עשרת המשפטים המהפכניים ביותר בספר הזוהר

ל"ג בעומר! היום השלושים-ושלושה לעומר – בו פסקה המגיפה שהפילה את תלמידי רבי עקיבא, ובהמשך הפך ליום ההסתלקות של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי (שבעצמו היה אחד מתלמידי רבי עקיבא ששרדו את המגיפה) – נקרא גם חג מתן תורה של פנימיות התורה.

מדי שנה רבבות פוקדים את הציון של רבי שמעון מתוך רגש הודיה על המתנה הגדולה שהעניק לנו, הלא הוא ספר הזוהר, ספר היסוד של הקבלה. נאמר לרשב"י שבזכות זה החיבור, ספר הזוהר, נצא כולנו מן הגלות ברחמים. הגלות היא כל המקומות החיצוניים והלא-טובים שאנו גולים אליהם. אנחנו בטוח נצא מכולם, השאלה היא רק איך: האם בדין, מתוך תחושת כורח, אילוץ או גזירה; או ברחמים – באהבה, ברוך, בחיבור, מתוך תנועה פנימית וחיה של הנשמה? ספר הזוהר מאפשר לנו לקחת את הדין ולהפוך אותו לרחמים רבים – על עצמנו, על זולתנו, ועל שכינת ה' שגלתה עמנו.  

בשביל להפוך דין לרחמים צריך ראש מהפכני, ראש שיודע להפוך כל דבר על ראשו. זהו בדיוק הראש, והלב, שנותן לנו ספר הזוהר. הספר הוא כל כולו חתירה מהפכנית תחת מה שחשבנו שידענו, ואפילו תחת התפיסות היהודיות הקונבנציונליות.

לכבוד ל"ג בעומר אני רוצה למנות כאן את עשרת המשפטים המהפכניים ביותר של ספר הזוהר – המשפטים שהייתה להם ההשפעה הכי גדולה על תורת הסוד והיהדות בכלל, ושביחד מעניקים טעימה, על קצה המזלג, של האור הגדול של רבי שמעון והקבלה.

זו לא רשימה דפיניטיבית או חקוקה באבן, אלא יותר נסיון אישי שלי לקבץ ולסדר את מה שנראים לי כמשפטים בעלי המטען המהפכני ביותר בספר הזוהר. כמו כן, חשוב לציין איני מביא אותם כאן בהכרח בלשון המדויקת של הזוהר, אלא כפי שנוהגים לצטט אותם בספרי החסידות, שכן אלו הם הנוסחים השגורים והמוכרים.

מוכנים? נצא לדרך!

מקום 10: באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (ח"א רמד/א)

בהתעוררות מלמטה התעוררות מלמעלה

כולם רוצים שתגיע אליהם התעוררות רוחנית מלמעלה – השראה, הכוונה, תשובות לשאלות הבוערות של החיים. בא הזוהר ואומר: רוצה התעוררות מלמעלה? קודם כל תתעורר אתה מלמטה! אם תתעורר ותעורר את ה' – בין אם בתפילה או במעשה, גם הוא יתעורר אל מולך וישפיע עליך כל טוב.

מקום 9: אימתי אקרי בר נש שלים כגוונא דלעילא? בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא (ח"ג ז/א)

מתי נקרא האדם שלם כדוגמת מעלה? בשעה שהוא מתייחד עם בת זוגו באחדות, בחדוה, ברצון

חשבתם שהיהדות מזעיפה פנים לממד האינטימי של החיים? חשבו שנית: כשבעל ואשה מתייחדים בקדושה ובטהרה, באהבה וברצון, זה הדבר הקדוש והנעלה ביותר – הם משקפים כאן למטה את שמו הקדוש של ה', שם הויה: שתי האותיות הראשונות י-ה מגלמות את האיש והאשה (מלים שבעצם בנויות מהמלה אש בצירוף יוד והא), ושתי האותיות האחרונות ו-ה – את הבן והבת הנולדים מהם. שם הויה הוא בעצם ציור של משפחה ארכיטיפית של אב, אם, בן ובת, שכל קיומה מתהווה מתוך הזיווג הקדוש בין ההורים.

