״אל תרבה שיחה עם האשה – באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנֹם״ (פרקי אבות א, ה).
אמירה זו מופיעה בשלב מוקדם בפרקי אבות וגורמת לרבים מהקוראות והקוראים המודרניים לעצור בחריקת בלמים ולשאול: סליחה? האם באמת ניתן להעלות על הדעת כי הדיבור בין בני הזוג אינו רצוי? ניחא אשת חברו, ששם יש לחשוש מפריצות – אבל אשתו שלו?! איזה מין קשר אמור לשרור בין בני הזוג אם הגבר כל הזמן נזהר שלא להרבות שיחה עם אשתו?
תהייה זו מובנת ובמקומה. הזוגיות היהודית כולה מושתתת על הפסוק ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״ (בראשית ב, כד), ועיקר הדבקות מתאפשרת מתוך תקשורת טובה בין בני הזוג. ואכן ניתן וצריך לפרש את המשנה הזו באופן יותר פנימי, הן בדרך הפשט והן בדרך הסוד.
בין שיחה לריבוי שיחה סתמית
נפתח ברובד הפשט. הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לדייק בקריאת לשון המשנה: המשנה אינה אומרת ״אל תשוחח עם האשה״ אלא מדגישה דווקא את עניין הריבוי – ״אל תרבה שיחה… כל המרבה שיחה…". בנוסף, דווקא משום שהמשנה לא מפרטת באיזו סוג שיחה מדובר, אלא אומרת פשוט "שיחה" סתם, ניתן לפרש שמדובר דווקא בשיחה סתמית, שיחה בטלה וללא תועלת. המשנה מלמדת אותנו שבשיחות כאלה (ואין צורך לומר בשיחות רכילות ולשון הרע שהן ממש אסורות, לא רק עם אשתו אלא עם כל אדם) אין להרבות, שכן הן יכולות להיות מזיקות לבני הזוג. לעומת זאת, אם מדובר בשיחה שקולה ומבוררת, שיחה המעמיקה את הקשר בין הזוג או שהיא לתועלת מסוימת, על זה לא נאמר "אל תרבה שיחה עם האשה" ואפשר לנהל אותה בחופשיות.[1]
במילים אחרות, עוד לפני שאנו נכנסים לרובד הסוד ולהבדלים בין הדורות הקודמים לדורנו שלנו, אנו למדים מהמשנה שבשיחה בין איש לאשתו צריך להיות "מֹח שליט על הלב" כדי לנתב נכונה את תכני השיחה ואת אופייה, ואם עושים זאת יש מקום לריבוי בשיחה רצויה, הן ריבוי כמותי והן ריבוי איכותי.[2]
כעת נעמיק יותר ונוסיף לתמונה את פנימיות התורה, הלא היא תורת הקבלה והחסידות. כמו בתחומים רבים, פנימיות התורה שופכת אור חדש על פשטי המקורות, וממתיקה רבות מהקושיות של האדם המודרני ביחס אליהן.[3]
מעמד האשה בדורות עברו
על פי פנימיות התורה, הדרכת חז"ל "אל תרבה שיחה עם האשה" מתייחסת דווקא למצב בו אין קומתם הרוחנית של בני הזוג שווה. דבר זה יכול להשתנות מזוג לזוג, אך יש לגביו גם הבדלים בין תקופות שונות בהיסטוריה.
במשך רוב ההיסטוריה היה פער משמעותי בין מדרגתם הרוחנית של גברים ונשים (אולי לא ברמת הפוטנציאל, אך בוודאי ברמת המימוש בפועל): גברים למדו תורה ועסקו בשאר מקצועות שדרשו השכלה גבוהה בעוד הנשים היו עסוקות במשק הבית וגידול הפעוטות. כתוצאה מכך, השיחה שהתאפשרה ביניהם נסובה כמעט לגמרי סביב מישורי המעשה והרגש המשותפים לשניהם, בעוד את מישורי השכל והרוח האיש לא חלק עם אשתו.[4]
במצב זה שבו האיש לא היה מסוגל לשתף את אשתו במה שמעסיק את מוחו, ריבוי השיחה עמה היה אכן גורם לו להיות ״בוטל מדברי תורה״ – הן במובן שהם היו גורמים לו לביטול תורה, והן במובן שנסיונותיו ללמד את אשתו תורה היו הופכים לשיחה בטלה.
