בעקבות הנשמה האבודה

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

היו ימים שכולם אחזו בפשטות באמונה, ואף בחוויה, שיש בנו נשמה. יותר נכון, שאנו נשמה, וגופנו אינו אלא לבוש או כלי הנושא אותנו.

אך דברים השתנו. כאשר המדע האמפירי תקע את יתדות אהלו בעולם התופעות הגלויות לחושים, נדדה בעקבותיו תודעת החברה המודרנית כולה, מעתיקה מושבה מ'כאן בפנים' ל'שם בחוץ'. לא שהעולם הפנימי של האדם המודרני התרוקן או נמחק; אלא שהוא חדל להיות נקודת המוצא עבורו. קודם כל ישנו החומר, וכעת יש להבין כיצד צומחת ממנו חווית הרוח.

ההסבר לפיו הנפש אינה אלא תוצר של המוח הפיזי, פירושו שלא מיוחסת לנפש עוד ממשות בפני עצמה, וכל שכן זיקה לעולם רוחני ממשי מעבר לה. במלים אחרות, אבדה האמונה כי לנפש רבדים או עומקים המובילים אל משהו שניתן לכנותו 'נשמה'. הנפש היא כסרט המוקרן על מסך ויוצרת אשליית עומק: אפשר לצפות בה, אך כל נסיון לחדור לעומקה רק יוביל להתנגשות במסך.

שחזור המגע עם הנשמה תובע היום מאבק פנימי, דו-קרב, עם השכל ועם הלב גם יחד. את השכל יש לשכנע שאובדן אמונתו במציאות הנשמה נובע מהתעקשותו להסביר הכל מהחוץ פנימה, מהאובייקט אל הסובייקט. אם יגמיש השכל את תבניות חשיבתו וישקם את נקודת המבט הפנימית של הסובייקט, תקבל הנפש שוב ממשות מיידית, בדיוק כמו התופעות האמפיריות של המדע (אחרי הכל, גם הנפש היא תופעה אמפירית; היא רק גלויה לחושים הפנימיים ולא החיצוניים). או-אז תפתח מחדש האפשרות להתעמק ברבדי הנפש מבלי להתנגש בשום מסך.

בעצם, זה לא מדויק. למעשה – וכאן אנו מגיעים לדו-קרב עם הלב – גם במסע ההעמקה הפנימי נתקלים במסך המפריד בינינו לבין המעמקים שבנו, אלא שהפעם אין זה עוד מסך ההשקפה המדעית, אלא חציצה שהיא בעצמה נפשית – התנגדות פנימית למפגש שלנו עם הנשמה שבעומקנו, ורצון לחיות רק על פני השטח. הנשמה היא בנו, היא שלנו, היא אנחנו; אך היא גם שבויה בידי החלקים החיצוניים והנמוכים שלנו. על מנת לפדות אותה עלינו להבקיע מעטה זה ולשבות אותה חזרה לידינו, עד שתאיר את עולמנו מחדש באור גבוה ורך יותר מזה של הלב הארצי.

אשת יפת תאר

דברים אלו מובילים אותנו – אם כי הקשר יתברר רק עוד מעט – לאחת הפרשיות המיסתוריות והמאתגרות בתורה, סוגיית "אשת יפת תאר" המופיעה בפרשת "כי תצא":

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

מה קורה כאן? בפשטות, התורה מתירה כאן לחייל יהודי היוצא לקרב וחושק באשה יפה שהוא לקח בשבי להתחתן עמה. עליו להביאה לביתו, להניח לה לבכות על אביה ואמה חודש ימים, ולאחר מכן הוא יכול לשאתה. באם הוא בוחר שלא לעשות זאת, אסור לו למכור אותה אלא עליו לשלחה לחופשי.

