לדעתי ההתעקשות על לימוד זכות על כל אדם מעידה על אומץ ויושרה. בהנתן עובדות הרקע על המציאות בחברון שקדמה לטבח, בשילוב עם אופיו של גולדשטיין עצמו, שגוי לראות בו אחד מאותם מטורפים הצצים אחת לכמה שנים בארה"ב ויורים ללא הבחנה באיזה קולג', או לחילופין טרוריסט מרושע. היו כאן רקע והקשר המשנים את התמונה. גם מי שמגיע בסוף למסקנה שטבח גולדשטיין היה פסול לחלוטין מחויב להתייחס אליהם[10].

רומנטיקה ימנית, רומנטיקה שמאלנית

הרב יצחק גינזבורג עוסק בהוראה ובכתיבה למעלה מארבעים שנה, והוא מחברם (בסיוע צוות כותביו) של קרוב למאה ספרים, כאשר מספר רב עוד יותר של ספרים רובץ בכוננים קשיחים בשלבים שונים של פיתוח. הוא חדשן עצום ביהדות, והניח מספר אבני דרך יסודיות בהתפתחות הקבלה והחסידות, וכן בתחום החשוב של יצירת חיבורים בין הספרות התורנית לבין תחומי ידע של "חולין", כגון מדע, מתמטיקה ופסיכולוגיה. כל אדם בעל הבנה בעולם התורה והקבלה שנפגש עם תורתו מזהה כי הוא אחד ההוגים החשובים והמקוריים של דורנו בתחומים אלו, וכי תורתו תיזכר לימים כבעלת השפעה מכרעת על התפתחות תורת הסוד. כאמור לעיל, הגותו מאופיינת ברוחב הסתכלות נדיר, המפגיש ומאחד שלל נקודות מבט לגבי כל נושא ונושא.

בארבעים השנים שהוא מלמד, מסר הרב יצחק גינזבורג שיעור אחד ויחיד על ברוך גולדשטיין. בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה כמאית אחוז משיעוריו, כאשר יחס רק מעט גבוה יותר קיים בין החוברת הכתובה למכלול כתביו. נכון, אין זו ההזדמנות היחידה בה הוא עסק בנושאים ה'קשים' של מלחמה, נקמה או ההבדלה בין ישראל לעמים; אך גם אם אנו מצרפים לחוברת את כל הדברים שאמר על נושאים אלה, עדיין לא הגענו לאחוז.

אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים והמבקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא "A Rabbi Ginsburgh Reader" – אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו, או אפילו קראו, עשירית מהגותו הכללית[11]. במקום זאת, הם עקרו את החוברת מהפרדס רחב הידים בו היא נטועה, והחלו הופכים והופכים בכל מלה בה כאילו תלי תלים של השקפתו תלויים בה. אף שאיש מהם לא יגדיר עצמו כפוסטמודרניסט מובהק, הם אימצו במקרה זה בשתי ידים את שיטת הפוסטמודרניסטים לבודד "טקסט" נתון מכל הקשריו – דמות מחברו, שאר יצירתו ואף אמירותיו על אודות אותו טקסט עצמו – ולנתחו כעצמאי ומוכל בעצמו[12].

מעבר לנקודה זו, ישנה בעיה מובנית יותר בנסיון של חוקרים אקדמאיים לנתח הגות תורנית, ובפרט זו הקבלית והחסידית. עולם המחשבה הקבלי-חסידי והעולם האקדמי הם שני יקומים בעלי חוקיות, שפה, סגנון חשיבה ואוירה כה שונים, שהנסיון לגשת אל הראשון באמצעות כלי הניתוח של השני כמעט בטוח נידון לכשלון. חוקרי הקבלה והחסידות צועדים להיכלות ההגות היהודית הפנימית בחליפות מגן מסורבלות ובכלי ניתוח מגושמים, שפשוט אינם תואמים את אופיה של ההגות שהם מנסים להבין. בנסיונותם לנתח את ה"תיאולוגיה", ה"אתוס" וה"קוסמולוגיה" של רב פלוני הם מפספסים את עולם המושגים בו הוא באמת חי. ניתוחיהם מזכירים אדם המנסה לפרק קיפולי אוריגמי עם כפפות אגרוף.

דוגמא חוזרת ונשנית לכך במקרה שלפנינו היא ההשוואה בין הגותו של הרב גינזבורג לבין הרומנטיקה הגרמנית, והטענה כי האחרונה השפיעה על הראשונה, ולכן זו מהווה 'יבוא' של מטעניה הזרים ליהדות. נושא זה דורש מאמר מקיף בפני עצמו, שכן למעשה טענה זו היא גלגול של טענה כללית יותר, הרואה בחסידות בכלל תופעת-בת של הרומנטיקה. אך נסתפק בהסבר קצר מדוע מדובר בקפיצה נמהרת למסקנה פשטנית ושגויה.

