הסיפור הגדול ביותר בהיסטוריה – אפוס רחב יריעה הכולל עם משועבד הנידון לגזירות אכזריות, גואל שניצל כתינוק וגדל בארמון, התגלות שמיימית בלב המדבר, עשר מכות על-טבעיות הניחתות משמיים, ולבסוף קליימקס קולנועי בצורת ים הנקרע לשניים – מגיע לשיאו בעת העם הנמלט חונה למרגלות הר סיני, מתכונן להתגלות הבורא שגאל אותם.
ההתגלות, בקולות וברקים הבוקעים מתוך הערפל האופף את ההר, לובשת צורה של עשר אמירות שמימיות, המוכרות היום ברחבי העולם כ"עשרת הדיברות", ה"דֶקָלוֹג" (הכינוי ההיווני של הדיברות בתרגום השבעים) או The Ten Commandments, "עשר המצוות". עשרת הדיברות נחשבים לאחד הטקסטים המכוננים ביותר, לא רק עבור היהדות אלא עבור התרבות האנושית כולה, ונתפסים כמסכמים את תמצית המוסר המונותאיסטי.
האמונה כציווי מובלע
נתמקד בדיבר הראשון. דיבר זה שונה משאר הדיברות בהיותו נטול ציווי. כל מה שהוא אומר הוא "אנכי ה' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אין כאן לא הוראה ולא איסור אלא פשוט הצהרה, הצגה עצמית של הבורא לעמו בהקשר לגאולה שהוביל להתגלותו.
יהודים כה רגילים לחשוב על פסוק זה כדיבר הראשון, ולראות בבית הכנסת את המילה "אנכי" מתנוססת בראש לוחות הברית, שהם בדרך כלל המומים לגלות שהמסורת הנוצרית, בה אוחזים מיליארדים ברחבי העולם, כלל לא רואה פסוק זה כדיבר הראשון! עבור הנוצרים הדיבר הראשון הוא "לא יהיה לך", כאשר את הפסוק "אנכי ה'" הם מבינים או כהקדמה אליו או כהקדמה לכללות הדיברות. המספר 10 נשמר, לפי השיטה העיקרית, דרך פיצול הדיבר "לא תחמוד" לשניים – האיסור לא לחמוד את אשת רעך והאיסור לא לחמוד את רכושו; וישנן שיטות נוספות.[1]
שיטת ספירה זו צרובה בתודעה המערבית ומתבטאת גם בתקופתנו. כאשר בשנות השמונים ביים הבמאי הפולני קשישטוף קישלובסקי את סדרת סרטי ה"דקלוג" המצליחים שלו, שהייתה מבוססת על עשרת הדיברות, אף הוא הלך לפי המניין הזה, מחזק את אחיזתו בתודעת הציבור הכללי.
בכל זאת, העם שקיבל את עשרת הדיברות, ושעליו הופקדה מלאכת פרשנותם, שמע, והבין, אחרת. היה לו ברור שהאמירה "אנכי ה' אלהיך" היא-היא הדיבר הראשון, ובמובן גדול החשוב שבהם, זה שהכל מסתעף ממנו. אף שאין בו ציווי מפורש, חז"ל זיהו אותו כמקפל בתוכו ציווי מובלע: ציווי האמונה. כדברי הרמב"ם: "וידיעת דבר זה [שיש בורא שברא את העולם] – מצות עשה, שנאמר 'אנכי ה' א־להיך'".
הקורא היהודי עשוי לתמוה מה מעניינת אותנו הפרשנות הנוצרית. ובכן, ראשית כל, אנו חיים בעידן גלובלי, בו אנו מוצאים עצמנו כל הזמן במפגשים עם לא-יהודים. בעידן כזה הכרת ההבדלים בין הגישות השונות הינה ידע כללי נצרך. שנית, בשנים האחרונות כמה וכמה גדולי ישראל מדברים על החשיבות של הוראת התורה גם לאומות העולם. לשם כך חשוב להכיר את תפיסתן הקיימת של האומות לגבי חלק כה יסודי בתורה כעשרת הדיברות.
