"גוי קדוש": ישראל והעמים, בין התבדלות לשויון

אני חושב שאיש לא יוכל להתווכח עם העובדה שאחד הנושאים הבוערים ביותר היום הוא האמונה היהודית בהיות עם ישראל "עם סגולה", העם הנבחר. אנשים רבים היו אולי רוצים שנושא זה יעלם מעל שולחן האקטואליה ויקבר בספרי ההיסטוריה, אך הוא ממאן לעשות זאת, ואדרבה, ככל שחולף הזמן מתברר שהוא סלע המחלוקת הגדול ביותר המפריד בקרבנו בין מחנות הקודש והחול (בלי להכנס כרגע לשלל גווני הבינים הקיימים ביניהם). אכן, זהו סלע כה רחב וגבוה וכבד ואטום, שאנשי שני הצדדים בקושי מסוגלים לזהות אלו את אלו מבעדו, קל וחומר להזדהות אלו עם אלו.

באופן ספציפי יותר, בזמן האחרון היו מספר אירועים אקטואליים שהציבו נושא זה שוב בקדמת הבמה התקשורתית והגבירו מחדש את הלהבות סביבו: בראש ובראשונה היה זה הספר "תורת המלך" שעסק ב"דיני נפשות בין ישראל לעמים"; לאחר מכן היו זה מכתב הרבנים שהדריך שלא למכור דירות לערבים; ובהמשך הפגנות ופעילויות במקומות שונים נגד ההתבוללות המתרחשת בערים המעורבות. כל אלו עוררו פולמוסים רבים ולוהטים והגדילו עוד יותר את התהום הפעורה ממילא בין הציבורים השונים בארץ. בלב כל אירועים אלו נעוצה, בסופו של דבר, אותה נקודה: שאלת ההבדלה בין ישראל לעמים – האם ישנה, האם ראויה, מה טיבה, מה השלכותיה, וכן הלאה.

לאור כל זאת קיבלתי על עצמי לאחרונה החלטה לשבת ולכתוב סדרת מאמרים שתפרוש נושא זה – ובהרחבה, את כל נושא היהדות והאוניברסליות בכלל – ותנסה להעמיק בו בצורה מסודרת ומקיפה ככל האפשר מנקודת המבט של התורה, ובפרט תורת החסידות. סדרת המאמרים נועדה להכתב במסגרת לימודַי ועבודתי עם הרב יצחק גינזבורג ולהתפרסם בשמו. משמעות הדבר היא שאף כי תכנון המאמר, הסגנון והניסוח הם שלי, את עיקר תוכנם קיבלתי ממנו והוא עובר עליהם, מתקנם ומאשרם. 

להלן המאמר הראשון בסדרה, כפי שהתפרסם באתר גל עיני. אתם מוזמנים להגיב, ותגובותיכם יוכלו להשפיע על הנושאים והדגשים של המאמרים הבאים. 

"גוי קדוש"

ישראל והעמים, בין התבדלות לשויון

 

 אין זה סוד שהיהדות מבדילה באופן חד בין עם ישראל לשאר אומות העולם, אך הסיבה לדבר היא סוד גדול. מדוע חיוני כל-כך ליהדות להתבדל משאר העמים ותרבותם, ולשמור בקנאות על התבדלות זו – לא להתחתן עם בני עמים אחרים, להשמר בהתערבבות ביניהם ולהקפיד על תנאי גיור מחמירים?

שאלה זו נעוצה בלב לבה של ההויה היהודית לדורותיה. מעבר לכך, היא גם נוגעת באופן ישיר לחיי כולנו, כאן ועכשיו, ונחה בבסיס חלק גדול מאד מהעימותים והמחלוקות בין פלגי העם השונים לגבי אופיה של החברה שאנו מבקשים לעצב בארץ. הצבת נושא זה על שולחן הדיונים ועיסוק בו מנקודת המבט של פנימיות התורה, הקבלה והחסידות, היא איפוא בעלת חשיבות מרכזית. לשם כך החלטנו להקדיש מעתה לנושא זה מחזור שלם של מאמרים חודשיים, מניסן תשע"א עד אדר תשע"ב.

ברוך המכניע, מבדיל וממתיק בין ישראל לעמים

בבואנו לעסוק בנושא ההבדלה בין ישראל לשאר העמים מנקודת מבט של תורת החסידות, הדבר הראשון שעלינו לעמוד עליו הוא שהמושג "הבדלה" הוא חלק משלישיית מושגים יסודית בחסידות, אותה טבע הבעל-שם-טוב בעצמו, הנקראת הכנעה, הבדלה והמתקה. עובדה זו מציעה כי כל הרעיון של התבדלות ישראל אינו אלא חלק מתהליך רחב יותר, הכולל שלב מקדים לפניו הכרוך ב"הכנעה" כלשהי, ומוביל לשלב מתקדם יותר אחריו שיש בו "המתקה" כלשהי. לא ניתן לעמוד על מלוא משמעותה של ההתבדלות איפוא, לפני שנבין רצף זה בשלמותו.

בתכלית הקיצור, "הכנעה" פירושה הנמכת הגאוה האישית והודאה במגבלותנו, "הבדלה" פירושה תהליך של תיקון עצמי וסילוק תכונות שליליות, ו"המתקה" פירושה הגעה לשלמות אישית והבעה עצמית. לפי הבעל-שם-טוב כל תהליך שלם בעבודת ה' מוכרח לכלול שלושה שלבים אלו, בזה הסדר. לא ניתן לעשות הבדלה ללא הכנעה, ולא ניתן לדלג להמתקה בלי לבצע את שניהם גם יחד.

כיצד מיתרגם מהלך זה – שהוא ביסודו מהלך נפשי ואישי – לנושא היחס בין ישראל לאומות העולם? בתמצית, הכנעה-הבדלה-המתקה בהקשר זה הן שלוש רבדיה של העֶמדה הנפשית המתוקנת של ישראל (של כל יהודי בפרט ושל עם ישראל בכלל) ביחס לאומות העולם, הנבנות זו על גבי זו כקומות בנין.

נעבור על כל אחד מהשלבים ונסביר אותו.

הכנעה: שויון כל העמים

שלב ההכנעה בהתייחסות ישראל לאומות הוא הודאה בשויון המוחלט הקיים בינינו, בהיותנו, כולנו, מעשי ידי בורא העולם שאין להם שום קיום או זכות קיום בלעדיו. מכיוון שה' הוא אין סוף, הרי שכל הפרשי המעלה שאולי קיימים בינינו מתאפסים אל מולו. כולנו 'אפסים' מול האין סוף האלוקי. אכן, בעומקה צריכה להתבצע ההכנעה אל מול כל היצורים בבריאה, אל מול הבריאה כולה.

כך תיאר הבעל-שם-טוב הכנעה זו בנפש:

ואל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו… שהוא כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך… ובמה הוא חשוב יותר מהתולעת – עובד להבורא יתברך בכל שכלו וכחו, והאדם גם כן רִמה ותולעה, כמו שכתוב: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, יז). ואם לא נתן לו השם יתברך שכל לא היה יכול לעבדו רק כמו התולעת. ואם כן, אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה, כל שכן מבני אדם. ויחשוב שהוא ותולעת ושארי בריות קטנות הם חשובים כמו חברים בעולם – שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו.
[צוואת הריב"ש, אות יב]

זוהי נקודת המוצא הנפשית הנכונה שצריכה להיות אצל כל אדם כבסיס ליחס מתוקן לזולתו, ושצריכה להיות אצל היהודי ביחס לשאר הבריות. היא מהווה את הבסיס המתוקן לכל הבדלה שתבוא בהמשך. אף כאשר הוציא הקב"ה את בני ישראל ממצרים – ראשיתה של הבדלת ישראל כעם ולא רק כיחידים – תואר הדבר במלים "לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד): בבסיסם ישראל הינם גוי כשאר הגויים, ורק לאחר הכרה בכך ניתן להכתיר את ישראל ל"גוי קדוש". מלבד היות ההכנעה, בפשטות, אמיתית, היא משמשת גם כ'נצרה' המונעת את הפיכתה של ההבדלה לכלי דיכוי ושנאה.

נחדד, שאמונה אמיתית בשויון אפשרית אך ורק במסגרת אמונה בבורא על-אנושי אל מולו הכל משתווה. בלעדיה, אין כל צידוק להניח כי שורר שויון בין הבריות, וכל אידאל חברתי או מדיני של שויון יהיה בגדר כפיה של ערך מלאכותי על המציאות, שסופו שהיא תתקומם נגדו.

הבדלה: בחירת ישראל

על בסיס ההכרה הכנועה בשויון כל הבריות יכולה להבנות ההבדלה בין ישראל לשאר העמים. ההבדלה היא האמונה שעם ישראל נבחר לקבל את הגילוי השלם ביותר של חכמת ה' – התורה – ובאמצעותו להוביל את קידוש ותיקון המציאות כולה, עד להפיכתה כלי להשראת השכינה. כשלב נפשי, ההבדלה היא למעשה הירתמותנו כפרטים וכקבוצה להזדהוֹת עם הבורא אליו נכנענו בשלב הקודם ולגשת אל המציאות כשליחיו.

עקרון בחירת ישראל מהותי מאד ליהדות, עד שלא ניתן כלל להבינה בלעדיו. גם אם מעוניינים להפיק מהיהדות לקחים אוניברסליים (נושאו של השלב השלישי, לקמן), לא ניתן לעשות זאת מבלי שנתמודד כראוי עם עקרון זה וננסה לברר מדוע הוא הכרחי. מדוע לא ניתן להעניק את התורה לכל העולם, או להעניקה לעם ישראל אך מבלי להבדילם בצורה מוחלטת כל-כך מהעמים האחרים?

המשל הטוב ביותר להמחשת הצורך בהבדלה קיים בטבע, בצורת המעבר מהעולם הפיזיקלי והכימי, ממלכת הדומם, לעולם הביולוגי, ממלכת הצומח והחי. מעבר זה מתחיל בדבר פשוט מאד: הממברנה. הממברנה היא מעטפת התא החי, המבדילה ומבודדת אותו מסביבתו. הממברנה מעניקה לתא את הסביבה המוגנת הנדרשת לפעילות המורכבת המתרחשת בתוכו. בלעדיה, היתה ההתרחשות הביולוגית נגרפת חזרה לסביבה הכימית הסובבת אותה ומתמוססת בה.

