לתרגם את התורה לשבעים לשון

ערב הכניסה לארץ ישראל מורה משה לעם לתרגם את התורה לשבעים לשון. הצורך במפעל זה שב ונעור בדורנו, ויכול להפרות את היהדות בדרכים מפתיעות…

ערב הכניסה לארץ ישראל מורה משה לעם לתרגם את התורה לשבעים לשון. הצורך במפעל זה שב ונעור בדורנו, ויכול להפרות את היהדות בדרכים מפתיעות…עם המעבר לחומש דברים מתחולל שינוי מהותי בפס הקול של התורה. בעוד ארבעת החומשים הראשונים נאמרו "מפי הגבורה", ה' הכתיב אותם למשה ומשה כתב אותם כלשונם, את חומש דברים אומר משה רבינו "מפי עצמו" – מיוזמתו, במילותיו ובסגנונו.[1] לא עוד השכינה היא המדברת מתוך גרונו של משה, אלא אישיותו הייחודית עצמה (כאשר הקדוש ברוך הוא מהנהן מלמעלה, מאשר שהדברים מכוונים ומסכים שייכללו בתורתו). לא בכדי נקראים החומש האחרון, והפרשה הפותחת אותו, "דברים". המילה "דברים" פירושה פשוט מילים, דיבור. חומש ופרשת דברים רומזים באופן כלשהו לשלמות התיקון של נושא הדיבור. בנוסף, הם סוגרים מעגל עם עשרת הדיברות שניתנו בסיני ושנקראים בתורה "עשרת הדברים": בעוד עשרת הדיברות היוו את תחילת ירידת התורה והרגע בו היא ניתנה מידי השם (כאשר את שני הדיברות הראשונים שמע כל העם מפי הגבורה, לא רק משה), חומש דברים מהווה את גמר ירידתה של התורה והתלבשותה בתוך עולמו של האדם (עד שבחזרה על הדיברות, בפרשה הבאה, הם אף מקבלים נוסח שונה).

העובדה שחומש דברים כתוב בלשונו של משה פירושה שאנו יכולים לשמוע כעת את קולו האישי – את אישיותו וכן את אנושיותו. על משה נאמר שהוא "איש האלהים" (דברים לג, א) וחז"ל פירשו זאת כאומר שהוא היה "מחציו ומטה איש ומחציו ולמעלה האלהים",[2] בעל צד אנושי וצד אלוקי. בארבעת החומשים הראשונים חווינו בעיקר את ה"חציו ומעלה" של משה, הצד האלוקי שלו הבטל לה' ומוסר את דברו; כעת בחומש החמישי אנו מתוודעים לראשונה במלואו ל"חציו ומטה" שלו – הצד האנושי שלו, המשתף אותנו באופן שהוא חווה את הדברים ורוצה לבטא אותם. [3]

לבאר את התורה

הפסוק האחרון הנאמר בקולו של המספר המקראי, אחריו מתחילים דברי משה, הוא הפסוק הבא (דברים א, ה):

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

בפשטות, האמור פה הוא שחומש דברים הוא כולו ביאור ופירוש לארבעת החומשים שבאו לפניו. הענין הוא, שמילת המפתח כאן, "באר", אינה כה פשוטה כפי שנדמה. השורש בא"ר הופיע כבר פעמים רבות בתורה, אך תמיד בצורה של שם עצם, כתיאור של באר מים. כאן זוהי ההופעה הראשונה של השורש בצורת פועל. מכיוון שזוהי ההופעה הראשונה של פעולת הביאור, הרי שהיא עצמה טעונה ביאור: מה זה אומר בדיוק לבאר את התורה?

פירוש מתבקש ראשון קשור עם מה שהסברנו לעיל: ביאור התורה עניינו הלבשת סיפוריה וציווייה במילותיו הפרטיות של משה. אין דין אמת כלשהי המוצהרת בגאון מלמעלה כדין אותה אמת ממש כאשר היא בוקעת ונובעת מלב הבריות, כאן למטה. דווקא דברים היוצאים מן הלב מסוגלים אחרי זה גם להכנס ללב אדם אחר. התלבשות זו של אור התורה הנצחי בלבושי הנפש הארעית הוא הנקרא ביאור.

פירוש זה אף משתקף במילה באר עצמה. את השורש באר ניתן לראות כהלְחם של המילים בור ו־אור. אותיות המסגרת הן של המילה בור, כאשר באמצען מתלבשת ה־א של אור. נפשנו היא כמו בור, כלי ריק המבקש להתמלא; האור האלוקי הוא ערטילאי ומופשט, וזקוק לכלי כדי להתלבש בו; כאשר האור האלוקי נכנס לבור הנפש התוצאה היא ביאור שלו – פירוש של תוכנו דרך עדשת התודעה שלנו.

אך חז"ל מציעים פירוש אחר. הם לא מביאים זאת כאן, אלא לגבי הופעתו השניה (והאחרונה) של הפועל לבאר בחומש דברים, בפרשת כי תבוא (דברים ז, ח):

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת־הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד… וְכָתַבְתָּ עַל־הָאֲבָנִים אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

לביטוי "באר היטב" הציע חז"ל פירוש מפתיע ביותר, שרש"י מביא בשני המקומות. לשיטתם ביאור התורה בהקשר זה פירושו תרגומה ל"שבעים לשון".[4]

(רקע: לפי התורה, לאחר המבול העמיד נח סך הכל 70 צאצאים, שהפכו להיות אבותיהן של 70 אומות. בתחילה דיברו כל האומות "שפה אחת ודברים אחדים", היא העברית, "לשון הקודש". אך בעקבות חטא מגדל בבל התווספו על שפה זו 70 שפות, אחת לכל אומה. בדורות המאוחרים התערבבו האומות זו בזו והלשונות התפצלו והתרבו למספר רב יותר, אך הביטוי "שבעים לשון" נותר עד היום כמתאר את שלל לשונות העולם שאינן העברית).