אכן, ישנן נקודות דמיון בין הרומנטיקה הגרמנית לחלקים בתורת הרב גינזבורג, כמו גם בין הרומנטיקה בכלל לחסידות בכלל; אך במסגרת החסידות, ובפרט זו החב"דית וזו של הרב גינזבורג, מעוגנות נקודות אלו בהקשר כה שונה ואף הפוך מזה של הרומנטיקה, שהדבר מחייב להגדיר מחדש את היחס ביניהן. חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה (היא התהוותה בד בבד עם ההגות הרומנטית: הבעל-שם-טוב וז'אן-ז'אק רוסו היו בני אותו זמן) היא מבקשת, בלשונה, לעשות "תיקון" של הרומנטיקה: להוות גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע, הכופרת בחשיבות הבקורת השכלית, מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל[13]. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

הסיבה למסקנתם השגויה של החוקרים פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית התפלגו שני זרמים – זרם 'ימני' ולאומני שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ובסופו של דבר הנאציזם, וזרם 'שמאלני' ואינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארצות הברית הוביל להיווצרות אסכולת פרנקפורט והשמאל החדש. התרבות של השמאל היום – מהאקדמיה דרך הספרות ועד לתרבות הפופולרית – חושלה בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה משוערת של הפלג השני על מישהו ביהדות הדתית[14].

ראיה להלך הרוח הרומנטי של המגיבים נמצא במוטיב החוזר במפתיע אצל שלושתם, של שחזור קונקרטי ומלודרמטי של הטבח של גולדשטיין – אצל פישר ופרסיקו בתיאור המפורט של הלחיצה על ההדק, ואצל לרנר בהמחזת גולדשטיין היורה. אך במאמר עצמו, ובהגותו של הרב גינזבורג בכלל, אין זכר לתאוות אלימות אקסטטית כזו; להפך: הם מבקשים להתרחק מהאירוע האלים ולנתח היבטים בו באופן הרבה יותר מופשט ושכלי. שיטת ההמחשה הגרפית – שנועדה לעורר תגובה רגשית בקורא/צופה ולהטיח את עיניו מראיית המשתנים העושים את הנושא למורכב יותר – היא מאפיין מובהק של הרומנטיקה, ומעידה על קרבת הנוקט בה אליה הרבה יותר מאשר על מושאה.

ברור שמי שהרומנטיקה הגרמנית היא כח פעיל בתרבותו יראה את עקבותיה בכל מקום; אך עקבת הרומנטיקה אין בהכרח פירושה שהיא עצמה דרכה כאן. יתכן שצעדה כאן חיה אחרת לגמרי, שיש בה תכונה מתכונות הרומנטיקה, אך זו משולבת במכלול שונה לגמרי ואולי אף הפוך. זהו בדיוק המקרה עם תורת החסידות, עד וכולל הרב גינזבורג; אך בכך יכול להבחין רק מי שניגש לקראתם בפתיחות והקשבה, לא במטרה מוגדרת מראש לשפוט ולהרשיע.

נקמה במושג הנקמה

נתייחס כעת לנושא המרכזי שמבקרי החוברת עסקו בו: נושא הנקמה. שוב ושוב עסקו המבקרים בהתייחסות המאמר לנקמה כתגובה טבעית, שלכאורה מתירה את הרסן מעל תגובות הבטן האגרסיביות הקמאיות ביותר. ברם, האופן בו הציגו זאת הינו שוב שגוי ומטעה.

נושא הנקמה אכן נידון בחוברת: הוא אחד הנקודות החיוביות שהיא מציעה למצוא במעשהו של גולדשטיין (שהיווה כאמור בין השאר נקמה על יהודים שנרצחו). אך בניגוד חריף לאמירות בנוסח "על פי הרב גינזבורג הנקמה היא הרגע שבו השכל מסולק הצדה והאדם מאפשר לטבעיות הפראית שבו להתפרץ", הדיון המתנהל בה מורכב ומאוזן הרבה יותר, וממש 'יאכזב' מי שרוצה למצוא בה מניפסט הקורא למסע נקמה פראי.

נקדים ונציין שעבור האוזן המודרנית המלה "נקמה" שייכת למשפחת המלים שניתן לכנותן 'מחרישות אוזניים' – מלים המפוצצות את השיחה התרבותית ומשליכות אותה לאזורים פראיים ואפלים. זו מלה שכמעט אסור לומר, ומי שאומרה מצטייר אוטומטית כאדם אלים ומסוכן. אכן, אפשר לומר שהיא מעוררת באדם המודרני, ובפרט באיש השמאל, רתיחת דמים המקבילה במדויק לזו המתעוררת באנשים היוצאים למסעות נקמה, אך מכוונת לחיסול רעיון הנקמה במקום למימושו (או שמא: לנקמה במושג הנקמה).