יחס זה אל השבויה, המתיר כל-כך את החשק הארצי של החייל, נראה כה מנוגד לרוח שאר המצוות בתורה, שקשה לקבלו כמות שהוא. ואכן, חז"ל למדו כי היתר זה אינו תקף לכתחילה אלא בדיעבד, במצב בו יצרו של החייל כה חזק שהוא יקח את השבויה בכל מקרה, ואם כך עדיף כבר שיעשה זאת בצורה 'מסודרת'. בלשון רש"י, "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". בנוסף, ברור כי דחיית הסיפוק בחודש ימים פועלת גם לצנן את יצרו הראשוני של החייל, ומאפשרת לו לשאול עצמו במצב מפוכח אם רצונו האמיתי הוא בכלל לשאת אותה, או שמא היה מדובר בגחמה רגעית (שעל כן התורה מיד עוסקת באפשרות של שילוחה לחופשי). בהפוך על הפוך, דוקא תיעול היצר מאפשר התעלות מעליו.

על גבי פירוש הפשט, האירו המקובלים רובד נוסף מתחת לפני השטח: אם כבר התרחשה מציאות כזו, הם הסבירו, מתברר שבהשגחה פרטית יש באותה אשה "ניצוץ קדוש" המחכה מששת ימי בראשית בדיוק לחייל הזה שיגאל אותו. כלומר, לא מדובר בהיתר שהוא אך ורק 'בדיעבדי' ושהיה עדיף לוותר עליו, אלא במצווה מיוחדת שבעזרתה רסיסי החיים מגיעים לתכליתם והשלמתם בתוך מציאות מסובכת (גם היום אנו יודעים שיש זוגות מוצלחים ומאושרים שהכירו בדרכים שלכתחילה אינן ראויות או נכונות; דין "אשת יפת תאר" לפי הפירוש הקבלי הינו הכרה בכך שלפעמים תוצאות רצויות מתהוות בדרכים לא-רצויות).

פירושים אלו מתחילים להמתיק את הפשט הקשה לעיכול. אך המתקה עמוקה עוד יותר מספקת לנו תורת החסידות, שכהרגלה מפרשת את המצב כולו כמשקף תהליך המתחולל בנבכי הנפש. לפי הביאור החסידי, ה"אשת יפת תאר" שאנו מוצאים בשביינו אינה אלא נשמתנו שלנו, שאבדה ונשכחה מאתנו ועלינו למצוא מחדש.

השביה כשיבה

אנו רגילים לחשוב על יהודים שגדלו רחוקים מהיהדות כ"תינוקות שנשבו בין הגוים"; אך כפי שראינו בהתחלה, אף נשמתו של כל אחד מאתנו, שאף היא טהורה כתינוק, עשויה ליפול בשבי ביד הגויים שבקרבנו. לכך בדיוק רומזת פרשת "אשת יפת תאר" לפי החסידות: עלינו לצאת למלחמה על אויבינו הפנימיים – התאוות, היצרים והדחפים האנוכיים שהצטברו על נשמתנו כקליפות וכעת מסתירים אותה – ולאפשר לה להאיר מחדש אל תוך המודעות שלנו ולהפוך לכח פעיל בחיינו. אכן, החסידות מפרשת את הלשון הכפולה "ושבית שביו" כאומרת ששאנו שובים מאויבנו דבר שהוא שבה מאתנו קודם לכן. השביה היא בעצם שיבה של דבר השייך לנו.

העמקה בפסוקי הפרשה מעשירה את הדרשה החסידית. כך למשל מלמדים אותנו הפסוקים כיצד לנצח במלחמת היצר: "כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו ה' א-להיך בידך": על מנת להצליח במלחמה עלינו להיות מעל האויב שלנו, לטפס למקום נקי וטהור בתוכנו בו אין ליצר אחיזה עלינו. מקום זה גם נקי מכל רבב של "כֹחי ועֹצם ידי", ומבין שלבדנו איננו מסוגלים לנצח את היצר. לכן כאשר אנו מגיעים לשם, ברור לנו שה' הוא הנותן לנו לנצח: "ונתנו ה' א-להיך בידך".