מקום 8: מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר (ח"א קכב/ב)

(מי שהוא גדול הוא בעצם קטן ומי שהוא קטן הוא בעצם גדול)

חשבתם שהגדולים גדולים והקטנים קטנים? כנראה עוד לא הבנתם שאנו חיים בעולם הפוך. מי שגדול, מלא גאווה וישות, המרגיש את עצמו חשוב וחזק, הוא בעצם קטן מאד. ומי שקטן – שמקטין וממעט את עצמו, שחדור ענווה ושפלות רוח – הוא בעצם הגדול האמיתי. שני הטיפוסים האלו קיימים בתוך כל אחד מאתנו: הגדול לכאורה שהוא בעצם קטן הוא הגוף והאגו, והקטן לכאורה שהוא בעצם גדול ועצום הוא הנשמה.

מקום 7: בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא (ח"ג עה/א)

(בכי נעוץ בלבי מצד אחד, ושמחה נעוצה בלבי מצד שני)

בכי ושמחה אינם הפכים וגם לא רק שני קטבים של ספקטרום עם דרגות אמצע ביניהם. הם לגמרי יכולים להתקיים בו-זמנית בלב: הלב יכול לחוות שמחה גדולה על גודל קרבתו לה' והחיבור שלו למעלה, ובאותו זמן ממש, מהצד השני, בכי וגעגועים על תחושת הריחוק הגדול שלו מה'. משתי החוויות האלו נובעים שני הסוגים הבסיסיים של ניגונים חסידיים – ניגוני שמחה וניגוני געגועים (ומי שמקשיב טוב יכול לראות שבכל ניגוני השמחה יש ממד של געגוע, ובכל ניגוני הגעגוע ממד של שמחה).

מקום 6: כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא (ח"ב קפד/א)

(כאשר מתגברים על הרע למטה מתעלה כבוד ה' למעלה)

המשפט הזה הוא חלק מפירוש מהפכני לפסוק מספר קהלת "כיתרון האור מן החושך". אומר הזוהר, שהאור הגדול ביותר הוא זה היוצא מן החושך, מתוך ההתמודדות עם החושך. בשלב ראשון יש להכניע את החושך, את הרע, שזה נקרא אתכפיא. ובשלב השני צריך להפוך את החושך לאור – להוציא את האור הגנוז בתוך החושך, שהוא-הוא הסיבה האמיתית שהתעמתנו עם החושך הזה מלכתחילה. כל זה גורם לעלייה בעולמות העליונים, השמחים על הניצוץ הקדוש שנפדה והועלה לשורשו.

מקום 5: אנן בחביבותא תליא מלתא (ח"ג קכח/א)

(אצלנו הכל תלוי באהבה)

בדורות הקודמים, מסביר רשב"י, קו העבודה העיקרי היה יראה: ה' כפה עלינו הר כגיגית והעמיד אותנו בנסיונות, "בעבור תהיה יראתו על פניכם". אך ככל שהדורות מתקדמים מרכז הכובד של עבודת השם עובר מקו היראה לקו האהבה (שבעצם מכיל בתוכו גם את היראה, שהרי כשאוהבים, אוהבים גם את היראים ואת היראה שלהם). משפט זה הוא היסוד של תורת החסידות, שכשמה כן היא, שמה במרכז את החסד והאהבה ורוצה שהם יהיו נקודת המוצא לכל עבודת ה' והחיים היהודיים.

מקום 4: בעין השכל דבלבך את חזי כולא (ח"ב קטז/ב)

(בעין השכל שבלבך ראית הכל)

המשפט הזה הוא חלק מדו שיח שמנהל רבי שמעון עם נשמת משה רבינו, המכונה בזוהר רעיא מהימנא – הרועה הנאמן או רועה האמונה. משה מצטער על כך שהוא ביקש לראות את פני ה', הפנימיות של האלוקות, "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", אך ה' לא הסכים לו וענה, "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ", "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". אז רבי שמעון, דורות רבים מאוחר יותר, מרגיע את משה ואומר לו, אמנם בעיניך לא ראית אך "בעין השכל שבלבך" – העין הפנימית, העין של פנימיות הלב – ראית הכול. יש דרגות וסוגים של ראייה, וככל שאנו מתקרבים לנקודה הפנימית של הלב כך אנחנו רואים יותר.