אך כל מי שמיישב דעתו מעט ומוכן להכניסה בנושאים הקשים של מלחמה ומוסר מלחמה, שבהכרח חורגים מהשיח היומיומי ה'נעים', יודע שמושג הנקמה אינו פשוט כלל ועיקר. איש מאתנו אינו רוצה לחיות בחברה מאפיונרית בה כל עוול אמיתי או מדומה נענה ב'סגירת חשבונות' נקמנית (וגם התורה אוסרת זאת בתחומי עם ישראל באומרה "לא תִקֹם ו[אפילו]לא תִטֹר את בני עמך"[15]). אך בעוברנו ממישור הפרט למישור הכלל הדברים משתנים ואפילו מתהפכים. כאשר מדינה נפגעת ואינה מגיבה, היא עורכת שגיאה אסטרטגית ממדרגה ראשונה: היא משדרת, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, שדם אזרחיה הפקר, ומזמינה את הפגיעה הבאה. לכן כל מדינות העולם, כולל המפותחות ביותר, נוקמות כל הזמן, רק שהן לא קוראות למעשיהן נקמה אלא "פעולת תגמול". השם הסטרילי חדש, אך הנקמה עצמה אינה: היא חלק הכרחי וחיובי מהתנהלותן של חברות בעולמנו, והיא תשאר כזו עד שיתקיים חזון הנביא "לא ישא גוי אל גוי חרב".

למעשה, אף המלה "נקמה" עצמה, לאחר ששוטפים אותה מהאסוציאציה השלילית שלה ומשיבים אותה למקורותיה, מתגלה כניטרלית מכפי שאנו רגילים לחשוב. כך למשל על אמירת התלמוד כי המלה "נקמה" יכולה להתייחס הן ל"מדת פורענות" והן ל"מדה טובה"[16], כותב רש"י כי נקמה היא בעצם "תגמול" באשר הוא, ויכולה להתייחס הן לעונש והן לפרס[17]. מרבית הופעותיה של המלה נקמה הן בהקשר של פורענות ועונש, אך היא יכולה לשמש גם במובן השני.

אני מציין כל זאת כדי להדגים שכל מושג הופך למורכב ורב-פנים ברגע שניגשים ללמוד אותו, ולא סתם זורקים אותו לחלל האויר כדי ליצור אוירת סנסציה או להעמיד מאן דהו על דוכן הנאשמים. ובדיוק דיון מורכב כזה מתנהל בחוברת "ברוך הגבר", לא משנה כמה ינסו להפוך אותה ל"תנ"ך כת השטן" של הימין הקיצוני. בניגוד לדברי המבקרים כי המאמר מקדש את התגובה האלימה הספונטנית ברוח הרומנטיקה הגרמנית, הוא דוקא פותח את הדיון בציינו לשבח את תגובתו המאופקת של דוד לשמעי בן גרא, שנוכח קללותיו וזריקת האבנים שלו אמר לאנשיו הרוצים לנקום, "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'"[18]. מתגובה זו, לומד המאמר כי,

כאשר אדם "חוטף אגרוף", בדרך כלל מוטב שתגובתו הראשונית לא תהיה ספונטנית, אלא יבין שה' הכה אותו, וישיב אל לבו כי ה' רוצה ליסרו. סימן ראשון ליראת ה' הוא היכולת להפנות את הנפש מנטייתה הטבעית להאשים את כל העולם (ואפילו את בוראו) ולהצדיק בזה את עצמך, אל ההבנה כי אני אשם, ואין העונש ורפואתו תלויים אלא בי… לפי מצבי כעת ראוי לי העונש[19].

רק לאחר מכן ממשיך המאמר ולומד, שכפי שעל ערש דווי הורה דוד לשלמה בנו לנקום בשמעי[20], כך גם לאחר חשבון הנפש והזיכוך שהוא תובע מגיעה שעה בה ניתן וראוי לממש את הנקמה.

האם לפנינו גלגול של הרומנטיקה הגרמנית של "הסער והפרץ", המקדש ומעלה על נס את יצר הנקמנות הפראי? פראות היא לטעון כך. מה שיש כאן הוא בדיוק ההפך מזה – נסיון ל"תיקון" של הרומנטיקה הזו כנזכר לעיל: נטילת נקודת האמת שבה, הוצאתה מהקשרה המקורי והגס (שאכן מקדש את הספונטניות הראשונית), והצבתה מחדש בהקשר מאוזן יותר הכולל גם את המשתנה ההפוך – קרי, ישוב הדעת השכלתני (ובמקרה זה גם האמוני, המזכיר לאדם כי הזולת הפוגע בו הוא גם שליח הא-ל).