יתרה מכך, גם מצידה של האשה דיבור מן האיש באופן הפונה אליה ׳מלמעלה׳ לא באמת היה נותן לה מקום לבטא את אישיותה העצמאית, ולמעשה היה רק כובל אותה למדרגתה ולא מאפשר לה להתפתח.[5]
עליית הנשיות
אך הנה, לפי הקבלה, תולדות העולם הינן מסלול ארוך של עלייה במעמדה של ספירת המלכות, כלומר של הממד הנשי של המציאות.[6] ככל שהעולם מתקדם לקראת הגאולה האמיתית והשלמה כך עולה ספירת המלכות יותר ויותר, והדבר מתבטא בפועל בעליית מעמד האשה. לכן, בדורותינו שלנו – עם עליית האשה־המלכות לקראת ביאת המשיח, ובזכות גילוי פנימיות התורה[7] – ניתן להגיע לקשר שלם ועמוק הרבה יותר בין האיש והאשה.
במציאות השוררת היום, שוב אין להסתפק בכך שהתקשורת בין האיש והאשה תתקיים רק במישורי המעשה והרגש הארציים, דבר המותיר את האשה במצב נמוך מהאיש בעצם. יש לשאוף למצב בו האיש והאשה יהיו, בלשון הקבלה, "שווין בקומתן", וממילא השותפות ביניהם תכלול את כל תחומי נפשם, כולל המישור השכלי והרוחני.[8] כאשר זו היא השאיפה, שוב אין מקום לצמצומים בתקשורת בין בני הזוג.[9]
אדרבה, טיפוח בניינה של האשה, עד שתעלה להיות שותפה מלאה בלימוד התורה של בעלה, תלוי בריבוי שיחה ביניהם. אכן, הפעם אין זה ריבוי שיחה טפלה כנ״ל, בה איכות השיחה מתדלדלת בשל כמות הדברים הבטלים, אלא דיבור רב שבו הריבוי הכמותי משרת את איכות השיחה ומביא לקירוב דעותיהם ועולמותיהם הפנימיים של האיש והאשה.[10]
דו־שיח דו־כיווני
למעשה, ריבוי השיחה כאן הוא דו־סטרי, כראוי לדו־שיח שוויוני.
מכיוון אחד, כאמור, כעת שהאשה עלתה אל עולמו השכלי של האיש, שבדורות הקודמים היה חסום בפניה, מתאפשר ביניהם שיח רחב יותר בענייני לימוד תורה ודעת בכלל. אולם יש כאן תנועה נוספת, מהכיוון השני: אל מול עליית הנשיות, ובזכותה, מתאפשרת כעת סוג של ׳ירידה' (חיובית) של הגבריות – כניסה של הגבר אל מרחב של תקשורת רגשית עשירה יותר עם האשה, מתוך הזדהות עמוקה עימה.
בעוד בערוץ הראשון, של לימוד התורה, הגבר הוא בעיקר החונך ומדריך את האשה, בערוץ השני, של שיחת הנפש הרגשית, האשה היא זו החונכת ומדריכה את האיש.
