על "אורייתא", שיר אהבה לתורה מאת אביתר בנאי

אביתר בנאי הוא בעיני אחד היוצרים הישראלים המיוחדים והמרגשים ביותר הפועלים היום. הוא גם חוזר בתשובה, ותהליך התשובה שלו משתקף באלבומיו (מומלץ להציץ בראיון נדיר ומיוחד שעשתה עמו סיון רהב-מאיר, אף היא בעלת תשובה). אביתר ואני בערך באותו גיל, ועוברים את תהליך החזרה בתשובה שלנו פחות או יותר במקביל, כך שאני חש קרבה מיוחדת אל שיריו, המשקפים במידה מסוימת גם את מסע התשובה שלי.

אביתר בנאי

שיריו הראשונים, התל-אביביים נקרא להם, היו חלק מפסקול הרקע של הווי הסטודנטים כאשר למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה. כאשר גיליתי לראשונה את היהדות וגיששתי לעברה הייתי מאזין לאלבום השני, שבו ניכרו גם ניצני תשובה הראשונים של בנאי (על עטיפתו מופיעים א.ד. גורדון והרב קוק כמין צמד הפכים משלימים). כשהתחלתי לשמור מצוות ואני ושותפי לדירה היינו חולמים ביחד על היום בו כל אחד מאיתנו יכיר את אשתו המיוחלת, המנון הדירה שלנו היה "יש לי סיכוי להנצל" (אחר כך שרנו את זה ביחד בחתונה שלי…). וכיום אני מקשיב לשירים החדשים שלו – מהאלבום האחרון, "לילה כיום יאיר" – שנכתבו כבר בתוך עצם מסע התשובה וחיי האמונה, כאשר גם אני שותף לאותם חיים ולאותו מסע.

אני רוצה להתייחס כאן לשיר אחד מהאלבום האחרון, המהווה בעיני, בלי הגזמה, את פסגת היצירה של אביתר בנאי עד כה, וניצב לדעתי במדרגה אחרת לגמרי מכל השאר השירים, הן מצד עומק החוויה שהוא מצליח לבטא והן מצד החידוש שבו (לטעמי, כמובן, כמובן). השיר הוא "אורייתא" והוא שיר אהבה לתורה, פשוט כך. הנה השיר ואחריו מילותיו, עם תרגום לעברית של המלים בארמית.

מלות השיר:

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
מה אימא לגבך [מה אומר בשבילך]
איילת אהבים ויעלת חן
עילא ותתאה [העליונים והתחתונים]
רחמין דילך [אוהביך/אהבותיך]

כמה ימין ונחלין [כמה ימים ונחלים]
ומקורין ומבועין [ומקורות ומעיינות]
מתפשטין מינך לכל סיטרא [מתפשטים ממך לכל צד]
מינך כולא, מינך כולא [ממך הכל, ממך הכל]

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
עלך כתיב [עליך כתוב]
יקרה היא מפנינים
כמה גניזין טמירין אית בך [כמה סודות גנוזים נסתרים יש בך]
כמה פליאן נפקין מינך [כמה פלאים יוצאים ממך]

עד שנפגשנו..

שיר אהבה לתורה

כפי שניתן לשמוע ולראות, השיר מורכב משני סוגים שונים לגמרי של טקסטים שנשזרו זה בזה. הסוג הראשון הוא מבואות מהמקורות והסוג השני הוא מילותיו האישיות של אביתר בנאי. הקטעים המצוטטים לקוחים מספר הזוהר[1], והם דברי אהבה שאומר רבי שמעון בר יוחאי על התורה (תוך שהוא גועה בבכי: "בכה רבי שמעון וגעה, פתח ואמר: אורייתא אורייתא…"). הקטעים המקוריים מהווים מעין גרסא עכשווית ואישית של אביתר לדברי האהבה של רבי שמעון – שיר האהבה האישי שלו לתורה.

לפני הכל נשאל: מנין מגיע הרצון לכתוב שיר אהבה לתורה? רובם המוחלט של השירים הפופולריים הנוצרים היום בתרבות העולמית ומושמעים ברדיו ובטלויזיה הם שירי אהבה, אך כולם ללא יוצא מן הכלל מכוונים לאהוב אנושי בשר-ודם. כתיבתו של שיר אהבה לחכמה רוחנית כה חורגת מנוף הזמר העולמי היום, שהיא בהכרח מטלטלת את המאזין ומטילה אותו למרחב נפשי חדש לגמרי (בפרט שהשיר נושא דמיון מסוים לשירי האהבה המוכרים: "עד שנפגשנו אני ואת… היום אני אתך…"). במקום למקד את מבטו על פנים אנושיות כפי שהוא רגיל, מפנה אותו השיר מעלה ופנימה אל עולם רוחני הקיים בתוך ספרים, ספרי התורה. חוויה זו מבלבלת כפליים עבור מי שהתורה אינה מזוהה עבורו עם דבר שאוהבים כלל, אלא עם מקצוע שנוא למדי מבית הספר, או לחילופין משהו מיושן וסתום ששייך ל"דתיים" – וכאלו הם רוב רובם של מאזיניו ומעריציו של אביתר בנאי.