פירוש זה אינו מובן מאליו כלל. מדוע ביאור התורה פירושו דווקא תרגומה? מדוע יש לתרגמה לכל שבעים הלשונות בעולם? השאלה מתחדדת כאשר אנו נזכרים בהקשר: עם ישראל ניצב כעת בפתח הכניסה לארץ ישראל, בה הוא אמור להתחיל ולהתיישב ולבנות את קומתו הלאומית. מדוע אפוא הוא נדרש כעת לביאור התורה בכל שפות העולם, כולל כתיבתו של הביאור הזה על אבנים בהר עיבל?[5]

תרגום משה ותרגום השבעים

נושא תרגום התורה לשפות זרות מעלה לזכרון מספר מדרשי חז"ל בנושא "תרגום השבעים" הנודע – תרגום התורה ליוונית שנעשה בימי שלטון המלך תלמי השני, פילדלפוס, שמלך במאה ה-3 לפני הספירה. לפי המדרשים, המלך תלמי שכר את שירותם של מספר מתרגמים יהודים על מנת שיתרגמו את התורה ליוונית.

הסיפור מובא במקורותינו בשלוש גרסאות:

בגרסה המרכזית, הנמצאת במסכת מגילה,[6] מסופר שתלמי כינס 72 מתרגמים והציבם בבתים שונים ומבודדים על מנת שלא יוכלו לתאם ביניהם עריכת שינויים בטקסט. אך הקב"ה סיכל את תוכניתו ונתן "בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולם לדעת אחת": הם הפיקו תרגום זהה לגמרי. דבר זה כלל עריכה של מספר שינויים מכוונים בטקסט, שהמשותף לכולם הוא שהם נועדו למנוע מהיוונים להשתמש בפסוקים כדי לנגח את התורה. כך למשל, במקום "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו) הם תירגמו "אעשה אדם בצלם ודמות". הסיבה לכך היא שהניסוח המקורי יכול לעזור לעובדי האלילים לטעון כי גם היהודים מאמינים בריבוי אלים דמויי אדם.

המקור השני נמצא בחיבור "מסכת סופרים".[7] לפי גרסה זו בוצע התרגום בידי חמישה מתרגמים, והיום בו הוא נעשה (כלומר, מן הסתם, היום בו הוא הושלם) היה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". הסיבה? "לא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה".

המקור השלישי והאחרון הוא מגילת תענית.[8] מטרת המגילה המרכזית היא למנות ימים בהם ארעו דברים טובים לישראל ולכן אין להתענות בהם, אך בסופה היא מונה גם מספר תאריכים בהם קרו דברים שליליים. בחלק זה מצוין תרגום השבעים, וכתוב שהוא נעשה ביום ח' בטבת ושכתוצאה ממנו "החושך בא לעולם שלושת ימים" (כלומר עד יום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים בידי נבוכדנצר המצוין עד היום כיום צום. בעיקר בשל עניין התרגום נחשבים ימים ח' ו־ט' בטבת כ"תענית צדיקים", ובמשך הדורות נהגו אנשים מסוימים לצום ברצף לאורך כל שלושת הימים ח' עד י' טבת).

משלושת המקורות עולה דבר אחד ברור: תרגום השבעים היה אירוע שלילי. שני המקורות האחרונים אומרים זאת במפורש – "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל", "החושך בא לעולם שלושת ימים" – ובמקור הראשון הדבר משתמע מההקשר: מניעם של היוונים לעשיית התרגום, כך עולה ממנו, לא היה רצונם ללמוד את התורה לשם שמיים אלא לנגחה ולמצוא בה פירכות. זו הסיבה שתלמי הפריד בין המתרגמים – שהם לא יוכלו להסתיר ממנו דבר – וזו הסיבה שה' הערים עליו ואיפשר להם לעשות זאת.

כאשר מצליבים בין מדרשים אלו לפירוש שלנו, ש"ביאור" התורה פירושו תרגומה לשבעים לשון, עולה השאלה הגדולה הבאה: האם תרגום התורה לשפות זרות הוא דבר טוב או רע? האם תרגום התורה לשפה אחרת הוא דבר שיש לאסור אותו, להתיר אותו או לעודד אותו? מכך שמשה תירגם את התורה לכל השפות נשמע שהדבר לא רק מותר אלא רצוי, שיש לו תפקיד חשוב בכניסת בני ישראל לארצם ובהבאת הגאולה, אך מהסיפורים על תרגום השבעים עולה שהוא היה דבר שלילי מאד, עד שהשוו אותו לעגל הזהב וקבעו תענית צדיקים באותו יום!

היה ניתן לחשוב שהבעיה בתרגום השבעים היתה שהוא נעשה ביוונית דווקא, שהרי בין ישראל לתרבות יוון ניטש מאבק תרבותי גדול, ומלכות יוון, מעבר לשליטתה המדינית בישראל גם "החשיכה עיני ישראל בגזירותיה"[9] ועמדה "להשכיחם תורתך"[10] – כלומר לפגוע בחיי הרוח של ישראל. אך תשובה זו אינה מוצלחת, משתי סיבות. ראשית, השפה היוונית כלולה בשבעים לשון, כלומר שמשה כבר תירגם את התורה לשפה הזו, והציווי לכתוב את התורה "באר היטב" ("בשבעים לשון") כולל גם אותה. ושנית: אדרבה, דווקא השפה היוונית מוזכרת לחיוב בענין התרגום! המשנה במסכת מגילה (סביבה מופיע בגמרא כל הסיפור על תרגום השבעים) נחלקת אם מותר לכתוב את התורה "בכל לשון" או לא. רבן גמליאל, הסובר שאין לתרגם את התורה לכל לשון, מציב יוצא מן הכלל אחד: יוונית. טעמו מובא בגמרא: מבִּרכת נֹח ליפת "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט, כז) לומדים ש"יפיותו של יפת" – השפה היפה מבין לשונות יפת, שעל כולם מוסכם שזוהי היוונית – צריכה לשכון באהלי שם, כלומר שהתורה יכולה להכתב בה.[11]

אם הבעיה בתרגום השבעים לא הייתה שהוא נעשה ביוונית, אז מה היא הייתה? וכיצד מתיישב הדבר עם הדעה במשנה שהדבר מותר ועם המדרש לפיו משה תירגם את התורה לשבעים לשון, שממנו נשמע שהדבר אף רצוי לכתחילה?

