הפיל המוסלמי שבחדר: בקורת על "לא בשם האל" מאת יונתן זקס

מאת: הרב יונתן זקס | מאנגלית: צור ארליך | מגיד 2016, 310 עמ'

notingod_sname_he_forwebsiteהרב יונתן זקס עוסק במשימה הרוחנית החשובה ביותר של יהדות זמננו: מתן מענה לסוגיות המרכזיות המעסיקות את העולם מתוך באר האמונה, ההגות והחוויה היהודיות. זוהי המשימה החשובה ביותר, ראשית, משום שליהדות אוצר של חכמה ייחודית שעלינו לחלוק עם העולם, ושנית, משום שהבעיה המרכזית של היהודים היום היא התחושה שהיהדות אינה רלוונטית לדורנו, והדרך היחידה להראות שהיא כן היא, ובכן, להראות שהיא כן.

הרב זקס שוקד על מלאכה זו בחריצות, התמדה ותבונה מרשימים ביותר, ובנוסף בחן וענווה שקשה שלא להכבש בקסמם. בכל הנוגע לאלו, הוא צריך לשמש השראה לכולנו. באשר למסריו עצמם, כאן המצב, לעניות דעתי, מסובך יותר: הללו לפרקים מזהירים, לפרקים בעייתיים וטעונים בירור, ולפרקים צורמים בהטייתם לכיוון התקינות הפוליטית וזועקים להפרכה.

בספרו האחרון, "לא בשם האל: אל מול האלימות הדתית" – הרואה אור בעברית, כמו קודמיו, בהוצאת קורן המכובדת ובתרגומו הנוצץ של צור ארליך – מגיעה מזיגה זו לסוג של שיא.

אלטרואיזם המוביל לרוע

נפתח בטוב. הרב זקס פורש את משנתו באופן בהיר ומסודר להפליא, שלב אחר שלב. בנוסף, הידע הכללי לו עצום, והוא מגבה את אמירותיו במגוון רחב של ציטטות והפניות – מכתביהם של פילוסופים, היסטוריונים, פסיכולוגים ואנשי דת, דרך מחקרים סטטיסטיים ועד לכתבות אקטואליות. רשימת הקריאה בסוף הספר תמלא את כל שעותיו הפנויות של מי המעוניין להרחיב השכלתו בנושא.

בנוסף, חלק גדול מהניתוחים שזקס עושה – למשל, לתהליכים ההיסטוריים השונים שהובילו למודרניות, או למנגנון הפסיכולוגי של הצדקת השנאה – הם מהמהודקים והמדויקים שקראתי בזמן רב. כך למשל, זקס מנתח את תהליך החילוּן כמורכב מארבעה שלבים, כנגד ארבע המאות החולפות: חילון הידע באמצעות המדע והפילוסופיה במאה ה-17, חילון הכוח בדמות המהפכות האמריקאית והצרפתית במאה ה-18, חילון התרבות עם הפיכת האמנות לתחליף לדת במאה ה-19, ולבסוף במאה ה-20 חילון המוסר עם הפיכת חירות הפרט לערך המרכזי (עמ' 12). לא נהדר?

הספר מחולק לשלושה שערים. השער הראשון מנתח את שורשי האלימות הדתית בדורנו. הוא מגדירה כ"רוע אלטרואיסטי", כלומר רוע הנעשה בשם מטרה נעלה, ומזהה את שורשו בדואליזם קיצוני העומד לפי זקס בסתירה למונותיאיזם. השער השני מורכב מדרשות על סיפורי האחים הדחויים של בראשית – ישמעאל, עשו ואחי יוסף. אף שעל פני השטח המקרא דוחה אותם, טוען זקס, בין השורות הוא מגלה כלפיהם אמפתיה ובכך קורא לסובלנות כלפיהם. חלק מקריאות אלו משכנעות בעיני וחלק פחות, אך כולן מאתגרות. השער האחרון מפרט את קריאתו של זקס לשלוש הדתות המונותיאיסטיות לפעול יחדיו לטיפוח הסובלנות ולשלילת הקיצוניות והאלימות.

אחת הטענות החזקות ביותר של זקס לטעמי, שלא מושמעת מספיק, היא קשירת עליית האלימות הדתית עם ירידת הערכים במערב. על המשפט המסכם את הספר, "אלטרואיזם המוכוון שלא כראוי יכול להוביל לרוע" (עמ' 258), אני חותם בשתי ידיים.