אדגיש שוב: האם הדברים הללו מוכיחים שנקמתו של ברוך גולדשטיין היתה מבוררת או מוצדקת? בהחלט לא, והם גם לא מתיימרים לעשות זאת. כפי שכתוב בדברי הסיום, בהחלט ניתן לטעון שנקמתו היתה פסולה, וכי "אדרבא, הריהי דחיקת קץ ודחיקת האדם את עצמו להתפרץ ולבלוט, ונראית כנסיון 'לכופף' כביכול את ה'… אל ה'אני', ה'כאן' וה'עכשיו'"[21]. כלומר המאמר בעצמו מודה בפה מלא שאפשר לראות את מעשהו של גולדשטיין כנקמה רומנטית שלילית; אך מכיוון שהוחלט בו ללמד עליו זכות הוא מטה את הכף לאפשרות השניה. אפשר כאמור להתווכח עם זה, אך לטעון שיש כאן קידוש של הנקמנות היצרית זה פשוט עיוות מכפיש של הכתוב[22].

קיצוני לשני הכיוונים

טענה נוספת השבה ועולה כלפי הרב גינזבורג היא היותו "גזען" העושה הבדלה חריפה בין יהודי וגוי ומייקר את דמו של היהודי מדם הגוי.

סוגיה זו רחבה ביותר, ודורשת לכל הפחות מאמר למדני ופילוסופי רציני ומקיף, אם לא ספר שלם, היורד לעומקה במקורות התורניים לדורותיהם ורבדיהם, פורש מבחינה פילוסופית את מושג הגזענות על תצורותיו, ועוד. כאן ברצוני רק לעמוד על נקודה אחת, על מנת להעמיד על דיוקה את עמדת הרב גינזבורג ביחס לנושא זה.

אכן, הרב גינזבורג יוצא דופן בנוף הרבנים האורתודוקסיים של ימינו ביחסו אל אומות העולם, אך לא באופנים בהם מציגים אותו. הוא נבדל בשני אופנים, הפוכים ומשלימים, ורק עמידה על שניהם כאחד מציגה אותו נאמנה.

ראשית כל עלינו להכיר בכך שישנם מקורות מבדילים ו'גזעניים' ביהדות ביחס ליהודים וללא-יהודים, ותמיד היו. זה לא עניין שולי ביהדות, והוא חדור בכל רבדיה של הספרות התורנית, מפשט המקרא הפשוט ביותר, דרך ההלכה ועד לטקסטים הקבליים האזוטריים ביותר. גם הפוסלים את כל המרכיב הזה ביהדות על הסף – תגובה שטחית ושגויה בעיני – לא יכולים להתעלם ממנו (במשפט אחד ומבלי להכנס לנושא כאן, אני חושב שרעיון עם הסגולה היהודי מהווה תיעול של הדחף הגזעני באדם לאפיק חיובי ומיטיב לאנושות כולה; אלא שכאשר ניגשים אליו ממקום בלתי-מבורר יכול להדרדר לאותם שפלים אפלים של הגזענות הלאומנית הרגילה).

מבקריו של הרב גינזבורג מציגים אותו כמין הוגה מקורי המייצר את ההבדלה הזו, ש"לפיו" היהודי נעלה מהגוי וכן הלאה. אך זו פשוט הצגה בלתי מלומדת של הדברים, שאינה מכירה את המקורות עליהם הוא מתבסס, או לחילופין (סביר יותר) אינה מעריכה את מחויבותה של האורתודוקסיה למקורות התורניים ואת האופן בו היא צומחת מתוכם, וחושבת שכל אחד רשאי להתנער מהם ולהמציא את היהדות כרצונו.

לאמיתו של דבר, האופן בו הרב גינזבורג שונה מרבנים אחרים הפועלים היום בשדה התקשורתי, הוא שבכל הנוגע למקורות המבדילים הללו אין הוא הולך באחת משתי הדרכים הקלות שרבים מהם בוחרים בהן: א) טיוח שלהם (דרכם של רבים מהרבנים המודרניים האוהבים להציג את היהדות כליברלית בתכלית וכעולה בקנה אחד עם דת "זכויות האדם" החילונית); ב) התנערות מהם (דרכם של הרפורמים והקונסרבטיבים לסוגיהם, הפוטרים מעליהם כמיושן כל מרכיב ביהדות שאינו מתיישב עם השקפת עולמם). הרב גינזבורג נאמן ביושר לדרך האורתודוקסית, שייחודה, ובעיני סוד עוצמתה, הוא שהיא מכירה בכל חלקי התורה כרכיבים מהשלם אליו היא מחויבת, מעיינת בהם ומבקשת לצמוח מהם. הרב גינזבורג לא המציא אף אחד מדעותיו או אמירותיו על היחס בין ישראל והעמים; הוא פשוט רואה בהם חלק בלתי נפרד מהתורה, שיש להציבו בהקשר של חלקיה האחרים (שגם אותם הוא לומד ומלמד באריכות).