תרגום התורה – בין גולה לגאולה

התשובה מתגלה מתוך דיוק בלשון המקורות דלעיל. אם קוראים אותם בעיון ניתן לראות כי מכולם עולה שהבעיה בתרגום השבעים לא היתה בעיה עקרונית בעצם תרגום התורה ללועזית, ובטח שלא בתרגומה דווקא ליוונית; הבעיה הייתה טמונה בכך שאותו תרגום ספציפי, כפי שהוזמן וכפי שבוצע, היה מאורע שלילי מאד.

הבעיה הראשונה היא שאלת ההקשר. מי יזם את התרגום ולאיזו מטרה? בעוד התרגום לשבעים לשון ערב הכניסה לארץ היה יוזמתו של משה, נותן התורה שמשימת חייו היא הורדתה למציאות, כאן היא יוזמתו של תלמי מלך יוון, שכפי שאנו למדים מהסיפור הראשון מגמתו אינה לימוד אמיתי אלא מציאת סתירות ופירכות בטקסט.

שנית, ישנו הביטוי "לא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה", המובא כהסבר לכך שיום התרגום היה קשה לישראל. מביטוי זה אנו למדים שאילו התורה הייתה יכולה להיתרגם כל צרכה הרי שהכל היה בסדר. אדרבה, בין השורות מוחדר כאן המסר שראוי שהתורה תהיה מתורגמת כל צרכה…

שלישית, ישנו עצם הקישור לעגל הזהב. כידוע, בניית העגל לא נעשתה מתוך כפירה בה' ורצון להחליפו, אלא בשל העדרותו הממושכת של משה נביאו. בני ישראל חיפשו ממוצע בינם לבין ה', ובהעדר משה ביקשו להחליפו בצלם. אף תרגום עניינו להיות ממוצע, ואם כן כפי שביחס לה' ישנו ממוצע טוב (משה) וממוצע רע (העגל) כך גם תרגום יכול לפעול כממוצע מחבר או כממוצע מפריד. 

רביעית, ישנה הלשון "כיום שנעשה בו העגל". הרבי מליובאוויטש הקשה על כך ושאל, מדוע לא נאמר שהמעשה היה קשה "כמעשה העגל" אלא השווה אותו דווקא ליום בו הוא נעשה?[12] הוא משיב שהיום שנעשה בו העגל לא היה יום חטא העגל אלא יום אחד לפניו. אכן באותו יום אהרן עוד קיווה ואמר ש"חג לה' מחר" (שמות לב, ה). נמצא שהיום שנעשה בו העגל אינו רע בפני עצמו, אלא יום שאפיונו הוא שהדברים עשויים להפוך להיות רעים למחרת – הדבר תלוי בנו ובמעשינו.

לבסוף ישנו הרצף המעניין של שלושת ימי החשיכה המובילים מ־ח' בטבת ל־י' בטבת. צום עשרה בטבת מציין את תחילת המצור על ירושלים. את האירוע בו צבאות זרים צרים על ירושלים וסוגרים עליה ניתן לראות כמעין בבואה חשוכה של חזון ישעיהו לפיו באחרית העמים ינהרו כל הגוים אל הר בית ה' ויבקשו ללמוד תורה.[13] תרגום השבעים מתגלה לפי זה לא כחטא בפני עצמו, אלא בעיקר כהחטאה של תכלית משיחית – לימוד התורה לכל אומות העולם.[14]

לסיכום, מכל הדברים הללו עולה שתרגום התורה לשפות זרות אינו דבר רע או טוב במהותו, אלא דבר שיכול לעלות לטובה או לרעה. למעשה, נראה שתרגום התורה הוא מין כוח נפץ, כמו אנרגיה גרעינית או אנרגיה מינית, המתנדנדת בין שתי אפשרויות קצה. כפי ששתי האנרגיות הללו יכולות לשמש לבריאת עולמות או להחרבתן, ליצירת חיים או להריסתם, כך גם תרגום התורה יכול לשמש תפקיד מפתח בהבאת הגאולה או בשימור הגלות. אם התורה מיתרגמת כל צרכה ביכולתה להאיר את העולם, אך אם היא נכשלת לעשות זאת היא מחשיכה אותו.

מה ישנו בפעולת התרגום ההופך אותה לטעונה כל כך בכאלו סיכויים וסיכונים?

אבד בתרגום

כל מי שעיין אי פעם בתרגום כלשהו של יצירה אהובה עליו, בעיקר כזו בעלת ערך ספרותי וסגנוני, יודע כמה הולך לאיבוד בתרגום. כל משחקי המילים, כל המצלולים, כל אלפי הדקויות, הגוונים, הרמיזות וההשתקפויות הילידים לשפת המקור וההופכים יצירה אמנותית לאירוע מרובד, קסום וחד־פעמי מתפוגגים בנסיון הבלתי אפשרי להמיר אנרגיה מיקום אחד לאנרגיה שונה לגמרי הלקוחה מיקום מקביל. התרגום הוא רק בבואה, צל, הד או אד של המקור, אף פעם לא שכפול נאמן שלו. הוא מספק לנו, במקרה הטוב, את התוכן הגולמי של המקור, אך לא את שלל שעשועי הצורה, או צאצאי נישואי התוכן והצורה. המשורר האמריקאי רוברט פְרוֹסְט אמר פעם שמה שהולך לאיבוד בתרגום שירה אינו פחות מהשירה עצמה, והמשורר האנגלי פֶּרְסִי בִּישׁ שֶׁלִי כתב: "על הצמח לנבוט מחדש מתוך גרעינו, אחרת לא יוציא שום פרח – זהו נטל קללת בבל".

