פרידה מפרֵידא: על בתו הבלתי-מוכרת של בעל התניא

העולה לעיירה האדיטש שבאוקראינה, לציונו הקדוש של רבי שניאור זלמן מלאדי – הלא הוא "בעל התניא" מייסד חב"ד הנודע בפי חסידיו כ"אדמו"ר הזקן" – ונכנס לעזרת הנשים שבו, נתקל במחזה מפתיע: ליד המצבה הגדולה המציינת את מקום קבורתו, עליה פזורים שיירי המכתבים ספוגי הדמעות שהמשתטחים על הציון קוראים וקורעים, נמצאת מצבה קטנה יותר, חלקה ונטולת כל כיתוב. מי היא הדמות המיסתורית הנוספת שזכתה להקבר לצד האדמו"ר הגדול?

ציון אדמו"ר הזקן. מאחור על הרצפה: המצבה של הרבנית פרידא

ההסבר מתגלה בחדר התפילה והלימוד הסמוך לציון, בכיתוב הרקום על הבד המכסה את הסטנדר של שליח הציבור. מתחת לפסוק הנודע ממשלי "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כֻלנה"  מוסבר כי מדובר בקברה של אחת מבנותיו של אדמו"ר הזקן, הרבנית פרֵידא, "אשה גדולה וחשובה מאוד", שהלכה לעולמה פחות מחמישה חדשים אחריו.

עכשיו, הדבר הזה אינו מובן מאליו כלל. ראשית כל, לא ברור מדוע, מתוך ששת ילדיו של האדמו"ר, זכתה אך ורק פרידא להקבר צמוד לאביה. אולם מעבר לכך, בתי הקברות היהודיים של פעם היו מחולקים לחלקת גברים וחלקת נשים. כיצד זה אפוא קבורה פרידא לצד אביה בחלקת הגברים (או בלשון הכיתוב על הסטנדר, "זכתה להיכנס לפני ולפנים ונטמנה בסמוך ממש אצל משכן ימין קדשו")?

נשמה מעלמה דדוכרא

הכיתוב על הסטנדר מביא על כך שני הסברים. ההסבר הראשון הוא ציטוט מדברי אדמו"ר הזקן על בתו לפיו היא "נשמה מעלמא דדוכרא [עולם הזכר] אלא שבגלל דבר פרטי נתגלתה בגוף של אשה". כך ממש כתוב לעיני כל. בדרך כלל נשמת האדם תואמת את מינו, אך ישנם מקרים מיוחדים ("דבר פרטי") בהם אשה יכולה להיות בעלת נשמה זכרית ולהיפך. זה לא משהו רע או שלילי, וגם לא משתמע ממנו שצריך לשנות חלילה את הלבוש או את הגוף כאילו ארעה כאן תאונה (אדרבה, זו ההחמצה הכי גדולה של ההזדמנות והתיקון העמוקים שה' זימן לנשמה זו), אלא פשוט מקרה מיוחד הדורש יחס מיוחד.

כיסוי הסטנדר בחדר התפילה הצמוד לציון
רבי שניאור זלמן מלאדי

במונחי פנימיות התורה, נשמה מעלמא דדכורא פירושה נשמה שבחינת ה"משפיע" שבה, כלומר בחינת ה'מורה' המוריד שפע רוחני, יוזם, מוביל וכו', גדולה או מרכזית יותר מבחינת ה"מקבל" שבה, כלומר בחינת ה'תלמיד' הלומד מהמורה, מעבד ומיישם את תורתו. משמעות נוספת היא שיש לנשמה זו יותר "גדלות מוחין", כוח השגה שכלית גדול, בפרט בעניינים כלליים ומופשטים (בניגוד לגדלות של בינה או של לב, שהם כוחות של התבוננות בפרטים והטמעה רגשית), שכן בקבלה היחס בין מוח ללב אף הוא יחס של זכר-נקבה. בהקשר היהודי, בפרט של התקופה בה אנו מדברים, משמעות הדבר היא שיש להעניק לנשמה זו חינוך התואם את אופיה ומטפח אותו. וזאת בדיוק מה שעשה אדמו"ר הזקן: העניק לבתו שיעורים פרטיים בחסידות בהם לימד אותה דברים שלא לימד את הבנים (עד שאחיה דובער, לימים האדמו"ר השני, היה מעביר דרכה שאלות שהעסיקו אותו, ומתחבא להקשיב לתשובות…).