עד כאן נקודת השוני הראשונה המאפיינת את הרב גינזבורג. הנקודה השניה – וזה צד שהתקשורת אינה מציגה כלל אך מוכר לכל תלמידיו – היא שהרב גינזבורג נבדל מרוב הרבנים האורתודוקסיים היום במידת ההשקעה שלו בחיבור בין ישראל לעמים. בעוד הגישה הרווחת בין רוב רבני תקופתנו ביחס לעמים היא של "חיה ותן לחיות" ללא הפריה הדדית משמעותית, חלק מהותי מפועלו של הרב גינזבורג מוקדש ל'יבוא' המדעים והחכמות של אומות העולם לתוך היהדות, ומהכיוון השני, 'יצוא' התורה לאומות העולם. נושא מרכזי בהגותו הוא חזון "איחוד התורה והמדע" בו הידע המדעי והחברתי של אומות העולם הופך להיות חלק אינטגרלי מהתורה[23], ונושא מרכזי אחר הוא לימוד תורה וקבלה לכל העמים (הוא אף חיבר ספר חלוצי בנוף האורתודוקסי המלמד קבלה לגויים[24], ומשיב לעתים קרובות על שאלות בנושאים רוחניים שמפנים אליו גויים[25]). הרב גינזבורג קיצוני בהפרדה בין יהודים ללא-יהודים, אך קיצוני באותה מידה בחיבורם. כלומר, הוא קיצוני לשני הכיוונים – מה שנוטל לחלוטין את העוקץ האלים משתי הקיצוניויות ומפגישן בקו האמצע[26].

האחר האמיתי

שיהיה ברור: כשאני גוזר את התמונה של גולדשטיין הטובח בבאי מערת המכפלה באותו יום, אני מזדעזע. הציור של אדם בודד הטובח בהמון ללא הבחנה, שלא בהקשר של שדה קרב בו שני הצדדים חמושים, מבהיל ומבחיל אותי. אך שכשאני מדביק את המגזרת חזרה לתמונה הרחבה ממנה נלקחה, הבטן שלי צריכה להתמודד עם כמה דקירות מציאות המכריחות אותי לשכלל את תגובתי. מעבר לכל האמור לעיל בדבר הרקע הקשה בחברון, ישנה העובדה הפשוטה שלדעתי, בפרספקטיבה רחבה, הפשע הגדול האמיתי שבוצע לפני עשרים שנה היה מסירת הנשק הסיטונאית לאש"ף במסגרת הסכמי אוסלו. החלטה זו הובילה במישרין למספר עצום של הרוגים יהודים בפיגועים, ובעקיפין למספר גדול עוד יותר של הרוגים ערבים בפעולות תגמול של צה"ל עליהן. קומץ המקרים היוצאים מן הכלל של יהודים שפגעו בערבים בשנים האחרונות מהווה לדעתי נסיון נואש להתקומם מול העוול הממוסד הזה, שהעמיד אוכלוסיה יהודית שלמה במצב של סכנת נפשות.

אותו הדבר תקף לגבי החוברת "ברוך הגבר". שמה של החוברת בלבד מעביר צמרמורת בשמאלני שבי (אפילו שאני יודע שהיא לקוחה מהפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" ולא מתכוונת ל"אחלה גבר" של הסלנג הישראלי), ודבר זה תקף לגבי משפטים נוספים בחוברת. אך היכרות עם הרב והאדם יצחק גינזבורג, ועם חלק גדול מהגותו, מציבה את החוברת בהקשר הנכון עבורי: כנקודה אחת בתוך מכלול ענק ורב-פנים, שבהקשרה הנכון אינה כצעקתה, ושבגלל שילוב של תקשורת מוטה, מחקר בלתי מאוזן – וכן, גם התנהלות נאיבית ו'גולֶמית' משהו של עושיה – קיבלה ייצוג מעוות. זו לא החוברת החביבה עלי מבין כתביו של הרב גינזבורג, ממש לא, אך כמכלול פועלו היא מהווה חלק מהתייחסותו הישרה והמעמיקה לשלל סוגיות התורה והחיים.