אפקט וולדמורט

הרב יונתן זקס

נעבור לשתיים מהבעיות העיקריות שהספר סובל מהן. הראשונה הבולטת לעין היא זו: הרב זקס אינו מסוגל לנקוב בשמו של הפיל המוסלמי שבחדר. למרות שברי לכל בר דעת שהעילה העיקרית לחיבורו של ספר בנושא "אלימות דתית" כרגע היא עליית הטרור הג'יהאדיסטי העולמי, ולמרות שכמעט כל מעשי האלימות בשם הדת בימינו מבוצעים בשם אללה, לא בשם אלוקי ישראל או השילוש הקדוש, הרב זקס מתעקש, לכל אורך הספר, לדבר על "אלימות דתית" כללית, ולתארה כרובצת לפתחן של שלוש ה"דתות האברהמיות" במידה שווה.

כך למשל, בסקירת מעשי האלימות הדתית בשנים האחרונות בפתח הספר, עובר הרב זקס מתיאור עליית האסלאם הרדיקלי לרשימה תמוהה של רדיפות לפי דת הקרבנות – מרדיפת נוצרים לרדיפת מוסלמים לרדיפת יהודים. מעבר לכך שחלק מרדיפות אלו אינן דתיות כלל, זקס מרהיב עוז לשזור בין טובחי המוסלמים את ברוך גולדשטיין ורוצחי אבו-חדיר – שני מקרים יחידאיים ולא-מייצגים של מפגעים יהודים – איפה שהוא בין החמר-רוז' לדאע"ש!

זה נכון שבכל הדתות יכולים לקום אנשים פרטיים ולחולל מעשי אלימות נוראים בשם דתם. אך האם זה נכון שכל הדתות מועדות לכך באותה מידה? ואם לא, האם אין זה הכרחי, על מנת לפתור כראוי את בעיית האלימות הדתית, לשים זאת על השולחן?

נפתח בכך שתהום פעורה בין היהדות לבין שתי הטוענות הענקיות לכתרה. זו מעולם לא חתרה לכפות עצמה על האנושות כולה, ומעבר לכיבוש הארץ בימי יהושע אין בעברה כמעט שמץ ממסעות הכיבוש וכפיית הדת הכבירים של שתי בנותיה.

שנית, גם בין הנצרות והאסלאם שורר הבדל מהותי. האלימות הנוצרית היוותה הפרה בוטה של צוואת ישו. ישו הטיף לאהבת שונאך והפניית הלחי השניה, להתבדלות מפוליטיקה ולאי-אלימות מוחלטת, כולל הגנה עצמית. הוא אף קיים זאת בעצמו כאשר הורה לתלמיד שיצא להגנתו להשיב חרבו לנדנה, באמרו "השולף את החרב מת בחרב" (מתי 26:52). מורשתו הישירה היתה של מרטיריות, ובמשך כשלוש מאות שנה הכנסיה קיימה אותה בנאמנות. רק כאשר התמנתה הנצרות לדת הקיסרות היא החלה לבגוד בדרך זו ובמין "הזדהות עם התוקף" לרדוף את כופריה כפי שנרדפה בעצמה. במידה רבה, אלימות זו לא היתה נוצרית, אלא האלימות הרומית הותיקה שבוצעה הפעם בשם הנצרות. אם כבר, דומה כי שגיאת הנצרות היתה השלילה המוחלטת של האלימות, שכמו הדחיקה אותה והובילה להתפרצותה.

האלימות המוסלמית לעומת זאת היוותה המשך ישיר של צוואת מוחמד. הקריירה של מוחמד נעה בהדרגה מעמדה פסיבית בתקופת מֶכָּה, לשלטון סובלני בתחילת תקופת מְדִינָה, לכיבוש אלים ואסלוּם בכפייה בשנים האחרונות (קראו את סוּרות הקוראן בסדר הכרונולוגי בו נכתבו וראו בעצמכם מה היה מסריו האחרונים בסורה 9; לפי מרבית המפרשים באסלאם, הסורות המאוחרות מבטלות את קודמותיהן). לא בכדי מיד עם מותו יצאו ממשיכיו למסע כיבושים שלא נראה כמותו, ותוך כמאה שנה הקימו אימפריה גדולה משל רומא בשיאה. אכן, מסעות הצלב היו בראש ובראשונה תגובה לכיבושים האיסלמיים המבהילים. ספרות החדית' של הסונים והשיעים גם יחד אינה משפרת את הדברים, אלא מקדישה נפח רב לשירי הלל לג'יהאד ולשאהיד המוסר בו את נפשו. השב למקורות הנצרות מוצא אי-אלימות וא-פוליטיות; השב למקורות האסלאם מוצא קריאה לכיבוש פוליטי אלים.