אכן, כל דילוג מרמת-ארגון אחת בטבע לרמת-ארגון גבוהה ומשוכללת ממנה, כרוך בחציצה כזו בזכותה מורכבות חדשה יכולה להווצר. החברה האנושית, למשל, בכדי להתעלות מעל הקיום החייתי וההישרדותי ולבנות ציוויליזציה, צריכה להתרחק מהטבע הפראי ולהקים מקומות יישוב מוגנים בהם תוכל, בשקט יחסי, לעסוק בפעילויות שאינן להן ערך הישרדותי מובהק, כמו אמנות או הגות מופשטת.

מטרתה של התורה אינה אלא לחולל, בקרבו של עם אחד, דילוג נוסף כזה. אלא שהפעם אין מדובר בדילוג מהישרדות לתרבות, אלא מתרבות לחיי אמונה – חיים המתנהלים לאור ההויה האלוקית שבבסיס בבריאה, ושכל פרט מפרטיהם נרקם מתוך זיקה אליה. אכן, בדומה לדילוגים שבטבע, אף דילוג זה הוא עליה במורכבות, הפעם מורכבות תודעתית. קשה לדבר על נושאים אלו ללא היכרות קרובה עם אופיו הייחודי של לימוד התורה; אך מי שנכנס מעט בסודו נוכח לראות כי על כל צעד ושעל לא מניחה התורה ללומדה להסתפק במושגים ובגדרים הרגילים של שכלו, אלא תובעת ממנו לאתגרם ולשכללם. טוב ורע, יופי וכיעור, גשמיות ורוחניות, גורל ובחירה, פשט ומדרש, הגיון ושגעון, אמת ושקר – התורה מכריחה אותנו לבדוק מחדש כל אחד מצמדי מושגים אלו, ועוד, ולמעשה 'לקפוץ' לרמה חדשה של חשיבה אודותם.

על מנת לאפשר דילוג זה, כמו הדילוגים הקודמים לו, נדרש סוג של ממברנה – קרום עוטף המאפשר לחשיבה היהודית הייחודית לצמוח ולפרוח. כמגדל קלפים שברירי שאינו יכול להבנות אלא במרחב סגור שכן די ברוח קלילה כדי למוטטו, כך לימוד התורה, וטיפוח מרקם חיי האמונה לאורו, צורכים תנאים מוגנים ומבודדים יחסית כדי לשגשג. התבוללות העם פירושה יהיה בלילת התורה בתרבות האנושית הכללית ואובדן בשורתה היחודית.

יעודה זה של ההבדלה רמוז באחת המלים הנרדפות לה בתורה, "הפליה" (או בכתיב השגור היום, "אפליה"). הפועל "להפלות" מופיע לראשונה בנקודת השיא של הבדלת ישראל מהאומות – סיפור מכות מצרים. אכן, שלוש מתוך ארבע הופעותיו בתורה מופיעות בסיפור זה: ה' מפלה את ארץ גשן משאר מצרים במכת הערוב, את מקנה ישראל ממקנה למצרים במכת הדבר, ולבסוף את בני ישראל עצמם מהמצרים במכת בכורות.

השורש פ.ל.ה ממנו נגזר פועל זה קשור בשורש פ.ל.א (שניהם נובעים מאותו שורש דו-אותיות, או 'שער', פ.ל). כמו המוּפלֶה אף המופלָא הינו מובדל ומופרש משאר הדברים. זיקה זו רומזת לכך שתכליתה של הפליית ישראל היא כדי לקיים פלא מסוים בתוכה – סוג אחר וסמוי יותר של חיים ותודעה. למעשה, אם מעיינים בפסוקי ההפליה הנ"ל ניתן לראות כי כולם מציינים הפליה לטובה של ישראל ולא הפליה לרעה של מצרים: תכליתם העיקרית אינה לפעול בחוץ אלא לשמור על מה שבפנים.

למותר לציין שלרבים מישראל קשה לקבל את רעיון הבחירה. בבסיס רתיעה זו עומד כמובן החשש מפני התנשאות על פני העמים האחרים ונטילת היומרה לעליונות עליהם. הגדרת ההבדלה כשלב שצריך לבוא רק אחרי ההכנעה מלמדת אותנו שחשש זה מוצדק ביסודו: אכן, אל לה לתודעת ההבדלה להתפשט בקרבנו שלא על גבי ההכרה הבסיסית בהיותנו שווים לכל בני האדם.

עם זאת, כשם שההכנעה קיצונית באופיה ("במה הוא חשוב יותר מהתולעת?") כך גם ההבדלה צריכה להיות קיצונית לכיוון ההפוך: יש לראותה כהבחנה מוחלטת שמטרתה לעצב תודעה שונה מהותית מזו של העמים האחרים. התורה מבקשת להחדיר את פלא האין-סוף לתוך החיים הסופיים והמוגבלים, לא פחות, ולשם כך יש ליצור סביבה מקודשת שאינה מתערבבת עם התרבות הכללית.

כאשר היא באה על גבי ההכנעה ההבדלה היא כזו בה אנו לא זוקפים לזכותנו את העובדה שנבחרנו, אלא רואים בה אחריות שהוטלה על כתפינו. שני פסוקים עיקריים עוסקים בבחירת ישראל (דברים ז, ו-ז): "כי עם קדוש אתה לה' א-להיך, בך בחר ה' א-להיך להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים". על הביטוי האחרון, "המעט מכל העמים", דרשו חז"ל: "ממעטין עצמכם לפני". ככל שאנו פחות מרגישים ראויים לבחירה, כך אנו נעשים יותר ראויים לה באמת.

המתקה: הפריה הדדית

אנו מגיעים כעת לחידוש השני שמעניקה לנו שלישיית המושגים הכנעה-הבדלה-המתקה: שההבדלה בין ישראל לעמים אינה אלא קומת בינים על גביה נבנית הקומה האחרונה והתכליתית של הבנין כולו. שלב ההמתקה תמיד סוגר מעגל עם שלב ההכנעה; במקרה שלנו, המתקת היחס בין ישראל לעמים כרוך בכינון מחדש של יחסי גומלין שיויוניים ביניהם, הפעם מתוך תודעת ההבדלה. שלב ההמתקה הוא החזון המשיחי והגאולי של היהדות, בו ישראל מצד אחד משפיעים על העמים את חזון תורתם, ומצד שני מקבלים מהם את חוכמותיהם שלהם.

על הפיכת ישראל למשפיעי אור התורה על העמים דיברו רבות הנביאים, בעיקר ישעיהו: "והיה באחרית הימים… והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה'… ויֹרֵנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג), "ונתתיךָ לְאור גויִם להיות ישועתי עד קצה הארץ" (מט, ו), "כי ביתי בית תפִלה יקרא לכל העמים" (נו, ז), "והלכו גויִם לאורךְ ומלכים לְנֹגה זרחךְ" (ס, ג), ועוד ועוד. יעודה של התורה אינה להיוותר נחלתם הבלעדית של ישראל, אלא להפרות את האנושות כולה ולהאיר מחדש את תרבויותיה השונות באור האלוקות.

אימוצן של חכמות העולם בידי ישראל הוא נושא המפותח בכתבי הקבלה והחסידות (אם כי רמוז במקרא ובחז"ל). ראשיתו בחזון המובא בספר הזוהר לפיו עתיד להתרחש 'מבול' של חכמה רוחנית שימזג בין ה"חכמה העליונה", היא התורה, ל"חכמה התחתונה", היא חכמות האדם השונות. בכתבי החסידות מבואר באריכות כי בירור המדע והאמנות ושילובם במסגרת התורה חושף את ה"תורה הקדמונית" שקדמה לעולם ומהווה חלק מהותי מחזון הגאולה.

מובן, שהפריה הדדית זו לא יכולה להתרחש ללא ההבדלה בין ישראל לעמים ובין חכמותיהם השונות. רק לאחר שמבחינים באופן מוחלט בין תורת ישראל לחכמות העמים השונות ניתן לראות במה הן יכולות להפרות זו את זו. אכן, ככל שההבדלה ברורה ומודגשת יותר כן גוברת ההכרה בצורך בהפריה הדדית, והמוטיבציה לחולל אותה (ולהפך – כאשר ההבדלה אינה מודגשת נוצרת אוירה סבילה של סובלנות גרידא, של 'חיה ותן לחיות', בה אף איש או עם אינו מעוניין להשפיע או לקבל דבר).

ההפריה ההדדית היא בבחינת המתקה משום שהיא ממתיקה את המרירות המלווה את ההבדלה החדה בין ישראל לעמים. מרירות זו מורגשת במידת מה על ידי כל, אולם היא נחווית במיוחד על ידי מי שמזדהה בעיקר עם השלבים הראשון והאחרון – מי שמכיר בחשיבות ההכנעה ושלבו נשאו לחזות כבר בהמתקה. קרע עמוק מפריד היום בין נשמות אלו לנשמות המזדהות בעיקר עם ההבדלה. מי יתן ומאמר זה יסייע לאחותו במקצת, לקרב את שני המחנות זה לזה מתוך הכרה כי חזון התורה השלם כולל את חפצי לב כולם.