אפשר להתווכח עם דעותיו של הרב גינזבורג – אני בעצמי עושה זאת בדברים מסוימים כנ"ל. אך בשום אופן לא ניתן להציגו כאדם אלים ומסוכן המקדש את האלימות ומטיף לה. לא מאמינים? אתם מוזמנים להכיר וללמוד. אין לכם פנאי, חשק או יכולת? אני מקווה שכתבתי די כדי שתשימו בסוגריים שמנים את מאמרי מבקריו.

אסיים באמירה כי באופן כללי ומנסיוני האישי, אני חושב שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים אותם הוא מכיר אך בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, שלסכנה הנשקפת לחייהם ולכאבם הוא יחסית אדיש, ושלגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את עולמם, ובכללו את הרב יצחק גינזבורג ותורתו, על סמך מאמרי מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

[גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה במוסף "הארץ" (15.3.2014)]

—

[1] גל עיני, תשנ"ד. אין לבלבל בין חוברת זו לבין ספר הזכרון באותו שם שחיברו אנשים אחרים (אם כי המאמר של הרב גינזבורג נכלל בו).

[2] בעקבות פרסום "ברוך הגבר" איבד הרב גינזבורג את התורם הגדול ביותר לעמותתו.

[3] תמצית האירוע ותוכן החוברת מסוכמים בלשונו של הרב בספר טיפול שורש, עמ' לז-מ. טוב היו עושים המבקרים אילו היו משווים בין לשון החוברת ללשון הרב בראיון המובא בספר זה.

[4] כך למשל, בהקלטה משיעור משנת תש"ן, ארבע שנים לפני טבח מערת המכפלה, ניתן לשמוע את הרב גינזבורג מתווכח בעקשנות עם תלמידיו בנוגע לפעולות המחתרת היהודית, מסביר להם שוב ושוב שפעולות מסוג זה בסופו של דבר רק מזיקות, שכן הן מפלגות את העם. "נדמה לך שאתה פועל נגד הערבים בזמן שבעצם אתה רק גורם עימות עם היהודים", מסביר הרב. המאמצים צריכים להיות מוקדשים לשיטתו להפצת החסידות: "מה החסידות רוצה לעשות מאז ומתמיד? … 'יפוצו מעינותיך חוצה', השייכת גם לגבי אומות העולם. מה רוצים בסופו של דבר מהערבי כאן – להרוג אותו או שיהיה גר תושב?" (שיעור ה כסלו תש"ן).

גם בראיון שנתן לעתון מספר שנים לאחר הטבח הסביר הרב גינזבורג למראיינת את עמדתו: "תלמיד של הרב כהנא ניזון ומקבל קפסולות במשך שנים רבות מרבו, וזה מכיל אנרגיה מסוימת. לעומת זאת, אם את תאכלי את הקפסולות שלנו או של הרבי מליובאוויטש במשך זמן מספיק אז לא יצא מהן שום דבר מעין זה" (טיפול שורש, עמ' סב). בהמשך מדגיש הרב כי אינו קורא לפעולות נקמה פרטיות בהן כל אחד לוקח את החוק לידיו, אלא רק לפעולות תגמול של החברה ככלל, כאלו שכל מדינה עושה תמיד: "אני קורא לנקמה, אבל לנקמה של הצבא, של העם. מהי נקמה? פעולת תגמול מרתיעה"(שם, עמ' סו).

[5] למשל: שיעור יט כסלו תש"ע, סימן ד.

[6] כחמש שנים לפני מקרה גולדשטיין ירה תלמיד ישיבת "עוד יוסף חי" רפי סלומון בערבים בצומת גהה ופצע כמה מהם. הרב גינזבורג עמד אז על סף נסיעה לחו"ל, והרבי הורה לו לבטל נסיעתו שמא ישתמע ממנה הפניית עורף כלשהי לסלומון, וציין שהוא יכול לתמוך בו בשמו.

[7] בנוסף לעובדות אלו הסתובבה שמועה בקרב יהודי חברון בתקופה שלאחר הטבח, לפיה גולדשטיין קיבל מידע כי הפיגוע המתוכנן עומד לצאת ממערת המכפלה, ואם כן ראה עצמו כמקיים את "הקם להורגך השכם להורגו" וכמונע את הפיגוע באופן ישיר. לכך הצטרפו דיווחים ושמועות בדבר נשק שנמצא במערה לאחר הטבח. איני יודע על מה התבססו טענות אלו וסיכוי סביר שהן בלתי נכונות; אך בתקופה שלאחר הטבח רבים מאד האמינו בהן, והן היוו חלק מהנתונים שהיו לנגד עיני הרב במוסרו את השיעור.