ניתן לשאול, מה התועלת בהצפת נתונים אלו? כיצד היא מקדמת אותנו בפתרון האלימות הדתית? והרי באסלאם יש גם דברים חיוביים רבים? את התשובה מספקים המוסלמים הפועלים למען רפורמה באסלאם (חפשו בגוגל הרצאות וכתבים מאת רחיל ראזה, מאג'יד נאוואז ותאופיק חמיד; בתור התחלה, צפו בסרטון מאיר העינים של ראזה המוטמע להלן). רפורמה כזו, הם מדגישים, לא תתרחש מתוך הבלטה מנומסת של הקטעים היפים בקוראן ובחדית' והעלמת הקטעים הפחות נעימים (מה שזקס מכנה ביופמיזם "טקסטים קשים"), אפילו שהם יותר מרכזיים או מחייבים, גם לא דרך טשטוש הבעיה באמצעות עיסוק ב"אלימות דתית" היולית באשר היא. היא תתרחש רק דרך הכרה נכוחה בבעייתיות המובנית לתוך האסלאם והצורך ברפורמה עמוקה שלו. הללו יוצאים נגד מה שהם מכנים "אפקט וולדמורט": הימנעות מקריאה לאסלאמיזם בשמו. דבר זה מחבל לטענתם במאבקם לרפורמה באסלאם ותורם בעקיפין להפקרת קרבנות האסלאם הקיצוני.

ניתוב, לא דיכוי

הבעיה הגדולה השניה נדמית הפוכה מהראשונה, אך למעשה נובעת מאותו מקום: הרב זקס מטשטש את הממד האלים שקיים ביהדות, ממעיט בחשיבותו, ומציגו כדבר שהוא לחלוטין נחלת העבר.

זקס מאריך בטענה שהתנ"ך מתפלמס עם האדרת הכוח הפוליטי של האימפריאליזם העתיק, אך מתעלם מהעובדה שהחומש כולו חותר להקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל, שבחזון המשיחי שלנו חובקת את האנושות כולה. הוא מאריך בדברי חז"ל והפוסקים בגנות הנקמה האישית, אך מתעלם מהעובדה שברמה הלאומית נתפסת הנקמה כחיובית ("לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" נאמר דוקא לגבי "בְּנֵי עַמֶּךָ") ולא רק כאשר ה' עושה אותה (לא בכדי היא מקובלת היום, בשמה המודרני "פעולת תגמול", על כל מדינה). הוא מדבר רבות בדבר איסור הרצח ושפיכות הדמים, אך לא מתייחס כלל לעונשי המוות הרבים שהתורה מצווה עליהם, כולל על עבירות בין אדם למקום כעבודה זרה וחילול שבת. הוא מדבר על סובלנות דתית, אך מתעלם מהעובדה שהמונותיאיזם האברהמי לא דיבר רק נגד כוח אלא גם נגד אי-השימוש בו, כופר בפלורליזם הדתי של הפוליתיאיזם ומחליפו בחזון של תורה אחת שמוצדק לכפות אותה ואף להרוג בשמה.

ישנה כמובן סיבה טובה לכך שהרב זקס פוסח על היסודות האלימים והפוליטיים של התנ"ך: התורה שבעל-פה ריככה יסודות אלו עד מאד, ובנתה מודל של דת פסיבית ומעודנת, שאינה עוסקת במדינות ובמלחמות אלא בביסוס חיי שלום בין פרטים. כולנו צריכים לשמוח על כך, אך לא לשכוח שבכל שלביה, היהדות מעולם לא ביטלה את תוקף התורה שבכתב (כפי שהנצרות למשל עשתה). להפך: אנו מנכיחים תורה זו מחדש מדי שבוע ונושאים אליה את עינינו. מדוע?

הסיבה היא שהמודל היהודי אינו מסמן את האלימות כטמאה באשר היא, כצוואת ישו, כשם שהוא לא מאמצה בגאון ככלי להגשמת רצון ה', כצוואת מוחמד. המודל הוא של קבלת האלימות – כעובדה קיימת, כיצר מוטבע ולעתים ככלי מוצדק – ובה-בעת תיעול והתמרה שלה. שתי התורות שלנו דואגות לאיזון הזה, אך רק כאשר הן פועלות יחדיו: התורה שבכתב מפילה עלינו את האלימות הזו מהשמים כדי לנער אותנו מתרדמתנו האלילית (מזכירה לנו, למשל, כי חיים בלי להקדיש יום בשבוע לזכרון היותנו נבראים אינם ראויים להקרא חיים), וזו שבעל-פה מרככת את נחיתתה על הקרקע ומשיבה לנו את יציבותנו (דואגת לכך שבפועל לא יסקלו מחללי שבת).