בהקשר זה ניצבת המלה הארמית והפחות מוכרת לתורה, "אורייתא", כמין מסכת-מגן שבו-זמנית חוצצת ומקרבת: מצד אחד היא מסווה את המלה הטעונה לשלילה 'תורה' (רבים שומעים את השיר מספר פעמים וכלל אינם יודעים שהוא מדבר על התורה; אוהדת אחת אפילו כינתה את בתה בשם זה מבלי שידעה את משמעותו!), ומצד שני מעניקה לה לבוש חדש ומפתיע המפתה לבדוק מחדש את הדימוי שלנו לגבי התורה. הדבר מזכיר את המסווה ששם משה על פניו ברדתו מהר סיני בעת מתן הלוחות השניים, כדי להסתיר את האור שקרן מפניו פן זה יסנוור ויחשיך את עיני בני ישראל[2]. אף בנאי, המבקש בשירו זה להעניק את התורה מחדש לציבור שהתרחק ממנה, צריך לשים עליה מסווה בכדי שהאור שבה לא יתפרש כחושך (המלה "אורייתא", הגם שהיא בארמית, כוללת בתוכה את המלה העברית אור – היא כמו ממקדת ומבליטה את האור שבתורה, הגנוז בשמה המקורי).

האמת היא שיהודים תמיד כתבו שירי אהבה לתורה, כפי שרואים במלות הזוהר המובאות בשיר. מקור הדבר כבר בתנ"ך עצמו: מזמור קי"ט המופלא בתהלים (הארוך ביותר מכל מזמורי התהלים, הבנוי מ-22 קבצי פסוקים, כל אחד מהם בן 8 פסוקים הפותחים באותה אות לפי סדר האלפבי"ת) הינו שיר הלל גדול אחד לתורה. אחריו ישנו ספר משלי שחלקים גדולים ממנו משווים את התורה לאשה, וממנו לקוח הביטוי המוזכר בשיר "אילת אהבים ויעלת חן"[3] (המשך הפסוק הוא, "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"…). הדימוי המרכזי והעז מכולם של התורה כמושא אהבה נמצא אף הוא בספר הזוהר[4], במשל המשווה את התורה לאהובה היפה המסתתרת במגדל, מתגלה ומתכסה לסירוגין וכך מתמסרת בהדרגה ללומדה-אוהבה המחזר אחריה.

אנשים מנסים לנתח את "הפסיכולוגיה של הדת" ואת "התופעה הסוציולוגית" של החוזרים בתשובה, אך צריך להבין שלא ניתן להבין דבר לגבי עולמם הנפשי של עובדי ה' היהודים מבלי להעריך את מרכזיותה של חווית ההתאהבות בתורה במסגרתו. התגלית שבתוך דפי התורה (והכוונה לכל האורך כאן איננה כמובן רק לחמשת חומשי התורה, אלא לכללות הספרות הפרשנית המקובלת שצמחה מתוכם) מתחבא עולם עשיר, דק, עמוק, מרובד ורב-פנים כל-כך, שהוא בה בעת גם ים עמוק שניתן לצלול ולהאבד בתוכו, וגם מקור השראה לדיוק, תיקון וקידוש כל פרט בחיים הארציים, היא לא פחות ממהממת עבור מי שנתקל בה לראשונה, או לראשונה קולט אותה. זוהי חווית התאהבות לכל דבר, שבראשיתה מסובבת את הראש וממלאת את הבטן פרפרים, ובהמשכה מובילה למערכת יחסים שלמה, רבת תהפוכות וגדילות, המתאחה עם רקמת חייו של הלומד ופורה ורבה בנפשו.