29 comments

  1. שלום ניר חביבי
    הנושא אכן בוער, אצלך ואצל עוד אנשים, אף שאני חושב שאתה מגזים בחשיבות של נוכחות השאלה במרחב הישראלי. גם אני עסוק בו ומוטרד ממנו מאוד בחודשים האחרונים, אבל מכיוון אחר. כאחד שגדל בפנים והושפע מאוד מהרוחניות של תלמידי הרב קוק אני מוצא את עצמי מתקשה מאוד עם ההבדלה הזאת. כואב לי שככל שנכנסים יותר פנימה למקורות של קבלה וחסידות, ששם מרחבי החיפוש הרוחני שלי, ההבחנות נהיות אונטולוגיות יותר.
    אם יש הבחנה משמעותית למה יש צורך כל הזמן לדבר עליה ? אם היהדות מביאה משהו חדש, אטרקטיבי, עם פוטנציאל לגאולה עולמית שפשוט תביא. תביא מוסר, קדושה, רוחניות. מה העיסוק האובססיבי בסגולת ישראל ? לאיזה עומק רוחני הוא מביא ? לאיזה מוסריות או עדינות אנושית הוא תורם ?
    אם שבת היא דבר יפה למה גוי ששמר שבת חייב מיתה ? אם הלכות נידה הם בונים ומרעננים זוגיות למה לא להציע לעוד עמים ואנשים ?
    מה יש ליהדות כיום להציע למחפש רוחני כנה שאינו יהודי ? הרי 7 מצוות בני נוח עם כל העמקה חסידית או אחרת מציעות מעט מאוד אם בכלל !?
    תראה את ההתפשטות העכשווית המרשימה של הבודהיזם בישראל ובעולם. אין עיסוק בייחודיות שלהם. אין כפיה. יש אמירה שיש לנו מה לתרום לחוויה האנושית, לשילוב רוחניות ופסיכולוגיה, לריפוי וזה כנראה נוגע להרבה מאוד אנשים.
    דיבור על הייחודיות היהודית חייב לבוא, אם בכלל, ממקום עדין, נסתר, כמו משהו אינטימי, ודאי לא כהצהרה אידיאולוגית בראש חוצות (את זה שמעתי מחברי מעוז לפני שנים רבות).
    בעיני גם אם ההבחנה הזאת נכונה היא ודאי בגדר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע". אחרי מלחמת העולם השניה והרגישות לתפיסות של הבחנה מהותית בין עמים חייבת להיות רגישות לזה אצלך ואצל הקבוצה שאתה מייצג. נכון שמצד שני יש עניינים של גבורה ועמידה על שלנו מול העולם ומול התרבות החילונית, אך בעניין הזה אני חושב שזה בגדר דבר שאינו נשמע. נושא שגורם רק ריחוק ומיאוס אצל רוב השומעים, ולא חיבור למסורת היהודית ולזהות או תחושה שהנה קמה הקבוצה שבאמת מבטאת את הקול היהודי והתורתי. תוצאה כזאת ודאי שאדם רגיש כמוך לא היה רוצה.
    ועוד מילה על הכנעה הבדלה המתקה. אני לא יודע מאיפה המקור אצל הבעש"ט. למיטב ידיעתי המוגבלת לא היה הרבה שימוש בזה אצל זרמים אחרים בחסידות. ובכלל צורם לי השימוש החבד"י במילה חסידות. חב"ד אינה החסידות היא זרם מרכזי וחשוב בתוך החסידות. נכון שפיתוח תיאורטי של רעיונות חסידיים הגיע לשיא בחסידות חב"ד, אך זרמים אחרים פיתוח מרחבים אחרים, לא פחות חשובים.
    אני תוהה מה מבטא הניכוס החב"די של מושג החסידות, וההתעלמות הכמעט טוטאלית מזרמים אחרים והגות אחרת. זה מראה על עוצמה מצד אחד ומצד שני על צמצום רוחני.
    תסלח לי ניר שהדברים נכתבים בביקורת ותהיה, מקווה שאתה יודע שהם גם מלב אוהב
    נתנאל

    אהבתי

    1. נתנאל היקר, שלום

      קודם כל כמובן סליחה רבה על העיכוב העצום בתגובה. עוד לא התרגלתי לאחריות של בלוג – לענות מהר. בע"ה אשתפר בנושא.

      טוב, העלת המון נושאים ונקודות, ובעצם כל נקודה כאן דורשת התייחסות פרטנית. אשתדל ללכת לפי הסדר שכתבת, פשוט כדי שיהיה לי יותר נוח.

      מדוע דוקא פנימיות התורה – שבה, עבורי כמו גם עבורך, העומקים הנוגעים ביותר ביהדות – יותר מדגישה את ההבדלה זו שאלה שגם מטרידה אותי רבות. וגם אני תוהה את אותה תהיה: מה התועלת בהדגשת הדבר במקומות רבים בחסידות, הרי לכאורה זה רק יוצר גאוה והתנפחות, הפך ה"ממעטים עצמכם". למעשה, אחת הסיבות שהחלטתי ללכת על סדרת המאמרים הזו היא כדי לברר דבר זה לעצמי. אני לא כותב ממקום שזה ברור לי ואני כבר מבין ויודע, אלא אני בעצם לומד ומלמד בו-זמנית. מאמר זה למשל היה משמעותי מאד עבורי לעניין זה. לכן אני גם לא יכול להגיד לך שיש לי תשובה מוחלטת לדבר הזה, רק כמה השגות והרגשות בדרך. כפי שאני רואה את זה כרגע, כל הדיון סביב הדבר הזה הוא כדי ליצור את ההבדלה בתוך נפשנו שלנו פנימה בין החלקים ה'גויים', כלומר האנושיים-גרידא, לבין איזו נקודה יותר פנימית וכמוסה אותה התורה מבקשת לעורר, שהיא הנקודה היהודית. כלומר זו הבחנה בין ישראל לעמים בתוכנו (על דרך זה ששבע המידות זה כמו 7 העממים וכו'). החיפוש אחר ההבדלה הפנימית הזו חשוב כדי שלא נשקע להווי רוחני 'כללי' ומטושטש – כמו שקורה ברוב רובם של העיסוקים הרוחניים והדתיים בעולם – אלא נטפח ונפתח את הגרעין העמוק יותר אותו דוקא ורק התורה מעוררת לחיים. אז נכון שיש כאן סכנה דוקא להתנפחות 'לאומנית' וכו', אבל אם כך אז על צריך לעבוד – ובדיוק על זה היה סעיף ה'הכנעה' במאמר. תשובה זו לא ממצה, אבל היא מביעה נקודה עיקרית, לפחות עבורי. לעצם הענין של הדגשת ההבדלה דוקא בקבלה וחסידות, התוכנית היא עוד לכתוב על כך במאמרים הבאים.

      לגבי הדיבור הגלוי על הדברים האלה, והטענה שאין הם יכולים להשמע כרגע: לכך ניסיתי להתייחס בהקדמה האישית שצירפתי כאן למאמר. מבחינתי האישית העיסוק בכך הוא בדיעבד לגמרי – תגובה לכך שהנושא הזה עומד בלב המון אירועים אקטואליים ויש לגביו, קודם כל, אי-הבנה גדולה מהצד הלא-דתי – מה היהדות בכלל אומרת על כך. למשל, שיגע אותי שההפגנות נגד נישואי יהודיות וערבים בבת ים וכו' ישר עוררו השוואות לנאצים. נושא ההתבדלות והתבוללות כבר כאן, כבר מדברים עליו, אז אם כך במקרה זה אסור לשתוק אלא חייבים לדבר מהזוית של התורה. אני חושב שכל המהלך הזה של הכנעה-הבדלה-המתקה כפי שהוצג כאן הוא מדהים, כי הוא מציג את התמונה השלמה, ומנסה קצת להסביר א) למה רוצים הבדלה ולא רוצים התבוללות ו-ב) למה לא מתחייב מזה התנשאות (כי עושים הכנעה לפני).

      לגבי המושגים הכנעה, הבדלה והמתקה: המקור בבעש"ט הוא כתר שם טוב כ"ח, עיין שם, ושם זה מוצג כדבר מאד כללי בעבודת ה'. היחידי שדיבר על זה עד הדור האחרון היה רבי יעקב-יוסף מפולנאה. להפוך את זה לדבר עיקרי זה באמת חידוש של הרב גינזבורג, כל האחרים שמדברים על זה לוקחים את זה ממנו. אבל זה שזה חידוש שלו זה לא ממעיט בערך הענין בעיני, להפך: זה מעיד על זה שיש לו 'חוש' לזהות אצל הבעש"ט מה אפשר לפתח אותו מאד ומסביר הרבה דברים ומה פחות.

      גם לי צורמת אי-ההתייחסות בחב"ד לזרמים אחרים בחסידות. כמו שאתה מציין, השימוש במלה 'חסידות' כנרדפת לחסידות חב"ד אינו נטול בסיס – בשום מקום בחסידות לא פיתחו את רעיונות הבעש"ט להגות כה שיטתית ומקיפה כמו בחב"ד, אפילו לא קרוב (עד שר' הלל מפאריטש הרשה לעצמו לדבר על "קבלת הבעש"ט", כמו קבלת האריז"ל) – אך מצד שני בהחלט יש פנים שלמות בחסידות המתגלות דוקא בחסידויות אחרות, בראש ובראשונה ברסלב וגם אצל האחרות. לענין זה כדאי לדעת שנושא יצירת ההתכללות בין זרמי החסידות מרכזי אצל הרב גינזבורג, והוא מרבה להתייחס לתורות, סיפורים, חידושים וניגונים של אדמו"רים מכל החסידויות – לדעתי הוא החב"דניק היחידי שעושה זאת. אחד המשפטים שהוא חוזר עליהם הרבה הוא שבדורנו צריך להיות "נעוץ סופן בתחילתן" עם הבעש"ט – שכל החסידים כולם יהיו חסידיו, להרפות קצת את מחיצות החסידויות השונות. עד כדי כך זה עקרוני לנו, שהתלמוד-תורה שהקמנו כאן בקרית משה, הגם שהוא בנוי לפי שיטה חב"דית בעיקרה, מוגדר בכוונת תחילה כת"ת "חסידי", לא חב"די, ואחד העקרונות שלו הוא שמדי שבוע מציינים יארצייטים של אחד מגדולי החסידות (ולא רק) מחוץ לחב"ד, מספרים עליו סיפור ומביאים חידוש בשמו.

      אוהבך כנפשי, ניר

      אהבתי

  2. נתנאל,

    אני מקווה ומעריך שניר יתייחס בהרחבה לשלל הנקודות בהערת הביקורת המורכבת שהעלית. אני מצדי אסתפק במספר הערות קצרות.

    1. להיות יהודי בעיני זה הרבה מעבר ללהיות חלק מן האנושות. יש ערך ליהודי בפני עצמו. ולעיסוק במהותו של העם, אורח חייו ומשמעותו. ורצון האלוקים ממנו. היחס לשאר העמים הוא רק לאחר מכן. הקיום היהודי הוא קיום עצמי. גוי אחד בארץ.

    2. יש צורך לדבר על זה כי זו עצם המהות שלנו. וגם, כי רבים בעם אינם מודעים למשמעות יהדותם, וכתוצאה מכך מתבוללים או מתדמים לגויים. ושנית, עצם העובדה שהתורה הפנימית מדגישה זאת יותר ויותר מצביע על הערך המרכזי של הנושא בנשמות ישראל.