ודברים אלו הם רק הרע במיעוטו, ונאמרו לגבי התרגומים במיטבם. כשאנו מתרחקים מהכרך הסואן ושוקק הכשרונות (מתרגמים טובים הם לרוב כותבים מחוננים בזכות עצמם), אנו מוצאים עצמנו בארץ פרברים אינסופית ומדכאת של תרגומים רעים, בו הגורל המחכה ליצירות הוא חמישים גוונים של מרור: תרגומים חלקיים, דהויים ופשוט שגויים, שאפילו את התוכן של יצירת המקור לא מצליחים להעביר. פעם קראתי ספר מתח מתוחכם באנגלית, שבמקום להסביר את פתרון התעלומה הניח לקורא את כל הרמזים במטרה שיפענח אותה בעצמו. אך משפט המפתח בו נעוץ פתרון התעלומה – משפט דו-משמעי הנאמר בשני מקומות שונים בספר על מנת שהקורא יקשר ביניהם – תורגם בתרגום לעברית כשני ביטויים שונים לגמרי, הורס בכך לחלוטין את יכולתו של הקורא להגיע לפתרון החידה! והדבר הנורא מכל בכל המקרים הללו הוא, שמי שאינו דובר את שפת המקור נתון לגמרי לחסדיהם של מתרגמי שפתו, שחיי היצירה או מותם עבורו ביד לשונם.

אם דברים אלו עגומים בתחומי הספרות והשירה, הרי שהם חמורים שבעתיים כשבתורה עסקינן. התורה אינה עוד מעשה בדים של בשר ודם, שאם מכלול רבדיו לא עברו נאמנה ההפסד נמדד בקנה המידה של תרבות האדם בת החלוף. התורה לעומת זאת היא בהגדרתה טקסט אלוקי, דברי אלקים חיים שהתלבשו באותיות, ומבטאים אמת נצחית ואינסופית שבאורח פלא צומצמה לרצף מילים סופי. אם אחד מכל הניואנסים וכפלי המשמעות, וכל שכן אחד מחלקי המשמעות הפשוטה של המילים, אינם מתורגמים כל צורכם, הנזק הוא גדול לאין שיעור מאשר כל תרגום אחר: דברי בורא העולם לברואיו אובדים, ואת מקומם תופסים מיני חיקויים ותחליפים מעשי ידי אדם, שמכיוון שתרגומים של תורה הם בלתי נמנע שייתפסו בידי קוראם, ברצון או שלא, כנמסרים אליו הישר מידי הבורא.

לעצם כובד המשקל הזה מצטרף אופייה הייחודי של התורה, ההופך אותה לבלתי ניתנת לתרגום. לכל פסוק וכל מילה בתורה יש, כך מקובלנו, לפחות ארבעה רבדים ושבעים פנים, כאשר מספרים אלו הם במידה רבה סמליים ובעצם רומזים לאינסוף פנים ורבדים. אינסופיות מתכנסת זו נעוצה באופן האינטימי ביותר בשפה בה התורה כתובה, השפה העברית המקראית הנקראת על פי אמונתנו "לשון הקודש". השפה העברית – על פועליה, שורשיה, שעריה והמבנה התחבירי שלה – היא כזו המאפשרת קריאות רבות, שונות וסותרות של אותם פסוקים, מילים וצירופי מילים. רב-ממדיות זו של השפה היא חלק בלתי נפרד מעקרון שבעים פני התורה: היא העומדת מאחורי יכולתם של חז"ל, ומפרשי כל הדורות, לגלות עוד ועוד דרכי קריאה באותם פסוקים, מתוכן מתגלות פאות נוספות מהיהלום הגדול של התורה. כך למשל, למילה הראשונה של התורה, "בראשית" הוקדש ספר קבלי שלם, ה"תיקוני זוהר", שעל פני 70 פרקיו בוחן 70 פירושים שונים למילה הזו – מפירוקה לצירופים כמו "ברית אש" או "בית אשר", דרך גימטריות מורכבות ועד להעמקה בעצם אותיותיה.

כאשר מתרגמים את התורה אין מנוס מבחירה בדרך קריאה אחת מתוך שלל הדרכים האפשריות, וּויתור מראש על כל הדרכים האחרות. באופן זה מושטחת הרב-ממדיות של התורה ונדחקת לכדי קו משמעות צר אחד, שלא מתחיל לשקף את אינסופיותה. כל מי שאי פעם העמיק באחד מפסוקי התורה והזדמן לו לעיין בתרגום כלשהו שלו לשפה זרה יודע בדיוק על מה אני מדבר. קריאת פסוק מהתורה בתרגומו היא כמו לשמוע ילד קטן מתאר התרחשות מורכבת שארעה לידו בין אנשים מבוגרים: היא נותנת רושם מסוים של מה שהיא מנסה לתאר, אך בשום לא אופן לא ניתן להבין ממנה את מורכבות האירוע עצמו או את נקודות המבט השונות והסותרות של הצדדים המעורבים בו.

אחרי כל האמור כאן, אנחנו יכולים להבין מדוע השלמת תרגום השבעים היתה קשה כיום בו נעשה העגל, ומדוע הארץ חשכה שלושה ימים. אך כיצד נוכל להבין את תפקיד תרגום התורה בהבאת הגאולה, שבעבורו משה רבינו בעצמו תרגם אותה לכל שבעים הלשון?

נמצא בתרגום

כאן אנו מגיעים לנקודה המרתקת ביותר בהתבוננות שלנו. על אף כל הדברים השליליים שמנינו לגבי תרגומים בכלל, ותרגום התורה בפרט, מובן שסיזיפית ובעייתית ככל שתהיה האמנות הזו, יש לה מעלות רבות.