כשהאזנתי לשיר נזכרתי שגם אני כתבתי בתחילת התשובה שלי סוג של שיר אהבה לתורה, בפרוזה, וששולב כקטע במאמר שעבדתי עליו אז. זהו מסוג הדברים שאפשר לכתוב רק בתחילת ההיכרות עם היהדות, בהשראת המפגש הראשוני עם התורה, ולכן אני פשוט מצטט ממנו כאן, כדוגמא נוספת לסוג החוויה המתעוררת בעת ראשית המפגש עם התורה:

לאורך מסעו בן אלפי השנים, כיוונה את היהודי אמונה צלולה ועמוקה אחת. תחת שלטון זר, חרף גזירות שמד ורדיפות, דרך נדודים וגלויות, הוא נשא עמו, כתוב בדפי ספריו, חקוק בלבו וחתום בבשרו, את הסוד שהיה והינו, לעת עתה, רק שלו: שאי שם במעבה הענן והערפל של העבר נכרתה ברית קדומה בינו לבין בורא העולם. חוזה כתוב, כפשוטו, נמסר בידו, והוא מלווה אותו מאז לכל מקום שרגליו נושאות אותו. משונה הוא החוזה. חידתי. לעולם הוא בלתי-מתמסר לאנליזה חדה ונקיה, לעולם מטריד באי-הסימטריה המובנה לתוכו. במקומות הוא מפורש ובמקומות סתום, במקומות הוא נדמה כטקסט מיתי ובמקומות משפטי, במקומות הוא צבעוני ומתלקח כאש זיקוק ובמקומות שומם וצחיח – לכאורה לפחות – כחול המדבר הממלא את דפיו. אך אי-הנחת שהוא מעורר בדורשים בו התגלה במשך הדורות כמקור בלתי נדלה לפרשנות, פיתוח ויצירה. ספריות שלמות זינקו מדפיו. מתווה חיים שלם שורטט מתוכו ועטף את העוסקים בו. לוח שנה חובק כל, המזווג את השמש והלבנה ומפיח חיים בעונות ובזמנים, חושב מתוכו. פרדס עבות ורחב היקף צמח ופרח ממנו, ובשביליו פסעו ופוסעים עדיין מיליוני מטיילים, מתוך העם ומחוצה לו – ואין סיבה שלא ימשיכו לעשות זאת לעד.

תיאורו של רשב"י המובא בשיר, "כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטין מינך לכל סטרא", הוא דימוי מושלם לחווית לומד התורה. מי שגדל על ברכי החינוך המודרני, המושתת על אדני תנועת ההשכלה המערבית, כה מורגל בקריאה המפשיטה טקסטים מאיכויותיהם ומבקשת לזקק מהם 'רעיון' או 'מסר' כלליים, שהוא מתקשה בתחילה להבין את הקריאה היהודית בתורה. דרך הלימוד היהודית אינה מסתפקת בשליפת התוכן הכללי של משפט מתוך אצטלת מלותיו, אלא מעיינת ודורשת גם בכל פרט מאופן הניסוח עצמו. גישה זו – שהיא מצד אחד שיטתית, כלומר הגיונית וסדורה, ומצד שני יש בה משהו שטותי, כלומר חופשי ומשתעשע (סוד עצי השיטים מהם נבנה המשכן לפי הקבלה) – היא המקור להתפשטות של הספרות התורנית מתוך חמשת חומשי התורה. עיון בפסוק בודד מניב מתוכו, כאשר מעמיקים בו, עושר כה רב של משמעויות ופירושים, שהנפש מוצאת עצמה פורשת כנפיה לצדדים יחד עמם וממריאה לעולם שלם של מחשבה ורגש (כאשר לומדים את רבדי הפשט, הרמז והדרוש הפירושים השונים נותרים מפורדים זה מזה, כפי שמורגש בכך שראשי התבות של רבדים אלו הם השורש פ.ר.ד; אך ברובד הסוד הם מתלכדים מחדש לכדי מכלול אחדותי – ה-ס המעגלית של הסוד כמו מסדרת את הפרטים המפורדים במעגל והופכת את הפרד העקר לפרדס פורח).

אור ישר ואור חוזר

לעצם עובדת היותו שיר אהבה לתורה, ולצד המלים המופלאות מספר הזוהר, לשיר "אורייתא" ערך מוסף בהיותו תופל יחדיו את מלות המקורות עם המלים של אביתר בנאי בעצמו. בניגוד למלים של רשב"י, שכמו ממריאים לשחקים ומסתכלים על התורה ממעוף הציפור, ולכן גם עושות שימוש במלים האל-זמניות של המקורות, מילותיו של אביתר הן של עולה לרגל הצועד בתוך שבילי החיים ומדבר בשפת הכאן והעכשיו. הוא מדבר אל התורה כפי שידבר אל בת-זוגו – בגילוי לב פשוט וישיר.