    3. אכן יש כאלו שיתחברו יותר לסגנון שקט. ולעומתם רבים שמחים ושואבים עוצמה מדיבור גלוי וישיר על העליונות היהודית. כל דבר נשמע במקומו. וכל אחד על פי רוחו.

    4. למה יש לי תחושה, שפשוט קשה לך עם המקום הנפשי ששם אותך נבדל לגמרי מן התרבות הגויית ? ואתה מחפש מעין חיים נוחים וידידותיים בעולם. להיות חלק מכולם. אולי לא כמו החילוניות הקיצונית. אבל ריח של זה קיים. לדעתי.

    5. נדמה לי שמכל מורי החסידות כיום בחב"ד, מי שהכי מתייחס לחסידויות אחרות זה הרב של ניר. הרב גינזבורג.

    אהבתי

  3. ניר שלום,
    ראשית אומר בהכנעה שאני שמח על היוזמה לעסוק בנושא הזה, שבאמת נראה שאין קונטרוברסלי או לפחות מעורר-חוסר-נוחות ממנו. אז ראשית כאמור ישר כוח, ואני מקווה שהמאמרים יובילו לדיון חשוב ואף להפרייה הדדית (למרות שכנראה כל מי שיכתוב כאן הוא יהודי : ).

    שנית, נעבור כמובן להבדלה: הבעיה שלי היא לא עם "לקיחת אחריות" ובטח שלא עם הפרייה הדדית בין היהדות לתרבויות אחרות. הבעיה, כפי שנתנאל ציין יפה למעלה, היא אותו הבדל מהותי-מהותני שנמצא לכאורה ביסוד החלוקה בין ישראל לעמים (ודאי על פי תורת חב"ד, שהיא אכן לא "החסידות" – איפה ההכנעה כשצריך אותה?). לקחת אחריות ולתת לעולם מחוכמתנו אפשר גם ללא אותה תפיסה (שניתן לכנותה גזענות אוקולטיסטית) והבודהיזם הוא אכן ראייה נהדרת לכך. הרעיון שליהודים יש נשמות או חלקי נשמות שאין לבני האדם שאינם הוא לוז המחלוקת בין כל אדם רציונלי ומודרני לבין תורות אלה של סגולת ישראל.

    לעניות דעתי אין גם שום ראייה טובה לעניין הזה, שכן אנחנו כמובן פוגשים יהודים חכמים וטפשים, טובים ורעים, בדיוק כמו בכל קבוצה של בני אדם. אני לא טוען שאין יחוד תרבותי כמובן, אלא שיחוד מהותני אמור להראות אחרת. לכן מה שתורות קבליות אלה מבקשות מהאדם הסביר הן שתי קפיצות: האחת קפיצה מעל ההגיון הפשוט והשכל הישר, דהיינו קפיצת אמונה, והשנייה קפיצה מעל כל תהליכי החינוך והחיברות שהוא ינק מאז ילדותו, שגינו והכחישו מכל וכל כל הבדל גזעי בין בני אדם (ואנחנו בדיוק אחרי יום השואה, אפרופו), דהיינו קפיצה אידיאולוגית מעל ההומניזם אל הגזענות. אני מבין שאתה עצמך הצלחת לקפוץ קפיצות אלה, ומעניין אותי אם המאמרים שתכתוב מסוגלים לסייע לאחרים לעשות כך. לדעתי הסיכוי שיותר מאחוז קטן באוכלוסייה כיום יעשה כן הוא לא גדול.

    שלישית, המתקה, והיא תקווה. כולי תקווה שבסוף סדרת המאמרים האלה לא נגלה שעם כל התחכום ואף הגאונות שהרב גינזבורג מסוגל לה (ואף אתה, להבדיל, לא קטלא קניא) לא נגיע בעצם, אחרי הכל ובבסיס הכל, למסקנה הפשוטה מאוד שאנחנו יותר טובים מהם. שאנחנו יותר קרובים לאלוהים ואנחנו יודעים יותר טוב ואנחנו המנהיגים. כי דברים כאלה שמעתי לא מזמן מגיסי בן ה-12, כפי שאפשר אכן לשמוע כמעט מכל ילד בכל העולם, ואף מנציגים רבים של תרבויות שבטיות. רוצה לומר: בשביל להכריז שאנחנו הכי טובים לא צריך להיות הרב גינזבורג.

    אהבתי

  4. תומר –
    העלית נקודות חשובות, ואני מאמין שניר עוד יתייחס אליהן.
    אבל הפסקה האחרונה אינה ממין הטענה. אני מאמין שגיסך אומר עוד הרבה אמיתות. ניר (והרב גינזבורג) בא להסביר ולהתמודד עם אקסיומה יהודית שאין להימלט ממנה, ולכן קשה לתקוף דוקא אותו על כך (אגב, אין זו ההתמודדות הראשונה, ואתה יכול לעיין בספר המכובד "על ישראל גאוותו" שבהוצאת גל עיני המוקדש כולו לעניין זה).
    אתה מזכיר קצת את הסיפור על אחד מראשוני החסידות, שאמר שבמזריטש למד שה' הוא האלוקים. כשאמרו לו שגם המשרתת הפשוטה אומרת זאת, ענה להם ש"היא אומרת – ואני יודע".

    ובכלל, מילא ניר מסמן מראש את המטרה – הרי הוא מחוייב להשקפה היהודית וכותב בשמה. אבל אתה, המייצג את הבירור הטהור – למה אתה קובע מראש שההוכחה חייבת להיות אי-ייחודיות?

    אהבתי

    1. דוד שלום,
      תודה על התגובה, ואהבתי את הסיפור החסידי. אבל אומר שהטענה שלי היתה יותר מ"כל ילד בן ארבע יכול לומר שהוא הכי מיוחד". טענתי היתה שיש משהו חשוד בטענה שכל ילד בן ארבע – או כל שבט פרימיטיבי – יכול לומר. דהיינו, עובדת מציאת טענה מסויימת למכביר אצל בני אדם לא מפותחים ואצל תרבויות לא מפותחות, יכולה לעורר בנו חשד שמע היא נובעת ממקור לא מפותח בנפש האדם. האדמו"ר הזקן היה קורא לזה הצד השני של הנפש הבהמית, שגורם לאדם "להחשיב את עצמו ליש". פרויד היה קורא לזה האיד. כיום אנחנו פשוט מכנים את זה: אגו. זו כמובן לא הוכחה שאכן כך, ואכן יכול להיות שגם אם במקרה כולם אומרים שהם הכי טובים ומיוחדים, במקרה אנחנו *באמת* הכי טובים ומיוחדים, אבל לי עצמי קשה להשתחרר מן החשד המכרסם שבסוף כל פלפולי הפלפולים מבריקים ככל שיהיו, מסתתר לו האגו על זוג קרניו השטניות. והאגו, הרי אנחנו מכירים אותו. הוא יעשה הכל על מנת להיות במרכז, על מנת להרחיק אותנו מעבודת ה'.

      אהבתי

  5. תומר –
    ראשית, המאמר עצמו דואג לסייג את ההבדלה ולהציבה במקום הנכון: "…הגדרת ההבדלה כשלב שצריך לבוא רק אחרי ההכנעה מלמדת אותנו שחשש זה מוצדק ביסודו: אכן, אל לה לתודעת ההבדלה להתפשט בקרבנו שלא על גבי ההכרה הבסיסית בהיותנו שווים לכל בני האדם… מטרתה לעצב תודעה שונה מהותית מזו של העמים האחרים. התורה מבקשת להחדיר את פלא האין-סוף לתוך החיים הסופיים והמוגבלים, לא פחות, ולשם כך יש ליצור סביבה מקודשת שאינה מתערבבת עם התרבות הכללית. כאשר היא באה על גבי ההכנעה ההבדלה היא כזו בה אנו לא זוקפים לזכותנו את העובדה שנבחרנו, אלא רואים בה אחריות שהוטלה על כתפינו…".

    שנית, לעומת תרבויות פרימיטיביות אלו ואחרות, נראה לי שההיסטוריה היהודית כבר הוכיחה את עצמה מספיק כדי להתגדר כתרבות שהצעידה את מוסר העולם וחכמתו צעדים רבים ומהותיים.

    ושלישית – הדלת לעם ישראל פתוחה. זה מתח חיים שונה וגבוה בתכלית, והדלת פתוחה לכל מי שמוכן לקבל עליו את המחויבויות הנגזרות. ממילא גם אין פה הרגשת עצמו. מה, אני בחרתי להיות יהודי (בהנחה שאיני גר)? העובדה הזו היא לדעתי נתון מכריע לטובת תפיסתו של ניר את הענין.

    אהבתי

    1. דוד,
      אתייחס לדבריך אחד לאחד. ראה, בעניין הפסקה הראשונה, הרי בדיוק על פלפולים כאלה אני מדבר. מילים כמו "אחריות" הן דרך יפה יותר לומר "אחרות" ו"נעלות". בדיוק כמו שהאפולוגטיקה כלפי הפמיניזם הוא שלגברים יש יותר "אחריות", ונשים צריכות לשמוח שהן חופשיות מזה, מכיוון שממילא יש להן "סגולה אלוהית" או וואטאבר, שפוטרת אותן ממצוות מסויימות. די, זה חורק, בלשון המעטה.

