יפה כלבנה, ברה כחמה — קטע לדוגמה

פרק 2: שיעור בפיתוח קול

"איזו אשה כְּשֵׁרָה? העושה רצון בעלה".

גרבמשך דורות רבים שימשה מימרה מפורסמת זו לחנך נשים יהודיות להיות רעיות נאמנות לבעליהן, הממלאות את בקשותיהם ללא עוררין. בדורות הקודמים יש לשער שהיא תרמה, בדרכה, לשלומם של בתים רבים. אך באוזני לא מעט אנשים בדורות האחרונים, בתוכם לא מעט נשים, היא צורמת.

האם רק האשה צריכה לעשות את רצון בעלה? מה לגבי רצונה שלה, האם לא ראוי שגם הבעל יעשה אותו לפעמים? ומה אם רצונותיהם של בני הזוג סותרים? או שרצון הבעל אינו כה רצוי? בכלל, מה פשר ההיררכיה הזו המציבה אותו מעליה – האם היא המשרתת שלו? בחוגים רבים האִמרה היהודית הקלאסית נתפסת היום כמיושנת באופן חסר תקנה, וכראויה להמחק מארון הספרים היהודי, או לפחות להסגר בארכיון שלו.

התגובות המוכרות לקושיות הללו נחלקות לשתיים: הוקעה של המימרה מצד אחד, והצדקה אפולוגטית שלה מהצד השני. בעד או נגד. כאלו הם פני הדברים כאשר מתנהלים בשיח מקטב, ולרבים נראה כי אין אפשרות אחרת. אולם החסידות מתיימרת להציע בדיוק דרך שלישית כזו. היא לא מבטלת אף מקור מוסמך שבא לפניה, אך היא כן מציעה למקורות רבים קריאות חדשות, ההופכות אותם על פיהם. ולמרות שהקריאה החדשה עשויה להיות שונה לגמרי מקריאת הפשט או אף הפוכה לה, ושאין ספק שמרכז הכובד עובר כעת אליה, אין תופסים אותה כמחליפה את הפשט. היא נתפסת כחושפת רובד עמוק יותר בדברי התורה, המצטרף לרובד הנגלה ומשלים אותו.

אף המימרה על אודות האשה הכשרה העושה רצון בעלה זכתה ל'טוויסט' חסידי כזה. הוא הולך כך: אל תקרא "כְּשֵׁרָה" אלא כְּשָׂרָה, כלומר כמו שרה אמנו; ואל תקרא "עושה" במובן של מצייתת אלא במובן של יוצרת. במלים אחרות, איזוהי אשה שהיא כמו שרה, כלומר משורשה של שרה אמנו? זו העושה – כלומר יוצרת – את הרצון של בעלה. "עשיית הרצון" במובן הזה יכולה לנוע משיפור של רצון קיים בנפש הבעל, דרך שינוי דרסטי של רצונו, ועד להולדה של רצון חדש לגמרי בתוכו. אולם בכל מקרה מדובר בהשפעה של האשה על רצון הבעל, דבר החורג מהדפוס הקלאסי לפיו הוא תמיד רק ה"משפיע" והיא תמיד רק ה"מקבל" הצייתן. הפירוש החסידי מעודד את האשה להשפיע על בעלה ואת הבעל – לקבל מאשתו.

אז קודם כל, זה חידוש גדול, וחשוב שכולם יכירו אותו. אולם מעבר לכך הוא מעלה את השאלה, במה זכתה שרה אמנו שדווקא עליה נדרש החידוש החסידי החשוב הזה? האם זה רק צירוף מקרים הנובע מהדמיון בין "כשרה" ו"שרה"? ובכן, לא, זה לא רק צירוף מקרים (אם יש כזה דבר בכלל). הקשר מסתתר ברגע מכריע המתרחש בשלב מאוחר בחיי שרה, ובמידה רבה מהווה את נקודת השיא של התפתחותה הרוחנית: הוראת ה' לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" (בראשית יז, יב-יג). במעמד זה ה' מצווה על אברהם להתעלות מעל עצמו ולעשות את רצון אשתו, אף שמדובר בדבר שהינו רע בעיניו. ואברהם מציית.

אירוע זה, המהפך כביכול את סדרי בראשית ביחס לגברים ונשים (ועוד בספר בראשית, שאמור לכאורה להעמיד סדרים אלו על כנם), הוא אירוע מכונן בתולדות היחסים בין המינים בתנ"ך. חז"ל העצימו אותו עוד יותר כאשר הוסיפו עליו את הנתון, לפיו לא רק אברהם היה נביא שדיבר עם ה' אלא גם שרה. שרה, הם מסבירים, היתה הראשונה מבין שבע נביאות שקמו לישראל, והיחידה מבין האמהות שזכתה לנבואה. יתרה מכך, חז"ל קובעים שאברהם היה "טפל לשרה בנביאוּת": נבואתה עלתה על שלו עד כדי כך שהוא היה "טפל" לה בתחום זה. הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל-פה, שרה היא דמות מרכזית בכל הנוגע לביסוס האשה כדמות בעלת השפעה.

אך דרכה של שרה אל המעמד בו בעלה מצוּוה לשמוע בקולה והיא משפיעה עליו נבואה, היתה לא קצרה ולא פשוטה. מאחורי המסעות הארציים הרבים המאפיינים את חייה, הנדודים הממושכים בעקבות בעלה והתלאות שמצאו אותם בדרך, מתחולל מסע נוסף, פנימי, בו תרה שרה אחר קולה. זמן ממושך קולה אינו נשמע; כשהוא סוף סוף יוצא הוא חיש נמלא כעס זר ונמהר; לאחר מכן הוא מופנם שנית ומתבטא בצחוק בלתי-נשמע; אך לבסוף הוא מצליח לבקוע החוצה, להדהד במציאות בצלילות ולהטביע את חותמו…

רוצים לקרוא עוד? תמכו בפרוייקט ההדסטרט ועזרו לספר לצאת לאור!