בסוף זה אנחנו מול הם? הדרך הארוכה והקצרה למאבק באנטישמיות החדשה

לצפיה ביוטיוב | להאזנה בספוטיפיי

הפוליטיקאי האירי קונור או'בריאן התבטא פעם ש"האנטישמיות – שנתה קלה" (“Antisemitism is a light sleeper”).

איני חושב שאטעה אם אומר שהתחושה הרווחת היום בין יהודים ברחבי העולם היא שזכינו שרוב חיינו התנהלו בדיוק בזמן התנומה בת 80 השנה שהאנטישמיות המערבית תפסה אחרי מלחמת העולם השניה, אבל שכעת היא מתעוררת ממנה בקול תרועה.

נכון, היא בהחלט מלמלה בשנתה כל הזמן הזה, מזכירה לנו שהיא לא באמת חלפה מן העולם. אך אין מה להשוות את זה למה שאנחנו רואים כעת – חזרה לאמירות, לכתובות על הקירות ולפעולות שמזכירות עידנים אחרים, עידנים שרובנו רק קראנו עליהם או שמענו עליהם מפי סבינו וסבתותינו.

זה התחיל בבוקר ה-8 באוקטובר, שבו התעוררנו למראה הפגנות ענק ברחבי העולם – לא נגד החמאס, אלא בעדו. העולם המוסלמי תמיד שנא אותנו, אך קנה המידה שבה חלקים גדולים במערב חברו אליו, בפרט בקרב סטודנטים באוניברסיטאות ולא מעט מהסגל שלהן, הכתה אותנו בתדהמה.

ואם זה לא מספיק, לאחרונה רוח רפאים מוכרת יותר שבה גם היא לרדוף אותנו: האנטישמיות הקלאסית – הלבנה, הלאומנית, הניאו-נאצית – הולכת וכובשת חלקים גדולים מתוך הימין האמריקאי, בעידוד כמה ממגישי הפודקסטים הגדולים ביותר בימין.

אלו כבר רק לא צעקות בהפגנות. האינתיפאדה אכן עברה גלובליזציה ומתפשטת בכאלו קצב ועוצמה, שרובנו עומדים משתאים מולה, מבלי לדעת מה, אם בכלל, ביכולתנו לעשות.

אין לי כמובן שום פתרון פשוט לכך. אך אני רוצה להצביע על נקודה עמוקה שלדעתי אנחנו מפספסים כאן, נקודה שעולה ממקור ההשראה המרכזי שלנו לאורך הדורות – סיפורי התנ"ך שלנו.

עולם הפוך ראיתי

על פניו, נראה שהקונפליקטים שאנו מתמודדים איתם מצייתים לסדר העדיפויות הבא:

האויב מספר אחת שלנו הוא האסלאם הקיצוני והג'יהאדיסטי, זה המבקש להשמיד את מדינת ישראל ולרדוף את היהודים באשר הם. ארגוני אסלאם כמו האחים המוסלמים ואחרים הם העומדים מאחורי הפיגועים, הדה-לגיטימציה של ישראל וחדירת ההסברה הפרו-פלסטינית לקמפוסים במערב, ולכן הם המהווים את האיום המרכזי עלינו.

במאבק מול האסלאם הקיצוני, כך מקובל לחשוב, אנו עומדים בשורה אחת עם אמריקה, בפרט עם האגף השמרני שלה. שנינו ביחד שומרים על הציוויליזציה המערבית מפני הברבריות האסלאמיסטית, ואולי אף מהווים חזית אחת, זו של "המורשת היהודית-נוצרית". נכון, עליית הימין הקיצוני בתוך שורות השמרנים היא אמנם מדאיגה, אך הרבה פחות מאשר האנטישמיות המשתוללת באסלאם ובשמאל שחבר אליו, ולכן מהווה בעיה משנית יחסית. זה קודם כל אנחנו ואמריקה נגד האסלאם, ורק אחרי זה אנחנו נגד הקיצוניים באמריקה.

אחרונה חביבה היא התמודדות שלנו עם הסכסוכים הפנימיים בתוכנו – בין דתיים וחילונים ובין ימנים ושמאלנים. אלו נדמים כמתגמדים אל מול האויבים הטיטניים מבחוץ. אדרבה, עליית האנטישמיות רק מלכדת אותנו. כשנתגבר על האויבים מבחוץ ניגש לטפל במחלוקות בינינו.

עד כאן זה נראה פשוט. כעת, מה קורה כאשר אנו מעמידים את ההשקפה הזו מול סיפורי בראשית שלנו?

ובכן, ברגע הראשון נראה שהם ממש מאשרים אותה:

1. הסכסוך הראשון בתוך משפחת אברהם הוא בין יצחק וישמעאל, אבי האומה הערבית נושאת דגל האסלאם.
2. הסכסוך השני הוא בין יעקב ועשיו, אבי אדום, הלא היא רומא ותרבות המערב.
3. והסכסוך השלישי הוא בין יוסף ואחיו, בתוככי המשפחה היהודית.

קודם האסלאם, אחריו המערב ולבסוף המחלוקות הפנימיות בינינו – בדיוק כפי שחשבנו.