העובדה שלאדמו"ר הזקן היתה בת כזו אינה מקרית. נקודה מרכזית שחזרה בתורתו, אותה לקח מכתבי האר"י אך פיתח הלאה, היא שלעתיד לבוא (ומדובר בעתיד סמוך ונראה שיש לקרבו בפועל, לא איזו הפשטה מורחקת) יתעלה הפן הנקבי של ההוויה עד שישתווה לפן הזכרי, ואז אף יעקוף אותו, כך שעיקר ההשראה וחידושי התורה יושפעו מהנקבי אל הזכרי – היפוך גמור של סדר ההשתלשלות הקלאסי. הרעיון מופיע בתורת חב"ד בגרסאות רבות (עתידה הנשמה ליזון מן הגוף, שורש הכלים גבוה מהאורות, האור החוזר חוזר לקדמותו שלמעלה מהאור הישר, ועוד) והינו אחד המוטיבים המרכזיים ביותר שלה.

אבא, עוד רגע קט!

ההסבר השני הוא איזכור של סיפור: "דרך עלייתה למרום כקדושים אשר בארץ והילוכה לאדמת קודש זו בדרך פלאית". מהי דרך עלייתה כקדושים, ומהו הילוכה למקום הציון בדרך פלאית? את הסיפור המלא ניתן למצוא בספר "לְשֵמע אֹזן", כפי שסופר בידי אחיינה של פרידא ר' נחום, בנו הבכור של אדמו"ר האמצעי היורש.

מסתבר שכאשר הסתלק אדמו"ר הזקן חלשה מאד דעתה של פרידא, שכבר לא היתה בקו הבריאות קודם לכן. היא הרגישה שמותה קרב וביקשה להקבר ליד אביה, סמוך לידו הימנית. החסידים לא ידעו מה לעשות, שכן מצד אחד היא היתה יקרה מאד לאדמו"ר, אך מצד שני היא אשה ומדובר בחלקת גברים. יום אחד היא זימנה את החסידים החשובים למיטתה, הורתה להם לעמוד סביבה, ואז אמרה את ברכת "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". בהגיעה למלים "ואתה עתיד ליטלה ממני" היא הרימה את אצבעותיה לשמים וקראה "אבא, חכה, הנה עוד רגע קט!", פונה לכאורה הן לאביה שבשמים והן לאביה כפשוטו, ונפחה את נשמתה (כשר' נחום סיפר קטע זה בכה כל-כך, שהאוכל שלו נרטב עד שלא היה ניתן לאכלו יותר).

לאחר אירוע זה היה ברור לחסידים שיש לשעות לצוואתה של פרידא ולקברה היכן שבקשה, אך עדיין ספק ניקר בלבם. לכן בהובילם את הארון ממקום פטירתה, בהגיעם לצומת המוביל להאדיטש (מקום קבורת אדמו"ר הזקן) מחד גיסא ולקרמנטשוג (היכן ששכן מרכז חסידות חב"ד באותו זמן) מאידך גיסא, החליטו להרפות את מושכות הסוסים ולתת לסוסים ללכת לפי רצונם (כמנהג הבעל-שם-טוב בפעמים רבות). כך הם עשו והסוסים פנו להאדיטש. לאחר שני מופתים אלו לא היה עוד ספק, והרבנית נקברה לצד אביה בחלקת הגברים.

חסידות נשית

לא כולם זוכים לפטירה וקבורה כמו של הרבנית פרידא, אך לפי האר"י ואדמו"ר הזקן ככל שמתקרבים לדור הגאולה וההתכללות בין הזכרי והנקבי גוברת, כך ליותר ויותר נשים יש בחינה מעלמא דדוכרא, כלומר הן משכילות ומשפיעות (וכן להפך, לגברים יש בחינה מעלמא דנוקבא, כלומר שהם צריכים ללמוד לקבל מהנשים). זו הסיבה שהרבי מליובאוויטש, האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, אמר שנשים חייבות בלימוד חסידות בדיוק כמו גברים (עם כל המשתמע מכך, פינוי הזמן לדבר בידי הבעלים וכו'), עד שדרכן יתפתח לימוד חסידות נשי ייחודי.