בקורת זו במידה רבה מאזנת את הקודמת: היא בעצם מכירה בכך שהפיל המוסלמי בחדר לא הגיח משום מקום. יש לו ניצן בתנ"ך שלנו, בפן בלתי נפרד של היהדות. השאיפה לשים קץ לחומרנות, לנהנתנות ולאלילות, ולהכפיף את האנושות לשלטון אל אחד – מקורם אצלנו. רק שאנו לא מנסים לעשות זאת בכפיה ובטרור, אלא להאיר את אורנו ולתת לאנושות להבשיל לכך בקצב שלה.

ההכרה בכך חשובה ממספר סיבות. ראשית, היא מאפשרת לנו להבין טוב יותר את מניעי האסלאם הרדיקלי. הלה זועק את מה שהמערב משתיק: יש אמת, יש טוב ורע, לא הכל צריך לסבול, ואין ערך לחיי אדם ללא ערך הקדוש מהם. אלו הם דברים נכונים, ואם לא נאמר אותם בצורה מאוזנת, אחרים יממשו אותם בצורה הנוראית ביותר. אם המערב רוצה להאבק על נשמות מוסלמים צעירים, כפי שהוא חייב, הדהוד המסרים הלוכדים אותם הינו מרכיב חיוני.

שנית, מהכיוון ההפוך, היא מאפשרת לגייס את כוחות הנפש והאמונה להלחם באסלאם הרדיקלי. הרב זקס טוען כי הוא לא מדבר "בזכות החולשה" (עמ' 224). אך אני מצטער, זו בדיוק ההרגשה המצטברת מספרו: אם הדת היא תמיד נגד אלימות, אם היא טובה רק כשהיא פרטית ופסיבית, אם אין שמץ מקום לשימוש בכוח בשמה – מנין נשאב את הכוח להתמודד עם איום רצחני חדור להט דתי כמו זה של המדינה האסלאמית?

לבסוף, ההכרה ביסוד האלים שלנו חשובה כדי לא ליפול בפח של הנצרות – הדחקת הפן האלים באדם וזיהוי כל סוג של אלימות כטמא. מעבר לשקר שבדבר, אלימות כבושה דרכה לבעבע מתחת לפני השטח ולהתפרץ בלי שליטה. לא רק אלטרואיזם שאינו מוכוון כראוי מתקלקל, אלא גם רגשות כגאווה לאומית, מיליטריזם, ורצון טבעי להגיב בכוח כלפי סכנה ועוול.

במרחב מערבי מתורבת אפשר ואף ראוי לשים משקל יתר על ערכי הסובלנות והדו-קיום. אחרי הכל, מדובר בחברה דמוקרטית המתקדמת מתוך שיחה פנימית בין חבריה. אך נוכח איום האסלאם הקיצוני אי אפשר לפעול רק בכלים הסטריליים הללו. לאחר שזיהינו אותו כאויבנו, עלינו להתחבר לנקודה בתוכנו שהוא עצמו יונק ממנה: האמונה בצדקת דרכנו והבטחון להשתמש למענה בכוח. המענה לאלימות הדתית אינו שלילתה המוחלטת, אלא ניתובה הנכון.

המאמר התפרסם לראשונה במוסף "שבת" של עתון מקור ראשון (גליון 985) , י"ח סיון תשע"ו, 24.6.2016.

לתרגום של המאמר לאנגלית ב-Times of Israel.

10 comments

  1. בקיצור, הדת אחראית לכל פרצי האלימות בעולם. לא משנה איזו דת ובאיזו תקופה, אנשים חדורי אמונה, מאמינים גדולים הם אלו שהפיצו את דת האלימות הדתית בכל העולם. ותגיד שהברית מילה זה לא מעשה אלים כנגד תינוק בן שמונה ימים בלבד. הדתיים הם אלמים ולא משנה אם הם מוסלמים נוצרים או יהודים. הם מקדשים את החרב ונותנים לה תוקף דתי. הם קוראים לכפיה דתית ונותנים לה את מלוא הכוחות ונותנים לקנאים הדתיים את המעמד של חלוצים ומברכים אותם. מבחינתם האיש חייב להיות דתי. והאישה, לתורתם, היא רק אישה, אפילו לא בן אדם.

    אהבתי

    1. בקיצור, לא קראת כלום אלא מיחזרת את הקלישאה החילונית הכי לא אמפירית בספר. האידיאולוגיות הנאצית, הפאשיסטית והקומוניסטית היו חילוניות ואתאיסטיות והפכו את המאה ה-20 למאה הכי חילונית בהיסטוריה ובו-זמנית הכי שופכת דמים בהיסטוריה. גיב מי א ברייק.