אך בואו נבחן את זה רגע שוב: מה חשוב יותר, הסדר הכרונולוגי של הסכסוכים, או מידת הקרבה והריחוק שלנו מבני הפלוגתא שלנו?

ברגע שמתחילים לחשוב על המחלוקות האלו לפי מידת קרבתן אלינו, התמונה מתהפכת לגמרי:

1. הסכסוך הראשון שלנו הוא עם האחים שלנו, יוסף ואחיו המנוכרים זה לזה. קונפליקט זה קודם לכל מלחמה עם האסלאם הקיצוני או תהיות לגבי טיב הברית שלנו עם אמריקה.
2. לאחר מכן אנו מגיעים לדוד שלנו מאמריקה, עשיו, ולשאלה מה בדיוק צריך להיות אופי היחסים בינינו.
3. ורק בסוף-בסוף מגיע תורו של ה"דוד-רבא" שלנו מארצות ערב, ישמעאל.

אכן, היקף הסיפורים התנ"כיים משקף בדיוק את הסדר הזה: סיפור הריב בין יצחק וישמעאל הוא קצר ביותר ומתמצה במספר פסוקים; סיפור סכסוכם של יעקב ועשיו ממושך יותר ונפרש לאורך מספר פרקים; ואילו סיפור יוסף ואחיו הוא הארוך מכולם ותופס קרוב לשליש מחומש בראשית. ככל שהסכסוך הוא עם אדם קרוב אלינו יותר כך יש להקדיש לו יותר נפח ותשומת לב.

לפנינו אם כן כיוון חשיבה אחר מזה שמקובל היום ושהתרגלנו אליו. אך מה זה בדיוק אומר לגבי אתגרי דורנו?

להאיר מהמרכז לצדדים

הבה נבחן את שלושת מעגלי העימות, בסדר החדש שבו הצבנו אותם.

הריב בין יוסף ואחיו מסמל את כללות המחלוקות בתוך עם ישראל. נכון, יש שם מדיינים וישמעאלים, מלך פרעה ושרים בארמונו. אבל כל אלו הם תפאורה לדרמה הגדולה של אחים שהתנכרו זה לזה, שיקרו לאביהם, וכעת צריכים ללמוד להתפייס – לסלוח מצד אחד, ולעשות תשובה ותיקון מצד שני.

הקדוש ברוך הוא נותן לנו לטעות ולחטוא, אך גם מסובב הכל כדי שנוכל לתקן. יוסף קולט זאת ומצטרף כ"עוזר במאי": הוא מוצא בליבו למחול לאחיו, ומתמרן את הדברים כך שהם יעמדו שוב באותו נסיון שבו נכשלו עשרות שנים קודם לכן – מצב בו אחיהם הקטן בעמדה פגיעה ועליהם לבחור אם להפקירו או להיות ערבים לו. הסיפור כולו הוא סיפור של אחווה, ערבות הדדית, ונשיאת עיניים משותפת ליושב במרומים שברחמיו מאחד אחים מחדש.

כאז כן היום, אהבה, אחווה ופיוס בינינו הם המפתח לעמידה המשותפת מול כל האויבים שלנו, הקרובים והרחוקים. המאבק באנטישמיות לא יגיע רחוק אלמלא קודם לכן נחזור לעצמנו וליהדות שלנו – הן במובן של העם היהודי והן במובן של התורה והתרבות שלנו לאורם אנו חיים.

אל מול האנטישמיות ששנתה קלה ישנה השינה הקלה שלנו בעצמנו – "אני ישנה ולבי ער". כפי שהאנטישמיות רק תופסות מדי פעם תנומה כך גם האחווה והאמונה שלנו. אם שנאת ישראל מתעוררת בעולם הרי שאהבת ישראל שבתוכנו צריכה להתעורר לעומתה.

המעגל הבא הוא עשיו, כלומר יחסינו עם תרבות המערב. החוויה שהקונפליקט העולמי היום הוא בין ישראל ואמריקה לבין האסלאם הקיצוני היא מעט מתעתעת. ברור שאנחנו הרבה יותר קרובים באורח החיים שלנו לארצות הברית מאשר לאיראן, מרגישים בה יותר בבית, ויש לנו אינטרסים גאופוליטיים משותפים עימה. אך אם ההיסטוריה שלנו לימדה אותנו משהו הרי זה ש"חסד לאומים חטאת": מעצמות זרות יכולות להתהפך עלינו ביום אחד. זה בדיוק מה שקרה כאשר קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (כאשר כידוע יש דעה שהיה זה אותו פרעה הנחמד שרגע קודם הזמין אותנו לשם). פנייתן של דמויות מרכזיות באגף השמרני האמריקאי נגדנו, בימים אלו ממש, היא נורת אזהרה שאותו הדבר בדיוק יכול לקרות גם כאן, ומהר מכפי שאנו מצפים.

אז נכון שהמערב אינו אויב כמו האסלאם הקיצוני – אך באותה מידה הוא גם לא אוהב גדול. יש להיזהר מהישענות על משענת קנה רצוץ, בעיקר שהיא עלולה בקלות להפוך לאלה שמרוצצת אותנו. אני לא מתיימר לנבא את זה, ובטח שלא מייחל לזה, אך זה תרחיש שחייבים להיות מודעים להיתכנות שלו.

