תגובה לתגובתו של נדב שנרב למאמר "קומות של חירות"

נדב שנרב כתב תגובה למאמרי "קומות של חירות" בשם "חופש הסילוף". להלן התגובה שכתבתי לו. שתי התגובות התפרסמו בשעתו בעתון מקור ראשון.

ניל מנוסי

תגובה לד"ר שנרב

אני אסיר תודה לד"ר שנרב על שורת טיעוני-הנגד המַפְרים. התקפים שבהם מצביעים על מספר חסרונות במאמרי, שחלקן התחייבו מפאת קוצר היריעה אולם חלקן נבעו מאופן הצגת הדברים. אין לראותם לדעתי כמבטלים את הגישה שהצגתי, אלא כמשמשים הזמנה להעמקת דו-השיח בעניין. להלן נסיון להשלים מעט מהחסר:

א. המשטר הפאשיסטי דיכא את חופש הבחירה והביטוי, והליברליזם איפשר אותם; על כך אין עוררין, ואכן מן הראוי היה שאציין הישגים אלו כרקע לדברי. אולם המניפסטים הליברליים, "1984" בראשם, הטביעו בתודעת מיליונים משוואת ערכים זהה בפשטנותה לחשיבה הפאשיסטית. הליברליזם המיר את מנטרת "החירות היא שעבוד" במנטרות כגון "תעשה מה שבא לך" או "צבירת חוויות היא חירות", הנוטעות בציבור את הדעה הכוזבת לפיה חירות מתמצית בהסרת הכבלים הגשמיים, ובדיוק כקודמתן מצמצמות את שכל האדם. ועל כן ספק גדול אם הליברליזם הגדיל את החופש החשוב ביותר, חופש המחשבה, וכתוצאה גם את חופש הבחירה האמיתי. לא במקרה, היחידים המפשטים את מרחב הדיעות המדיניות לכדי הציר החד מימדי 'פאשיזם-ליברליזם' הינם פאשיסטים וליברלים. שתי הגישות אינן מכירות במורכבותו של האדם, ובחיוניותה של מערכת חינוכית המסייעת לו להתנכר לרבדיו הנמוכים ולהזדהות עם הגבוהים. הראשונה אינה נותנת בו אמון כלל ומבקשת לשלוט בו; האחרונה נותנת אמון מופרז ביכולתו להנהיג עצמו ומפקירה אותו. יש לציין שאני מכליל כאן את עצמי בין הציבור הפשוט, וחש כזקוק להכוונה מערכאה גבוהה.

ב. ביקרתי את המדינה הליברלית על מנת להשוות בין דגם החופש שלה לבין זה התורני, אולם מבלי להציע לה דגם מדיני חלופי. להצגתו של דגם כזה צריכה לקדום בנייתה של תיאולוגיה פוליטית יהודית, ועד אז אין ברירה אלא להותיר את השאלות החשובות בדבר אופן הפעלת הסמכות ללא מענה. אכן, סופן של הדיקטטורות היה רע ומר, אולם הדקדנס המתהווה במסגרת הליברליזם הנוכחי – בו שוקעים המונים לנהנתנות, בו נגזלים ילדים מתמימותם ונחשפים מגיל הולך ופוחת לסמים ופורנוגרפיה, בו יותר ממחצית מהמשפחות הגרות בערים מתפרקות, ובו שרים כולם במקהלה את הסיסמא "כולנו אינדיוידואלים" מבלי לחוש בעיוות שבדבר – רע ומר גם כן. על כן ראוי לתור אחר מבנה מדיני חלופי, שיהיה זהה לא למדינה הסמכותנית ולא לליברלית, אולם יכלול רכיבים משתיהן. אגב כך יש להעלות, בפתיחות נטולת סרקזם, את כל הקושיות של שנרב בדבר בעלי הסמכות, ולשאול בכנות כיצד בונים דגם מעמדי נטול עוקץ כוחנות, וכן מי ראוי לעמוד בראשו של דגם כזה. פרק יז בספר דברים וכן הלכות מלכים, המתווים את דמותו של מלך שמצד אחד נישא מעל נתיניו ומצד שני ניצב עמם בשורה אחת כנתין לריבון העולם (ובדברים מסוימים אף מתחתם, ראו: משנה תורה, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק ה' י'), מספקים לדעתי את קצה החוט למשימה שכזאת.

