תמימות שנייה

נקודה למחשבה 21#: כי תשא

מה יותר כואב מאשר משהו יקר שנשבר?

איני מדבר רק על חפצים שנשברו, ושבדרך כלל ניתן להחליף (אם כי בהחלט יש חפצים חסרי תחליף שכואב מאד שהם נשברים). אני מדבר גם, ובעיקר, על עניינים שבלב. מה למשל? למשל תמימות שנשברת.

אם ילד מעריץ את אביו ומאמין שהוא אדם מושלם וצדיק, ואז מגלה שאביו חוטא במשהו, בסתר או בגלוי, הלב שלו נשבר ולעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.

אם אדם מאמין בטוב ליבן של הבריות, בוטח בהן ומפרגן להן, ואז, בשל אותה תמימות, נופל קרבן לתרמית המשאירה אותו חסר כל, הוא לעולם לא יבטח באנשים כפי שבטח קודם לכן.

אם נערה מאוהבת מפקידה את ליבה ביד גבר, סמוכה ובטוחה שהוא משיב לה את אותה אהבה, ואז מגלה שהוא רק רצה לנצל אותה לפי שעה, הפצע שבליבה יותיר צלקת מרה שרישומה יוותר לעד.

לידה משליית האשליה

הדברים האלו כואבים, אך הם גם בלתי נמנעים. כולנו גדלים בתוך חממות, בתוך בועות, בתוך שליות של אשליות, בלתי מודעים להרבה מ"עובדות החיים". הנפש שלנו היא כמו גל גדול המתגלגל מלב אוקיינוס של תמימות, שבמוקדם או במאוחר נידון להתנפץ על סלעי המציאות. אובדן התמימות הוא כביש חד-סטרי.

בתורה נושא אובדן התמימות מתבטא בצורה החריפה ביותר בסיפור חטא העגל. אחרי שבועות של נדודים, עם העבדים ששוחרר באותות ומופתים מגיע למרגלות ההר בו מתגלה אליו א־להים. השמיים נפתחים, קולות וברקים, וקול ה' בוקע מן הענן. בעקבות המעמד הרועה שלהם משה עולה ונעלם בערפל להתבודדות של ארבעים יום במטרה להוריד להם את התורה.

ארבעים הימים חולפים, אך רגע לפני הסוף משהו נסדק, ונשבר. אולי הייתה זו ההתבוששות של משה , אולי מעשה שטן, אולי מעשה כשפים של כמה מאנשי הערב רב שהתלוו להם ממצרים; מה שבטוח הוא שבני ישראל מעדו, התפתו ובנו להם עגל זהב, תחליף דומם לרועה שנעלם סביבו הם מתחילים לחוג ולחולל כשיכורים.

כולם איבדו כאן את תמימותם: העם שלא האמין שיכול כך ליפול, אהרן שלא חשב שנסיונות העיכוב שלו יגיעו לכלל מעשה, משה שהזדעזע לראות לאן עמו התדרדר, ואפילו ה' משחק את משחק האכזבה והכעס: "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עֹרף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב, ט-י).

המשבר לובש צורה פיזית מאד: לוחות שבורים המוטלים תחת ההר, דברי אלקים חיים שהפכו לשברי מילים.

לחיות עם שברי לוחות

אחרי שהתמימות אובדת ניצבים בפרשת דרכים. דרך אחת היא לנסות לאחות את השברים – לאסוף אותם בבהלה ולנסות להדביק אותם מחדש, להעמיד פנים שכלום לא קרה. אנו כה כואבים את התמימות האבודה, שרוצים לעשות הכל כדי להחזיר את הגלגל בחזרה. זוהי דרכם של הרומנטיקנים, המסרבים להשלים עם אובדן תמימותם.  