      שנית, "ההיסטוריה היהודית" אכן הוכיחה את עצמה, ואף למעלה מזה. אבל חשוב על שני דברים: ראשית, גם ההיסטוריה הבודהיסטית הוכיחה את עצמה, ואף ההיסטוריה הנוצרית הוכיחה את עצמה, ואני לא רואה את אותה התנשאות או גזענות מהותנית מצידן.
      שנית, כשאתה מדבר על "ההיסטוריה היהודית", האם אתה כולל בתוכה אנשים כמו ישו, פאולוס, פילון האלכסנדרוני, ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, קארל מארקס, תיאודור הרצל, אלברט איינשטיין, זיגמונד פרוייד, מרטין בובר, אברהם יהושע השל, א.ד. גורדון, חנה ארנדט, ליאו בק, גרשם שלום או ז'ק דרידה? כי נדמה לי שכל היהודים האלה, עם כל תרומתם לחברה ולעולם בכלל, לא החזיקו בדעה שהיהדות היא עליונה על דתות אחרות, או שיהודים הם עליונים על אנשים אחרים. ואכן, נדמה לי שכל האנשים האלה לא נחשבים יהודים כשרים (דהיינו שדעתם לגבי יחסי האדם עם האל היא יהודית-לגיטימית) על ידי ניר מנוסי. כך שנראה שהתרבות היהודית בהחלט יותר מורכבת ומגוונת ממה שאתה מתאר לעצמך, ולכן כאשר אתה נתלה בה כמקור סמכות, עליך להבין שהיא לא מדברת בקול אחד. ואותו קול שאתה וניר נמנים על שורותיו הוא דווקא הקול היותר ראשוני וקדום שלה. קול שנולד, כפי שניסיתי לומר, בתקופה שהיא היתה פחות מפותחת.

      שלישית, אתה כולל בזה גם גיורים רפורמים וקונסרבטיבים?

      אהבתי

      1. עד כה לא השבתי כי זה לא הבלוג שלי ואין זה מ"תפקידי" לדון פה יתר על המדה עם אחרים. חיכיתי לראות מה יאמר בעל הבית. עכשיו כשהוא שב – נראה…

        אהבתי

      2. באמת נעדרתי לזמן רב – עוד קשה לי להתארגן על ניהול בלוג במקביל לשאר עיסוקי החיים, ואני מקווה להשתפר בזה. בכל אופן, דוד, מבחינתי הבמה כאן פתוחה לדיונים ארוכים ככל שירצו המגיבים, ומבחינתי לא צריך לחכות לי כדי להגיב – כפי שנדמה לי שמקובל במרבית הבלוגים.

        כעת, תומר: החשש שאתה מעלה הוא רציני, וכפי שדוד ציין, המאמר מתחיל בהתייחסות אליו – זה בדיוק עניינו של שלב ההכנעה, ובמובן מסוים גם שלב ההמתקה. ואלו אינם שלבים שנגמרים, אלא כפי שניסחתי 'קומות' שיש לקיים, לחזק ולתחזק כל הזמן.

        מעבר לכך, אני לא מכיר מישהו – מעבר לילדים כמו גיסך ואחרים, או אנשים ברמה שלהם – שחי את עבודת ה' וחושב שעם סגולה פירושו שהיהודים הם בפועל "יותר טובים" או "עליונים" כמו שהלבנים או הארים חשבו שהם ביחס לאחרים. קודם כל, כאשר מדברים על תכונה מהותית ליהודים מדברים בדרך כלל על משהו אחר וחמקמק יותר, שאפשר לכנותו "דחף לגאולה" – מין להט משוגע לתקן את כל העולם, להפוך את כל העולם, להסביר את כל העולם, שיכול ללבוש צורות מצורות שונות. לראות שכל היהודים צדיקים זה אולי קשה, אבל לראות שהדחף הזה חוזר ונעור אצלנו זה לדעתי קל יותר (והרשימה שהצגת די ממחישה מגוון לבושים שלו, שגם אם אינם מתוקנים לפי התורה בהחלט מעידים על דחף התיקון בתוכם).

        שנית, איש אינו טוען שהתכונות המהותיות המיוחסות ליהודים קיימות *בפועל* אלא *בכח* בלבד, כפוטנציאל – וברור שניתן לא לממש פוטנציאל זה ואז להיות גרוע מהגוי הכי גרוע. ממילא בדיקה בשטח של יהודים מול גויים לא מועילה בדבר – צריך לראות מה יהודים עושים עם עצמם כשהם מתחילים לתפוס את עצמם בידים ולעשות תשובה; כאן, לדעתי, מי שעיניו ולבו פקוחים – והכי חשוב, לא מקובע על שויון דוגמטי הנועל אותו מראש מלהכיר במעלות של ציבור כלשהו על פני אחרים – יוכל לראות איכות ייחודית.

        נדמה לי שלך תומר, ולרבים אחרים, יש באיזשהו מקום מין דוגמה כזו, מין החלטה נפשית אפריורית, שלא תתכן האפשרות של עם סגולה. אני יודע שכך זה היה אצלי. זה נובע לדעתי מהפחד להרגיש עליונות ויהירות. הרי אין לי בעיה לקבל את זה שיש קבוצה בעם ישראל שהם כהנים, ולכן רק להם מותר לברך אותי בבית כנסת ולא להפך, אך כן יש לי בעיה לחשוב שאני שייך לקבוצת כהנים ביחס לאנושות.

        אני נזכר שבתחילת התשובה אמרתי למי שהכי קירב אותי בשעתו, שהמחשבה שאני חלק מ"עם נבחר" דוחה אותי ואני לא מוכן לסבול אותה. הוא אמר לי דבר מעניין. הוא אמר שלאמירה בפרקי אבות, "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", יש נוסח חלופי שלא נכנס למשנה: "הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס". דוקא תרצו לא לקבל. לכאורה זה ניסוח קיצוני, אבל חסידים, הוא הסביר, מעדיפים אותו, כי הוא יותר עוזר לתקן את הנפש. זה כל מה שהוא אמר ולקח לי זמן להבין למה התכוון, עד שהבנתי: הוא החמיא לי על זה שאני בדווקא לא מוכן להיות חלק מהעם הנבחר. אני לא סתם ניטרלי ביחס לזה, אלא בתוקף לא מוכן לזה. כלומר, הוא ניסה להגיד לי: אתה צודק בכך שאתה לא רוצה, זו הגישה הנכונה – לרצות לא לקבל פרס. ואף על פי כן, זה יכול להיות נכון, יכול להיות שמגיע לך פרס. שני הדברים פשוט לא קשורים אחד לשני.

        אהבתי

        1. ניר,
          תודה רבה על התשובה, ובעיקר על הפסקה האחרונה, שהיא יפה מאוד.
          יש לי כמה שאלות לגבי הפסקאות האחרות:

          א. אתה כותב: "אני לא מכיר מישהו – מעבר לילדים כמו גיסך ואחרים, או אנשים ברמה שלהם – שחי את עבודת ה' וחושב שעם סגולה פירושו שהיהודים הם בפועל "יותר טובים" או "עליונים" כמו שהלבנים או הארים חשבו שהם ביחס לאחרים."
          אני לא יודע באילו מעגלים אתה מסתובב, אבל נדמה לי שאני מכיר (שטחית) לא מעט כאלה. אולי תאמר שהם לא חיים את עבודת ה', אבל אולי הם יאמרו שאתה לא חי את עבודת ה', ואין לזה סוף.

          ב. "איש אינו טוען שהתכונות המהותיות המיוחסות ליהודים קיימות *בפועל* אלא *בכח* בלבד, כפוטנציאל"
          באמת? הרי אם ליהודים יש חיה ויחידה ולגויים אין, הרי שזה בפועל, וגם אם יש להם אותן רק בכוח, אני לא מבין איך זה עושה את העניין פחות גזעני: הרי יש כאן חלק מהאנושות שהוא עליון בכך שהוא יכול להגיע לרמות רוחניות ולקשר עם הקב"ה שאחרים לא יכולים, לא?

          ג. לגבי יהודים שאכן מממשים את הפוטנציאל שלהם – למי אתה מתכוון? לפרויד? למרקס? לאיינשטיין? כי אם אתה רק מתכוון לאר"י ולרש"ז, אז אני מוכן להודות שהם מיסטיקנים גדולים (טוב, רש"ז גדול), אבל אני יכול למצוא מיסטיקנים לא פחות גדולים שאינם יהודים. ולמעשה, ניתן למצוא הוגים גאוניים כמרקס ופרויד שאינם יהודים. לכן אני שוב לא מבין איך "מי שעיניו ולבו פקוחים – והכי חשוב, לא מקובע על שויון דוגמטי הנועל אותו מראש מלהכיר במעלות של ציבור כלשהו על פני אחרים – יוכל לראות איכות ייחודית." כמובן, יכול להיות שעיני ולבי סגורים, ואני מקובע על שווייון דוגמטי. אבל אם זה הולך להיות קו ההגנה שלך מול מי שלא מסכים איתך, אני לא מצליח להבין מה הטעם לטרוח ולכתוב מאמרים כל כך יפים ומורכבים.

          ד. אני רוצה להודות שגם אני מזהה אצל יהודים "דחף לגאולה" שכזה, כפי שאתה מדבר עליו. אם זה *כל* מה שאתה מדבר עליו, אז דעותנו חלוקות הרבה פחות משחשבתי. נכון שגם בני עמים אחרים מפגינים מדי פעם דחף שכזה, אבל אני מוכן להודות שהוא מופגן ומוחצן מאוד אצל יהודים. האם זה הכל, או שאתה מחזיק שיש גם מציאות איזוטרית מקבילה, בדמות חיה, יחידה, ומשיח בן דוד?

          ה. "נדמה לי שלך תומר, ולרבים אחרים, יש באיזשהו מקום מין דוגמה כזו, מין החלטה נפשית אפריורית, שלא תתכן האפשרות של עם סגולה." ניר, אני בהחלט לא רוצה להרגיש יהירות, אבל אני לא מודע להחלטה אפריורית שלי שלא יתכן עם סגולה. באמת שלא. אני מודע מאוד לכך שמיטב הכרתי אין ראיות אמפיריות לכך. אם תהיינה, אני מקווה מאוד שתהיה לי את היושרה ועמוד השדרה הערכי לשנות את דעתי. אני חושב שהיהודים הם עם מאוד מיוחד, אבל אני פשוט לא רואה ייתרון רוחני, מוסרי או קולינרי במעשיהם. לכן אני ממתין למאמריך למען יפקחו עיני.

          ו. אגב, אני גם לא מאמין שיש משהו אינהרנטית מיוחד בכהנים. עבורי הם לא יותר ממשפחות שתפסו אחלה ג'וב. עד שטיטוס הגיע, כלומר.