            ג. בכותבי כי כח התאוות הנמוכות רב מבחינה כמותית התכוונתי שכחן בנפש רב יותר משל התאוות הגבוהות. אישוש אמפירי אחד לכך הוא שרוב האנשים, בהנתן ההזדמנות, יממשו תאוות אלו. אישוש נוסף מתקבל אם נרחיב את השדה המחקר האמפירי לחווייתו הפנומנולוגית של היחיד ונכשירו להבחין בין גבוה ונמוך בנפש; בין פרטים כאלו יוסכם, כך נדמה לי, שאלא אם הם מטפחים במודע את שכלם, תשוקתם לאכול חזקה מתשוקתם ללמוד.

            ד. את סולם הדומם-צומח-חי-מדבר שמקורו בעת העתיקה ניתן לתרגם ללשון המסברת את האוזן המדעית, ולכנותו סולם הכימי-בוטני-זואולוגי-פסיכולוגי. קיומן של דרגות אלו בכל אדם ואדם ברורה, ובאומרי כי המהפכה המתירנית רוממה את החייתי מעל האנושי אני מסתמך גם על מסריה הגלויים, אבל בעיקר על כתביהם של מחולליה, נאו-פרוידיאנים כהרברט מרקוזה, נורמן בראון ואחרים, שטענו ברצינות כי השכבות הפרימיטיביות יותר של האורגניזם האנושי צריכות להנהיג את המשוכללות. פרט לכך, טרם הושגה לדעתי סינתזה שלמה בין החשיבה המודרנית ומעלותיה לחשיבה הקדם-מודרנית, כזו של הסכולסטיקה, ומעלותיה שלה (שכן אף שלא עסקה במחקר אמפירי ואנליטי, ניחנה בחוש מפותח לסינתזה ולאחדות, שהתבטא בחיפוש מרשים אחר מבנים מקבילים בין רבדי המציאות השונים, וכן ביכולת גבוהה להמשיג רגשות ולהרגיש מושגים, שלנו כמעט ואבדה). בודדים, כגון הפיזיקאי המנוח דיוויד בוהם ששנרב ודאי מכיר את רעיונותיו, חתרו לכך, וכן ישנם העמלים על בניית פרדיגמה קבלית שתשלב את איכויות ההתבוננות המיסטית עם פירות המדע.

            ה. לא טענתי שכל מבני הכח או האדונים זהים, על דרך "סרטן סופני זהה להצטננות", אלא בדיוק להפך: שישנם מבני כח טובים יותר מאחרים! המאמר כולו הוקדש להשוואה בין שני מבנים כאלו, כל מנת להדגים כיצד האחד עדיף מהשני. אם נלך בדרך ההשתחררות מכמה שיותר אדונים, אנו עלולים למצוא עצמנו משועבדים לאדון אחד שהוא הגרוע מכולם. אם מקבלים את ההנחה שתמיד נתונים בתוך מסגרת, השאלה היא מהי המסגרת הראויה ביותר.

            ו. דיברתי על הידרדרות, אולם לא על הידרדרות מתמשכת ורציפה מהעת העתיקה, וגם לאו דווקא בתחומי גרמניה וברה"מ. כוונתי היתה לתהליך בן חמישים עד מאה שנה, המתרחש בחברות מערב-אירופה וארה"ב (וכן בישראל, שתרבותית הולכת ומסתפחת אליהן), בו החוש להבחין בין הנמוך, המנוון והגס לבין הגבוה, המפותח והמעודן הולך ונחלש. הראיות לכך ממלאות את קירות המוזיאונים ואת ספרי השירה. תהליך זה מייצר גם מתוק, אולם אין הוא מבטל לדעתי את עזותו הכללית.