מה זה אומר בתכל'ס? התבדלות תודעתית מהמערב. יעקב ועשיו מתפייסים, מתחבקים ומתנשקים, אך לא לגמרי ברור אם נשיקת עשיו היתה בלב שלם או לא (זו ממש מחלוקת בין המפרשים). יעקב כנראה חש בכך, כי כאשר עשיו מזמין אותו להתקדם אתו ביחד הוא עונה לו בנימוס "ילכה נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי". אנחנו והמערב יכולים להיות חברים, אך זה לא אומר שאנחנו מקשה אחת. עברו הימים שבהם נקראנו יעקב, על שם המעקב אחר המערב; התעמתנו אתו מספיק כדי להיות ראויים לשמנו שלנו – ישראל.

רק לאחר שני המעגלים האלו אנו יכולים לגשת בצורה מבוררת אל הדוד הרחוק, ישמעאל – המאבק באסלאם הקיצוני. מאבק זה הוא הקשה ביותר, אך גם הכי פחות מורכב: את האסלאם הקיצוני פשוט צריך לנצח. כאן אין זה המקום לגילויי אהבה בין אחים, אף לא לחיבוק מפוכח וזהיר מול תרבות קרובה. על ישמעאל נאמר "גרש את האמה הזאת ואת בנה". יש לגדוע באיבו – שוב ושוב אם צריך – את חלום האסלאם לכונן מחדש את הח'ליפות העולמית שלו. יש להבהיר לו כי יש שחקנית חדשה במגרש המעצמות במזרח התיכון, שלא תרשה לכך לקרות.

אם יש מדינות או גופים מוסלמיים שרוצים להתנער מהג'יהדיזם ולחבור אלינו, נקבל את תמיכתם בשמחה (תוך שמירה על אותה זהירות בה אנו נוקטים מול המערב, וביתר שאת). אך האחרים הם אויבינו, ובאויבים נלחמים עד הניצחון. רק אחרי שתהיה "עת מלחמה" עם האסלאם נוכל לזכות ל"עת שלום" עם ההולכים בעקבותיו.

ורק שיהיה ברור – מאחורי כל עימות כאן מסתתרת גם הזדמנות לחיבור עמוק, השפעה רוחנית והפריה הדדית בין המעגלים. איחוי הקרע בין השבטים בעם הוא הזדמנות לצמיחה מחודשת של היהדות, שילוב כוחות היסטורי של עולם התורה ושל עולם ההגות והיצירה ה'חילוניים'; תיקון הקשר עם המערב הוא הזדמנות לחלוק את התורה שלנו עם הציבור הרב שם המבקש ללמוד מאיתנו – מיליונים של נוצרים הצמאים לשמוע את תורת ה' מפי העם שנבחר לקבלה והאמון על לשונה; ולבסוף נוכל להביא אור תורה זה גם לעולם הרחוק מאתנו ביותר לעת עתה, מאמיני האסלאם.  

אחרית דבר חסידית: הכנעה, הבדלה והמתקה – במהופך

תלמידי תורת החסידות מכירים היטב את קביעתו היסודית של הבעל שם טוב, לפיה כל תהליך משמעותי צריך לעבור שלושה שלבים – הכנעה של הצד הלא מתוקן שבנו, הבדלה מיסודות רעים בנו ובחוץ, ולבסוף סגירת מעגל דרך המתקה של כל הדברים השליליים שהכנענו והתבדלנו מהם.

והנה כאן נדמה כי אנו הולכים בסדר ההפוך: מערכת היחסים שלנו עם האחים שלנו צריכה להיות ברוח מתוקה של אהבה ואחווה, מתרבות המערב עלינו ללמוד להתבדל, ואילו מול האסלאם עלינו להאבק בשפתו שלו, שפת ההכנעה!

אך למעשה לפנינו מין סולם כפול, שהמלאכים עולים ויורדים בו בעת ובעונה אחת:

את האסלאם הקיצוני אכן עלינו להכניע בכוח הזרוע, השפה היחידה שהוא מבין והדרך היחידה שבה נוכל לגרום לו לסגת לאחור ולהוריד את ראשו; אך זו גופא תהיה ההמתקה הגדולה ביותר – זקיפת קומתנו כאומה שמתנערת מימי גלותה ונלחמת ללא חת באויביה.

מהכיוון השני, יחסינו עם אחינו אכן צריכים להתנהל באווירה של המתקה וסלחנות – אך זה גופא דורש מאתנו את ההכנעה הכי גדולה! הרבה יותר קשה לחזור הביתה ולהתמודד עם המחסומים שלנו מול היהדות ומול יהודים אחרים מאשר להתקוטט עם כל מיני אנטישמיים רחוקים. בסוף זה אנחנו מול הם – אבל רק בסוף. בהתחלה זה אנחנו מול אנחנו, והסוף הטוב נעוץ בהתחלה הנכונה.

הצטרפו לקהילת חסידות עכשיו