עצת נפש מתוך "מעשה בשבעה קבצנים", או: כיצד להתמודד עם זכרונות מהעבר?

אני בעיצומה של תקופה טעונה מאד. עקב פטירת אבי ומעבר אמי ל"בית אמהות" (זו לא התחכמות פמיניסטית, אין שם כמעט שום זקנים ממין זכר…) מכרנו את הבית שגידל והכיל אותנו למעלה מ-30 שנה, ואחיותיי ואני שוקדים בימים אלו על ריקונו מכל תכולתו. מעבר לכך שהבית ספוג באין ספור זכרונות חיים, שלא לומר החפצים והריחות של הוריי, מצאתי בארונות חדרי הישן ארגזים שלמים מלאים מזכרות אישיות מכל השנים שקדמו לחזרה בתשובה שלי. מסתבר ששמרתי את כל היומנים, ספרי הסקיצות, התמונות, המכתבים, הסיפורים והתמונות שמלאו את לוחות השעם שלי בכל הדירות שעברתי. בבת אחת פרץ מתוך הארגזים נחשול עז של זכרונות וגעגועים וסחף אותי אחורה בזמן, אל נשמות שחיי היו כרוכים עמן ואל מרחבי חיים שלמים שהתרחקתי מהם – של נדודים, של יצירה, של רגש ושל חיפוש.

מה עלי לעשות עם הזכרונות האלה? האם עלי לשמור אותם כארכיונאי שאינו מסוגל להרפות מהעבר? אבל יש בהם תכנים ואנרגיות כל-כך בעייתיים ובלתי מבוררים, שממש איני רוצה שימלאו את ביתי. שמא עלי לשרוף אותם במדורה גדולה ודרמטית, כמו בעל תשובה אחר שאני מכיר? אבל מדובר בבשר החי של עברי, שהביא אותי למי שאני היום (גם אותו בעל תשובה מתחרט היום על אותו ביעור נמהר של עברו). כנראה שאעשה משהו באמצע – אערוך ניפוי הדרגתי של הזכרונות עד למבחר סמלי המתמצת אותם. בחסידות מוסבר שכשאדם חוזר בתשובה עליו לשמור על "קיסטא דחיותא" – קמצוץ חיות, כמו זה שמתואר שנשאר באדם כשהוא ישן – מהתקופה שלפני התשובה, כדי שיוכל לשרוד את המעבר לגלגול החדש ולזהות את עצמו.

בינתים, ההתבוננות בנושא הביאה אותי לפירוש חדש, עבורי לפחות, לסיפורו הנודע של רבי נחמן, "מעשה מז' בעטלירס" (משבעה קבצנים). למי שלא מכיר, הסיפור מתאר ילד וילדה שהלכו לאיבוד ביער, וכל יום פוגשים קבצן בעל-מום אחר (לפי הסדר: עוור, חירש, כבד פה, עקום צואר, גיבן, חסר ידים וחסר רגלים) המציל אותם ונותן להם אוכל ומים. הקבצנים אינם מרשים לילדים ללכת אחריהם, ומברכים אותם בברכה המסתורית, שיזכו להיות כמוהם. לימים, שורדים הילדים את היער, גדלים, מתחתנים זה עם זו, וכמקובל עורכים משתה בן שבעה ימים. והנה, כמו במענה ישיר לתפילותיהם, מגיע בכל אחד מהלילות אחד מהקבצנים שהצילו אותם בילדותם, ומספר להם מי הוא באמת, ומדוע ברך אותם שיהיו כמוהו. או-אז מסתבר שהקבצנים הם ההפך מכפי שנדמו: העוור רואה את כל מה שמעבר לעולם, ורק כאן נדמה כעוור משום שהעולם כולו חולף נגדו כהרף עין; החרש יכול לשמוע צלילים שאיש אינו שומע, את קולות חסרונותיהם של בני האדם; כבד הפה מדבר בעצם דיבורים א-לוהיים מופלאים, שהעולם אינו מסוגל להכיל; וכן הלאה (רק את סיפורו של חסר הרגליים לא סיפר רבי נחמן; הוא שמר אותו, כך מקובל להסביר, למשיח שיבוא להשלימו).

כעת נשאלת השאלה, מדוע לא היו יכולים הקבצנים לספר לזוג הילדים מה טבעם האמיתי מהתחלה, כשפגשו אותם ביער? תשובה אפשרית היא, שבהיותם צעירים לימים ובטלטלות הישרדות, לא היו מסוגלים עדיין הילדים לעכל את האמת אודות מושיעיהם. הם היו מצויים במה שהקבלה מכנה "עולם התֹהו", מציאות המאופיינת ב'אורות' גדולים ועוצמתיים אך 'כלים' מצומצמים ובלתי-מפותחים שאינם מסוגלים לשאת אותם, ונשברים. באותו אופן, שכלם הקט של הילדים לא היה מסוגל להתמודד עם האורות הגבוהים של הקבצנים והיה נשבר ממנו. אך כאשר הגיעו הילדים לבגרות ולחיי הנישואין הם עברו ל"עולם התיקון", המאופיין בכלים רחבים ובוגרים. או-אז היה ביכולתם לשאת את האורות הנעלים של הקבצנים, והם שבו לספר להם את סיפורם.