      מעבר לכך, גם בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות יש הבדלים תהומיים: הנצרות חרתה על דגלה אי-אלימות קיצונית, הדרדרה לאלימות כשמונתה לדת האימפריה הרומית, וחזרה בה בעת החדשה בסוף מלחמת 30 השנה (לפני שהאלימות המערבית התגלגלה באידיאולוגיות החילוניות דלעיל). האסלאם חתר מראשיתו לכיבוש אלים של העולם, ואכן בנה את האימפריה הגדולה בתבל תוך מאה שנה. והלוחמנות היהודית של התנ"ך הוגבלה לכיבוש ארץ אחת, ומאז חורבן בית שני היא דת פסיבית בגלות.

      רק מנקודת המבט אחת אפשר לערבב כל כך הרבה ביצים מקושקשות בסל אחד — זו של כת, במקרה זה כת החילוניות. העולם מעט יותר רחב ומורכב ממה שנכנס לדוגמות של הכת הזו. אני מזמין אותך לצאת למסע של "יציאה בשאלה" ולהפעיל את הספקנות החילונית שלך גם לגבי החילוניות עצמה. בהצלחה!

      Liked by 1 person

  2. נהדר.
    בעניין ההסתרה של הפיל האסלאמי – מסקרן אותי מיהו הגאון השובב, האחראי לשינוי הקטנטן שעבר עיצוב הכריכה במעבר מהגרסה האנגלית לעברית (לצערי לא מצליח להטמיע תמונות להשוואה זו לצד זו, אז רק קישור של הכריכה במקור, להשוואה עם צילומה כאן בפתיחת המאמר): http://rabbisacks.adlertrust.netdna-cdn.com/wp-content/uploads/2015/05/Not-in-Gods-Name-High-Res-e1432910814663.jpeg

