להאיר את הבית: שיעור באמהוּת וחינוך על-פי סיפור נס אסוך השמן

נעמה וניר מנוסי

[מאמר זה נכתב בכסלו תשס"ז ופורסם במוסף שבת של מקור ראשון]

המלחמה עם תרבות יוון היא היום חוויה מוחשית ביותר עבור כל הורה מאמין שילדיו נמשכים לפנים השליליים בתרבות המערב והוא מבקש לגונן עליהם מפניה. לא לחינם יש קשר בין חנוכה לחינוך: משימת טיהור בית המקדש והארתו היא האתגר החינוכי של בניית בית של אמונה. בהקשר לכך יש מקום להתבונן בנס פך השמן שהאיר מחדש את בית המקדש; ביכולתו ללמד אותנו להאיר באור ה' את בתינו שלנו.

הנס שאירע לחשמונאים לא היה הפעם הראשונה בה כמות קטנה של שמן התרבתה באופן נסי. הוא היווה את מקרה השיא בסדרה שכללה לפחות שלושה מקרים קודמים: נרותיהן של שרה ורבקה שהאירו מליל שבת לליל שבת (בראשית רבה ס, טז), צפחת השמן של האשה הצרפתית שפנתה לאליהו הנביא (מלכים א יז, ח-טז), ואסוּךְ השמן של אשת בן הנביא שפנתה לנביא אלישע (מלכים ב ד, א-ז). מבין אלו, המקרה האחרון קשור יותר מכל בחינוך ילדים, ואותו ננסה לפתוח כעת לקריאה מחודשת.

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים:

אנו רגילים לשמוע את מצוקת האשה כמצוקה כלכלית: האשה מצויה בעוני קשה ואין לה אמצעי כספי להציל את בניה מלהמכר לעבדים. אולם ההדגשה כי הבעל המנוח היה "ירא את ה'" מסגירה כי יש רובד נוסף למצוקה, רובד חינוכי: האב ירא השם דאג לחנך את ילדיו בדרך התורה והאמת, ואם יימכרו לנושה פירוש הדבר שיצאו לתרבות רעה וחינוכם יאֹבד.

ברוח זו ניתן לדרוש את הסיטואציה כולה כמשקפת מצוקה רוחנית וחינוכית. האב הוא עמוד היראה שניצב בעבר במרכז הבית היהודי, והיה איתן דיו להחזיק לשמור על כל הגדלים בו. אולם העמוד התפרק וקרס, אולי מתוך חולשתו שלו ואולי, מה שיותר סביר, מפני שלא עמד בלחץ הנושה מן החוץ שהלך וגבר מעבר לכוחותיו. לחץ הנושה הוא לחץ התרבות הסובבת, במקרה שלנו תרבות יוון הלובשת צורה אחרת כל דור ואף מתחזקת מדור לדור, ולכן גוברת על יראת השם הפשוטה של הדורות הקודמים. היא כמו נושה מכיוון שבלהטיה והבטחותיה היא אט אט מנשלת את האדם מנכסיו ושותה את כספו, אמונו ודימויו העצמי. היא הופכת אותו לבעל חוב תמידי, שאף פעם לא עומד בדרישותיה ותמיד רץ לְרַצותן, עד שלבסוף משעבדת אותו, מושכת אותו לתהום הנשיה. שיטת פעולתה פשוטה ואפקטיבית: ראשית כל היא מפוררת את עמוד השדרה של האמונה, ואז, משנפרצה המערכת החיסונית, חודרת פנימה ושובה את הילדים.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן:

לכאורה, אם כן, מי שזקוק להצלה הוא הילדים. אולם כבר במילותיו הראשונות מסיט הנביא את המוקד מהם ומפנה אותו אל האשה עצמה: "מה אעשה לךְ"? את היא הזקוקה לתיקון, ובך תלויה הצלת הילדים. אם ברצונך שילדיך יזכו ביראת שמים, עליך ראשית כל לבדוק את עצמך. כמו כן, האשה יוצאת מנקודת הנחה שהיחידי שהיה יכול להציל את ילדיה היה בעלה המנוח, והיא עצמה חסרת אונים. גם על הנחה זו מערער הנביא: "מה יש לךְ בבית"? הוא מפנה את מבטה אל עצמה, אל ביתה ואל נכסיה, מעטים ככל שיהיו בעיניה. העובדה שהאשה ממעטת בערך נכסיה ניכרת מנוסח תשובתה: היא איננה אומרת שיש לה רק אסוך שמן, אלא שאין לה כל כי אם אסוך שמן. היא בקושי מחשיבה את מה שיש לה.