ראשית כל, מה יותר גרוע – לתרגם משהו באופן בלתי־מושלם או לא לתרגמו כלל? נבחר באפשרות השנייה רק אם אנו נוקטים בגישה של הכל-או-לא-כלום. רק אם אנו פרפקציוניסטיים שלא מוכנים להתפשר על דבר. אך אם אנו מבינים שאנו חיים בהכרח בעולם שבור ומורכב, בעולם של פשרות ופתרונות חלקיים, נודה שיש לבחור באפשרות הראשונה. "ללא תרגום", אמר הפילוסוף ג'ורג' שטיינר, "כולנו היינו נידונים לחיות בפרובינציות המופרדות זו מזו בידי שתיקה", והסופר פול אוסטר תיאר את המתרגמים כ"גיבורי הצללים של הספרות", ה"מאפשרים לתרבויות שונות לשוחח זו עם זו, המזכירים לנו שהיכן שלא נהיה כולנו חיים באותו עולם".

בהקשר המיוחד של התורה, ניתן להצביע על ארבע תכליות חשובות במעלה שתרגומה לשפות זרות ממלא.

ראשית כל ולפני הכל, תרגום התורה לשפות זרות מאפשר ליהודים שגדלו בגלות, וששפת אמם אינה עברית, להתחבר – ולו אופן חלקי ומוגבל – למורשתם, ולקיים את מצוות תלמוד תורה. אכן, אחד ההסברים המובאים לכך שמשה תירגם את התורה ערב הכניסה לארץ הוא שהדבר היה הכנה למה שהוא מנבא לישראל בפרשה הבאה: "כִּי־אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ… וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים…" (דברים ד, כו-כז). בבוא הגלות עשויים בני ישראל לסבור כי אין לתרגם את התורה, אלא יש לדרוש מכל יהודי ללמוד עברית על מנת ללומדה. משה מקדים רפואה למכה/שגיאה זו ומעניק לדורות הבאים את הרשות לתרגם את התורה לשפות זרות, ואת ההכוונה כיצד לעשות זאת, מכין בכך את בני ישראל לגלות הצפויה להם.

תכלית שנייה לתרגום התורה לשפות זרות היא שבאמצעותו יתקיימו דברי רבי אלעזר בגמרא:[15]

לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״ (הושע ב, כה). כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה [מידת נפח קטנה יחסית], אֶלָּא לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין [מידת נפח גדולה פי 30]?

לפי רבי אלעזר הגלות היא מעין 'השקעה' של הקב"ה: הוא 'זורע' כמות קטנה של יהודים באומות העולם, על מנת שיוכל לקצור בהמשך כמות גדולה בהרבה, וזאת באמצעות הגרים הרבים שיתווספו על ישראל בגלות. כיצד יוכלו כל הגרים הללו להתחבר ליהדות ולתורה ולהתגייר לשם שמיים? כמובן, רק אם התורה תתורגם ללשונותיהם.

הסיבה השלישית רוחנית ועל־טבעית יותר. לפי פנימיות התורה, לתרגום התורה לשבעים הלשונות יש תפקיד "לברר" את השפות הזרות. בשפות האנושות השונות נעשים שימושים משימושים שונים, מניהול הבירוקרטיה של מדינותיהן ועד כתיבת הספרות והשירה הגבוהות ביותר שלהן; אך ראויים ככל שיהיו שימושים אלו, הם לא תורמים למילוי ייעודה הגבוה ביותר של השפה, שהוא לשמש כאמצעי להתחבר לבורא העולם ולעבדו. במובן זה, ממשיכות שבעים הלשונות, בדקות, את חטא מגדל בבל בעטיו הן נוצרו: שימוש בשפה כדי להקים ולתחזק את עירו ומגדלו של האדם ולבססו כתופס מקומו של הבורא עלי אדמות. כאשר משתמשים בשפות האלו כדי ללמוד תורה הדבר 'מטהר' אותן מבחינה רוחנית, משיב להן את ייעודן ככלי לגילוי אלוקות במקום הסתרתה.

לבסוף, ישנה התכלית הרביעית והנעלית ביותר של תרגום התורה, שהיא גם הקשה ביותר להבנה. זוהי התכלית המגולמת בביטויים "באר את התורה" ו"באר היטב": באופן מסתורי כלשהו, דווקא תרגום התורה לשבעים השפות הזרות מאפשר לדבר נוסף שמניינו שבעים להתגלות – שבעים פני התורה.

המספר שבעים חוזר כמה וכמה פעמים בתורה, לעתים בהקשר 'יהודי' ומקודש, ולעתים בהקשר 'נוכרי' של ענייני חולין. אך הנה, קשר פנימי עמוק שורר בין ה'שִׁבְעִימִים' היהודיים של התורה לבין אלו הנוכריים: אם האנושות נחלקה לשבעים עמים ולשונות כנגד שבעים הנפשות העתידות לרדת למצרים, והעם שיצא משבעים הנפשות הללו קיבל תורה בת שבעים פנים, הרי שגם שבעים פני התורה מקבילות באופן כלשהו לשבעים העמים והלשונות. סוג של חוק טרנזיטיביות תורני. אך מה משמעותה של ההקבלה הזו?

בפשטות, נראה להסביר כך. לימוד התורה בלשון הקודש הוא הלימוד הטהור, הצלול והמלא ביותר של התורה. כפי שהסברנו לעיל, רק בשפת המקור באמת ניתן לראות כיצד שבעים הפנים של התורה מקופלות בתוך אותו רצף סופי של פסוקים ומילים. אך מצד שני, יש משהו בהשתקעות המוחלטת בקודש שיוצר חוויה של גודש עבור הלומד, שלעתים גם ניצב כחַיץ בינו לבין התורה, מונע מפגש חי וטבעי ביניהם. גודש זה מתבטא במספר אופנים. ראשית, כשכל מילה בתורה טעונה באינסוף משמעויות המקופלות בה צפופות צפופות, אין כביכול מרחב לנוע בין הפירושים, או די אוויר סביב כל פירוש ופירוש. לאן שלא תסתכל, עוד משמעות חדשה ומהפכנית לפניך, הדורשת לימוד ועיון. שנית, תפיסת העברית כלשון קודש אלוקית מרוממת אותה ומעמידה אותה על סוג של במה גבוהה, נישאת מעם, ונוטעת בלומד – גם זו שהעברית המודרנית היא שפת אמו – תחושת יראה וריחוק שכמו מקפיאה אותו ביחס אליה, גורמת לו לחשוש מלחללה. לבסוף, עבור מי שהעברית שפת עמו הרי שבאופן פרדוקסלי לשון התורה גם סובלת ממוכָּרוּת-יתר: מרוב שהפסוקים מוכרים ושגורים, וכתובים בשפה שהיא לכל הפחות שאר בשר מאד קרוב לשפת היום-יום, יש להם נטייה להפוך לבלתי-נראים לעתים, ולטעונים מה שהספרות מכנה "הזרה" – רענון הניסוח כדי להתנסות מחדש בחוויה מוכרת.