בנוסף, מה פירוש הפעולות שיש לתת לאשת יפת תאר לעשות לאחר ששבה לביתה? גילוח הראש, עשיית הציפורניים והסרת השמלה מסמלים את התנקות הנשמה מהסיגים החיצוניים שצברה בשביה. כשאנו מחדשים מגע עם נשמתנו עלינו להקדיש זמן להבדילה ממרכיבים שליליים שהיא נהייתה מזוהה אתה. כך למשל בעל תשובה שעסק באמנות באופן בלתי מבורר צריך להבדיל את נשמתו מתכנים אלו בטרם יוכל לשוב ולעסוק באמנות כשרה וחיובית.

נציין שהפירוש החסידי העמוק מתקשר למעשה מחדש עם הפשט, הדן במלחמה של ממש. עיקר כח הנפש הנדרש מחייל יהודי במלחמה הוא מסירות הנפש. חייל היוצא לקרב צריך למצוא בתוכו את הנקודה הנעלית והעמוקה ביותר, שמתוכה הוא מסוגל למסור את נפשו למען הכלל. במלים אחרות, כל חייל היוצא למלחמה צריך למצוא בתוכו את ה"אשת יפת תאר" שלו על מנת להלחם.

חדוה ובכיה, המושג והבלתי-מושג

הפרט המעניין ביותר בסוגיית אשת יפת תאר, המוסיף ממד שלם להסתכלות החסידית עליה, הוא מענק המקום לאבל האשה על אביה ואמה: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".

בניגוד לגילוח הראש, עשיית הציפורניים והסרת השמלה המסמלים התנקות מסיגים חיצוניים, מסמל האבל על האב והאם תהליך עמוק ומעניין הרבה יותר. על מנת להבינו, עלינו להכיר מעט שני מונחים קבליים, הנקראים "חיה" ו"יחידה". מונחים אלו מתייחסים לשני רבדים של החלק ה"מקיף" בנשמה – כלומר החלק הנעלה ביותר שלה, הנח 'מעל' או 'מסביב' למודעות שלנו ומשמש כ'על-מודע'. רובד החיה נקרא "המקיף הקרוב", ורובד היחידה הגבוה ממנו נקרא "המקיף הרחוק". אחת המשמעויות של הבחנה זו היא שרובד החיה מסוגל להאיר לתוך המודעות שלנו ולהשפיע עליה במישרין, בעוד רובד היחידה נותר תמיד מקיף ולא-מודע, בלתי ניתן להשגה אלא כצליל מרוחק ודק.

מה הקשר של זה לענייננו? ובכן, בהקשר לסוגיית אשת יפת תאר, יש לומר שהרובד בנשמה אותו מסמלת האשה שאנו פודים הוא רובד החיה שבנפש. השתלטות התאוות החיצוניות על לבנו גרמה לרובד זה להתכנס לעל-מודע מבלי להאיר לתוך המודעות שלנו, וכאשר אנו מנצחים אותם במידת מה אזי הוא שב להאיר לתוכה. אך לאשה זו יש 'אב ואם' – שורש הנעלה אף ממנה, ושאותו לא ניתן לפדות לעולם. רובד זה הוא היחידה, שלעד נותר נשגב מתודעתנו. אנו עצמנו, הפועלים ברובד המודע שלנו, איננו מכירים רובד זה כלל; אך בחינת החיה – האשה יפת התאר שבנו עמה אנו כן מסוגלים להתקשר – יכולה 'לספר' לנו עליו ולתאר לנו כמה הוא נעלה ויפה אף ממנה.

מכיוון שרובד היחידה, המהווה את גרעין עצמיותנו הטהור ביותר, אינו ניתן להכלה בנפש, לא נותר לנו אלא לבכות עליו: "ובכתה את אביה ואת אמה". אין זהו בכי של עצב או של יאוש, אלא בכי טוב, בכי עמוק של כיסופים אל מהותנו הפנימית ביותר, שאף פעם לא תוכל להוודע לגמרי, לא לאחרים ואפילו לא לנו.