על תקשורת דו-סטרית זו נאמר ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״ (תהלים יט, ח): התורה שהייתה עד כה נחלתו הבלעדית של הגבר הופכת לתמימה־שלמה בכך שהופכת גם לנחלת האשה, והשבת הנפש שעד כה העסיקה בעיקר נשים הופכת גם לעיסוק גברי, עד שקשה להבחין בין השתיים – התורה התמימה היא משיבת נפש והשבת הנפש היא על ידי התורה.[11]
כאשר המגמה היא להגיע לשוויון מלא שוב אין חשש שריבוי הדברים יהיה בבחינת ביטול תורה: האשה היא כעת ׳חברותא׳ שוות ערך של האיש (כמאמר הביטוי "האשה הטובה היא החבר הטוב"), ואף מלמדת אותו את סוד החדרת התורה לחדרי הלב. גם החשש שריבוי הדברים ידחק ויעלים את אישיותה של האשה אינו קיים. ההפך הוא הנכון – ריבוי הדברים מתוך ידיעה כי האשה שווה בקומתה לאיש ישמש לחשוף את אישיותה העצמאית.
הזכרנו מקודם את הביטוי "מֹח שליט על הלב". באופן מסורתי, הגבר הוא יותר בבחינת מֹח והאשה יותר בבחינת לב, ואם כן נראה שביטוי זה שייך לעידן של לפני עליית הנשיות, בו האשה אינה שותפה לעולמו השכלי של הגבר. אך למעשה מה שקורה הוא שגם בעידן עליית הנשיות אפיון זה נותר בעינו, אך הלב הנשי צומח ומתפתח: הוא עולה ומשתווה לשכל הגברי (האשה הופכת ל"חכמת לב" המשלבת את תבונתה הרגשית עם השכל של לימוד התורה), ועוד יותר מכך, עולה אל מעל השכל הגברי למדרגת "פנימיות הלב שליט על המֹח" (האשה נהיית "אשת חיל עטרת בעלה"הנמצאת מעליו, מלמדת אותו כיצד להחדיר את חכמת התורה ללבו).[12]
שעשועי תורה
מה שנכון לגבי לימוד תורה בכללותה נכון ביתר שאת לגבי לימוד פנימיות התורה. מכיוון שהאשה מחויבת כמו האיש בחובות הלבבות (האמונה בה', אהבתו, יראתו וכו׳) היא מחויבת כמוהו בלימוד פנימיות התורה, המביא לקיום מצוות אלו.
אשרי הזוג הזוכים להשתעשע ביחד בחלקם המשותף בתורה – פנימיות התורה. שוויון הקומה הרוחני, המתבטא בריבוי השיחה התורנית־נפשית, מעשיר ומפרה את הקשר ביניהם. אז נעשה הקשר שלם, ושוב לא נותרים תחומים מהותיים בעולמם הפנימי של בני הזוג המבודדים ומרוחקים זה מזה.[13]
הלימוד המשותף עתיד להניב חידושי ושעשועי תורה אין סופיים מתוך המפגש בין הלימוד הגברי השכלי והלימוד הנשי הרגשי.[14]
–––
מבוסס על המאמר ״לימוד תורה יחד״ בתוך: הרב יצחק גינזבורג, יין משמח כרך א׳ (גל עיני תשס״ד, עורך: איתיאל גלעדי), עמ׳ פז-צ.
[1] יש לדייק ולהבהיר שבגדר "תועלת" יכולה להיות גם שיחה שמטרתה אוורור ומנוחת הנפש. אכן, בחסידות מבואר ששיחה סתם היא מעין שינה – היא משחררת את האדם מעומסים ומרעננת אותו. לפי זה, הפרזה בשיחה סתמית מאד דומה להפרזה בשינה, כתוכחת שלמה המלך "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך" (משלי ו ט).
[2] ממילא, ככל שבני הזוג מפותחים ונבונים יותר כך הם יכולים לנהל שיחה רצויה לאורך פרק זמן ארוך יותר מבלי לגלוש לדברים בטלים. בפרט, מכך שהמשנה סובבת סביב ״שיחה עם האשה״, נרמז כאן כי עיקר תיקון הדיבור, או פגימתו בריבוי טפל ומיותר, תלוי באשה. ספר משלי מלמדנו כי "מה' אשה משכלת" (משלי יט, יד): כל מי שזוכה לאשה משכלת (וכפי שנראה להלן, בדורנו זהו הכלל לגבי נשים, לא היוצא מן הכלל כמו בעבר) יכול לדבר עמה דברי טעם באריכות, ללא שיהיה בכך ריבוי לא רצוי.