ברוך ה' הדבר כבר מתחיל לקרום עור וגידים מסביבנו, ואני אישית משתדל למלא את חלקי כגלגל עזר עבורו. שמה וסיפורה המופלאים של הרבנית פרידא צריכים להתפרסם יותר ולהיות מוכרים בקרב כל החשים שותפים למסע גדול זה, מסע גדילתה והתגלותה של הנשיות היהודית.[*]

[*] פרט מעניין נוסף לגבי הרבנית פרידא נוגע לבנה היחיד, אהרן זסלבסקי מקרמנטשוג. רבי אהרן היה אישיות גדולה בתורה ובחסידות, עד שה"צמח צדק" סירב בתחילה לבקשה לשמש כאדמו"ר הדור השלישי, באומרו שהתפקיד צריך להיות של רבי אהרן. והנה, לאחר שהתפנה מאשתו הראשונה שלא ידועים עליה פרטים, נשא רבי אהרן את בתו של רבי נחמן מברסלב, ולאחר פטירתה את בת-דודתו, בת אדמו"ר האמצעי. היכולת להיות נשוי בזמן אחד לבתו של רבי נחמן מברסלב, ובזמן אחר לבתם של אדמו"רי חב"ד, לשמש בכך נקודת השקה בין שני עולמות מופלאים ומשלימים אלו, היא ודאי גם ירושה שקיבל רבי אהרן מאמו, הרבנית פרידא.

20 comments

  1. סיפור מיוחד מאוד.
    ניר, כשנסעת לאחרונה נודע לך הסיפור, או שרק כעת התעמקת בו לאור המסע הרוחני שלך בשנים האחרונות?

    אהבתי

  2. תודה!
    איך תסביר את השוני בין תחושת חוסר חיבור למגדר, שציינת שהוא "הזדמנות ותיקון עמוקים" ולא לשינוי בלבוש או שינוי פיזי, לבין מצבים אחרים כגון מום מולד של 6 אצבעות בכפות הידיים, או אף עקום שבהם אני מניח, שכן תצדד בתיקון גופני?

    אהבתי

    1. קודם כל, אמונה שלמה רואה גם את הפגמים המולדים כתוצר של השגחה פרטית. אלא שאם הם דברים המזיקים לחיים או מסכנים אותם, כנראה שהם שם כדי שנסיר אותם או נתמודד אתם באופן כלשהי (אצבע ששית ואף עקום הם דוקא דוגמאות לא טובות, כי אין באמת סיבה טובה לשנותם).

      אך ההשוואה למין הגופני היא מופרכת. הגוף עצמו אינו מחלה! הוא גוף שלם ובריא, רק שהעולם הנפשי שלי שונה ומורכב ממנו ואולי הפוך ממנו בדברים מסוימים. כל תפיסה הרואה במין הגופני 'טעות' בפס הייצור כופרת באמונה שהכל קורה בהשגחה, כולל ובמיוחד הזיווג בין גופי לנפשי.

      אני חושב שהבעיה מתחילה מהציפיה הלא-נכונה שהגוף אמור לשקף את הנשמה או להתאים לה. זה ממש לא נכון. גוף ונשמה הם הפכים, ומי שלא מרגיש את המתח ביניהם הוא בבעיה. אדרבה, אדם המרגיש כי ה'מין' של נפשו שונה מהמין של גופו זוכה להרגיש ביתר שאת את הפער הקיומי הממשי בין הגוף והנשמה, שזה דבר טוב. השאיפה ביחסי הגוף והנשמה, בפרט בחוויה של מגדר הפוך, אינה שהם יהיו תואמים, אלא שתשרור ביניהם זוגיות טובה. זוגיות טובה זה אומר שאף אחד לא פוסל או מבטל את השני – לא מתכחשים לנשמה, ובאותה מידה גם לא מתכחשים לגוף. שניהם כאחד שני צדדים של הווייתי.

      אם כבר אחד הצדדים צריך להכריע, הרי שזה הגוף. למה? כי הגוף הוא אובייקטיבי ומוחלט, וככזה הוא גילוי רצון ה' באופן מובהק. הנפש לעומת זאת מאד דינמית ונתונה לפיתוח, ואנשים עברו בחיים שינויים מהקצה אל הקצה מבחינת עולמם הפנימי. בחסידות זה נקרא (מושג שהוזכר כאן) "שורש הכלים גבוה משורש האורות": הנשמה אמנם נעלית מהגוף, אך בשורשם זה הפוך, והגוף מגלה לי משהו על עצמיותי ושליחותי שאיני יכול לגלות מתוך התבוננות פנימית.