          אהבתי

          1. תשובות לשאלות:

            א. אני חושב שיש לדבר סוף, לא הכל נתון להצבעות דמוקרטיות. תשווה את הרמה של האנשים המתבטאים כך לאחרים (ואל תגיד שיהיו אנשים שישפטו אחרת את הרמה – אני מתכוון תשפוט אתה בעצמך).
            ב. חיה ויחידה זה לא המונחים הנכונים כאן. כל ענין ההבדל הרוחני יהיה נושא אחד המאמרים בהמשך הסדרה ואז יובהר בדיוק בע"ה. אבל בכל אופן, בוודאי שהמעלה הרוחנית המיוחסת בקבלה ליהודים היא בכח בלבד, מה השאלה? הרי אחרת אין להסביר יהודים רשעים (אדרבה, אצל חז"ל המלה 'רשע' שייכת בראש ובראשונה ליהודי חוטא, רק אחרי זה לגוים).
            לגבי אמירתך שמכיוון שזה פוטנציאל הקיים ליהודים בלבד זה עדיין גזעני. קודם כל: נגיד שכן, אבל אם כך זו כבר גזענות מסוג אחר לגמרי, שאינה טוענת שכל יהודי באשר הוא יותר צדיק בפועל מאחרים, אלא רק שליהודים הוענקה אפשרות למשהו נוסף (בדרך לעידן בו לכולם תהיה אותה), והדבר תלוי בהם – הוא לא נתון מראש כמו גזענות אתנית.
            שנית, וזה עוד יותר חשוב: פוטנציאל זה לא קיים אצל יהודים בלבד – גויים יכולים להתגייר! כלומר, אם מאד חשוב להם לממש את האופציה היהודית אין להם מה לבזבז כח בזעקות על גזענות, הדלת פתוחה בפניהם להצטרף. איש לא יתנגד להם אלא אדרבה, יקבלו פניהם בברכה (וראה מקומם המרכזי של יתרו ורות סביב ציון מעמד הר סיני).
            ההבדל הוא שמיהודים מצפים לשמור תורה ומצוות ולכן הפוטנציאל מיידי יחסית, ואילו הגויים רק רשאים לכך ולכן זהו פוטנציאל מסדר שני (כאשר שוב, הדלת פתוחה לכל באי עולם להצטרף למעגל הראשון). למה רק היהודים חייבים, שזה המעניק להם את הפוטנציאל הראשון? יש הרבה תשובות, אבל בעיני הכי מוצאת חן זו שאומרת, שכדי לנסות כלי רכב חדש צריך לבדוק אותו על הקרקע הכי פחות חלקה, ואם הוא עבר אותה יעבור הכל; באותו אופן, אם רוצים לבדוק ציות לצו אלוקי צריך לקחת את העם הכי קשה-עורף (תיאורו החוזר ונשנה של עמנו בתנ"ך, וגם ניתן לאימות אמפירי :)) ולתת לו אותו.
            ג. כשכתבתי "צריך לראות מה יהודים עושים עם עצמם כשהם מתחילים לתפוס את עצמם בידים ולעשות תשובה" לא התכוונתי כמובן לפרויד, מרקס ואיינשטיין וחבריהם, ובכלל לא התכוונתי להישגים שכליים, אלא בראש ובראשונה לתיקון המידות. שלושת אלו הם בדיוק דוגמאות להחמצת הפוטציאל בעיני: אנשים חריפים עד כדי גאונות שביטאו תכונות מאד שליליות במידותיהם ובסגנון חייהם (אינשטיין הכי פחות יש לציין). בלי קשר, אני לא מכיר אף הוגה בעולם שמדגדג את קצה בהונו של האר"י, ונדמה לי שוב שבאמירתך שאתה "יכול למצוא מיסטיקנים לא פחות גדולים שאינם יהודים" אינה מסקנה אלא הנחת יסוד אצלך.
            ד. הדחף לגאולה וכו' אינו מילתא זוטרתא בעיני, אלא מעיד על נקודה מאד עמוקה.
            ה. אם אינך רואה יתרון קולינרי מהותי לבישולי האמא היהודיה, המוכיחים באופן ניצח את עליונות עם ישראל, אתה חירש, עוור, אילם ותתרן, ואין לנו מה להתדיין בכלל!
            פחות בצחוק: ניסית פעם לאכול פסח שלם, שבעה ימים, רק מצה עבודת יד בלי שרויה?

            אהבתי

            1. יפה יפה, לסיים בהומור זה תמיד טוב. זה גם די יהודי.

              שמע, יש לדעתי בעייתיות בטענה ש"הדלת פתוחה", שכן א) היא לא ממש פתוחה (הרבנות עושה את המוות, ואני לא חושב שאתה לא מתכוון לגיור רפורמי) וב) זה אמנם מקהה, אבל לא מעלים את היסוד הגזעני, שבסופו של דבר אומר בפשטות – אנחנו הכי טובים. יודע מה, לא גזעני, אתנוצנטרי. אבל אולי ניתן לזה להתברר במאמרים הבאים.

              כאן אני רוצה באמת רק להדגיש דבר אחד: כשאני אומר שאני יכול למצוא מיסטיקנים גדולים לא פחות מאלו היהודיים, אני בהחלט, 100%, אומר את זה על סמך לימוד מעמיק. צלול פעם למעמקי השיוויזם הקשמירי, אתה תופתע בהחלט, אני מבטיח לך. והדזוגצ'ן… שפתיים ישקו. אותו כושר ניתוח (והבנה פנימית, אם יותר לי) שמאפשרים לי לעמוד מול תורת חב"ד בהתפעמות והתמוגגות, הם שמאפשרים לי לראות מורכבות, עומק ותפיסה פנימית של הקיום באים לידי ביטוי בדרכים אחרות, במקומות אחרים. לא בכל הדתות ולא בכל הזמנים (אכן, אין שוויון), אבל בהחלט לא רק אצל יהודים. אני שוב חוזר ואומר: אני מאוד מקווה שאם יסתבר לי אחרת תהיה לי היושרה הפנימית להודות שטעיתי. כרגע אני אומר את מה שאני אומר על סמך בדיקה אמפירית, ולא רק טקסטואלית.

              והאר"י… שמע, הרי איך בכלל אפשר אפילו להסכים מה הוא בדיוק לימד. אם אתה מתכוון לפרשנות החב"דית לתורתו, הרי כבר הסכמתי שהיא לא פחות מגילוי שכינה. אבל הקבלה הלוריאנית as is? ממש לא רואה שם איזה הישג אינטלקטואלי. כנראה שיש לי עוד מה ללמוד.

              אהבתי

              1. טוב, אנסה לענות בקצרה כדי להביא דיון זה לסיומו – הרי עוד יהיה לנו הרבה על מה להתווכח בהמשך…

                לגבי שתי הבעיות שאמרת: א) מה בדיוק הרבנות עושה או לא עושה אני לא יודע, אבל זה לא קשור. הרבנות היא איזה גוף שאחראי כרגע במדינה, היו, יהיו וישנם אחרים. מה שאמרתי נוגע ליהדות בכללותה, לא למצב צבירה זה או אחר, בנוגע לה – ודאי שהדלת ממש ממש פתוחה, ובכל הדורות נכנסו בה רבים וטובים. אני מכיר מקרוב כמה וכמה גרים מאושרים וכן מתגיירים בדרך, שכל הבירוקרטיה לא מעניינת אותם כהוא זה כי הם פשוט רוצים להיות יהודים מעל הכל, וסובלים מה שצריך לסבול כמו בכל פרוזדור בירוקרטי ואנושי. ב) אני מתעקש שהמסקנה שהיהודים "הכי טובים" היא לא הסגולה שהתורה מייחסת ליהודים ושצריכים לייחס לעצמם, אלא קליפה שלה. יהודים צריכים "להמעיט עצמם" בלשון חז"ל. יש מושג של גאווה יהודית מתוקנת – "גאון יעקב אשר אהב סלה" – אך נראה בפשטות שמדובר בהפגנת זהותנו היהודית בלי בושה, זקיפות קומה הנובעת מאמונה בלתי מתנצלת, לא גאווה לאומנית מהסוג הגס והרומס (ובאמת יש פסוק "מתאב אנכי את גאון יעקב וארמנתיו שנאתי", בו לא ברור אם גאון יעקב שבו הוא בכלל חיובי [תאב מלשון תאוה] או שלילי [תאב כמו תעב], יש שני פירושים, אבל מה שכן ברור שה' שונא שאנו בונים ארמונות לעצמנו). לכן הסיפור איננו גזעני או אתנוצנטרי בעיני אלא להפך – רוצה לתקן את הגזענות והאתנוצנטריות.

                נמשיך ללמוד ולחשוב בלב פקוח, ולהתדיין בטוקבקים במגבלות הזמן והיכולת. אני לצערי מוגבל ממך לעת עתה – אבל חכה ותראה: כשלך יהיו חמישה זאטוטים בבית ואצלי הגדולים כבר יטפלו בקטנים וישחררו אותי – או-אז גם אני אציף לך את הבלוג בטוקבקים במהירות הבזק שלא תספיק להגיב עליהם, ואז תראה מה זה…

                אהבתי

                1. אוקיי… אז רק כמה מילות סיום סיומת ממני.

                  תיאוריך נאים ונעימים, ואתה נושא אותם בכישרון רב. אם זו היא היהדות, אכן מוציאים דיבתה רעה כשמכנים אותה גזענית. הבעיה היחידה שלי היא שלא שומעים דברים כאלה (לפחות אני לא שמעתי) לא במרכז הרב, ולא בברסלב, ולא בחב"ד ולא מפיהם או ספריהם של הרבנים ע. יוסף או י. אליישיב. אז לאן אבדה התורה המקסימה הזאת? אני מבין שאתה טוען שזו היהדות "באמת", אבל האם אנחנו אמורים פשוט להתעלם מהעובדה שרוב רובם של היהודים לא מכירים את פניה אלה? כלומר, יש כאן לדעתי בעיה מסויימת, במרחק העצום בין האמת הפנימית לתופעה בחיצוניותה. (בעיה, אם יורשה לי, ועם כל הכבוד הרב, שעולה גם מחלקים אחרים של תורת רבך.)

                  לגבי הדיון עצמו, חשבתי שנתתי לך אפשרות שלא להגיב בתגובתי האחרונה, בהודאתי בבורותי, וזאת משום שאני מתאר לעצמי כמה אתה ודאי עסוק. וכן, אני מאוד מפחד מהיום שזאטוטי, ולא עתותי, יהיו בידי.

                  ושבת שלום.