והנה, דווקא כאשר קוראים את התורה פתאום בתרגום לשפה זרה, עם כל הבעייתיות שבכך, כל מיני הגודש הללו מתדללים ומתבדרים, באופן המאפשר מפגש מחודש עם התורה. במקום גודש הפירושים ניצב לו פירוש אחד בלבד, זה שהמתרגם הכריע לטובתו; במקום הלשון המורמת מעם ישנה שפה ארצית-אנושית קרובה וידידותית יותר; ובמקום הניסוחים הקבועים והמוכרים שומעים מילים חדשות, המספקים את אותה הזרה הנדרשת למפגש מחודש עם הטקסט הנצחי.

חוויה זו של להגיע אל התורה מבחוץ, מתוך שפת חול זרה, היא מה שמכונה בקבלה וחסידות חוויה של אור חוזר. התורה שלחה קרני אור ישר אל העולם, שאז קלט אותן, תירגמן לשפתיו והאיר לה אותן חזרה. וכפי שכאשר אדם מדליק פנס מול מראה האור המכה בה שב ומאיר גם את פניו שלו, כך האור החוזר אל התורה ביכולתו להאיר מחדש את פניה הנסתרות שלה, ולהעיר את תשומת לבו של הלומד אותה אליהן. התגלותן של פנים חדשות אלו בתורה מתוך תרגומן לשפות זרות הוא-הוא ביאור התורה דרך תרגום. על התגלות זו יש לומר שהיא מפצה על מגרעות התרגום: בזכותה דברים לא רק אובדים בתרגום אלא גם מתגלים בזכותו.

מורשתו של חוּצְפִּית המתורגמן

ישנה דרך נוספת להבין כיצד תרגום התורה לשפות זרות פועל את ביאורה וגילוי פניה, והיא שוזרת את כל המוטיבים בהם עסקנו עד כה.

אם נחזור לסיפור תרגום השבעים במסכת מגילה, ניזכר כי שם הורה תלמי המלך לשבעים ושניים החכמים לעשות מספר זהה של תרגומים לשפה אחת בלבד, היוונית. עד כה רק דיברנו על תרגומי התורה לשבעים לשונות העולם, וכיצד הם עשויים להקביל ולגלות את שבעים פני התורה; כיצד עלינו להבין את הרעיון של שבעים תרגומים לשפה אחת?

קיימות היום כבר כמה וכמה שפות שאליהן תורגם התנ"ך מספר תרגומים שונים. הבולטת שבהן היא האנגלית, שלפי ויקיפדיה קיימים כ-450 תרגומים שונים של התנ"ך אליה! אחריה ניצבות השפות האירופאיות המרכזיות האחרות – צרפתית, גרמנית, ספרדית, איטלקית ועוד – שגם להן יש מאות תרגומים כל אחת. למעשה, אני מנחש שקשה למצוא שפות שיש רק תרגום אחד של התנ"ך אליהן – הן מוכרחות להיות נידחות ביותר.

דבר זה מאפשר לעשות דבר שחובבי ספרות ותרגום מרבים לעשות ליצירות ספרותיות: השוואת תרגומים. הביטו למשל בשבעת נסיונות התרגום הבאים, כולם מתוך תרגומים יהודים אורתודוקסיים, לפסוק השני של התורה, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם":

And the earth was without form and void; and darkness was on the face of the deep. And a wind from God moved over the surface of the waters. (Koren Jerusalem Bible)

the earth being unformed and void, with darkness over the surface of the deep and a wind from God sweeping over the water (Jewish Publication Society)

when the earth was astonishingly empty, with darkness upon the surface of the deep, and the Divine Presence hovered upon the surface of the waters (Artscroll Chumash)

Now the earth was formless and empty, with darkness over the surface of the deep, and God's wind was hovering over the surface of the waters. (Jewish English Torah)

The earth was unformed and desolate, and (there was) darkness over the surface of the abyss. The breath of Elohim hovered above the surface of the water. (Metsuda)

But the earth was still formless and without system, and the darkness of the various gases which the Almighty created were on the face of the abyss; and mighty winds blew over the face of the waters but were controlled by the merciful spirit of the Almighty (Torah Yesharah)

Now the earth was astonishingly empty, and darkness was on the face of the deep, and the spirit of God was hovering over the face of the water. (The Complete Tanach)

כפי שניתן לראות, כל אחד ממרכיבי הפסוק – תהו ובהו, פני התהום, רוח, אלקים, פני המים – בעצם הכל חוץ מ"חושך", ניתן לתרגום במספר אופנים, מהסיבה הפשוטה שמדובר במושגים רבי משמעות ומרובי פירושים. התרגומים השונים משחקים עם האפשרויות השונות העומדות לפניהם, ואם תעברו על תרגומים נוספים תמצאו אפילו גרסאות נוספות לאותם ביטויים. וזה רק שבעה תרגומים לפסוק אחד!