[3] ראוי לציין שהטעם הפשוט ל"אל תרבה שיחה עם האשה" הוא לא לעורר בכך את יצר המין. דבר זה מובן בכל התקופות לגבי אשת חברו, אך גם נכון לגבי אשתו, קודם כל בזמן הריחוק אך במובן מסוים גם בזמן ההיתר, שגם הגבר עשוי לבוא אל אשתו באופן יצרי ו'מחפיץ'. בעידן של לפני עליית הנשיות היחס לאשה היה בקלות ויכול היה להתדרדר לראייתה כאובייקט מיני גרידא; אך גם בדור שלנו, עם עליית הנשיות, לא בטל יצר המין (גם אצל תלמידי חכמים), ואם כן גם היום יש להיזהר מפני ריבוי שיחה מסוג שייתן מקום ליצר הרע להתעורר יתר על המידה הראויה.
[4] בלשון הקבלה, זהו מצב בו פרצוף ה״מלכות״, המגלם את הנשיות כפי שהיא מופיעה בעולם הזה, מגיע רק עד לחזה של פרצוף ״זעיר אנפין״, המגלם את הגבריות כפי שהיא מופיעה בעולם הזה. במצב זה האשה חולקת את עולמו הרגשי של הגבר, אך לא את עולמו השכלי.
[5] בלשון הקבלה, "בניין המלכות הוא מן הגבורה", כלומר דווקא על ידי גבורות וצמצומים – מיעוט דיבור מצד הגבר אליה. דבר זה מאפשר למלכות לצמוח מעלה בקצב שלה.
[6] עץ חיים, שער מעוט הירח, פרק ב.
[7] גילוי פנימיות התורה הוא בעצמו ביטוי של עליית הנשיות, בתוך התורה עצמה, שכן פנימיות התורה משולה לבחינה הנקבית של התורה. באופן כללי, תורת הנגלה, בחינת ה"מוח" של התורה, היא תיקון אדם הראשון; תורת הנסתר, פנימיות התורה, בחינת ה"לב" של התורה, היא תיקון חוה; ושני אלו יחדיו, במיוחד האחרונה, סוללים את הדרך לתורת משיח – בחינת ה"על־מודע" של התורה שרק בכוחו לתקן את רובד ה"כבד" שבנו – תיקון הנחש הקדמוני.
[8] הסוד של "שווין בקומתן" רמוז בכך שבגימטריה איש שווה האשה (311), כאשר משוואה זו 'עובדת' דווקא ב"איש" באופן כללי (כפי שהלשון הסתמית בעברית היא לשון זכר) וב"האשה" בה"א הידיעה, אשה פרטית (כפי שהתייחסות לאשה או נשים מסוימות היא בלשון נקבה). "האשה" בה"א הידיעה רומזת גם ללשון זיווג, האשה כפי שהאיש יודע אותה, כמו בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" (בזיווג יש לאיש נטייה להתייחס לעצמו ולזולתו באופן 'כללי', כאובייקטים, והאשה היא זו המלמדת אותו לגשת אליה באופן יותר אישי, כסובייקט, וממילא הופך גם הוא ל'פרטי', "והאדם ידע").
לא זו בלבד ש־איש שווה האשה, אלא שעצם המלה שָׁוֶה – שורש המילה שוויון וכל נושא השוויון בין איש ואשה – בעצמה שווה אותו המספר, 311. כללות הביטוי איש שָׁוֶה האשה שווה אם כן באופן יפהפה איש איש איש או האשה האשה האשה. ראשי התיבות של הביטוי "איש שָׁוֶה האשה" הם אשה, הפעם אשה כללית, רמז לעליית הנשיות באופן כללי שיצרה שוויון זה.