שילוב שני הסגנונות ואופני הדיבור הוא בעיני סוד גדולתו של השיר הזה. מעל הכל, משקף שילוב זה במדויק את חוויתו של המתדפק על שעריה של היהדות בדורנו. מסעו הוא מצד אחד אישי מאד: מתוך נפתולי חייו, שאלותיו ומצוקותיו הפרטיים ביותר הוא נחלץ וחותר אל משהו עליון ונשגב יותר. אך מצד שני, מסעו הפרטי מוביל אותו להצטרף למסעם של רבים, של רבבות נשמות היהודים בכל הדורות שביקשו אף הם את ה' דרך התורה. חוץ ממילות התורה עצמה, הוא מקבל השראה ודוגמא ממילותיהם שלהם, ושני הקולות – קול אנשי העבר וקולו שלו בהווה – מצטרפים ומחזקים זה את זה, וכמו צמד משוטים בידיו דוחפים אותו קדימה. משק המשוטים הללו, שהוא גם משק כנפי הנשמה העולה מעלה אל התורה, מקבל הד יפהפה בדמות הריצוד בין מילותיו של רשב"י למילותיו של אביתר בנאי בשיר.

השילוב של שתי נקודות המבט הללו קשור בנושא שכתבתי עליו כאן (ומן הסתם אכתוב עוד) – תנועת הרצוא והשוב שבין "אור ישר" ו"אור חוזר". אור ישר הוא כינויו של כל מה שמושפע עלינו משמים, מלמעלה למטה כביכול, ואילו אור חוזר הוא כינוי של ההד שאנו משיבים כלפי מלמטה למעלה, המקפל בתוכו את עולמנו ואישיותינו. השיר אורייתא, בהיותו שיר אהבה של היהודים לתורה, הוא בכללותו בבחינת אור חוזר העולה מעם ישראל אל ה' (כאשר האור הישר הוא אורו של התורה עצמה אליה מופנה השיר); אך בתוכו, שני הסגנונות מהווים בחינות של אור ישר ואור חוזר הכלולות בו: מילותיו המליציות של רשב"י מספר הזוהר מהווים את בחינת האור הישר שבאור החוזר הכללי, ומילותיו של אביתר בנאי את בחינת האור החוזר שבו. במובן זה, אף שהן תופסות את החלק הקטן כמותית בשיר, מילותיו של בנאי הן לב לבו: הן מבטאות, עבורנו כאן ועכשיו, את עיקר חווית האור החוזר שבשיר.

ומה בפיו של בנאי? במילותיו הוא מגלה לנו סוד גדול, שאף הוא אחת ההפתעות הגדולות של מי שמגלה את התורה היום. "עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב, כדי לרגע להתקרב…" בתרבות החילונית – פחות או יותר מאז הופעת הטרגדיה המודרנית, וביתר שאת עם עליית האקזיסטנציאליזם – מזוהה עומק רוחני דוקא עם חווית הצער והכאב. בין כמעט כל האמנים והיוצרים של דורנו המבקשים לעשות יצירות רציניות שוררת מעין הסכמה שבשתיקה, אמונה שבשתיקה אפילו, שעל מנת שיצירה תהא עמוקה עליה להבליט את הפן הטרגי, הכואב או האפל של החיים, או לכל הפחות את האבסורד שבהם. יצירות חיוביות, יצירות עם "סוף טוב", מסומנות מיד כפופוליסטיות ומסחריות. על מנת להרשם כחלק מהתרבות הגבוהה מוכרחת יצירה להיות קודרת. אם ברגע האחרון תבגוד יצירה בצו זה ותהפוך לחיובית יתפס הדבר כ'כפירה' באלוהי האבסורד וכפניה ל'עבודת האלילים' של האמונה בטוב וביפה.

על ימיו בצל תרבות זו כותב בנאי "הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב". כאשר מאמינים שהעומקים היחידים קיימים בתחום הרע, נפש התרה אחר עומק – כלומר אחר מפלט מהשטחי והחיצוני שבחיים, מנשף המסכות של היום-יום – תוכל להתקרב אל שורשיה רק דרך נבירה בשלילי ובאפל. ברם, מדובר כמובן על קירבה "לרגע" כמו שכותב אביתר, שכן בסופו של דבר עומק הרע הוא נחל אכזב, והקירבה שהוא מאפשר חיש קל נרקבת לכדי ריחוק מחודש וגדול יותר. כל זאת פרט לכך שעומק הרע הינו במהותו סופי ומוגבל (רע פירושו רעוע ושבור) ולכן אינו מאפשר להגיע למקורותיה האמיתיים של הנשמה.

"היום אני ואתך ואני יודע כמה עומק יש, בלי גבול, בנחמה". בתורה – בתכניה, ברוחה, באורחות חייה – מגלה אביתר את מה שלא ניתן להאמין לו כששקועים בתרבות הטרגדיה המודרנית: שיש עומק בטוב. הצדדים החיוביים בעולם ובנפש, עצם מציאותו של הטוב, מוצגים בתרבות העכשווית כשטחיים ופלקטיים כל-כך, שהתקוה שמילאה אותנו בילדותנו – ואת התרבות כולה בתקופות קדומות יותר – שיש בנמצא חיים טובים ומלאים, נתפסת בעינינו כתקוות שוא שעלינו להתפכח ממנה. כמה מדהימה היא איפוא התגלית שייתכנו מרחבים ועומקים של טוב; שחתירה מתמדת לחיות את הטוב, להחדיר אותו לחיים ולעצבם יותר ויותר לאורו, היא כניסה לעולם ומלואו, מלא גוונים, בחינות ואתגרים. אכן, בניגוד לעומקו הסופי של הרע עומק הטוב הוא "בלי גבול". זהו עומק המוביל לעומקי עומקים, לעליה מתמדת מ'שמים' ל'שמי שמים' גבוהים יותר שכל אחד מהם מזמין אותנו להתחבר לטוב גדול יותר.