כאמור, כל אחד מהתרגומים הללו חוטא לריבוי הפנים של הפסוק – מבין כל האפשרויות לפרש מילה עליו לבחור רק באחת. אך מה קורה כאשר מציבים את כל התרגומים זה לצד זה? באופן מרתק, הדבר פועל את הפעולה ההפוכה ודווקא ממחיש לנו את ריבוי הפנים של הפסוק! כל פסוק נפרש פתאום, כזנב הטווס, למניפה מרהיבה של תרגומים שונים, שדווקא משום שהם נעשו לאותה שפה ממחישים את האינסופיות שבפסוק המקורי. ניתן לטעום מחוויה זו גם בהשוואת תרגומים של שיר כלשהו, אולם יש בה משהו חזק שבעתיים כאשר מדובר בפסוק בתורה, "דברי אלקים חיים".

בעצם, לכך חתר תלמי המלך מלכתחילה. הסיבה שהוא הפריד בין המתרגמים היא שהוא רצה לקבל מגוון רחב של תרגומים לאותה שפה. עכשיו, הבעיה באותו מאורע הייתה שמניעיו לא היו כשרים: הוא לא רצה לראות את שבעים הפנים של התורה אלא למצוא דרכים לנגח אותה, ולכן ה' הערים עליו ופעל שכל המתרגמים יפיקו תרגום אחיד. אבל מה אם 'תלמי' מודרני – אדם המתעניין באמת ובתמים בתורה, בין אם יהודי דובר שפה זרה או גוי המתעניין בגיור וכדומה – ייזום 'תרגום שבעים' חדש, או פשוט יתחיל ללמוד ברצינות את ריבוי התרגומים של התורה לשפתו שנעשו כבר? מובן שאז יהיה הדבר חיובי ביותר, וה' לא יצטרך לגרום למתרגמים לחשוב באותה צורה. אדרבה, טוב יהיה אם המתרגמים יוציאו תחת ידם תרגומים שונים ככל האפשר (בגבולות התרגום הנאמן): כל תרגום יגלה פן אחר משבעים הפנים של התורה, השונה מאלו המתגלים בתרגומים האחרים.[16]

דבר זה מאפשר לנו להציע הסבר חדש לסיבה שתרגום השבעים היה מאורע כה שלילי, שהושווה ליום שנעשה בו העגל ושהארץ חשכה בו לשלושה ימים. האם יתכן, שנס אחידות התרגום שה' עשה באותו יום – אף שודאי היה נצרך לשעתו והציל את היהדות מחילול ה' גדול – היה גם חלק מהבעיה ולא רק חלק מהפתרון? נכון, התרגום האחיד מנע את תלמי מהגחכת התורה; אבל הוא גם מנע מהעולם להחשף לשבעים הפנים של תורת ה', כפי שנועדו להתגלות בשבעים תרגומים שונים. במילים אחרות, העובדה ש"הסכימו כולן לדעת אחת" היא עצמה אחת הסיבות לכך "שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה"! אחידות התרגום הצילה את היום, אך גם דחתה את הקץ – הרחיקה את היום בו התורה תתורגם בשבעים נוסחים שונים לכל אחת משבעים הלשונות, 4,900 נוצות טווס (לפחות) שתְּגַלנה לעולם את התורה במלוא הדרה.

כאן מתחברים הדברים לנקודה עמה התחלנו, חזרת משה על התורה במילותיו שלו. על מנת לתקן את פגם תרגום השבעים על כולנו לעסוק בביאור התורה ותרגומה – בין אם ללשון מדינתנו, עגת מעגל חברינו או שפת הלב והשכל הפרטיים שלנו – עם דגש על הפקת תרגום אישי וייחודי. אחד מגדולי אמני התרגום בתולדות היהדות היה התנא בן הדור השלישי רב חוּצְפִּית המתורגמן – מתורגמנו של נשיא הסנהדרין רבן גמליאל דיבנה, שידע את כל שבעים הלשונות והיה מעשרת הרוגי מלכות. שמו המעניין רומז לַחירות שכל מתרגם צריך לאמץ לעצמו – מידה מסוימת של חוצפה שתאפשר לו לעשות תרגום שונה משל האחרים.

ידוע שבעקבתא דמשיחא "חוצפה יסגא" (סוטה ט, טו), החוצפה תתרבה. בחסידות דורשים זאת למעליותא – שתרבה החוצפה דקדושה, תכונה משיחית הממנפת את תכונת עזות-הפנים שבאה מהאגו והופכת אותה לעוז פנימי המגלה את עצמיות הנפש. כנראה שחלק מהחוצפה הקדושה הזו תהיה העוז לתרגם את התורה למילים חדשות ורעננות, הנובעות משורש נשמתנו הייחודית ובאמצעותה מגלות את פן התורה הקשור בה.

---

[1] בבלי מגילה לא, ב. וראו הסתייגות הרמב"ם מהבנת "פי עצמו" כפשוטו, הלכות תשובה ג, ח.

[2] דברים רבה יא, ד.

[3] אין זה מקרי שחומש דברים מתחיל אחרי שנפטרו שני אחיו הגדולים של משה, מרים ואהרן. כבר מזמן יציאת מצרים, ועוד יותר מרגע שמשה עלה להר סיני, היוו מרים ואהרן את שתי הצלעות האנושיות של משולש שלושת הרועים. משה היה נישא מעם, פרוש מאשתו ובמידה רבה מהעולם, אדם המסוגל לשהות בהר ארבעים יום ללא אוכל ושתיה ולדבר עם ה' פנים אל פנים. מרים ואהרן לעומתו, אף שהיו שניהם נביאים, לא פרשו מבני זוגם והיו מלווים את ישראל באשר הם שם. כשהם הסתלקו, ראשית מרים ואחריה אהרן, עובר משה תהליך הדרגתי של הזדהות עמם ותפיסת מקומם. הדבר מתבטא בין השאר במדרש הנודע אודות שלוש "המתנות הטובות" שניתנו על ידי שלושת הרועים (בבלי תענית ט, א):

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִיתְּנוּ עַל יָדָם, וְאֵלּוּ הֵן בְּאֵר וְעָנָן וּמָן – בְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, עַמּוּד עָנָן בִּזְכוּת אַהֲרֹן, מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה.