דרך שנייה, שלעתים רבות בוחרים בה אחרי שהראשונה נכשלה, היא להעמיד את השברים על במה, להפוך את המשבר עצמו לעבודה זרה. אם לבי נשבר הרי שהעולם כולו רע ומר, תהום אחת גדולה שכולנו מחפשים את דרכנו בתחתיתה. אין סיכוי לשינוי, אין תקווה לאהבה וכל שנותר הוא להישיר מבט אל האפלה. זוהי דרכם של הציניקנים, שהחור שבליבם הופך להיות מקור חיותם.

אך בין גן העדן של השוטים לגיהנום של המפוכחים ישנה דרך שלישית, המשלבת ביניהם. דרך זו אינה מנסה להדביק את השברים אך גם לא מותירה אותם מפוזרים. היא אוספת אותם, מניחה אותם בארון, ולצידם מפסלת לוחות חדשים. כך עשה משה, ומאז, בכל שנות נדודיהם במדבר, וגם בכניסה לארץ ועד הקמת המקדש, בלב חייהם של ישראל ניצב ארון ובו, זה לצד זה, לוחות ושברי לוחות.

לדרך הזו קוראים תמימות שנייה. התמימות השנייה דומה במקצת לראשונה, אך למעשה הפוכה ממנה מכל בחינה. ראשית, היא כבר לא הראשונה. הייתה אחת אחרת לפניה, והיא זוכרת היטב מה עלה בגורלה. במלים אחרות, התמימות השנייה אינה תמימות נאיבית אלא בוגרת ומפוכחת – תמימות הרואה את הרע ואת הרעוע וצועדת הלאה למרות שהם שם, לא כי היא מדמיינת שהם אינם.

שנית, בעוד אל תוך התמימות הראשונה נולדנו, בשנייה אנו בוחרים, ברצון ובמודע. אנו יודעים שאפשר לבחור אחרת – ללכת בדרך הספקנית, הפסימית והרואה שחורות – אך אנו בוחרים שלא לבחור בה, למרות מעטפת החמימות הקורבנית שהיא מציעה, אלא ללכת בדרך של תקווה ותיקון.

משני הבדלים אלו נגזר ההבדל השלישי והחשוב מכל: התמימות השנייה אינה שבירה. הוא מחוסנת מאפשרות המשבר, מהסיבה הפשוטה שהיא כבר שבורה בעצמה, כלומר מכילה בתוכה את אפשרות השבירה. לכן, מבין שתי התמימויות, דווקא היא הראויה לשמה: תמימות שלמה, כזוה הכוללת את השלמות והשבר גם יחד.

אמונה פקוחת עיניים

המאה העשרים הייתה מאה של משברים. איבדנו את כל התמימויות שהיו לנו. החילון גזל את אמונתנו התמימה בא־לוהים, המדע גזל את פליאתנו התמימה מקסם הבריאה, הגלובליזציה גזלה את תמימותנו לגבי בלעדיותה של תרבותנו, ואחרי שנשארנו רק עם האמונה בעצמנו, באו שתי מלחמות העולם ונטלו אפילו אותה.

אחרי כל המשברים האלו, פלא שאנחנו כל כך כועסים וכאובים?

אך יש עוד אופציה חוץ מלהיות ציניקנים מרירים או לשקוע בחלומות נעורים: לחיות עם השברים, ולצידם לפסל לוחות חדשים. לא לטייח את הסדקים אך גם לא ליפול לתוכם. להמשיך להאמין באדם, בנשמה, באהבה ובא־לוהים, הפעם לא כי רגילים או לא משערים שיכול להיות אחרת, אלא כי בוחרים, וכי יודעים שאפשר גם בלי.

המאה העשרים אינה רק אובדן האמונה אלא הזמנה לאמונה אחרת – אמונה פקוחת עיניים, כזו המודעת לאפשרות הספק וחיה אתו בשלום. זוהי האמונה המקורית מסיני אותה אנו נושאים בלבנו כל השנים: זה לצד זה, דברות ושברים.

לעילוי נשמת הילי בת רפאל