(במאמר מוסגר, כדאי לדעת שזוהי גם הגרסה בה אוחזים עד היום תומכי גולדשטיין המציינים מדי שנה את יום הטבח, לזעזוע חלקים גדולים מהציבור הרחב. דבר זה משמעותי, כי גם אם גרסה זו שקרית לגמרי, היא מלמדת שעבור תומכי גולדשטיין הטבח היה קודם כל פעולת מנע ולא רק או בעיקר נקם, ואם כן אהדתם כלפיו נשענת פחות על השמחה במות ערבים ויותר על ההנחה שהציל נפשות מבין היהודים.)

[8] יש להסביר את נסיבות שאילת השאלה: מאז כ"ז אדר תשנ"ב היה שרוי הרבי מליובאוויטש בשיתוק חלקי שנטל ממנו את יכולת הדיבור. עם זאת, במשך כל תקופה זו הוא המשיך להשיב על שאלות בהנהון לחיוב או לשלילה, והשיב לגמרי לענין, שעל כן המשיכו חסידיו לשלוח לו שאלות כבעבר. ככל הנראה, שאלתו של הרב גינזבורג לגבי גולדשטיין היתה האחרונה שהרבי נשאל, או אחת האחרונות, בטרם נכנס לתרדמת ממנה לא התעורר. המחשבה שהרב גינזבורג הסתמך אך ורק על הנהונו של הרבי עשויה בהחלט להטריד, אך עובדה זו הצטרפה באופן עקבי למקרה סלומון הנזכר לעיל (הערה 6), בו הורה הרבי לרב גינזבורג לעמוד לצדו של יהודי שעשה פעולה דומה.

[9] חמש הנקודות הן: א. המלחמה על אחיזה בארץ ישראל; ב. ביעור הרע; ג. נקמה; ד. הצלת נפשות; ה. קידוש ה' (בנכונות למסור את הנפש).

[10]דבר חשוב נוסף להבין לגבי החוברת הוא, שתכליתה העיקרית לא היתה לעסוק בגולדשטיין עצמו. כאדם מאמין, גישתו של הרב גינזבורג לכל אירוע אקטואלי המתרחש בעולם (או בחיים הפרטיים), היא לראותו כנועד לעורר אותנו ללמוד משהו חדש בתורה. לשם כך הוא התרחש, וזו התועלת האמיתית וארוכת-הטווח שבו. כל שיעור שהוא מעביר על אירוע אקטואלי משתמש באירוע כתירוץ לדון בסוגיה שיש לה חשיבות משל עצמה, ולומר עליה משהו חדש בעל ערך לדורות. לכן כאשר מגיעים לשלב של עיבוד השיעור והכנסתו לאחד הספרים, כל האלמנטים הקשורים באירוע הספציפי שהניב אותו מושמטים, ועל תלו נותר רק עצם הרעיון, השייך למקומות וזמנים נוספים.

כך גם עם השיעור שהודפס בחוברת "ברוך הגבר". השיעור ביקש להשתמש במה שקרה כדי לדון בסוגיה עצמאית בתורה: הצגתן של חמש מצוות הקשורות זו בזו ומבליטות את מידת הגבורה. בחוברת הנושא נידון בצורה השלובה לגמרי עם התייחסות לברוך גולדשטיין, אך החוברת היא בעצם רק טיוטה של הגלגול המאוחר והעיקרי של המאמר, הזהה לו כמעט מלה במלה למעט הפסקאות העוסקות בגולדשטיין. הללו לא הוסרו כדי לטשטשו, אלא פשוט מפני שמהתחלה עיקר המאמר כלל לא עסק בו. לראיה, בעוד החוברת המקורית אינה מודפסת או מופצת עוד, הגלגול השני והעיקרי של המאמר מודפס באחד הספרים וזמין לכל דורש (מלכות ישראל ג, "מצות מסירות הנפש", עמ' נז-קיג). כמו כל מאמריו של הרב גינזבורג, הוא מהווה חיבור תורני יסודי וחשוב המחדד נקודות בסוגיה בתורה.

[11] הפליא לעשות שלמה פישר, שבמאמר העוסק באריכות ב"ברוך הגבר" ("טבע, אותנטיות ואלימות בהגות הציונית הדתית הרדיקלית", בתוך דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל, מכון ואן ליר, 2007), ביסס את רוב נתוחו של "התאולוגיה של הרב גינזבורג" על ספר שהרב כלל לא כתב, אלא נכתב בידי ישראל אריאל בשמו והרב אינו חתום עליו. למרות זאת, מציג פישר את ציטוטים אלו כאילו היו דברי הרב. מהמאמר נראה שמחוץ ל"ברוך הגבר" לא קרא פישר אלא את עמודיו הראשונים של ספר אחד נוסף של הרב גינזבורג ותו לא.