מֵתָה מִרְיָם נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר… וְחָזְרָה בִּזְכוּת שְׁנֵיהֶן. מֵת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד… חָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵת מֹשֶׁה נִסְתַּלְּקוּ כּוּלָּן.

כאשר מרים נפטרה הסתלקה בארה עמה אך חזרה בזכות משה ואהרן. אין משמעות הדבר אלא שמשה ואהרן היו צריכים ללמוד למלא את מקומה של מרים, להעניק את הדבר שהיא ידעה להעניק (הם לא עשו זאת בצורה מושלמת כלל, ולמעשה בשל נסיונם המגושם להשיב את הבאר בהכאה נענשו בכך שלא ייכנסו לארץ המובטחת; אך עדיין סוף סוף הם החזירו את הבאר, כלומר שהצליחו למלא את מקומה בצורה מספקת). אחרי שמת אהרן כתוב בפירוש שנסתלקו רק ענני הכבוד, אך מכך שכתוב מיד אחר כך "חזרו שניהם בזכות משה" אנו מבינים שגם הבאר הסתלקה שנית. למשה היה כעת האתגר הכפול של מילוי מקומו של אהרן ומילוי מקומה של מרים, הפעם רק בכוחות עצמו. העובדה ששתי מתנותיהם חוזרות פירושה שהוא הצליח. ככל שהתורה מתקדמת כך משה הופך יותר ויותר מאלקים לאיש, בשר ודם (תהליך שיגיע לשיאו כמובן בפטירתו, בסוף החומש). אך טבעי שהדבר יתבטא בכך שנשמע את התורה השמימית מתלבשת במילותיו שלו.

[4] משנה סוטה ז, ה. והצביע הרא"ם על כך שאם כותבים את המילה היטב ב"אחור" – קרי, ה הי היט היטב – היא עולה בגימטריא 70 (מובא בגור אריה על הפסוק).

[5] ראו ספרי "מי זאת עולה", פרק ז' (מרים) על אודות הקשר בין בארה של מרים לתרגום התורה לשבעים לשון בידי משה.

[6] בבלי מגילה ט, א.

[7] מסכת סופרים א, ז.

[8] מגילת תענית, מאמר האחרון.

[9] בראשית רבה ב, ד.

[10] נוסח הברכה לחנוכה.

[11] בבלי מגילה ט, ב.

[12] לקוטי שיחות כד, עמ' 1-11.

[13] ישעיהו פרק ב'.

[14] ראו: הרב יצחק גינזבורג, הנרות הללו, מאמר "אור לגוים".

[15] בבלי פסחים פז, ב.

[16] הקורא ודאי תוהה על משמעות הפער בין המספר 70 על שלל משמעויותיו לבין מספר מתרגמי תרגום השבעים לפי הגמרא, שהיה 72. ובכן, גם למספר הזה יש טעם בהקשר לשתי בחינות השבעים המרכזיות – זו שביהדות וזו שבאומות העולם.

בהקשר היהודי, מוסברת בחינת ה-72 במדרש הבא (בבלי סנהדרין יז, א):

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז) אמר משה: כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט – נמצאו שנים יתירים. אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט – נמצאו עשרה חסרים. אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה – הריני מטיל קנאה בין השבטים. ומה עשה? בירר ששה ששה והביא שבעים ושנים פיתקין. על שבעים כתב "זָקֵן" ושנים הניח חלק. בללן ונתנן בקלפי. אמר להם, בואו וטלו פיתקיכם. כל מי שעלה בידו "זקן" אמר, כבר קידשך שמים! מי שעלה בידו חלק אמר, המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך?

מדרש זה מבאר את המסופר מיד אחרי מינוי שבעים הזקנים, על אודות אלדד ומידד שנשארו במחנה והחלו להתנבא שם (במדבר יא, כו). אלדד ומידד, מסתבר, הם אותם שני זקנים בידם עלו הפתקים החלקים – כלומר שהם היו ראויים לגמרי להמנות בין שבעים הזקנים, רק שהגורל השאירם בחוץ. בהמשך הגמרא דלעיל מבואר שבעבור ויתורם הם לא רק זכו לנבואה, אלא נבואה גדולה מכל שאר הנביאים, "כל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו והן נתנבאו ולא פסקו". קיומם של שני זקנים נוספים שלא נכללו בין שבעים הזקנים רומז לבחינה לפיה בתורה יש בעצם 72 פנים, לא רק 70.

באשר לבחינת 72 באומות העולם, זו קיימת לפי האמור במספר מקומות בשם הזוהר, שלשבעים העמים שיצאו מנח הצטרפו בהמשך ישמעאל ועשו, כאשר הראשון ממונה על 35 מהעמים והשני על ה-35 האחרים (ראו: קול אליהו לפרשת פינחס, ק; אגרא דכלה קכד). אכן, מעשו וישמעאל יצאו שתי הדתות הגדולות הנצרות והאסלאם, החותרות כל אחת לכבוש תחת כנפיה את האנושות כולה (כלומר שכל אחת מהן יכולה פוטנציאלית לכבוש חצי עולם בטרם תתעמתנה סופית). לפי זה שתי ה'אומות' הנוספות והמיוחדות אינן באמת אומות אלא דתות, שכל אחת מבטאת תמצית של מחצית מהאנושות.

שתי בחינות אלו מסבירות את העובדה שתרגום השבעים היה למעשה תרגום השבעים ושניים, שכן משני הכיוונים אנו רואים רמז לרעיון שלתורה 72 פנים ולא רק 70. עוד יוצא לנו כאן שזיקה מעניינת שוררת בין אלדד ומידד לבין הנצרות והאסלאם. דבר זה עשוי להסביר מדוע נבואתם לא פסקה: היא נועדה להמשיך עד לאחרית הימים, בה עיקר מלאכת תרגום התורה תצטרך להיות מכוונת לבני שתי הציוויליזציות הגדולות שנוצרו מתוך הנצרות והאסלאם.