אסור לנסוע בשבת, אסור לאכול חמץ בפסח… לאנשים רבים נראית היהדות כמסכת איסורים אחת גדולה. אבל מה שנראה כהרבה 'לא' יכול להתגלות כמסתיר 'כן' אחד גדול… שלוש זויות אחרות על איסורי התורה.
נקודה למחשבה לפרשת שמיני
איסורים: מה הסיפור שלהם? מה עניינם של כל הדברים הרבים שהיהדות אוסרת? מתוך תרי"ג מצוות התורה הרוב, 365, הן מצוות לא תעשה, ועליהן נוספו עוד הרבה סייגים של חז"ל. זה כל-כך מורגש בחיים היהודיים, שעבור רבים היהדות ככללותה נתפסת כמסכת איסורים (שלא לומר ייסורים) אחת גדולה: אסור לנסוע בשבת, אסור לאכול חמץ בפסח, אסור לאכול אוכל לא כשר כל השנה, יש שלל איסורים סביב מיניות, ועוד ועוד. היהדות – ובעצם גם הקב"ה בעצמו – מצטיירים כמין שוטר מעצבן המציב שלטי עצור ואין כניסה בכל פינה.
אז איך אפשר להבין לעומק יותר את נושא האיסורים?
איסורים כהרחקות מדברים שליליים
נפתח מהרמה הפשוטה ביותר: האיסורים באים להרחיק אותנו מדברים שליליים. יש בעולם שלל מעשים ודברים שאנחנו אמנם יכולים לעסוק בהם, ואולי אף לחוש שאנו נהנים מכך לזמן מסוים, אך התורה מבקשת להזהירנו מפניהם ולעורר את המודעות שלנו לכך שבשורה האחרונה הם לא טובים ולא רצויים.
חלק מהדברים האלו מובנים ומוסכמים על כולנו: לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף – אין כמעט אף שיטת מוסר בעולם שלא כוללת עקרונות אלו. דברים אחרים הם פחות מובנים, כמו האיסור לאכול בשר וחלב או האיסור להדליק אש בשבת. אך ההבדל בין שני הסוגים אינו קשור כל כך לעצם שאלת האיסורים. איסורי התורה לא נועדו להרחיק אותנו ממה שאנחנו תופסים כשלילי, אלא ממה שהתורה מגדירה כשלילי, כאשר אנחנו מוזמנים לתת אמון בתורה שהיא יודעת מה טוב בשבילנו (כלומר, מה נכון עבורנו בקנה מידה הכי גבוה, אחרי כל שיקולי ה'בעד' וה'נגד' האנושיים).
אבל מדוע האיסורים כה רבים, יותר ממצוות העשה? לכך יש תשובה פשוטה: בעולם הזה בו אנו חיים יש יותר דברים שליליים מחיוביים. אנחנו חיים בעולם מאד ארצי, הכולל שפע עצום של דברים שאם נשתקע בהם נשקע מטה במקום לפרוח למעלה. חשבו על זה כך: כפי שהחלל הרבה יותר גדול מכדור הארץ; כפי שבכדור הארץ עצמו יש יותר אוקיינוס מיבשה; כפי שביבשה יש יותר אזורים לא מיושבים ממיושבים; כפי שבאדם יש יותר גוף ממוח; וכפי שבמוח יש יותר נפח למוח החייתי מאשר לקליפת המוח שבה טמונה אנושיותנו – כך גם במציאות בכלל יש יותר דבר שליליים שצריך להימנע מהם יחסית לדברים החיוביים שצריך לעסוק בהם.
בעומק מצוות ה"עשה" גדולות יותר
דרך נוספת להסתכל על היחס בין מצוות העשה ללא-תעשה היא לומר, שזה שיש יותר איסורים מאשר מצוות מעשיות זה בעצם קצת אשלייתי. זה קיים רק על פני השטח, כאשר מונים את המצוות באופן כמותי. בעומק יותר, מצוות העשה כוללות לפחות שלוש מצוות מיוחדות, שבמהות שלהן, ובהיקף העיסוק בהן, כל אחת מהן הינה למעשה גדולה לאין ערוך יותר מכל מצוות הלא-תעשה גם יחד.