      הפתרון למציאות של פער בין הנשמה והגוף הוא אפוא מצד אחד עבודה פנימית של הזדהות והתעצמות עם הגוף, ובמידה שזו אינה מצליחה (והיא אף פעם לא מצליחה לגמרי) גם נשיאת הפכים שלהם באהבה והשלמה של 'זה מי שאני'.

      אהבתי

      1. תמה אני על כמה נקודות

        1. האמירה שחווית טרנסגדריות היא חיובית בכך שהיא מדגישה את הפער בין הנשמה לגוף. מה חיובי בחוויה קשה כשלעצמה? חוויה קשה חיובית כשהיא מצמיחה משהו, כשאתה נתקע בחוויה הקשה אני לא מבין מה חיובי בזה.

        2. בהמשך ל1, ביטאת את חווית המגדר כביטוי לנשמה. נראה לי שתחושת המגדר שייכת יותר לקישקע של הנפש, והייתי מוסיף של ה׳תת-מודע׳.

        3. תמהתי על הזיהוי של הגוף עם ׳זה מי שאני׳.. והגוף הוא אני!? וההזדהות איתו אמורה ליצור הרמוניה עם הנשמה? או שכוונתך לנפש-מגדר..

        4. לבסוף הטענה שהציפייה שהגוף ישקף את הנשמה או תתאים לה היא לא נכונה. כל תנועת הלהטב״אפ (ק זה פוליטי אז מבחינתי זה בחוץ – ואולי אני צריך לקרוא לתנועה קווירית ולכל השאר פשוט המציאות בתכלס.. אבל אני נמנע מלזהה את הקהילה עם הפרידיגמיה הפוליטית הזאת.) שואפת (די..) לכך שהחיים המעשיים ישקפו את האדם כפי שהוא (לפחות בנפש). הרמוניה בסופו של דבר היא דבר נעים וחיובי וכו׳… תפארת זה דבר ..קסום..
        חדש לי מה אתה מוצא חיובי בכאוס ובדיסוננס.
        הכאוס שבנושא הזה לדעתי הוא חתיכת הזמנה (יותר כמו התנגשות בקיר) לעומק (כמו כל דבר קשה). ודברים מתבהרים עם חלוף השנים.
        הגישה הבסיסית לדעתי היא לפי לקוט״מ סד..

        נראה שהפתרון המחשבי הפשוט הוא שיוך המגדר לתת מודע של הנפש, ולתת לפסיכולוגיה ושאר תחומים נושקים (בנפש, במדעי המוח) לחקור בשלהם. היחס בין ׳נשמה זכרית׳ למגדר גברי דרוש עיון.. ונראה לי קצת ספירטואלי ורחוק מכדי שתהיה לו השפעה אמיתית על יחס מעשי לנושא.
        מקווה שאני בא בטוב, מה אתה חושב?

        אהבתי

        1. שלום יניב, ותודה על התגובה. אם אני מבין נכון, אינך מגיב לפוסט עצמו, אלא לתגובתי לאבי לעיל. פעם הבאה כדאי להגיב במקום כדי שזה יהיה ברור. בהנחה שכך, אני מגיב לפי הסדר:

          1) אם החוויה קשה או לא זה תלוי במידה רבה איך מתייחסים אליהם. חוויות תסכול, מרמור, דכאון ועוד מושפעות מאד מאד ממערכת התפיסות והציפיות שלנו. אדם בעל ציפיות מופרזות כל הזמן יתאכזב, אדם הבטוח שהעולם אמור לשרת אותו כל הזמן ירגיש תסכול כשהדברים לא מסתדרים לפי רצונו. חווית המגדר ההפוך בודאי אינה פשוטה או קלה, אך גם לא מוכרחת להיות חווית סבל. או לפחות, מידת הסבל יכולה להשתנות. אם יוצאים מנקודת הנחה שאמורים לחוש התאמה, זה נהיה גרוע יותר. אם מקבלים את זה שכל אדם שונה ויש כל מיני פערים בין הגוף לבין הנפש, וזה הפער שלי, זה נהיה קל יותר. העיקר הוא מה שהגדרתי כעבודה על 'זוגיות' בין הגוף לבין הנפש, האומרת שלא מתכחשים/מדכאים/מסרסים אף אחד מהם.

