עמלק, אתה צודק: איך להלחם בספק (נקודה למחשבה #16: בשלח)

תחנה אחת לפני הר סיני, במקום שנקרא רפידים, תקף אותנו עמלק. הצלחנו לנצח אותו לפי שעה, אך הובהר לנו שזו מלחמה נצחית: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

מה מסמל עמלק ומה משמעות המלחמה בו?

עמלק כספקנות רדיקלית

בתורת החסידות מקובל הפירוש לפיו עמלק מסמל את כוח הספק. עמלק הינו סוכן של ספקנות, בין אם כזו התוקפת מבחוץ או כזו המתעוררת מבפנים, והגורמת לנו לפקפק באמונתנו. הרמז המרכזי לפירוש הזה נמצא בכך שבגימטריה 'עמלק' שווה 'ספק' (240). אך למעשה ישנו רמז מובהק לרעיון הזה גם בפשט הכתוב: הפסוק "ויבֹא עמלק וילחם עִם ישראל" מופיע בדיוק אחרי המילים "היש ה' בקרבנו אם אָיִן", המתארות את הספק באמונה שהתעורר בבני ישראל סביב המחסור במים. ברגע שבני ישראל הטילו ספק בנוכחות ה', תקף אותם עמלק.

האם ספקנות היא בהכרח דבר רע? כמובן שלא. בלי ספקנות לא היה מדע, וגם בית המדרש היהודי מעודד שאילת שאלות ובדיקת הנחות יסוד. כדי להבין את זיהוי עמלק עם כוח הספק יש לדייק ולומר שהוא מבטא ספקנות רדיקלית – ספקנות שאינה מסתפקת בשום תשובה או ראָייה, ושעל כל מסקנה בעולם מקשה ואומרת: מי אמר? אולי זה לא כך? האם זה ידוע לך בוודאות מוחלטת? צד ספקני כזה באישיות בהחלט יכול לתרום לנו בהקשרים מסוימים, אך ללא צד פסקני שיאזן אותו סופו להשאיר אותנו כל החיים במשבצת הראשונה. לחיות אתו זה כמו לבנות מגדל קלפים מול חלון פתוח: הרוח כל הזמן חובטת בו וממוטטת אותו.

הבנה זו של עמלק מתקשרת באופן יפה הן לשם "עמלק" והן למילה "רפידים", מקום המלחמה בו. השם עמלק נדרש כרומז לעם מולק, עם שכביכול מנתק בין הראש לבין הגוף. ואכן, זה בדיוק מה שספקנות רדיקלית עושה: כולאת את כל הרעיונות בראש ולא נותנת לאף אחד מהם לרדת לפסים מעשיים. את המילה רפידים דרשו חז"ל כרומזת לרפיון ידיים, ואמרו שעמלק תקף את ישראל כי הם "ריפו [=הרפו] ידיהם מהמצוות". אך ניתן גם להפוך את הסדר הסיבתי ולראות ברפיון הידיים תוצאה של המלחמה בעמלק: כל עוד מתכתשים עם הספקנות הרדיקלית נשארים תקועים במקום בידיים ריקות, ולא יכולים להתקדם ליעדינו הבאים.

להיכנע לספק

כיצד אפשר לנצח את הספקנות העמלקית? ניתן ללמוד זאת מהאופן בו בני ישראל נצחו את עמלק במדבר.

המלחמה התנהלה בשני מישורים, ארצי ורוחני. בעוד יהושע וחייליו נלחמו בחילות עמלק על הקרקע, משה רבנו עלה לראש הגבעה הסמוכה ונשא ידיו לשמיים. כאשר משה נחלש וידיו התרפו, צבא עמלק גָבַר, וכאשר הוא התחזק והרים אותם מעלה, ישראל גָבַר. כך נמשך הקרב כל היום עד שלבסוף התקיים "וַיַחֲלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חָרֶב" – עם ישראל ניצח.

שני פרטים בסיפור הזה מעוררים תמיהה. ראשית כל, הרמת הידיים היא סימן אוניברסלי לכניעה. מה פירוש הביטוי "הוא הרים ידיים" אם לא "הוא נכנע"? שנית, הלשון "ויחלוש" המתארת את נצחון ישראל הינה יחידאית ותמוהה. לחלוש פירושו לנצח ולשלוט, אך השורש חלש מבטא את היפך הדבר. הפתרון המקובל הוא שלחלוש פירושו להחליש את האויב; אך גם זה משונה – האם יהושע רק החליש את עמלק, לא ניצח אותו?