העובדה שרובד החיה ניתן לפדיה מסוימת בעוד רובד היחידה הינו בלתי מושג משתקפת בגימטריא היפהפיה, לפיה חיה שווה חדוה ואילו יחידה שווה בכיה. המושגים חדוה ובכיה הם צמד ההולך יחדיו: בספר הזוהר מתואר כי בלב השלם נעוצה חדוה בצד אחד ובכיה בצד שני. הגימטריא שלפנינו מפתחת את דברי הזוהר וחושפת כי שורש הבכיה גבוה משורש החדוה. בעוד החדוה נסובה על המושג, על הבחינה בנפש שניתן לזהותה כ"יפת תאר", הבכיה נסובה על הבלתי-מושג, על הבחינה שבנו שהינה תמיד מעבר לתפיסתנו.

הבכיה על רובד היחידה היא הדרך היחידה לבוא עמו בכל זאת במגע כלשהו. לפי החסידות ה"ירח ימים" של בכי האשה יפת התאר אינו אלא חודש אלול, חודש התשובה והשיבה אל שורש הנשמה (שבמהלכו קוראים את פרשת "כי תצא"). בדיוק על כך אמר האריז"ל, כי כל מי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה (הלא הם המשכם ושיאם של ימי אלול), אין נשמתו שלמה. כשאנו בוכים על כך שבנשמתנו רובד נעלה עוד יותר מאלו שביכולתנו להשיג, אזי במובן מסוים, בעקיפין, אנו מצליחים לגעת בו, ונשמתנו נשלמת באמת.

גרסה קצרה של מאמר זה התפרסמה בעלון גל עיני #7, לפרשת כי תצא תשע"ד

 

5 comments

  1. ביחס לראשית דבריך, לא ברור לי למה אתה חושב שאם התודעה/"הנפש" אינה אלא תוצר של המוח, זה פוגם בערך שלה.
    הבט בשקיעה. האם היופי הנצחי שאתה רואה אינו אפשרי כי מדובר בעצמים פיזיים?

    אהבתי

    1. צבי שלום

      לא אמרתי שהרדוקציוניזם פוגם בערך הנפש אלא שהוא כופר בממשות הרוח וכתוצאה מעכב העמקה רוחנית. רדוקציוניסט בהחלט יכול להתרגש משקיעה, ובכלל לחוות במלוא העוצמה רגשות, מכיוון שאלו הם 'פני השטח' של הנפש שכל אחד חווה במישרין; אך התפיסה הרדוקציוניסטית שלו תחתור תחת האפשרות שלו להאמין שיש רבדים נוספים ועמוקים יותר בנפש, וניתן וכדאי לטפס/להעמיק אליהם. מרחב של חוויות רוחניות או מיסטיות למשל יהיה די נעול בפניו. לכך ניסיתי לכוון בדימוי הסרט על המסך. רק אם מוכנים לשים קצת בסוגריים את ההסבר המטריאליסטי-רדוקציוניסטי ולהעניק ממשות לחווית הנפשית כדבר בפני עצמו, אפשר לדעתי להשתחרר ולגלות את המרחבים הנוספים והעמוקים יותר של הנפש, לא רק הרגשיים.

      אהבתי

  2. האם המוח שבנוי מחומר (גם כל חלקי הגוף האחרים בנויים מחומר זהה) יכול לאגור בתוכו מידע עצום ( מדוע יתר חלקי הגוף לא אוגרים בתוכם מידע ?) , או שכל המידע אגור אך ורק בנשמה .

    אהבתי

    1. המוח אכן בנוי מחומר כמו כל שאר אברי הגוף, אך הוא מסודר אחרת. המבנה היחודי שלו, הכולל רשתות מסועפות של נוירונים, מאפשר את אגירת המידע, או לפחות את הנגשתו לתודעה.

      לדבר על הנשמה כאוגרת מידע זה קצת לערבב שפות בעיני. בוודאי שיש תכנים בנשמה, אך כדי להופיע בתודעה הם חייבים 'להתלבש' במוח הפיזי, כלומר להתבטא בתצורת הרשתות העצביות.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s