[9] בניגוד לבנין המלכות מן הגבורות, בו היא נבנית רק עד החזה, הרי שעל מנת להגיע למצב של "שווין בקומתן" נדרש לבנות את פרצוף המלכות ברחמים רבים. על בניין המלכות ברחמים נאמר בספר הזוהר כי בזכות לימוד פנימיות התורה (השייך גם לנשים, כדלקמן) "יפקון מן גלותא ברחמים" – בני ישראל יצאו מהגלות ברחמים ולא בדין (זוהר ח״ג קכד, ב). בכלל, מבואר בקבלה וחסידות שסוד הצמצום הוא לצורך גילוי – התהוות הדין (החוסר) הוא לשם עמידת ה' כביכול מכיסא דין כדי לשבת על כיסא רחמים (מילוי החוסר).
[10] ורמז יפה: הביטוי שיחה עם האשה שווה בגימטריה בצלמנו כדמותנו ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", בראשית א כו): ריבוי שיחה עם האשה הוא בבחינת להרבות את הצלם, כמו להוליד ילדים חדשים.
בקבלה וחסידות מבואר ששני הלשונות, צלם ודמות, מכוונים כנגד האיש והאשה, ואם כן משקפים את שני סוגי התקשורת הטובה ביניהם. בשיחה הרצויה האיש 'מעיד' על דברים שראה במו עיניו (כולל דברים שבתוך עצמו הוא) בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, בחינת צלם (קרי, מנסה 'לצלם' אותם כמות שהם); ואילו האשה "מדמה מילתא למילתא [מדמה דבר לדבר]", משתמשת בדמיון וקישורים אסוציאטיביים סובייקטיביים יותר, בחינת דמות (וכמובן שבין כל איש ואשה מתקיימת התכללות, כלומר גם בו יש צד נקבי מדמה וגם בה יש צד זכרי מצלם, רק שיש לדעת מה עיקר ומה תוספת).
[11] אכן, כאשר חז״ל דרשו את ששת כינויי התורה בפרק זה בתהלים (יט, ח-י) כרומזים לששת סדרי המשנה, הביטוי ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״ נדרש כרומז לסדר נשים (מדרש תהלים יט ד״ה ״תורת ה׳ תמימה״), כלומר התגשמותו מתאפשרת דווקא דרך עליית הנשיות. רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, והמכונה גם ר׳ לויק) מסביר שהיות שהביטוי ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״ הוא הראשון מבין ששת הביטויים שם בתהלים (למרות שסדר נשים הוא השלישי) נמצא שהוא הראש הכולל את כולם (ואכן כל התורה שבעל פה, ששת סדרי המשנה, מכונה "תורת אמך").
[12] ועוד רמז על ״שיחה עם האשה״: ראשי התבות של הביטוי הן שעה, מלה הרומזת במספר אופנים לתפילה: היא לשון פנייה (כמו ״וישע ה׳ אל הבל״, בראשית ד, ד); היא רומזת ל״חיי שעה״, כינוי לתפילה (בבלי שבת י, א); היא לשון ישועה; והיא קשורה למושג הקבלי ״שע״ה נהורין דפני אריך אנפין״ [375 האורות של פני אריך אנפין], גילוי אור הכתר שמעל לשכל, סוד פנימיות הלב שליט על המח כנ״ל). ירידת הגבר ממישור השכל למישור הרגש הוא בסוד אמירתו של רבי נחמן מברסלב שתלמיד חכם צריך לעשות מתורתו תפילה. כיצד יוכל לעשות זאת? על ידי שיחה עם האשה, שכל תורתה הוא בעצם תפלה לא־ל חי, עבודה שבלב – חווית לימוד שאין לאיש כלל כאשר הוא לומד בינו לבין עצמו או עם עוד גברים.