מקום 3: משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא (ח"ג קנג/ב)

(המשיח בא בשביל להחזיר את הצדיקים בתשובה)

חשבתם שהמשיח צריך לבוא בשביל להחזיר את הרשעים בתשובה? מה פתאום, זה יהיה החלק הקל, שהוא יגמור איתו ביום הראשון של העבודה – כל הרשעים יראו אותו ומיד ישובו מדרכם הרעה. העבודה הקשה של המשיח תהיה להחזיר את הצדיקים בתשובה (או כמו שאוהבים לצחוק היום, להחזיר את הרבנים בתשובה…). למה צריך להחזיר את הצדיק בתשובה? כי האמת שכולם, גם הצדיקים, צריכים להיות כל הזמן בתנועה של תשובה – תנועה של שיבה אל האינסוף. מול האינסוף כולנו במרחק אינסופי, ולכן גם את האנשים הכי צדיקים צריך לעורר שיהיו גם בעלי תשובה.

מקום 2: תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל (ח"ג עג/א)

(שלושה מתקשרים זה בזה, הקב"ה, התורה וישראל)

על פניו ה' הוא דבר אחד, התורה שהוא נתן לנו היא משהו אחר, ועם ישראל – משהו שלישי. אומר הזוהר, לא: "כולא חד", בעומק כולם דבר אחד. התורה היא התגלמות ה' בתוך מלים וציוויים, ועם ישראל הוא הצינור שבא לגלות את האור האלוקי הזה בתוך העולם – כולל לכל אומות העולם, שיכולים להתחבר או להצטרף למהות הזו הנקראת "ישראל". לפי הפירוש הרגיל התורה היא מדרגה אמצעית בין ה' שנמצא למעלה לבין נשמות ישראל שנמצאות למטה; אך בחסידות מסבירים שהשלושה הם יותר כמו שלשה קודקודים של משולש – וזה אומר יש גם קשר בלתי אמצעי בין הנשמה לבין ה', שלא רק דרך התורה.

רגע לפני שאכריז על המקום הראשון, כדאי לציין מספר משפטים "ראויים לשבח", שלא נכללו ברשימה הזו:

• "מֹח שליט על הלב, לב שליט על הכבד" (ח"ג רכד/א): למחשבות שבשכל יש יכולת להשפיע על הרגשות שבלב ולהוביל אותם. בנוסף, לרגשות שבלב יש יכולת להשפיע על התאוות, הממוקמות כביכול ב'כבד', ולעדן אותן. בחסידות הוסיפו שיש גם מדרגה שנקראת פנימיות הלב, שהיא זו שצריכה להשפיע ולהוביל את המוח הרציונלי.
• "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" [תורה ללא יראה ואהבה אינה פורחת מעלה] (תקוני זוהר כה/ב). אפשר ללמוד תורה מהבוקר עד הלילה, אבל אי אפשר לעוף איתה למעלה בלי הכנפיים של עבודת ה' – אהבת ה' מצד אחד, יראת ה' מהצד השני.
• "לית אתר פנוי מיניה" [אין מקום שהוא לא נמצא בו], ו"לית מחשבה תפיסא בך כלל" [שום מחשבה לא משיגה אותך] (תקוני זוהר צא/ב, יז/א). שני משפטים אלו הם תזכורת חשובה שמצד אחד ה' נמצא בכל מקום ובכל דבר, אך מצד שני שום מחשבה אנושית לא מסוגלת לתפוס ולהבין אותו – הוא נמצא בכל מקום אך במובן עמוק גם בשום מקום, בבחינת אין.

וכעת, הגענו למקום הראשון. הזוכה בפרס המשפט המהפכני והחשוב ביותר בזוהר הוא…

מקום 1: בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא… נשמתי ביה אחידא, ביה להיטא, ביה אתדבקת (ח"ג רפח/א, רצב/א)

(בקשר אחד נקשרתי – בקדוש ברוך הוא… נשמתי בו אחוזה, בו להוטה, בו דבוקה)

המשפט הזה הוא בעצם שני משפטים סמוכים, שנוהגים לצטט ביחד. באחד מרגעי השיא של ספר הזוהר מספר רשב"י שבכל הקשרים בהם נקשר בכל ימיו בעולם הזה, הוא נקשר בעצם רק בדבר אחד – בה'. "אני לדודי ועלי תשוקתו". בה' הייתה נשמתו אחוזה, להוטה ודבוקה, וסביב הקשר הזה הכול חג, וממנו הכול יצא. כך גם אנחנו בחיינו צריכים להרגיש איך כל הקשרים וההקשרים של חיינו כולם בעצם פנים וגילויים של ה' יתברך, שבסופו של דבר בו ורק בו אנחנו צריכים להיות דבוקים וחבוקים.

שיהיה לכולנו ל"ג בעומר הכי שמח בעולם!