המלה "נחמה" כאן משקפת רק את פני השטח של עומקי הטוב. הנחמה היא צדו השני של מטבע הכאב, הטוב כפי שהוא נחווה למי שמגיח, פצוע, ממעבה הצער. אך ככל שמעמיקים בטוב מגלים בו גבהים מעבר לנחמה, רקיעים של טוב פשוט – של שמחה, של חכמה, של תענוג, של אמונה. בלי גבול.


[1] הרוב מחלק ג' דף קסו ע"ב, פ' שלח, וכמה שורות מחלק א' קלב ע"א, פ' חיי שרה.

[2] שמות לד, כט-לה.

[3] משלי ה, יט.

[4] ח"ב דצ"ט ע"א-ע"ב.

24 comments

  1. אהבתי. ותוך כדי קריאה נזכרתי במשפט נהדר שכתב אחד האוהבים הגדולים ביותר שקמו לתורה. ר' חיים בן עטר: "אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה" (אור החיים דברים כו, יא).
    מצד שני, מעניין להשוות ל"מתמיד" של ביאליק…

    אהבתי

  2. תודה.

    מה אימא לגבך [מה אומר לגביך]
    צ"ל: אימאר
    לגביך – בתרגום צ"ל: 'לך'.

    אהבתי

    1. תודה, אהרן
      אימא צריך להיות אימא, כך במקור וכך אומרים אומר (כפי ש"תימא" בגמרא זה תאמר).
      לגביך החלפתי ב"בשבילך", קרוב למה שהצעת, כתרגום ה"מתוק מדבש".

      אהבתי

  3. ראשית כל, תודה על הבלוג הזה.
    גליתי אותו במקרה לפני חודשיים ומאז נהנה להציץ מפעם לפעם..
    שנית, די גנבת לי את המילים מהפה. בעיניי 'אורייתא' הוא שיר אהבה מדהים לתורה. כשער כזה הוא מחזק עד מאוד את תפיסת התורה כרעיה ובת זוג. ככזו, יש לנו איתה מערכת יחסים של בניית אמון ולימוד הדדי. לימוד שכזה הוא הוא לימוד מפרה והיחיד שיכול להצמיח פירות אמיתיים.
    השיר הזה מתכתב לחלוטין עם תפיסה זו ומגביר עד מאוד את הרומנטיקה התורנית.
    כבר שנתיים שאני שומע את השיר הזה בדמדומי הכניסה לשבועות. הוא פותח כיוון ואופק מדהים לתורה.
    השאלה בעיניי היא האם זה מקרה שדווקא חוזר בתשובה עם רגישות רוחנית ורגש רומנטי עז כאביתר הוא שיכול להלחין שיר שכזה. כבחור ישיבה מבטן ולידה מטרידה אותי המחשבה שרק למי שבא מן החוץ יש היכולת לאהוב כלכך, עד שאפילו את התורה הוא יכול להגדיר ולההוב יותר מבייניש"ים סטנדרטיים..
    השאלה מתעצמת בעיניי מהנסיון שלי להפגיש בייניש"ים עם השיר הזה..
    הם לא בינו. פשוט לא.

    אהבתי

    1. ידידיה שלום וברוכים הבאים
      קודם כל, ב"ה שנהנת והזדהית.
      "אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", עולה למעלה מהאור הישר. לכן בעל תשובה שבא מעולם התהו לעולם התורה יש לו אורות גבוהים שאין בקלות לדתיים מבית. המסקנה: גם הדוסים צריכים להיות בעלי תשובה, תשובה עילאה של צדיקים שעולים מחיל אל חיל. הראיה שזה אפשרי היא אתה בעצמך, שבניגוד לחבריך כן הבנת את השיר… 🙂
      עם זאת, צריך ללמד זכות על החברים שלך. למה שהם יזדהו עם משפט כמו "עד שהכרנו אני ואת הייתי צריך את הכאב"? אשריהם שהם לא מבינים משפט כזה, ששייך למי שגדל בתרבות יון סוגדת הטרגדיה.
      כל טוב, ותחזק אותי לכתוב עוד!