[12]דבר זה מגיע לשיא במחזהו של מוטי לרנר, "דוחקי הקץ". מעבר לכך שמורכבות, התלבטות ורפלקסיביות מופגנות במחזהו רק על-ידי הדמויות השמאלניות, בעוד הימנים כולם פולטים משפטים פלקטיים וסיסמאתיים, המחזה נוטל משפטים גזורים של הרב גינזבורג ורבנים אחרים ומקרין אותם בענק מאחורי השחקנים במהלך ההצגה. ההצגה שיעשעה אותי בענין זה, כי ימים מספר לפני שראיתי אותה חיפשתי בראשי דרך לאפיין מהי "דמגוגיה", ותיארתי אותה כגזירת כל הנקודות המחזקות את עמדתך והקרנתם במסך ענק, תוך התעלמות מכל שאר הנקודות – והנה באה ההצגה והמחיזה את הגדרתי במדויק!

[13] ראו נסיוני שלי לעשות זאת: "והייתם כא-להים": רוסו והחסידות על האדם ועל הא-ל.

[14] באירוניה נהדרת, בגליון מוסף "הארץ" בו הופיע מאמרו של פרסיקו הוקדש מאמר השער ליוזמת "שלום" חולמנית שמקיים מרכז אסלן (Esalen) בקליפורניה – מהמרכזים הבולטים ביותר להפצת ההגות הרומנטית-האינדיוידואליסטית שייבאו האינטלקטואלים הגרמנים לארה"ב.

[15] ויקרא יט, יח.

[16] בבלי סנהדרין צב, א. בדיון על הפסוק "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע" שואלת הגמרא, "שתי הופעיות הללו [של המלה 'נקמות' בפסוק] למה?" ומשיבה, "אחת למדת טובה ואחת למדת פורענות".

[17] שם, רש"י. על לשון הגמרא "אחת למדת טובה" מסביר רש"י:"של ישראל, שסילק שכינתו מאומות העולם ובא על ישראל. וקרי ליה [=וקורא לכך הפסוק] "נקמות" משום דתגמול טוב הוא שזכו לשכינה על שאמרו נעשה ונשמע, ונקמה היינו תגמול" (הדגשות שלי).

[18] שמואל ב טז, יא.

[19] עמ' יט (הדגשות שלי).

[20] מלכים א ב, ח-ט.

[21] עמ' מה.

[22] עיוות דומה קיים בציטוט כותרת המשנה של החוברת המתייחסת לברוך גולדשטיין כ"קדוש". בעולם האסוציאציות המערבי כינוי אדם "קדוש" פירושו שהוא saint או a holy man. אך אין זה השימוש שנעשה כאן במלה. במסורת היהודית כל יהודי שמת על קידוש ה', ובכלל זה יהודי שמת כחלק ממלחמות ישראל, מכונה מיידית "קדוש". לכן בלי קשר למעשהו של גולדשטיין, העובדה שמת במסגרת המלחמה על ארץ ישראל מזכה אותו לפי ההלכה בתואר "קדוש", ורק לכך כיוונה כותרת החוברת.

[23] ראו למשל סמינר ה-ו מנחם-אב תשס"ו, ומקומות רבים אחרים.

[24] ראו: (Rabbi Yitzchak Ginsburgh, Kabbalah and Meditation for the Nations (Gal Einai, 2007.

[25] ראו: (Rabbi Yitzchak Ginsburgh, A Sense of the Supernatural (Gal Einai, 2008.

[26]במאמרו "גוי קדוש", עוסק הרב גינזבורג ביחס הנכון לעולם הלא-יהודי. הוא משתמש בשלישיית המושגים של הבעל שם טוב "הכנעה-הבדלה-המתקה" כמודל לתיקון היחס לאומות העולם: ראשית כל צריכה להיות הכרה כנועה וצנועה בכך שכל הבריות שוות לגמרי מול הא-ל (הכנעה); שנית צריכה להיות אמונה בכך שעם ישראל נבחר לקבל התגלות א-לוהית ייחודית בדמות התורה (הבדלה); ולבסוף צריכה להיות הפריה הדדית בין ישראל והאומות, בה ישראל מלמדים את הגוים תורה ולומדים מהם את דברי החכמה שלהם, בבחינת "חכמה בגוים תאמן" (המתקה). כפי שניתן לראות, רק השלב האמצעי הוא 'לאומי' באופיו בעוד שני השלבים האחרים מצביעים על הממד ההפוך והמשלים: שויון וכבוד הדדי. המאמר כולו נועד להראות שאם מבודדים את השלב האמצעי הוא הופך ללאומני ומסוכן, ולכן חייבים 'לעטוף' אותו בשני השלבים האחרים: שויון אוניברסלי כנקודת ראשית, וגאולה אוניברסלית כנקודת אחרית.