[13] התחדשות השיחה המרובה בין האיש והאשה היא תיקון לחטא אדם וחוה. לפני החטא נאמר "ויהי האדם לנפש חיה", ותירגם אונקלוס "לרוח ממללא", "לרוח מדברת". עם מי היה לאדם הראשון לדבר? רק עם חוה אשתו, כמובן, שאז, לפני החטא, היה שמה "חיה". "ויהי האדם לנפש חיה" פירושו אם כן שאדם ניהל כל היום שיחה מרובה וממושכת עם חוה/חיה אשתו. המציאות של אל תרבה שיחה עם האשה נולדה רק אחרי חטא אדם וחוה (שפגמו שניהם בשיחות לא מתוקנות, ראשית חוה עם הנחש ואז אדם עם חוה). מאותו רגע מתחיל להתקיים סוד ה"חשמל", שחז"ל דרשו "עתים חשות ועתים ממללות": מיעוט שיחה, בבחינת "חשות", בעולם הזה (עד ולא עד בכלל דורנו של עליית הנשיות לקראת הגאולה), ולאחר מכן עידן של שיחה מחודשת, בבחינת "ממללות", בימות המשיח (לשון שיחה – בניגוד למשה שפרש מאשתו המָשִׁיח מְשִׂיחַ עם אשתו ואינו פורש מלדבר אתה).
[14] בדרך מליצה (כלומר לצון, אך רציני), ניתן לדרוש כי גם שלושת ה״עונשים״ שהיו צפויים לגבר בשל ריבוי השיחה השלילי עם האשה – ״גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנֹם״ – יהפכו, בזכות ריבוי השיחה החיובי, לפרסים:
- ״גורם רעה לעצמו״: בהיות האשה ״המין החלש״ (במובן החיובי של המילה, המין המחובר יותר לאי־שלמותו והזדקקותו לזולתו) שיחה תורנית־נפשית מרובה עימה מאפשרת לגבר להכיר ברעיעותו־שפלותו – בכך שתחושת ה״כֹחי ועֹצם ידי״ שלו, ולא גורמים חיצוניים, היא הגורמת לו את רעתו המדומה.
- ״ובוטל מדברי תורה״: לימוד התורה החסידי, הנשי־פנימי, יסייע לגבר לבוא למידת הביטול – להתבטל לאלוקות ולכלל ישראל דרך התורה, ולא חלילה להתנפח בנכסו לעצמו את התורה ואמירה לעצמו (פרקי אבות ג, ז) ״מה נאה אילן זה [הוא עצמו] ומה נאה ניר זה [חלקו לעולם הבא]״ (ראו בעש״ט על התורה שופטים יב).
- ״וסופו יורש גיהנֹם״: בזכות סוד השבת הנפש שלומד מאשתו יוכל האיש להפוך להיות היורש – כלומר בעל הבית – על הגיהנום שבו, נפשו הבהמית־טבעית, וכך לרתום גם אותה, ברחמים, לעבודת ה׳ שלו (לקיים, בזכות האהבה בינו לבין אשתו, את "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – "בשני יצריך").
שלושת הנ״ל הם בסוד קביעת הבעש״ט הנודעת כי בכל דבר בתורה ותפילה יש שלושה שלבים – הכנעה (הודאה בשפלות), הבדלה (התבדלות מהנפש הבהמית והתבטלות לזו האלוקית) והמתקה (העלאת הנפש הבהמית לעבודת ה׳).
הרהורי תשובה 
אודה לך אם תסיר אותי מרשימת התפוצה שלך.
אהבתיאהבתי
נראה שלמונח שיחה יש משמעות סציפית יותר, ששופכת אור על הנושא הזה.
מעשה דרב כהנא (ברכות סב,א) בא לבאר מהי שיחה:
אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב. שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא.
וברש"י שם: דשח ושחק – עם אשתו, שיחה בטלה של ריצוי תשמיש.
גם בתוספתא ברכות (ג,כא) אמרו: אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברים של חכמה.
הרי שהשיחה באה יחד עם שחוק וקלות ראש, שלפי דברי ר' עקיבא (אבות ג,יג) – מרגילין לערווה. ואף שיש להם מקום בקשר שבין איש לאשתו, מכל מקום, לא טוב להרבות בהם.
אהבתיאהבתי