הפתרון לשתי החידות אחד הוא, והוא עמוק מאין כמוהו. מה ביכולתנו לעשות מול ספקן הדורש וודאות מוחלטת? התשובה היא: שום דבר. מדובר בדרישה בלתי אפשרית, שאם נתעקש להילחם איתה בסוף רק נפסיד. המסקנה הבלתי נמנעת היא שיש להרים ידיים ולהגיד לעמלק, "אתה יודע מה, עמלק? אתה צודק. באמת אין לי את כל התשובות וכל ההוכחות. אבל איך אתה אוהב לומר? מי אמר. מי אמר שצריך הוכחות לכל דבר? מי אמר שאני חייב לספק לך אותן? מי אמר שהספקנות שלך היא הפוסק של חיי? הרי אתה לעולם לא תהיה מרוצה. אז אתה תמשיך בשלך, תלך לצדי ותנסה להניא אותי, ואני אמשיך בשלי – אתקדם לי להר סיני שלי."

גישה זו לספק העמלקי, שבעצם נותנת לו מקום בחיינו, פורקת אותו לגמרי מנשקו. למעשה, היא נלחמת בו בנשקו שלו: מאמצת את הספקנות שלו ומשתמשת בה כדי לפקפק באידיאל הספקני עצמו, להטיל ספק בספק.

זו הסיבה שעמלק רק מוחלש כאן, לא מנוצח. וזו גם הסיבה שאנו מצווים בה-בעת למחות את זכר עמלק ולזכור אותו: באופן פרדוקסלי, ההתגברות על הספק העמלקי נעשית דרך כניעה אליו והכלתו בתוכנו.

"ויהי ידיו אמונה"

טבילה קטנה בעולמן של הספירות הקבליות תהפוך את כל הסיפור הזה לעמוק עוד יותר. אמרנו שעמלק מולק את הראש מהגוף. במונחים קבליים, כוח הנפש שעמלק תוקף נקרא ה"דעת", הספירה המחברת את כוחות השכל עם כוחות הרגש, והמקבילה בגוף האדם לצוואר. דרישתו של הספק העמלקי לידיעה וודאית יוצרת עודף משקל על כוח הדעת, כך שבמקום להזרים תובנות מהמוח ללב הוא מתחיל לחסום את הדרך בפניהן.

אם הספק עסוק בלתקוף את הדעת אנחנו צריכים לעקוף אותה – ליצור ערוץ תקשורת ישיר המדלג לגמרי על השכל ומקשר את הלב הַיְשֵׁר לשורש הנשמה שמעליו, ספירת ה"כתר". הכתר, המכונה גם "העל מודע", הוא משכנו של כוח האמונה – הזיקה הפנימית של הנשמה לבוראהּ, שלא צריכה הוכחות או ראיות שכליות. כיצד ניתן לגשר בין הלב שבחזה לאמונה שמעל הראש? התשובה היא, כמובן, הרמת ידיים. ידיו המורמות של משה מגלמות את יצירת הערוץ הישיר בין הלב לכתר. לכן כתוב עליהן "ויהי ידיו אמונה עד בֹּא הַשָׁמֶשׁ": הן מגיעות אל המקום בו שמש הוודאות שוקעת ונעלמת, ובמקומה זורח ירח האמונה (או, אם תרצו, אֱ-moon-ה).

פירושה של הרמת הידיים ככניעה לספק ופירושה כחיבור לאמונה נדמים סותרים. אך למעשה הם הולכים לגמרי ביחד. הרמת הידיים אומרת, "איני יודע, אבל אני מאמין". ומהו ההבדל בין ידיעה ואמונה? שאמונה כוללת בתוכה את יסוד הספק. האמונה נסובה, בהגדרה, על דברים שאין לנווודאות לגביהם.

אז בפעם הבאה שאתם לפני החלטה גדולה, כמו בחירת מקום עבודה או חתונה, ותוקף אתכם שד הספק, השיבו לו: "עמלק, אתה צודק. אינני יודע בוודאות שזו הבחירה הנכונה. אבל אני בוחר להאמין בכך."

פורסם בעלון השבת "קרוב אליך" | לעילוי נשמת הילי בת רפאל