כוונתי היא לשלוש המצוות המתוארות במשנה הידועה מפרקי אבות, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
- עמוד ה"תורה" מתייחס לכל העולם הרחב של לימוד התורה, מהתנ"ך, דרך התלמוד ועד למאגר מי התהום התת-קרקעי של פנימיות התורה, הלא היא הקבלה והחסידות.
- המילה "עבודה" התייחסה במקור לעבודת בית המקדש והקורבנות, שבעידן שלנו הפכה לעבודת התפילה, ובהרחבה כללות העבודה הפנימית-רוחנית של האדם.
- לבסוף עמוד "גמילות החסדים" כשמו כן הוא – מגוון מעשי החסד שביכולתנו לעשות כדי להיטיב עם הבריות.
שלוש המצוות האלו הן מצוות עשה, שכל אחת פותחת יקום של עשייה והתפתחות, בין אם שכלי, רגשי-תהליכי ומעשי, שבסופו של דבר יכולים למלא את חיינו הרבה יותר מאשר האיסורים.
יראת ה' כמצוַת "עשה"
עוד מבט על איסורי התורה מעניקה לנו תורת החסידות. לפי החסידות, כל מצוות העשה הן בשורשן ביטוי לרגש המכונה "אהבת ה'". כשאדם מניח תפילין, נוטל ארבעת המינים או אומר ברכה הוא בסופו של דבר מביע רגש של אהבה למי שברא אותו וציווה אותו במעשים האלו. לעומת זאת, כל מצוות הלא-תעשה הן בשורשן ביטוי של הרגש הבסיסי ההפוך כלפי ה' – רגש היראה. כאשר אדם נמנע מאכילת מאכל אסור, אינו מחלל שבת, או מתרחק מכל דבר אסור אחר, הוא למעשה מפגין בכך את יראת השמיים שלו, רתיעתו מלעבור על מצוות ה'.
אבל כעת יש טוויסט: יראת ה' היא בעצמה מצוַת עשה, "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ). כל הדברים האסורים שאנו נמנעים מהן הם בעצם חלק מקיום נרחב של מצוַת עשה פעילה ואקטיבית – הבעה של הרגש המכונה יראת ה'.
(במאמר מוסגר אציין שבהבנה החסידית, ולמעשה על פי רוב המקורות ביהדות, במונח "יראה" אין הכוונה ליראת עונש. יראת עונש נחשבת לסוג ירוד של יראה. סוגי יראת ה' הנכונים מכונים "יראת חטא", כלומר יראה מהחטא עצמו, מהפגם שהוא יוצר במציאות; וכן "יראת שמיים" או "יראת הרוממות", כלומר השתאות והתפעלות מעצם גדולת ה').
סוד הצמצם
לכל ההסברים האלו אני רוצה כעת להוסיף הסבר נוסף, אישי: תפיסת האיסורים כצמצם של מצלמה.
הצמצם הוא המנגנון בעדשת המצלמה האחראי על ויסות כמות האור שהצילום נחשף אליו. הצמצם מורכב מסדרה של תריסים או עלעלים המסודרים במעגל כמו מין שושנה, ויוצרים במרכזם פתח. הפתח הזה ניתן להגדלה או לצמצום על ידי הזזה של התריסים האלו. צמצם סגור לגמרי פירושו ששום אור לא נכנס, וצמצם פתוח לרווחה פירושו שהמון אור נכנס. ברוב הצילומים מידת הפתיחה של הצמצם היא איפה שהוא באמצע.
הצמצם הוא בעצם חיקוי מלאכותי של האישון שבעין שלנו. האישון מתרחב ומצטמצם בהתאם למידת האור שיש – כשאנו בחדר חשוך הוא מתרחב מאד כדי להשתמש במעט האור שיש, וכאשר אנו במקום עם אור רב הוא מצטמצם כדי לא להסתנוור. הסיבה שלוקח לנו קצת זמן להתרגל לחדר חשוך או למקום מואר היא שהאישון שלנו מתאים עצמו לסביבה החדשה.