      אהבתי

      1. שלום ניר,

        עבר קצת זמן מאז פורסם הבלוג והתגובות, אבל התגלגלתי לכאן היום ואני חייבת להגיד שכל מה שכתוב כאן פשוט מרגש ויפיפה, השיר של אביתר בנאי ולא פחות (אם לא יותר) הפירוש שלך והדברים שכתבת. בכלל מה שקורה כאן, כל השיח שנוצר מסביב פשוט מרתק ומקסים בעיני, איפה רואים רצף של תגובות עמוקות ויפות כמו שיש כאן? איזה הדים חיוביים.. אנשים רבים ממש מרגישים שזהו בית לשיתוף בדברים אישיים ועמוקים. עושה חשק להתגלגל בבלוגים כאלו לשמוע ולספוג עוד, ממש בית מדרש..

        התגובה של ידידיה אכזבה אותי אך גם הזדהיתי איתה- אני גם דתייה מבית ויכולה להגדיר את עצמי ביינישית-מדרשיסטית, ואני יכולה להבין למה הוא מתכוון ולהזדהות עם החיסרון של דתי מבית שלא מרגיש שהוא חי חיים תורניים ב"אורות גבוהים" כמו שזוכה להם מי שחוזר בתשובה, אבל אני לא מסכימה איתו שאהבת תורה עוצמתית כזו היא נחלתם של חוזרים בתשובה יותר מדתיים. דווקא דתיים מתמודדים עם האתגר הזה כל חייהם- כמה מורידים כיפה כי הם לא מוצאים את האהבה, כמה מתוסכלים מחיי תורה פשרניים שמקיימים אותם רק כי ככה זה בבית, כמה מחפשים להפוך את התורה לרלוונטית ומחוברת לחיים ביומיום, כמה מחפשים ללמוד תורה, מחפשים ישיבות ומדרשות שיספקו חוויה תורנית חיובית יותר מבתיכון או אפילו בבית- הדיאלוג הזה זאת אהבת תורה, הצמאון לשתף אותה בחיים היא האהבה. הזדהיתי עם מה שכתבת ניר,לא בגלל שאני מרגישה שאני שם אלא בגלל שאני כלכך רוצה להיות שם, וידידה חושב שלא הרבה ביינישים מבינים, דווקא אני מרגישה שאני כל כך לא לבד בזה, ואני כל כך שמחה שיש לי עוד לאן להתקדם ולאן להעמיק בתורה,לא רק מתוך התיסכול והשלילי אלא דווקא מהיופי, האמת, האור והנחמה שבאוריתא.

        כוונת דברי הם לחזק ולהודות.
        כל לימוד תורה יש בו מן מתן תורה קטן, קיבלתי כאן תורה,ומקווה שאמצא דרך להעביר אותה הלאה, התורה היא באמת מתנה…

        אהבתי

    2. למגיב ידידיה – עם כל הכבוד איני יודע אילו בנישי"ם פגשת.
      אבל לא צריך להקטין בני ישיבות כדי להגדיל את מעלתם של בעלי תשובה שהיא כמובן גדולה מאד מאד ובמקום שבעלי תשובה עומדים וכו'.
      אני חניך ישיבת חברון החרדית ואני יכול להעיד בפה מלא ובלב שלם שאני וכל חבריי הרגשנו כך בדיוק כמו בשיר של אביתר ואפילו קצת למעלה מכך. אהבה לתורה בדיוק כמו חברת נפש. אהבה עזה ומטלטלת. אהבה של לימוד של ימים ולילות בלי הפסקה, אהבה עד כלות הנפש. אהבה של משתגעים ומתלהטים אחריה. אהבה ביום ובלילה. אהבה ברמ"ח ושס"ה. ואצל חלק מחבריי אני מניח שאהבה זו היתה מעל ומעבר לכל אהבה אחרת לרבות אהבה לאשה שאיני יודע אם יחוו ברמה כזו שחוו את האהבה לתורה.
      כך חנוכנו לאור כל גדולי ישראל שאהבו את התורה עד כלות, ולאורו של זקן ראשי הישיבות הרב שך למשל שקיים בנפשו את הכתוב "באהבתה תשגה תמיד". (אגב מומלץ לכותב הבלוג היקר להתעדכן בקטע הידוע מהרמב"ם ביד החזקה המזכיר כתוב זה ובדברי הראב"ד שם).
      וכששרנו שירי דבקות על התורה בכל ההזדמנויות, למשל בשבתות ולאו דווקא בשמחת תורה ובשבועות חג מתן תורה – הרגשנו את עצמנו מאוהבים עד כלות.