                  אהבתי

                  1. שלום תומר ושבוע טוב,

                    באיחור אופייני אוסיף גם אני כמה הערות אחרונות אחרי דבריך אלו. נראה לי שיש שלוש סיבות עיקריות שלא שמעת דברים דומים לשלי במקומות אחרים:

                    1) אני באמת לא מספיק מאוזן באיך שאני מציג את הדברים, ומכל מיני סיבות (אולי שנשארתי עדיין שמאלני מדי, אולי שאני פוחד להבהיל, אולי שכל הנושא הוא אצלי בבירור עדיין) יותר מדי מטשטש את ההבדלה ומדגיש את ההמתקה, וכך יוצא מתקתק מדי ביחס לשאר היהדות. אני עדיין עומד מאחורי דברי הנ"ל שהנבחרות היהודית אינה שהיהודים "יותר טובים" בפועל, ואינה כלל וכלל כמו הגזענות הארית או הלבנה שהיא אתנית לגמרי, שאין בה שמץ של "ממעטים עצמכם לפני" ואין שום הכנעה בראשיתה או המתקה באחריתה; אבל מצד שני ראוי להשלים את דברי בכך שלפי התורה עם ישראל הוא כן במידה גדולה מרכז העולם, ש"ישראל בעמים כלב באברים" כמו שאמר ריה"ל, במובן שקורות יחסיו של העם מול הברית עם ה' – מסכת אמונתו בה, התכחשותו אליה, נסיונותיו ללמוד אותה ולפרש אותה – הינן לב לבה של ההויה, שכל השאר הוא כל מיני השתקפויות בעלמא שלה. הנה, אמרתי כמה דברים שיותר מזכירים את הרבנים האחרים שהזכרת ובע"ה איזנתי קצת את התמונה.

                    2) סיבה נוספת, מהמכיוון השני, היא שהרב גינזבורג באמת מיוחד מאד בנושא זה, והינו אחד הרבנים החרדיים שהכי הרבה חותר אל עבר שלב ההמתקה כפי שתואר במאמר דידן – ההפריה ההדדית בין ישראל לאומות (לכן הוא אחד היחידים שכתב ספר לגוים, ואחד היחידים העוסק בבירור המדע והאמנות החילוניים ובשרטוט חזון של אוניברסיטה תורנית). רוב היהדות האורתודוקסית, בודאי מחוץ לחסידות אך גם במסגרתה, חיה יותר את ההבדלה ועוסקת בה, ודוחה את ההמתקה ל'לעתיד לבוא' בלתי-מוגדר. גם העובדה שאזכרת כאן, שהרב גינזבורג מדגיש את ההבדלה יותר מאחרים, קשורה קשר הדוק לכך: הדחף להמתקה נובע אצלו מעוצמת ההבדלה – בגלל שהוא מרגיש הבדל מוחלט בין יהודי ללא-יהודי, זה דוחף אותו לרצות יותר לחבר ביניהם באופן של נשיאת הפכים (וקל לראות שמי שלא עושה הבדלה חדה בין יהודים ללא-יהודים אינו שואף להפריה הדדית כמו לדו-קיום פלורליסטי, הוא מרגיש לא שהגוים זקוקים לתורה ולא שחכמותיהם זרות לה ולכן טעונות גיור).

                    3) סיבה שלישית ואחרונה היא שלעניות דעתי והיכרותי עמך אתה לא מכיר מספיק את היהדות, וגם מה שאתה מכיר זה בעיקר ממחקרים על היהדות וכתבות עתונים ועל-כל-פנים מנקודת מבט מחקרית, ולא מהיכרות ישירה, מעמיקה ומתמשכת עם מגוון לומדי התורה והחיים אותה. כשמתערים ומתרועעים עם מגוון רחב של דתיים במגרש שלהם – למשל, לומדים תקופות בישיבות (לא-חילוניות ולא-אקדמאיות) – ומנסים שלא באים באופן ביקורתי-מחקרי, מגלים הרבה מאד צדדים לנושא זה ולכל נושא אחר, ובעיקר – שומעים את הנימה והסגנון בהם נאמרים הדברים, שאינם עוברים דרך מסך האות הכתובה, בודאי המצוטטת מחוץ להקשרה. אחרי שעושים זאת מקבלים הקשר רחב יותר, אנושי יותר, גם לכל האמירות המבדילות. אני מבטיח לך שאצל כל אחד מהזרמים/אישים שהזכרת יש מבט עשיר ומורכב על הנושא של ישראל והעמים, עם כל ההסתייגות של שתי התשובות הקודמות.

                    אהבתי

                    1. שלום ניר, ותודה שוב.
                      טוב, מבחינתי חזרנו לצערי הרב להתחלה, לגזענות ולאתנוצנטריות. מעניין מה גרם לך למשוך את ההגה ימינה, ואשער שזו נאמנותך לאמת. אז תודה, ולגבי המסקנות, חבל. מרכז העולם, כאמור, גם ילדים בני שנתיים חושבים שהם. נכון, בתחכום פחות, אבל זה ממש לא ממתיק את הגלולה המרה עבורי, תרתי משמע. ההבדלים לכאורה בין האתנוצנטריות הזו לשובניזם הלאומי והגזעני הארי או לבן, כפי שהוצגו על ידך (ואכן לא שמעתי דברים אלה מרבנים אחרים) לא מבוטלים בעיני, אבל לצערי גם לא עושים עלי הרבה רושם. בסופו של דבר, בשטח, במעשה (שהוא, אתה יודע, מדד לא פחות ערך בתרבות היהודית) מסתבר שמדובר באותה בריונות, באותה קסנופוביה ואפלייה.

                      לגבי בורותי בענייני יהדות, לא אעיד כמובן על עיסתי. נאמר ואני בור מוחלט ואין לי מגע ישיר עם יהודים דתיים במגרש שלהם. בסדר. שוב, ראשית, לא מובן לי למה אותם "נימה וסגנון" לא יוצאים החוצה, למה בעיתון אנחנו קוראים רק את הנימה והסגנון של הרב שמואל אליהו (שמשניא את היהדות על רבים בישראל)?

                      ועוד: באותה מידה הרי שאתה לא מכיר מהיכרות ישירה, מעמיקה ומתמשכת את עולם הרוח ההודי. כשמתערים ומתרועעים עם מגוון רחב של הינדים במגרש שלהם – למשל, לומדים תקופות באשרמים (לא-מתמערבים ולא-ניו-אייג'יים) – ומנסים שלא לבוא באופן ביקורתי-מחקרי, מגלים הרבה מאד צדדים לנושא זה (אם להשתמש במילותיך שלך). למשל, מגלים שהרוחניות ההודית, על מגוון צדדיה ורבדיה, לא נופלת בשום קריטריון (אינטואיטיבי, אינטלקטואלי, אסתטי, אתי) מזו היהודית. מה לעשות, אבל זה המצב. מה שמחזיר גם אותי לדברי הקודמים: אין, פשוט אין שום עדות אמפירית לכך שתורת ישראל עליונה על תורות אחרות. זה המצב בשטח, ולדעתי לו היית מקדיש יותר זמן ללמידת תורות אחרות, ובהסתמך על בטחוני ביושרך והגינותך, היית מכיר בו.

                      שבוע טוב.

                      אהבתי

                    2. תומר, שלום
                      זו לא משיכת הגה ימינה אלא הוספת מסלול לכביש – הפיכתו לדו-סטרי, לרב-צדדי. ההבדל בין רכב אחד שנוסע או ימינה, שמאלה או ישר לבין מרחב בו כמה רכבים נוסעים בו-זמנית לכמה כיוונים הוא ההבדל בין קו לשטח, בין תפיסה לפי השקפת עולם חייבת להכנס לקוים חד-ממדיים ("גזענות" או "הומניזם", "קסנופוביה" או "אהבת השונה"), לבין תפיסה בה השקפות עולם הן מורכבות, כוללות כמה צדדים, ומקיימות מתח פנימי ביניהן.
                      אני לא מסכים אתך לגבי מה שקורה בשטח, אבל אין כאן המקום לכך.
                      הסיבה שבעתון אתה קורא רק דברים משניאים היא שרק אותם מביאים העתונאים, בסלקטיביות מודעת ומרושעת ותוך סילוף והוצאה מהקשר. לצערי כשמתוך יותר מ-50 ספרים, 200 פוסטים בבלוג האנגלי ועוד אינספור שיעורים כתובים של הרב גינזבורג אתה מבודד קומץ אמירות מקפיצות אתה משתתף עם העתונאים האלה, וחבל מאד מאד.
                      בענין יהדות/הודו: באמת לא הייתי, אי אפשר הכל בחיים. אבל ממה שאני מכיר ספרותית (ובזה כן ניסיתי להכיר הכל), לא נתקלתי בנשיאת הפכים כמו של חז"ל בשום מקום – שילוב רוח וחומר, עולם הבא ועולם הזה, מקורקעות וריחוף בעליונים, הפשטת האלוקות וקשר אישי עמה, פשטות ומורכבות, פשט וסוד ועוד ועוד (ושותפים לי יוצאי הודו רבים). עם זאת, ברור לי שאין שום הוכחות אמפיריות או אחרות לאמיתותה של התורה, חייבת להיות קפיצת אמונה תמימה ופשוטה לתוכה. בע"ה הרשומה הבאה בבלוג תהיה על כך.

                      אהבתי

  6. אכן תומר, יפה אמרת, "האגו, הרי אנחנו מכירים אותו. הוא יעשה הכל על מנת להיות במרכז, על מנת להרחיק אותנו מעבודת ה'".

    אז אברך אותך בהתמודדות מוצלחת והתקרבות מחודשת:)

    אהבתי

  7. ניר יקר שלום.

    חסרה לי הסתירה. כלומר, אתה לא מדגיש בכתיבתך את היסוד העמוק הזה, העמוק מכולם, המאפיין כל כך את החכמה היהודית, עד שהיא זנחה אותו כחכמה והפכה אותו לדרך חיים.
    האוניברסליות של היהדות ברורה לכל מי שחי אותה, ואין צורך להוסיף. בדיוק באותה המידה ההתבדלות של היהדות ברורה לכל מי שחי אותה, ואין צורך להוסיף.