    אהבתי

  3. היי ניר, מאמר נעים ומעניין. לעניות דעתי אמנם, אתה הולך קצת יותר מדי עם הנחותיך הלא מבוססות, ונוטה לסתירות פנימיות בטענותיך. למשל, אמרת שמעשי האלימות של היהודים "אינם מייצגים" – מה מייצגת בעיניך אלימות דתית ממוסדת אליה אתה קורא בסוף המאמר? האם היא שונה בהרבה מזו שעליה הכרזת כי היא אינה מייצגת? גולדשטיין ואף שליסל שהיום קיבל את גזר דינו, פעלו כנגד קולקטיב, לכאורה בשם קולקטיב אחר, או אלוהיו. אם כן, אתה גם מודה שהיהדות שטופת אלימות וחורבן. אלא שכפי שאמרת היהדות הציעה זאת רק בימי יהושע וכיבוש הארץ וכו'. מאוד מעניין שאתה מתייחס למקרה הזה באופן הזה, כי לדעתי למשל, הפשט הפשוט ביותר של סיפור זה הוא שהיהדות היא אבי אבות הטומאה הרצחנית המונותאיסטית, ולא כפי שאתה מציגה, כזרע לרעיונות האלימות האיסלאמית: "זה נכון שבכל הדתות יכולים לקום אנשים פרטיים ולחולל מעשי אלימות נוראים בשם דתם. אך האם זה נכון שכל הדתות מועדות לכך באותה מידה?" התשובה היא חד משמעית כן. היהדות ככל הנראה חתומה היסטורית על ההמצאה של השמדת עם, על נשיו וילדיו (הוא עמלק כמובן), והקריאה על עממי הארץ בתורה היא לנהוג בהם באותו האופן (אם כי ניכר מספרי הנביאים שמצווה זו לא קויימה במלואה ועממים רבים נותרו בארץ והחטיאו את יושביה). מדוע אם כן בפועל מבחינה כמותית יש פער משמעותי בין השניים? התשובה קשורה בתרבות של עמים, והתפתחותה ההיסטורית. היהדות מאז ומתמיד, חרף נסיונותיה להציג עצמה אחרת, הייתה דת של ממלכה פרובינציאלית וחלשה יחסית, כמעט ללא השפעה איזורית. אמת, היהודים היו המורדים העקשנים ביותר באימפריה הרומית כנראה, אך דבר זה אינו למעלתם (חורבן עצמי ממש) ולהיפך – הוא מעצים את האלימות המוטבעת בעם הזה שבחר בכוח הזרוע פעם אחר פעם, על אף חוסר היכולת שלו אל מול האימפריה החזקה. הערבים לעומת זאת, היו שבטי לוחמים חזקים, והתפתחותם נעשתה בהתאם. שים לב, לא רק שהם היו בעלי יכולת, תרבותם גם הכתיבה מוביליות חברתית על בסיס כוחנות, ולמיטב הבנתי כך הוא עד היום בהיבטים של למשל חמולות ומנהיגי כפרים וכו'. כמה נאיבי אתה נשמע כשאתה תולה זאת בספר עצמו, כאשר ברור שהספר ופרשנויותיו מבטא את הסימפטום האחרון בהתפתחות לאומית ותרבותית של עם. כראיה לכך, עיין בביקורת המופנית כלפי הערבים ע"י פארדוסי למשל, באפוס הלאומי הפרסי "שאה-נאמה", והבן שאין הדבר קשור בדתיות. ראשית לכל, מדובר בעמים וביכולותיהם. ניתן רק לנחש מה היה עולה בגורל הספר הקדוש, הספרים הסמוכים לו ותרבות הפרשנות החז"לית אילו יצויר היפותטית שהיהודים היו חזקים מספיק בשביל לפתוח במסעות כיבושים, או להתמודד עם האימפריות החזקות ששלטו בהן. צא ולמד: אף התבוסה (המאוד הגיונית) של חזקיה למלך אשור מתוארת בחצי-נרטיב של "ניצחנו" (להזכיר, את האימפריה הגדולה של העולם בזמנו), הוסף לזה את המרידות ביוונים וברומאים, שכידוע היסטורית היו מאוד פלורליסטים (כדבריך, הרי הם היו פוליתאיסטים), והתחל רק להבין כמה יומרני, אלים ולוקה בהזיות גדלות הוא העם בו אנו חיים. הנחה שפשוט אינה נכונות בדבריך היא זו האוחזת שהנצרות לא הייתה אלימה, כאילו מדובר בעניין מהותי בדת הזו. כדי להסביר את פרץ האלימות שהיא גילתה בהמשך, אתה מניח אמביגית שדחיקה של אלימות מביאה להתפרצותה (איפה, מתי, למי, על מי? הלא ה"נוצרים" הוא שם מאוד דינמי לעמים רבים, תקופות ותרבויות), מוסיף משהו על הרומים האלימים (אבל האימוץ של הנצרות לשיטתך היה אמור לעזור לבעיה הזו? לא טרחת להסביר את הטענה החדשה הזו). והאמת פשוטה הרבה יותר – הייתה קבוצה של דחויים מן החברה שכמובן לא היו במעמד של להשתמש באלימות, ושלאחר שנשבר המונופול הדתי על המקדש (עקב חורבנו) גילו שמחה לאיד בחיבורים מאוחרים במאות שנים למיתת ישו (כמו מתי אותו אתה מצטט). מובן מאליו הוא שדת מוכה ומושפלת שכזו תאחוז באי אלימות כיסוד מהותי, כי איזו אפשרות יש לה? אדרבה, ברגע שקיבלה את האפשרות, דת זו ביצעה רציחות בעמך יותר מכל דת אחרת – והיא הוכחה כיעילה ביותר בכך. אתה יודע מה? תוד הזהב דלה בכך גם היה הרבה לאחר התפרקות האימפריה הרומית. אני חייב לסיים ואומר רק שאני מתנצל על האריכות וחוסר הסדר בדבריי. הייתי חייב להעיר על דבריך כי אתה מראה חשיבה מאוד מעמיקה לכאורה, אך חוסם את עצמך בשלב כלשהו, עקב אילוצי האמונות האישיות שפיתחת לך, בדיוק כמו שעושה זקס אגב. לכן היה חשוב לי להעיר שגם לו מותר לעשות זאת, ואם אין לך הוכחה אמיתית אחת לסיבת טעותו, מוטב להניח לו להשמיע את האופן בו הוא רואה את היהדות, קצת פלורליזם מונותאיסטי לא יזיק:).