עלה בדעתי שהסיפור הזה יכול להיות משל פורה לשאלה, כיצד על בעלי תשובה להתייחס לחוויות ולזכרונות מהימים הסוערים והמטלטלים שעברו לפני שהגיעו לחוף מבטחים? מכיוון אחר, כיצד על אנשים המתחתנים אחר שנות רווקות רבות להתייחס לשנים ולאנשים עמם היו בקשר לפני הנישואין? (ההשוואה בין חזרה בתשובה לחתונה נדמית אולי תמוהה, אך בעומק מדובר באותה תמורה: הן עולמות החול והקודש והן הרווקות לנישואין הם ביטויים שונים של עולמות התהו והתיקון הנ"ל).

לפני התשובה/הנישואין אנו כאותם ילדים הנודדים ביער ולא יודעים לאן חייהם יובילו אותם. בימים אלו אנו נתקלים באנשים וחוויות שונים ומשונים. איננו מבינים באותו זמן מדוע בדיוק עברנו חוויות אלו או פגשנו אנשים אלו, ואנו גם לא אמורים. אלו הם מפגשים חלקיים, עם אנשים ומאורעות שבאותו רגע, עבורנו, הם שבורים או מוגבלים, רסיסים מהשלמות המחכה לנו בהמשך. אך במובן משמעותי מאוד, כל אחד מהמפגשים האלו מציל אותנו, מי ליום ומי ליומיים, ועוזר לנו לשרוד קצת ולהתקדם צעד נוסף במסענו אל עבר יעדנו הסופי.

רק כאשר אנו משלימים את החלק הסוער הזה במסענו, ואנו חבוקים בזרועות אהובנו בעולם התיקון שלנו, אנו מסוגלים להתבונן מחדש בכל מה שעברנו, ולזהות איזה אור היה גנוז בכל אחד מאותם מפגשים או חוויות. ביכולתנו 'לזמן' כביכול את נשמותיהם ולשמוע מהן מה היה הניצוץ שהם העניקו לנו. או-אז יכולים הרסיסים להתחיל להתחבר לתמונה שלמה, וחוויות שנדמו לנו עד כה כסתמיות או אפילו שליליות, להתגלות מחדש כשלבים הכרחיים במסענו, שתרמו נדבך יקר להתפתחותנו. חוויה סתומה שעברנו יכולה להתגלות כטומנת בחובה מסר משמעותי שביכולתנו להשתמש בו כעת; קשר מהעבר – כמפגש שהעניק לנו תובנה או רגישות שביכולתנו ליישם במערכת היחסים הנוכחית שלנו.

עצירה להתבוננות בכל אחד מהניצוצות האלו, ולהודיה עליו, עשויה בהחלט לעזור לנו להפרד מאותה חווית עבר שנשאה אותו עבורנו, להניח לזכרונה, ולנוע הלאה בחיינו.

פורסם לראשונה ב-ynet יהדות

9 comments

  1. כיצד תפרנס את הקביעה ש"אורות דתהו" גבוהים מאורות דתיקון?
    באיזה מובן היית בדרגה עליונה יותר בהיותך חילוני? וכנ"ל באשר לנישואיך? האם עולם התיקון מציג התפשרות על עוצמות? או שיש לך פרשנות אחרת לכך?

    אהבתי

    1. צריך פוסט שלם על זה, אבל בודאי שהאורות של החילוניות – של חופש, יצירה, הגשמה וכו' – גבוהים מאלו של הדתיות ההלכתית הרגילה. הבעיה היא שהכלים לבנין הפרט, המשפחה והקהילה לא טובים, ולכן זה מוביל לשבירת הכלים. כל הרעיון של תורת החסידות היא להכניס את אורות התהו החילוניים לתוך כלים של קדושה. "אורות דתהו בכלים של תקון" היינו ראש חילוני בגוף חרדי.

      אהבתי

      1. השאלה היא מה עם אורות דתיקון? מעבר לסכימה הפשרנית של אורות דתהו בכלים דתיקון, נראה שדווקא העבר "הבעייתי" מייצג נקודות של רוח חופשיה ועצמאית שאינה כבולה ע"י האחר. כפי שאצל הבודהיסטים מהזרם הטיבטי הבודהיסטווה נמוך בדרגתו הרוחנית מזה שהגיע לנירוונה, אלא שהבודהיסטווה מקיים קשרים עם בני אדם ולא דואג רק למעלתו הרוחנית.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s