          2) המלים נפש ונשמה מבלבלות, כי לפעמים משתמשים בהן כנרדפות ולפעמים כמתייחסות לרמות שונות בנפש. בזיהוי בין המגדר לנשמה התכוונתי ל*נפש* לעומת ה*גוף*, בלי להכנס לשאלה איזה מישור בנפש מדובר, ואם גבוה או נמוך. באופן כללי, חווית המגדר הרגילה אכן שייכת לרובד בסיסי יותר בנפש, אך ניתן לדבר גם על 'זהות מגדרית' ברובדים הגבוהים. יש כלל בחסידות הקובע כי "שורש הכלים גבוה משורש האורות". בתרגום לנושא הגוף-נפש זה אומר ששורש הגוף גבוה משורש הנפש, כלומר מבטא משהו 'עצמי' יותר לגבי (גם אם כרגע אני מרגיש רחוק ממנו). בהקשר שלנו, זה אומר שדוקא המין הגופני שנבחר עבורי (בין אם בידי הבורא או הטבע, תלוי בהשקפתי) הוא-הוא המבטא את הזהות המגדרית האמיתית שלי. הגוף מאותת לי משהו אובייקטיבי וקבוע לגבי, לא משהו שהוא סובייקטיבי ודינמי (לפחות דינמי תיאורטית, גם אם כרגע אצלי זה נחווה כסטטי), וניתן לראותו כמזמין אותי להתחבר אליו ולהתפייס עמו.

          3) הביטוי "זה מי שאני" בסוף התגובה לעיל התייחס לנשיאת ההפכים של הגוף והנפש גם יחד. אדם המרגיש רחוק מהגוף שלו יכול להרגיש שהגוף אינו אלא לבוש או כלי רכב שהוא 'שוכן' בו, אך האמת היא שהוא חלק ממכלול הווייתו. אדם המתפייס ומשלים עם מינו ולא רואה בו גוף זר שרק 'במקרה' שתלו אותו בתוכו, יכול להתחיל לראות בו חלק ממציאותו הקיומית השלמה, וכמבטא משהו עמוק לגביו בדיוק כמו הנפש ובמידה מסוימת אף יותר (על דרך 'שורש הכלים גבוה וגו' כנ"ל).

          4) המלה 'כאוס' לא קשורה לכאן (אם הנושא מרגיש כאוטי צריך ליישב את הדעת ואת הנפש ולעשות בו סדר, להכנס ל'כלים דתיקון). אך אפשר ללכת עם הביטוי "דיסוננס". יש ביטוי במוסיקה "דיסוננס הרמוני" או "הרמוניה דיסוננטית". לכך התכוונתי ב'נשיאת הפכים'. זה אומר שאני מקבל שני חלקים סותרים בתוכי, ומבין שכל אחד מהם יקר ואמיתי ומבטא משהו לגבי. עצם ההשלמה כבר מביאה רוגע מסוים. אני ממליץ לך לצפות בסרטון היוטיוב Why I Quit Testosterone (כאן: https://www.youtube.com/watch?v=HP3sBFDp9js) המתאר חוויה זו בגוף ראשון. כמובן שישנה דרך נוספת להתמודד עם הדיסוננס והיא על ידי עבודה מאומצת להזדהות עם הגוף, כלומר לנסות להתחבר ולבנות רובדים בנפש הגוברים על חווית הדיספוריה ומזדהים עם הגוף. האפשרות של שינוי הגוף בעיני שגויה ולא מביאה מזור אמיתי.
          לא הבנתי מה הקשר לליקוטי מוהר"ן סד. מקוה שהתשובות מועילות.

          אהבתי

          1. סליחה על הדיליי המוגזם, הייתי מאשים את צהל אבל זה יהיה גוזמה. שכחתי ונזכרתי לפרקים :/ .
            הקשר ל-ליקוטי מוהר״ן סד הוא כגישה התחלתית ולא כמשנה מוסדרת ולנושא. אינני מאמין במשנה מוסדרת לנושא, לפחות לא לפרטים. ואני חושב שהנושא כאוטי כשזה מגיע אלינו כחיים בעולם הזה. מעין מה שהתייחס הרבי מלובביץ׳ לשואה, הנושא נעוץ בחלל הפנוי.
            ניסיתי לעשות את התגובה לתגובה אך לא עבד לי, מקווה שיעבוד הפעם (יכול להיות שזה קשור לזה שאני מגיב דרך הפלאפון).

            אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s