מה הקשר של כל זה לנושא האיסורים? שניתן להמשיל את איסורי התורה לתריסים של הצמצם, ואת השאר, מה שמותר וחייבים לעשות, לַפֶּתַח של הצמצם. התריסים חוסמים אור, שבפני עצמו זה לא נשמע חיובי במיוחד; אך בעצם כל תפקידם הוא לשרת את הפתח שבמרכזם – לאפשר לאור לעבור, להיקלט בתוכנו ולהפוך למשהו משמעותי שמפתח אותנו.
למרבה העניין, דימוי התריסים מוזכר ביהדות לגבי המצוות: בפרקי אבות כתוב ש"תשובה ומעשים טובים" הן "כתריס בפני הפורענות". כאן מדובר בעיקר על מצוות עשה, אך אפשר בהחלט גם לחשוב על האיסורים כתריסים. בפני מה? בפני הכוחות העוצמתיים של העולם הזה.
כמו תריסי הצמצם, מטרת האיסורים אינה לסגור לגמרי את הצמצם (כמו בדתות המטיפות לסגפנות ופרישות), אך גם לא לפתוח אותו לגמרי (כמו בתפיסת עולם חומרנית נהנתנית). מטרתם היא לווסת את היצר – לתת לו מקום אך להגביל אותו, ובכך לרכך, לזכך ולהתמיר אותו. במלים אחרות, מטרת האיסורים אינה לדכא אותנו אלא לעדן אותנו.
רעיון זה מתבטא בצורה מאד יפה במדרש על פרשת שמיני (ויקרא רבה כב, י). המדרש לוקח את הפסוק "ה' מתיר אֲסוּרים" (תהילים קמ"ו, ז') ומחליף את המילה "אֲסורים" במילה "אִסורים". לפי המשמעות המקורית ה' משחרר אסירים מבית הסוהר, אך לפי החדשה הוא גם מתיר איסורים – את האיסורים שהוא בעצמו נתן. מה הכוונה? המדרש מונה שורה של איסורי תורה, ולגבי כל אחד מהם מראה כיצד ההלכה בעצם מתירה מימוש של היצר לעבור אותו, רק בגרסה יותר מעודנת. כך למשל אסור לאכול חזיר, אך מותר לאכול זן מסוים של דג שטעמו דומה לטעם החזיר; אסור להתחתן עם אישה נשואה, שזה ניאוף, אך מותר להתחתן עם גרושה או אלמנה (שבדקוּת יש בכך טיפה מחוויית "מים גנובים ימתקו" שבניאוף); וכן הלאה.
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
לקינוח אני רוצה לשתף אתכם בתרשים שהכנתי פעם כדי להמחיש את האופן בו אני תופס את השבת. בליבה של השבת יש מצוות עשה, לשבות, אך מצווה זו בנויה בפועל מהאיסור לעשות מלאכה בשבת. מה זה מלאכה? מושג זה מורכב ממה שחז"ל כינו "ל"ט אבות מלאכה" – 39 פעולות בסיסיות (כמו חרישה, זריעה, קצירה, ציד ועוד), שמהן מסתעפים כל איסורי השבת.
כדי להמחיש זאת עשיתי איור של מילת כן! גדולה, עם סימן קריאה, המורכבת מ-39 לא קטנים.
מהי האמת? האם יש כאן 'כן' אחד או שמא הרבה 'לא'? התשובה היא: גם וגם, "אלו ואלו דברי א־להים חיים". אם אנו שקועים בפרטים אנו רק רואים המון פעמים את המילה 'לא', המון איסורים; אך אם אנו מתרחקים ומסתכלים על התמונה הגדולה – או לחילופין מצמצמים את העיניים כמו צמצם – אנו רואים 'כן!' אחד גדול ושמח.
על זה נאמר "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו". "שמור וזכור" הן שתי המילים לתיאור השבת בשני הנוסחים של עשרת הדברות, הרומזים לאיסור לעשות מלאכות (שמור) ולחיוב לזכור את מהות השבת (זכור). חז"ל הסבירו ששני הנוסחים נאמרו בבת אחת: האיסורים מכוננים את השביתה והשביתה מתאפשרת בזכות האיסורים.
לעילוי נשמת הילי בת רפאל
הרהורי תשובה 
מקסים!
אהבתיLiked by 1 person