      אהבתי

  4. אגב אנקדוטה קשורה ל'הייתי צריך את הכאב'..
    לפני כמה שנים ראיתי מאמר ביקורת על דיסק אסוף משירי ארקדי דוכין.
    מסקנת הכותב הייתה שהשירים המוקדמים שלו מוצלחים וטובים יותר.
    לכן, הוא סיים את מאמרו בהמלצה ישירה לארקדי,
    'תחזיר איזה 25 קילו ותתגרש מאישתך,
    כי כשאתה מאושר אתה לא משהו…"

    אהבתי

  5. אגב חוויות חוזר בתשובה – לפני המון זמן הבטחת שפרק ג' של "אל תוך הפלא" מגיע בקרוב…

    אהבתי

    1. (כחכוח נבוך בגרון). כן, אני עדיין מבטיח זאת. בקרוב. באמת.

      כשהייתי בתיכון הופץ ברחבי ת"א גרפיטי, שעשו ממנו גם טי-שירט שלבשתי הרבה, ובו רואים את צלליתו של האיש הירוק מהרמזור, ומתחת כתוב: "בקרוב אגיע רחוק". סתם נזכרתי בזה פתאום.

      אהבתי

  6. ניתוח יפהפה. בתור ביני"ש, רק עכשיו הבנתי את השיר.
    יהיה יפה אם תביא עוד דוגמאות לרעיון שלך על הקשר בין כאב-עומק ו- טוב-פופולוסטיות.

    אהבתי

    1. שלום בנצי ושבוע טוב

      הדוגמאות רבות מספור. פעם עסקתי ב"ביקורת תרבות" הנוברת רבות בתרבות לא טובה ומציגה את מגרעותיה; היום אני רוצה לפעול רק באופן של להרבות אור – לכתוב על הדברים המתוקנים ולנתח אותם (זה בעצם אותו מעבר שאביתר מתאר בשיר מהתעסקות בעומק הרע לתגלית שיש עומק טוב ובחירה להתעמק בו). לכן אני לא רוצה לתת דוגמאות שליליות. אם אתה חשוף לתרבות הזו אז כבר תבחין בזה בעצמך, ואם לא – למה להחשף אליה?

      חילך לאוריתא!

      אהבתי

  7. אמת ויציב, תודה, וכמובן אורייתא לה כולנו חייבים את השפה העברית את המשפט המילה והאות, כולנו תחת כנפיה בברית המילה. לא יכלנו לחשוב לאמר להשיח לכתוב לקרוא, אנחנו זכאיים כי חיים כולנו ודוברים אנחנו בשפתה. והעברית השגורה בנו עד כדי כך שרבנו לא מקשרים יותר בין התורה לבין השפה, אשר יצאה לגלות של אלפים שנה ואליעזר בן יהודה ובני דורו הקימו אותה עוררו מקורותיה והיא מתפשטת לכל צדדיה, נחליה האנושיים, הבאה מלמטה ועולה למעלה ויורדת בחזרה משל הייתה למים אצורים בסלע ונובעים ממנו ונגוזים ויורדים כמטר. ולא בכדי ביקש הקב"ה ממשה לדבר על הסלע ויצאו ממנו מים, כי מן הדבור נהיה דבר, ומשה אשר כבד פה וכבד לשון ידו קלה מלשונו, ואולי מענוה גדולה חרד היה לעצמה שתבוא בכוח דיבורו אשר יקים דבר במאמר ממש כמו אלהיו, אך כן ראו כי רב רובה של העברית המודרנית באה מאורייתא, אך 22 אותיות המרכיבות כל מילה כולן ניצבות שחור על גבי לבן באורייתא וכל אור אות.  

    אהבתי

  8. לב שבור הוא לב שלם, אמר ר' מנחם מנדל מקוצק.
    קרוב ה' לנשברי לב. ויש מן הכאב השבירה נקודה של קרבה וחיבור, מצד שני ישנה בחירה, ובחרת בחיים. הגילוי העל יחסי של טוב מטוב מחייבת אותנו מלשון חיובי וחיבה להכיר במהות הנשמה התמימה, הצור תמים פעלו, המילה חיוב מלשון לחייב רומזת על מהותנו, טוב מטוב. שיר שכתבתי על ענין טוב מטוב:

    הטוב הוא רק שלם קיים, אין סוף יוצר נוצר,
    הרע הוא חסרנו של טוב, לכן אינו קיים.
    אינו קיים, הרי זה רע, חסר נמצא בטוב,
    נמצא בטוב, הרע קיים, לכן חלקו הוא טוב.
    אדם יחשוב בתוך עיניו,
    יראה עולם אחד.
    לבד מביט בעולמו
    חווה קיום נכחד.
    ובמותו תם אין עולם.
    הוא אינו ואין אדם.
    כיצד ימשיך לזכור?
    לכן חייו (חייב) לבחור.