    אלא שכשנגיע אל המקום ההוא, נביא את זה עדי זה, והם יעשו חיים ממש. הווה אומר, אנו ביהדותנו מקרבים את הקצוות זה לזה על ידי מתיחתו המקסימלית של הציר עליו הן שוכנות. או אז מתגלים אנו במלוא תפארתנו, וזה הולך ומתקרב, וככל שזה מתקרב, כך נראה כי אנו מרחיקים.

    לכן גם ההתבדלות הקיצונית היא היא האוניברסליות בקיצוניותה. כי הוא אחד ושמו אחד ומי כעמו ישראל, והרי לך כל הסתירה כולה, כל התורה כולה. (וכאן אוסיף כי המושג "סתרי תורה" מספר הרבה, שמשמעו הדברים הסותרים שבתורה, הסותרים את התורה, שם שוכנים הסודות העמוקים ביותר שלה).

    וכל הכבוד על היוזמה להסביר את הדברים הללו באופן נגיש. ובכלל, כתיבתך חביבה עלי בדרך כלל. אני לא כל כך אוהב כתיבה אקדמית, זה כלב מת בעיני, אבל כתיבתך האישית היא נפלאה ומלאת חיים.

    אהבתי

    1. שלום, אייל וברוכים הבאים

      נהנתי והסכמתי עם דבריך על כך שהיהדות מקרבת את הקווצות דוקא דרך הרחקתן. אני חושב שמה שתיארת כסתירה זה מה שמכונה פעמים רבות 'נשיאת הפכים' – ובאמת כדי להשיא את ההפכים הם צריכים להיות הפוכים ורחוקים זה מזה.

      אשמח אם תסביר יותר משפט שהשארת די סתום: מה פירוש ש"ההתבדלות הקיצונית היא היא האוניברסליות בקיצוניותה"?

      אהבתי

      1. המשפט הזה נובע מהתלהבות יתרה (שאני לוקה בה תדיר), והוא הסבר לרעיון של אחדות ההפכים. אבל אני אנסה להסביר, גם לעצמי:
        ככל שעם ישראל יכיר בתפקיד השמור לו כעם סגולה (להבנתי: עם בעל תכונה ייחודית, וזה הכרח כי האל אינסופי הוא, ולכן חייב להיות עם אחד (לפחות) שהוא קודש לאל, וזאת רק על מנת לשמור על האינסופיות. לולא היה עם כזה, ספר כזה, איש כזה, הרי שהיה חסר משהו בתוך האינסוף, ולכן מוכרח הדבר, כמו גם רשע קיצוני, ויופי קיצוני ועוד, שגם הם מוכרחים מפאת האינסוף וכו'.) על כל פנים, ככל שנלך ונוסיף כח בעבודת ה', הרי שנלך ונסתגר – עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב. אלא שאז, מתוך הסגירות הזאת, נעמוד בהכרח מול תפקידנו ככח מוביל בעמים, אור לגויים, ומתוך חשכת ההסתגרות (שהיא שלב מוכרח), נבוא להאיר לכלל העולם. אז יתבטלו מושגי הסגירות והכלליות כמו שאנו מכירים אותם מתוך הכרתנו הנפרדת, ותיווצר מציאות חדשה, שעדיין אין לנו אחיזה בה, אלא בהבלחות רגעיות של אושר גדול.

        אוניברסליות, אגב, תכונת היוניברס, היא יפה מאד בעיני:
        universe – פסוק (אחד!) מאוחד. משהו כמו שפה אחת ודברים אחדים, ויפה בעיני שכך בחרה האנגלית (ועוד שפות) לראות את היקום כולו: חוק אחד לכל, או דיבור אחד לכל, ללא גבולות של שפה.

        זהו, לעת עתה, אני חושב. אקרא כעת את רשומתך החדשה.

        אהבתי

        1. במילה אחת: פורים. התכוונתי לפורים. חודש של גאולה אישית החותם את המעגל הישן, בדרך ליצירת מעגל חדש הנפתח בגאולה כללית.
          אלא שכדי לחגוג את פורים כהלכה (ממש), יש לחיות חיי הלכה, ואלה מובדלים מטבעם.
          פורים. בלי אלוהים (במגילה) רק אנשים, עד לא ידע (בין טוב לרע), חזרה אל הגן, כולם אחד, בלא הבדל דת, גזע, מין.

          אני אוהב את המספר 619 בהקשר של פורים, כי הוא צעד אחרון לפני כתר (620). זה המסע שלי, והוא מתחיל ב: אני. שים לב:
          אני = 61.
          המטרה: בני = 62.
          (מתוך הפסוק הגאולי: ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך).
          כלומר צעד אחד קטן זה כל מה שדרוש.
          אבל יש דרך ארוכה והיא מספרית כולה, ותיכף תראה עד כמה 619 עמוק הוא לי.
          אז אני מוסיף 0,1,2,3… וכו' ומקבל אחת עשרה איכויות ועשרה צעדים:

          610 – "כי קרוב אליך הדבר". אתה תמיד שם, זו נקודת ההתחלה. קרוב מאד. קרוב אדם. ואדם זה הגאולה. אבל צריך לצאת ממקומך וללכת. לאן?
          611 – תורה. התורה היא הדבר הקרוב אליך, מאד, ואם תלך בה תגיע ל –
          612 – ברית. תכרות מחדש את הברית, תוסר העורלה מעל לבך הערל ותוכל לבוא אל
          613 – תרי"ג. וזו התבדלות של ממש. אז לאן הולכים מכאן?
          614 – חרות. התרי"ג מוציאות את האדם מעבדותו שבעולם הזה אל חרות שבעולם הזה. כמו כן, מתוך ברכת יצחק לעשו: והיה כאשר תריד ופרקת עולו וכו'. כלומר המרד והחרות כרוכים זה בזה.
          615 – מבשרי אחזה אלוה. גם קשור לברית, וגם קשור למלחמה, וגם לאהבה: אחרי המרד או היציאה אל החרות האלוהים נגלה לבן החורין המורד מתוך גופו שלו, בפרט, ומתוך כלל הגופים, בכלל. זה מוליך אל
          616 – ובחרת. וזה מתוך ובחרת בחיים כמובן. אבל אין לך הכוונה. כלומר הגימטריה של ובחרת הצעד הבא ואתה נדרש לבחור – אם בחיים – אם במוות, אם בטוב, אם ברע. כי כך הולכים הפסוק שם. (את החיים ואת המוות את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים).
          כלומר בשלב די מתקדם של הדרך אתה נדרש לבחור שוב. ואם תבחר בחיים, תבוא אל
          617 – איש+אשה. כי אלה החיים, וזו הדרך אליהם. והם מספרים על החיבור בעצמם, כי 7=6+1. ובעזרת ה' אזכה יום אחד לבוא אל זה המקום, החוליה החלשה במסע שלי. (גם: מי האיש החפץ חיים עולה למספר זה).
          ומכאן:
          618 – ברוך ה' לעולם אמן ואמן, כי זה בעצם הצעד האחרון הנורמלי ואתה מודה לאל, וזה פסוק אחרון לפני תפילה למשה, וזה חשוב ומיד נראה.
          זה גם: תיהרג, כי שם סופך כיישות מוכרת. מדוע? כי עכשיו בא
          619 – שהוא כולו פורים. כי אם נהפוך אותו – נהפוך הוא – נעמיד אותו על ראשו, נקבל חזרה 619. אבל מה הפסוקים המתאימים לו?
          שניים הם:
          1) המן בן המדתא האגגי
          2) הוא משה ואהרן.
          ומתגלה כאן דבר מרהיב ביותר, שהמן בשמו המלא הוא התחפושת של משה ואהרון, שהוא הרי אומר לאלוהים (אחשוורוש) ישנו עם אחד, והוא מזהה את אחדות ישראל, וכל שהוא רוצה זה לאחד אותם (לצרור אותם לצרור אחד).
          הצעד האחרון לפני הכתר הוא אחדות ההפכים (ולא זו בלבד, אלא הריבוי משה ואהרן (שניים) הוא הוא האחד (המן, ודווקא הרשע הוא האחד). ואם נעמיד את משה ואהרן על הראש נקבל המן בן המדתא האגגי ולהיפך, וזה אותו דבר.
          אז אפשר לבוא אל הסוף
          620, ולהניח את הכתר על ראשו, על ראשנו, ולנוח מן העולם הזה, לצאת לדרך חדשה, שעד לא ידע, ועל זה לא דברתי כלל.

          אלה הם צעדי, וזו דרכי.

          סלח לי, לא התכוונתי לגלות, אבל יצא. אולי זה הזמן לגלות. זה הזמן כי הדור שלנו לא סובל עוד את הסוד, והכל צריך להיחשף, סודות מדינה, וסודות צבא, וסודות אישיים, וזמן הפרטי הולך ונעלם, והכל כללי, והרשת כלי לזה היא, וגם זה פורים, כי תחפושת שורש ח.פ.ש ורואים את החופש, החיפוש והחשיפה שבאים עם פרימת האני (פורים) והולכים אל הדבר הבא. וגם אם יתמהמה, בוא יבוא (618). ומכאן נגזרים דברים, עמדות כאלה ואחרות (פוליטיות, דתיות, חברתיות, אישיות), והכל מתוך האחריות העצומה של עם ישראל לעולם כולו.

          אני חושב שמרוב הסתר למדתי לדבר בעקיפין ולא להיות ברור. אז הנה, הכי ברור שיכולתי. אתה יכול לשמוע דברים אלה, אני חושב.

          אשמח להארותיך.

          אהבתי

  8. תומר- הכיצד אתה יכול לקרוא לרב קוק "גזען לא קטן ושוביניסט"???
    מהיכן המקור שהבודהה סובר שהחיים הם סבל אין סופי???

    אהבתי

  9. שלום ניר, אני מקים מחדש קצת את הדיון המרתק שהתפתח כאן משום שנקלעתי לדיון ברשת על גזענות יהודית של ריה"ל וכדומה וניסיתי שם להסביר את הבלבול בין המושגים הדתיים/ רוחניים- "נבואה" "נשמה" ובין מונחים ביולוגיים כמו "גזענות". יחד עם זאת, התחיל כאן תהליך ולא בא לידי הבשלה. כתבת שאתה מתעתד להרחיב בעניין ההבדלים הרוחניים בין היהודי לזה שאינו. האם כתבת משהו על העניין? או שתוכל להפנות אותי? תודה מראש

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s