    אהבתי

    1. מתוך דבריך הבנתי משהו: האלימות קיימת תמיד, דתית או לא דתית, ואינה קשורה לשום ספר אלא למצב האפשרויות הגורם לה לשחרר אלימות או לכבוש אותה. כאשר בתוקף המצב היא כבושה כלפי חוץ, טבעי שהיא תתבטא כלפי פנים, כלפי החלשים-המיעוטים שבתוכך, כגון הדתיים והדת שממילא מושמצת. זוהי בדיוק הרוח הנושבת בכל דבריך כלפי "העם שאנו חיים בתוכו" (מי בעצם מכריח אותך לחיות בתוכו?) . הכעס האכזרי שאתה מוצא בתוך עצמך כלפי אחיך בני עמך/תרבותך/דתך, "מלמד" אותך משהו אודותיהם, וזה מה שקורה פחות או יותר לשמאלן קשה מצוי (כחמשה פרומילים להערכת) שעוסק בכל מאודו בצרירת ישראל בכל תחום אפשרי. במדה ואין מדובר במחלת נפש (שעלולה כידוע לנבוע מתוך הפנמת האנטישמיות העמלקית), צריך אתה לדעתי "לבדוק בייחוסך" אם אמנם מזרע ישראל אתה. כי אמפירית (וזה הרי מה שחשוב לדעתך!) "ישראל רחמנים בני רחמנים" (גם בעיני הגוים בכל הדורות), וזה מתבטא קודם כל בבית פנימה, כלומר באחווה הפנימית עם עצמך, אחיך בני עמך, גם ובעיקר החלשים, תרבותך ומסורתך וכל הקשור אליהם. מתוך הרחמנות האמפירית הזאת אתה מבין משהו אודות מקורותיה וההיסטוריה שלה ויודע לפרשם אלו נכון באופן המסביר איך הגענו להיות עם מלא רחמים. וכך – אתה גם מבין פרופוציות ויודע מתי מדובר במקרה בודד ולא מייצג ( שליסל גודשטיוון דראושה כו' גם אם עיתון הארץ לא יפסיק לטרטר אותו השכם והערב) ומתי מדובר בתופעה קבוע ומושרשת (כמו הטרור הערבי, גם אם הארץ אינו מדווח על רוב-רובם של המקרים גם את מיעוטם החמור נוטה הוא להקטין ולהצניע ); מתי מדובר בסוג מסויים של תגובה (גם אם עלובה ולא מכוונת) כלפי אנטישמיות קבועה וכמעט ממוסדת, ומתי ברצחנות לשמה. וכך הוא גם לומד להבין מיהו ומהו עמלק שנצטוינו למחותו ולמה; מיהם עממי כנען ולמה הורשנו אותם דווקא, ולמה כל זאת לא הפך אותנו לאכזרים אלא להיפך – לרחמנים גמורים בתוכנו פנימה, רחמנות שעולה על גדותיה ושופעת גם החוצה. בקיצור אילו הייתי גוי – ממש לא הייתי סומך על הרחמנות החילונית-שמאלנית, אבל כן הייתי סומך על הרחמנות היהודית העממית-המסורתית-הדתית, (אלא אם כן יודע אני בעצמי שעמלק אני, שאז הדברים מתהפכים כמובן)

      אהבתי

  4. נקודה אחת שהפריעה לי: היהדות לא באה לנתב את יצר האלימות האנושי למקום נכון, אלא להפך. הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא ולא להפך. הכוחות שיש בעולם נבראו בשביל לשרת את רצון השם ולא להפך – שהשם בחוכמתו כתב תורה שתסדר את העולם בצורה הכי נכונה.
    לענייננו- המצוות לתקוף ולנהוג ב"אלימות" נגד כל מיני אנשים ואוכלוסיות היא נגזרת מחוכמתו של השם. יכול להיות שיש בנו כוחות ואולי גם דחפים לממש את המצוות הללו אבל ההשתלשלות היא בסדר הזה ולא הפוך. בדומה לזה ניתן לומר שיצר האכילה יש בו כדי לממש את מצוות האכילה – עונג שבת, אכילת קודשים וכו', לא יהיה נכון לומר שהתורה ציוותה אותנו לאכול בשבת בשביל שיהיה לנו מקום פורקן ליצר האכילה.
    יש לכך לדעתי השלכה רחבה הרבה יותר על הדיון העקרוני אך אכמ"ל.