    אהבתי

    1. שלום תמר, ותודה רבה על התגובות, שתמיד מעניין לקרוא אותן. אהבתי את הדרוש במלה אוריתא – "כל אור אות", וגם את השיר. מעניין אותי מאיזה רקע את מגיעה ואיך את מתייחסת ליהדות – בא לך להגיד כמה מלים על כך? אפשר גם למייל.

      אהבתי

  9. יפה… אהבתי מאוד את הניתוח של העצמת הטרגדיה והרע ביצירה החילונית. כיוצר, שגם עשה מסלול של התקרבות לתורה, זו אכן רעה שקשה מאוד להשתחרר ממנה.

    הערה אחת:
    אתה כותב – "התגלית שבתוך דפי התורה (והכוונה לכל האורך כאן איננה כמובן רק לחמשת חומשי התורה, אלא לכללות הספרות הפרשנית המקובלת שצמחה מתוכם)…"

    התורה זה לא רק הספרים. הספרים הם הצד המת שבתורה. התורה היא מה שמועבר מרב לתלמיד, "אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים." (ברכות מז)
    כלומר, איך קוראים למי שלמד את כל התורה, את כל הספרים והפירושים אבל לא קיבל מרב – עם הארץ…

    אהבתי

    1. שלום יוחאי, וברוכים הבאים

      תודה על המקור ממסכת ברכות. אתה באמת צודק שהתורה אינה רק הספרים, ובאמת לימוד בלי שימוש תלמידי חכמים – החל מעצם המפגש עמם והשהיה במחיצתם – אינו קולט את התורה באמת. רק צורם לי הביטוי "הצד המת שבתורה". ודאי שגם הספרים הם דברי אלוקים חיים, רק שאין די בהם.

      כל טוב!

      אהבתי

  10. שלום ניר,

    זה באמת היה קצת חריף כי זה בא כתגובה לחשיבות שנתת לטקסטים. בכל אופן, טקסט כתוב הוא מטבעו דבר מת, לא משתנה. הכינוי "עם הספר" ניתן לנו ע"י הקוראן. אנחנו לא עם הספר אנו עם הנבואה – הדיבור החי עם הקדוש הברוך הוא.
    יש טעות נפוצה בקרב העם, דתיים וחילונים כאחד, בקשר ליחס בין התורה שבע"פ לתורה שבכתב וביחס למהי התורה בכלל.
    התורה שאליה עורג רבי שמעון היא תורה של מעלה, היא לא הטכסט, היא התורה שאיתה נברא העולם. זה מאוד בולט בשיר ("ממך הכל" "ממך הכל" וכו')
    "בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה", אנו חפצים בתורה העליונה, תורת השם ואנו מצליחים להגות רק בתורה שלנו.

    אהבתי

    1. יוחאי,
      שוב אתה צודק ומוסיף דברים יפים. אהבתי את הדרוש על "תורת ה'" לעומת "תורתו" – יפה ואמיתי מאד. אך שוב לדעתי, בשביל לאזן ולדייק, אתה יוצר חוסר איזון וחוסר דיוק במקום אחר.
      אכן כתוב ש"נובלות חכמה של מעלה תורה", אבל זה לא אומר שהתורה הנגלית איננה התורה שאנו עורגים אליה, רק שהיא חלק ממנה. פרט לכך, אכן אנו בני נביאים, אך יש מקום גם לנבואה וגם לחכמה, שהיא לימוד התורה הכתובה, ומבחינה מסוימת אפילו "גדול חכם מנביא" (בגימטריא, נבואה ועוד חכמה עולה קבלה. הקבלה משלבת את השתיים).
      לבסוף, אני חושב שכפי ש"עם הספר" הוא ביטוי מהקוראן, כך גם הרעיון שטקסט הוא מת במהותו חיצוני ליהדות. הרשב"ם שמע מפי סבו רש"י כי יש "פשטות המתחדשים בכל יום" – כל הזמן נולדות משמעויות חדשות למלים הכתובות (ואם הפשטות מתחדשים, ק"ו שהרמזים והדרושים והסודות…).
      כל טוב, ושנזכה להגות בתורת ה'!

      אהבתי

  11. מאוד נהניתי מהכתוב. תודה רבה! אני רוצה להוסיף דברים ששמעתי מגוף שני שנאמרו במקור מפי הרב משה שפירא שגר בעפרה. הוא אמר על "הערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך…" – איך אדם יכול לדעת אם הוא לומד תורה באופן נכון? אם התורה עריבה לו. לימוד תורה אמיתי הוא לימוד מתוק.

    אהבתי

  12. תודה ניר. ממש השלמה מתאימה לשיר נפלא. ירדו עיני דמעות על האהבה הגדולה והלא ממומשת שבי לתורה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s