אולם מעבר לכל זה, העובדה שהעולם הנוצרי מעולם לא זיהה את הדיבר הראשון ככזה מדגישה את החידתיות והפלאיות שלו. צו האמונה שונה מהותית מכל שאר הציוויים והאיסורים. הוא לא מתעמת איתנו ישירות בצורת דרישה אלא מניח עצמו לפנינו בעדינות בצורת הזמנה, קריאה לצאת למסע היכרות עם הבלתי-נודע.
מפגש אני-אתה
המסתוריות האופפת את הדיבר הראשון תקפה במיוחד לגבי המילה הראשונה, "אנכי". מילה לכאורה תמימה זו, המופיעה בתנ"ך מאות פעמים ושכבר נתקלנו בה פעמים רבות לפני מעמד הר סיני, קיבלה משנה תוקף, עניין ומשמעות בשל היותה המילה הפותחת את עשרת הדיברות, ולמעשה את כללות התגלותו המילולית של ה' לעמו בצורת תורה.
הדבר הראשונה שהמילה מעניקה לנו היא כמובן הדגשה של ה' כמישהו, דובר אישי המשתמש בגוף ראשון יחיד, וזאת בניגוד לתפיסתו כמשהו – ישות כללית, מופשטת וחסרת אופי. הדגשה זו מוכפלת כאשר במילים הבאות ה' גם פונה לכל נמען בגוף שני יחיד – "אלהיךָ". זהו כמובן יסוד המונותיאיזם: הבורא אינו רק מעין תודעה, אינטלקט או כוח יוצר כל יכולים, כפי שתופסות אותו הפילוסופיה והמיסטיקה, אלא דמות בעלת מעין אישיות, כזו שניתן לחשוב עליה כעל אב, מלך או אף בן זוג ולרקום עימה מערכת יחסים אישית. הדיבר הבא, איסור עבודת אלילים, משמש מעצור מפני הגשמה של הדמות הזו לכדי פסל או תמונה; אך הוא נותר במקום השני, כלי עזר שנועד לזכך את אמונת היסוד באלוקים פרסונלי.
השאלה השנייה העולה לגבי המילה "אנכי" היא מדוע ה' בוחר כאן דווקא בה, ולא במילה הקצרה יותר, והרווחת יותר, "אני". ניתן להצביע על שלושה פירושים מרתקים לבחירה זו, המצטרפים לכדי תמונה עשירה של מהות המילה בהקשר זה.
פירוש מופלא אחד שהציעו חז"ל הוא שהמילה "אנכי" היא בכלל מצרית! מדוע שה' ישתמש דווקא במילה מצרית לפתוח בה את ההתגלות המכוננת של היהדות? חז"ל המשילו זאת למלך שבנו נשבה בידי בני עם אחר, עד ששכח את שפת אימו. כאשר סוף סוף מתאחדים הבן והאב, האב ברגישותו מחדש את השיחה עם בנו בשפת שוביו, בטרם הוא עובר לדבר בשפתם המשותפת.
פירוש שני של חז"ל הוא שהמילה "אנכי" היא ראשי התיבות של המילים בארמית "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית", שפירושן "אני את עצמי כתבתי ונתתי". משמעות הפירוש הוא שה' הכניס את נפשו ועצמותו לתוך מילות התורה. הפירוש בא להדגיש לנו שכל מילה שאנו לומדים בתורה אינה רק סיפור או הוראה, אלא היא פנייה אישית של ה' אלינו, חלק משיחת לב אל לב שהוא מבקש לנהל עימנו.
פירוש נוסף שניתן להציע הוא שהמילה "אָנֹכִי" קשורה למילה "אֲנָכִי", הפך המילה אופקי. המילה אֲנָכִי נגזרת מהמילה הערבית "אנך" (המוזכרת בתנ"ך, ראו עמוס ז, ז) שפירושה משקולת עופרת, מהסוג בה השתמשו בנאים כמעין פלס ניצב למדידה. הקשר הוא שהפנייה האלוקית "אָנֹכִי" מותחת מעין קו אֲנָכִי בין ה'אני' האלוקי הטרנסצנדנטי ל'אני' האנושי, המחלצת אותנו מהמציאות האופקית של היות שקועים בתוך הטבע, בה הכל שווה ערך.