    אהבתי

  5. שלום.
    ראשית, תודה רבה ניר על כל מאמריך המשכילים ומאירי העיניים. תענוג לקרוא ניתוחים מדויקים ומנק' מבט רחבה כל כך.
    לגבי המאמר הנוכחי.. קצת מפריע. (אקדים ואומר שלא קראתי את הספר של הרב זקס, אם כי כמה נק' אפשר לראות בדברים הקבועים שהוא כותב כל שבוע, בכל אופן אני אתייחס בעיקר לדבריך, ולא לדבריו:)
    הנק' שהפריעה לי בדבריך, מתבטאת בצורה יפה בתגובותיהם של שניר ושל אורי קירשנבום, ואסביר:
    אתה מאשים את הרב זקס בהתעלמות מפיל בולט מאוד- האיסלאם. אך בדבריך אתה, הנך מתעלם מפיל הרבה יותר גדול. סליחה, אפילו אין ראוי לקרוא לזה פיל, ואפילו בהשאלה. אתה מתעלם ממלכו של עולם. ברור לי (מעשרות מאמרים אחרים, ובכלל) שהקב"ה הוא הכל אצלך, והכל ממנו, ואין צורך בכל מאמר המנתח מנק' מבט היסטורית/ חברתית/ פסיכולוגית/ Xית אחרת להכניס את שמו כאשר אנחנו מסתכלים מנק' מבטו של האדם (כפי שנוהגים במקומות מסוימים, ומגחיכים בכך את הנושא. לדוג' המאמר המאלף על מלחמת הכוכבים כמשל- ניתוח היסטורי- חברתי מנק מבט מעניינת מאוד על התהליכים באמריקה ובחברה המערבית בכלל, ואף בנושאים 'יהודיים' כמו זוגיות, וויכוחים בציוונות שממילא ברור שכל ההנחות מבוססות על התורה, גם אין צורך לכתוב את השם המפורש ולהזכיר כל רגע שהכל על פיו וכו'..)
    אבל.. במאמר הנוכחי זה בלתי אפשרי. אם אינך מניח כהנחת יסוד ראשונה ובלתי ניתנת לערעור, ובפירוש: "שימוש בכח, נכון כאשר הוא בציווי האל, ולא נכון כאשר הוא סותר את רצונו", וכהנחה שניה: "את היהודים ה' ציוה על שימוש בכח במקרים מסוימים" אז מאמרך אינו טוב משל הרב זקס או מתגובתו של שניר. (ואם הבנתי נכון, זו הנק' שהפריעה לאורי).
    נקרא את דבריך, ותוך כדי נחשוב: "וואלה… נכון.. נכון.. נכון.. לא חשבתי על זה.. נכון.. וואו!"
    אח"כ נקרא את דברי שניר, ו: "הממ.. לא ידעתי… נכון.. וואלה.. יכול להיות!"
    ולא חשוב כבר אם תסתור את דבריו, או תשמע יותר משכנע. בנושא האמור אי אפשר בלי לומר ה' ציוה.
    כי אם רוצים לדון באמת מנק' מבט הסטורית, וכמה שתרצה לטעון שהתושב"ע ריככה, ולרוב לא שחטנו כפי שעושים אחרים וכו'.. אם נאמין לסיפורי התנ"ך, (אך שוב, לא נזכיר את ה') אכן היהודים הם עם מופרע וסדיסט שאין כדוגמתו, הלוקח השראה מאבותיו הפסיכים ששחטו את בניהם האהוב, עיר שלמה שפגעה להם בכבוד המשפחה, המציאה את 'ציד המכשפות' הרבה לפני ימי הביניים (וזה בתושב"ע! 80 נשים ביום אחד!), יהושע צמא הדם שכיסח על ימין ועל שמאל..
    ומה יש להגיד להגנתנו? שזה רק לגבי ארץ מסוימת? שסתם כך אנחנו לא כופים אף אחד ושוחטים מיליונים מסיבות פוליטיות נטו כפי שעושים האחרים?
    אמת. נכון. ועלוב. זכאים, לא נצא בבית המשפט.

    ושוב, תודה, ושוב, מאוד הפריעה הנק' הנ"ל במאמר האחרון, ושיהיה יום נעים ושבוע טוב.

    אהבתי

  6. לא צריך הרבה ציטוטים שנאמרו בקונטקסט אחר .צריך להבין את הסיטואציה העכשווית ולפתור אותה לפי הבנתנו . סיפורי התנ"ך ניתנו
    לנו ,כהוראות הפעלה עבור מצפוננו , אילו ההינו מגרשים את כל הערבים מהארץ במלחמת השחרור ,כמו שהערבים עשו ל-800 אלף יהודי
    ארצות ערב ,לא היינו היום בחוסר וודאות של חלק מהעם ,כי אכן הארץ הזאת היא אך ורק שלנו .בעיקר שבמלחמה הזאת איבדנו 6000
    לוחמים ואזרחים שאיש לא מזכיר אותם בעת ניסיון ליישב את הסכסוך .

    אהבתי

  7. לחיים גלעדי!
    סחטיין על תשומת הלב, הקישור שלך לא עובד, אבל טרחתי לחפש את התמונה של הכריכה האנגלית. שחקת אותה.

    אהבתי

  8. תודה, ניר, על המאמר המחכים. זה לא מקרי שהרב זקס נמנע מלקרוא לילד בשמו. כמעט כל הרבנים בגולה נזהרים מפני אמת שעלולה להרגיז את הגויים, ובמיוחד את בעלי השררה במקומותיהם. הרב זקס, במיוחד, מורגל בכיבודים מטעם השררה בבריטניה: הוא מיודד עם ג'ון מייג'ור, גורדון בראון והנסיך צ'רלס, בשנת 2005 הוענק לו תואר אבירות, ובשנת 2009 הוא צורף לבית הלורדים בתואר "הברון זקס מאולדגייט".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s