דימויין העצמי הנמוך של נשים והצורך לשקמו הוא בעיה שרבים מרבים לעסוק בה היום, ומדהים למצוא התייחסות אליה כבר בתנ"ך. בשפה העכשווית, ניתן לומר שבעיית האשה היא שהיא בוחנת את מציאותה דרך עיניים גבריות. נדמה לה שכל מה שיכול להציל את הילדים זה חוסן יד גברי – כח, יראה וידע כמותיים – ולכן עם מות הבעל היא פונה ישירות אל הנביא, פוסחת על האפשרות שבכוחה שלה לעשות דבר מה. היא אינה מעריכה את כוחו של השמן שלה, הטמון לא בכמותו אלא באיכותו – יכולתו לבעור ולהאיר. השמן הוא ענוה, ולפי הקבלה אף חכמה פנימית, הנובעות שתיהן מכתישה של הגאוה והחשיבות העצמית. השמן הוא חומר הבערה של אור הנשמה, המִמְשַק בין החומר והרוח, המסוגל להפוך כלים חלולים להיכלות שכינה. העובדה שיש לאשה שמן פירושו שבכחה להאיר את חומרי החיים באור ה', וכך להציב משקל נגד מול תרבות הנושה ולהציל את ילדיה. אין לה צורך בכמות גדולה, שכן די כידוע במעט אור כדי לגרש הרבה מן החושך. אלא שצריך להחליף עיניים על מנת לראות זאת – מעיניים גבריות המחשיבות רק את הכמות לעיניים נשיות החוזות באיכות. הראיה הנשית היא ראיה פנימית יותר ולכן נביאית, ואולי זו הסיבה שנדרש נביא על מנת לעוררן. אכן, הנביא משחק תפקיד מרכזי בהצלת האשה והבנים, אולם כפי שמייד נראה, תפקידו אינו אלא להוציא מהכח אל הפועל את הגנוז באשה.

וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי:

לאחר שהובהר שהמפתח טמון בתוך הבית, בשמן החכמה הנסתרת של האשה, שב הנביא ומעתיק את מבטה אל החוץ. האשה חשבה כאמור שאין לה "כל", וטעתה מצד התוכן, אבל מצד הכלים צדקה – אכן יש לה רק אסוך קטן. כנגד "כל" הכלים שאין לה מציב הנביא את "כל שכניך", מהם הוא מורה לה לשאול כלים ריקים.

האמונה כי כל התוכן קיים בפנים מאפשרת לגשת את החוץ ללא חשש, במטרה לרכוש כלים. השמן יכול להתרבות, ויתרבה, אך לשם הכלתו יש לרכוש כלים, ואותם רוכשים "מן החוץ", מהשכנים. יש לזכור שהעולם בחוץ הוא עולמו של הנושה, עולם התרבות המאיימת וחוטפת הילדים. אך הבעיה בעולם זה הוא תכניו, לא כליו. אדרבא, בכלים האדירים שלו ניתן לעשות שימוש, ובלבד שלוקחים "כלים רקים", מנוקים מתוכנם השלילי. האשה היא אשה ביתית, שיש לה רק את האסוך הקטן שירשה מאבותיה ואינה מכירה את העולם הגדול. לכן הנביא כמו שולח אותה ללמוד את השטח, להכיר את התרבות הכובשת את בניה. מה יש בה? למה בה הבנים נמשכים? הציווי "שאלי לך" אינו רק מלשון הַשְאָלה אלא גם מלשון שְאֵלה: אילו כלים מועילים קיימים בתרבות זו אותם ניתן להביא הביתה? הבנים אוהבים מוזיקה, מדע, אמנות, רגש? אין לפחד מכל כלים אלו, אלא אדרבא, "אל תמעיטי", יש להביא מה שיותר מהם.

(החשש מהתעסקות בכלים האלו, יש להוסיף, נובע מחוסר האמונה כי שמן התורה המועט באמת מסוגל לנבוע לאינסוף ולמלא כל-כך הרבה. מי שאינו מאמין בכך אכן מסתכן, שכן מרוב חוסר אמונה לא יביא כלים ריקים אלא יקח גם את תכני תרבות החול; אבל אם נזכרים שאינסופיות ה' שבתורה יכולה למלא הכל, ושאפילו הכלי הגדול ביותר מתרבות החוץ צר מלהכילה, לא נשקפת כל סכנה ומתעורר הרגש ההפוך – הרצון לייבא פנימה מה שיותר כלים).

וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי:

היציאה אל עולם הכלים נובעת מתוך זכירה של כח השמן שבפנים, וכן מתכנסת חזרה פנימה על מנת למלא אותם בו. יש ערך בכלים, אבל הערך אינו יכול להתגלות במקום ממנו הם באים. שם בחוץ קרובים הכלים מדי למרחב שימושם הראשוני. חייבים לשנות הקשר, לשנות אוירה, לחזור הביתה. האשה צריכה לשהות עם בניה בביתה, הרחק מהמולת החוץ, בחיבור אינטימי ומשפחתי. צריך להכנס, לסגור הדלת, לכבות הטלויזיה (או מוטב, להפטר ממנה!), וכעת לגשת מחדש אל הכלים מן החוץ ולצקת לתוכם את השמן. ופתאום נולדים חידושים – חומרי העולם הגדול מתמלאים בשמן הקודש ומתרוממים. כעת צריך למלא ולהאיר את כולם בזה אחר זה, מבלי להעצר על חידוש זה או אחר כאילו הוא הגדול מכולם, שפירושו לחזור ולהתלהב מהכלי ולא מהאור. "והמלא תסיעי": צריך לשמור על תנועה והתחדשות מתמדת, לנסות כל יום ליצור זיווג חדש בין השמן לכלי.

וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת:

האשה מצייתת, ומתכנסת עם בניה בביתה. וראו זה פלא: נוצר קשר עם הבנים. מעין דו-שיח. הם מגישים אליה את הכלים והיא ממלאת אותם. הם מביאים את כלי התרבות שהם שקועים בה – את הספרים, השירים, הרגשות – כי זה מה שיש להם, שם הם נמצאים. והיא מוצקת. היא לא נבהלת מהכלים ולא מתבוננת בהם בניכור. היא כבר פגשה אותם, כבר שאלה אותם ושאלה לגביהם, ואינה מתבעתת למראה ילדיה האוחזים בהם. היא לא רואה עוד ילדים שתיכף נתפסים במלתעות הנושה, אלא ילדים המושיטים בתמימות את עולמם ומבקשים שיאירו אותו. והיא עושה זאת בחפץ לב. והנס הוא, שהשמן שלה גדל עם הנתינה. מתוך הכורח למלא כלים גדולים ורבים, הולכת תורתה ומתרחבת, מגלה כי ביכולתה להאיר עוד ועוד.

וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן:

בלי לשים לב, הכל השתנה. האשה נסחפה אל המלאכה, שיכורה מהחיבור החדש עם בניה, עד כדי כך שלא שמה לב כמה עבודה עוד נשארה. העיקר בעיניה חדל להיות ההצלחה החינוכית – האם תצליח או לא תצליח למלא את כל כלי הילדים – אלא דרך עבודת ה' החדשה שהתגלתה בפניה, היכולת למצוא את ה' בכל דבר. והנה בא הבן ומעצמו אומר, "אין עוד כלי". ההארות הנקודתיות הצטברו עד שהצטרפו לשינוי כולל, וכל כולו ניצב כבר במקום חדש. הוא מלא, מלא מאור השמן שהיה בהתחלה סגור באסוך אמו, חתום ובלתי מובן לו. האשה הצליחה לעשות את הדבר היחידי המחבר הורה לילדו: לשפוע את עולמה הפנימי לתוך כליו שלו.

וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר:

המהלך נחתם ביציאה נוספת החוצה, הפעם למכור את השמן. התורה שגדלה יכולה להאיר אחרים, ואין סיבה לחסוך אותה מהם. אדרבא, מכירה זו היא הפודה את הילדים מהנושה. התשלום לנושה היא יצירת משקל נגד הגובר עליו. ההוכחה כי יש גדול ממנו, כי כליו שלו יכולים להתמלא באור שהוא לעולם לא יוכל להפיק, נוטלת ממנו את כוח ההשפעה שלו. ואף נשאר עודף, מספיק על מנת להחיות את האשה ובניה (הכלולים עמה כעת, "את ובניך תחיי"), לשארית ימיהם.

* * *

כמו אסוך השמן, סיפור קצר זה הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. הוא מספר את קורות תמורתה של אם, מאשה סבילה ונואשת הנשענת על עבודת ה' של בעלה ועל כוחם של מנהיגים רוחניים, לאשה פעילה ומאמינה המגלה כי המפתח לחינוך ילדיה טמון בתוכה. היא לומדת להעריך את כוחותיה, להקשיב אל החוץ ואל ילדיה, להגדיל את כליה, ולבסוף להבעיר אור של אמונה חדשה בביתה. עם האש בלבה והניצוץ החדש בעיניה היא מצליחה להאיר כל דבר שילדיה מכניסים לביתה, וכך לקרב אותם אליה ולחברם לעבודת ה'. כל זאת בזכות מעט שמן האמונה שהיה בתוכה מאז ומעולם, ורק היה צריך לגלותו.