שני דברים משותפים לשלושת הפירושים האלו: האחד, שכולם מייחסים את המילה אנכי לשפה שאינה לשון הקודש אלא אחת משפות הארציות המדוברות; והשני, שכולם מבטאים פנייה אישית של ה' לכל אחד מאתנו, באשר הוא שם. שני קווי הדמיון האלו קשורים באופן עמוק: כל אחד מאתנו שקוע בעולמו ובשפתו, אך אל כל עולמותינו מבקש ה' לחדור ולנסות לרקום עימנו קשר בין-אישי.
נעוץ סופן בתחילתן
פתחנו את דברינו בהנגדה בין קריאת חז"ל שזיהתה את הפסוק "אנכי ה' א־להיך" כדיבר הראשון, לבין הגישה הנוצרית שראתה בו רק הקדמה, ובמקומו פיצלה את הדיבר האחרון לשתיים. מתבקש אפוא לסיימם בבחינת הקשר בין הדיבר הראשון והאחרון.
מקובל לחלק את עשרת הדיברות לשתי קבוצות, כפי שהן מחולקות בלוחות הברית, ולומר שחמש הראשונות הן מצוות שבין אדם למקום ואילו חמש האחרונות הן מצוות שבין אדם לחברו. אך אם נדייק יותר, נראה כי בכל אחת משתי החמישיות האלו הדיבר האחרון הוא יוצא מן הכלל.
הדיבר האחרון של החמישייה הראשונה, "כבד את אביך ואת אימך", אינו בדיוק מצוה שבין אדם למקום, אלא יותר בגדר ממוצע בין המצוות שבין האדם למקום לבין המצוות שבין האדם לחברו. ההורים שלנו הם מצד אחד בני אדם (בבחינת "חברו"), אך מצד שני שותפים עם ה' ביצירתנו (בבחינת "המקום") וככאלו מקשרים בין רביעיית הדיברות הראשונים לרביעייה הבאה. בלשון הזהב של חברי ישראל אריאל, כיבוד הורים היא "המצוה שבין המקום לחברו".
מה לגבי הדיבר האחרון בכלל, מצוות "לא תחמוד"? בכך שמצוה זו נסובה על מחשבות, לא מעשים, אף היא לא בדיוק חלק מקבוצת המצוות שבין האדם לחברו. אף אדם אינו יודע מה מתחולל בלבנו, וממילא לא נפגע מכך במישרין. יש לראות בדיבר האחרון כמהווה קטגוריה שלישית של מצוות: מצוות שבין האדם לעצמו. הדיבר האחרון הוא קצה החוט של כללות המרחב הגדול של עבודה הפנימית שהתורה מזמינה אותנו לעשות, והמתרחשת כולה בנפשנו פנימה.
הבנה זו חושפת זיקה עמוקה בין הדיבר הראשון והאחרון: בחדרי ליבו, בעבודה שבין האדם לעצמו ולמצפונו, האדם גם פוגש בצורה האינטימית ביותר את ה'.
[1] השיטה הקתולית מבוססת על חלוקת הפרשיות בחומש דברים. בנוסף יש עוד שתי שיטות בהם נוהגים הפרוטסטנטים: האחת (הלותרנית) לפיה החילוק הוא בין "לא תחמד בית רעך" ל"לא תחמד אשת רעך ועבדו וגו'" המבוססת על נוסח ספר שמות, והשנייה (הקלוויניסטית) לפיה החילוק הוא בין "לא יהיה לך אלהים אחרים" ל"לא תעשה לך פסל וכל תמונה", המבוססת על פרשנותם של פילון האלכסנדרוני ותרגום השבעים.
פורסם בעלון השבת "קרוב אליך" | לעילוי נשמת הילי בת רפאל
הרהורי תשובה 
תודה. אני חיה בחו"ל וזה לא פשוט. נקודת המבט הזו והפירוש המעמיק שהבאת בפוסט מאירים לי את המסע הרוחני. תודה.
אהבתיLiked by 1 person