ה'אחר' וה'זולת': הצעה לשילוב השקפות הימין והשמאל

thou and other_magritte

מורגל בפינו כי בשעת מלחמה נשכחות המחלוקות המפלגות אותנו, הלבבות מתאחדים מול האויב המשותף ואנו נזכרים כי "אנשים אחים אנחנו". אך למעשה, עתות הלחימה המתרגשות עלינו כל כמה שנים פועלות בנו גם פעולה הפוכה: הן חושפות ומדגישות ביתר שאת את חילוקי הדעות שלנו. הדבר מתחיל בויכוח על עצם אופי הלחימה שיש לנקוט בה וממשיך לויכוחים עמוקים יותר על שאלת זכותנו על הארץ, ההבדלים בינינו לבין שכננו, אופיה של המדינה ועוד. הדבר הגיע לשיא כואב שבוע שעבר בקטטת רחוב בתל אביב בין מפגינים מהימין ומהשמאל.

נראה שהאויב המשותף אכן מצופף אותנו יחדיו, אבל אז מתברר עד כמה המרפקים שלנו דוקרים זה את זה.

בעקבות אירועי השעה ראוי להקדיש כמה מלים לשאלת המחלוקת העמוקה בעמנו בין הימין והשמאל. כל-כך בקלות אנו בוחרים אחד מצדדים אלו (או, בדרך כלל, יורשים את בחירת הורינו, שירשו אותה מהוריהם), שאנו שוכחים כי מחלוקת כה עמוקה לא יכולה להפתר בהכרעה פשוטה של צודק/טועה, אלא היא נטועה עמוק בתוך הזהות שלנו. גם אם צד אחד מרגיש שהוא יותר צודק מהצד השני, תהיה זו שגיאה מצדו לפטור את השני בלא-כלום: השני בא להציב לו מראה כדי לחשוף לו את הנקודה העוורת שלו.

אכן, המחלוקת בין הימין והשמאל לא נולדה אתמול. אפשר למצוא את שורשיה בהתפצלותו של עם ישראל לשתי ממלכות בתקופת התנ"ך – ממלכת הדרום וממלכת הצפון. ממלכת הדרום היתה נאמנה יותר לעבודת ה' לפי התורה ולכן דומה לפלג הימני-דתי בעם העומד על היותנו "עם לבדד ישכון";  ואילו ממלכת הצפון נהתה אחר תרבות העמים ועבדה את אליליה, וככזו דומה לפלג השמאלני-חילוני המבקש להיות "עם ככל העמים". אכן, אף שמות הממלכות תואמות את החלוקה העכשווית לימין ושמאל: ממלכת הדרום כונתה "יהודה" וממלכת הצפון כונתה "ישראל", בדיוק כמו אפיון הזהויות ה'יהודית' לעומת ה'ישראלית' של שני הפלגים הנוכחיים (מעניין לציין שלפי הקבלה, כמו בכלל בעולם העתיק, המפות מיושרות לצד מזרח ולא צפון, ואם כן הדרום ממוקם בצד ימין והצפון בצד שמאל).

הימין והשמאל של היום הם איפוא 'גלגול' של מחלוקת עתיקה ועמוקה בהרבה בעמנו, וכנראה תיקונם השלם הוא חלק מהחזון המשיחי שלנו: "ימין ושמאל תפרֹצי [ואולי גם, 'תצרפי'] ואת ה' תעריצי".

האחר והזולת

כל זה מוביל אותי לנקודה העיקרית שברצוני להעביר כאן. חבר נבון אמר לי פעם רעיון יפה, המלווה אותי מאז ודומני שיכול לעזור באיחוי הקרע בין הימין והשמאל. לכל אחד משני הציבורים הללו, אמר חברי, יש אחר כלפיו הוא חש ניכור והתנגדות, וזולת אליו הוא מושיט יד בבקשה לקשר. האחר הוא בבחינת 'הוא' חסר פנים, והזולת הוא בבחינת 'אתה' שאת פניו מבקשים. מדובר כמובן בהכללה גסה, אך נסו בכל זאת לזרום אתה, זה משתלם.

עבור הימין הדתי, הלאומי יותר בחשיבתו, האחר הוא הגוי, ובפרט הערבי, העם האויב בו עלינו להלחם, ועמו אסור לנו לכרות בריתות מתעתעות של שלום שקר; והזולת הוא היהודי השונה, החילוני-שמאלני, הרחוק מיהדותו אבל עודנו אח, ובשל אהבת ישראל יש להאמין בו ולקוות לאחווה גלויה עמו. מתוך רצון זה לקשר עם הזולת השמאלני נובעות יוזמות צווי הפיוס ואהלי ההידברות למיניהם, הנפוצות בקרב הציבור הדתי ימני.

עבור השמאל החילוני, האוניברסלי יותר בחשיבתו, המצב הפוך בדיוק: הזולת הוא הגוי, ובפרט הערבי, הגוי שכבשנו ושעלינו להכיר בנקודת מבטו ובזכויותיו, לפגוש אותו במפגשי יהודים-ערבים ולהתגבר על הדעות הקדומות לגביו; והאחר הוא היהודי השונה, הימני והדתי, ובפרט המתנחל, המחבל לדעתו בתהליך השלום, משמר ומחריף את הכיבוש והסכסוך ועמו אין שום טעם לקיים דיאלוג.

החלוקה כאמור פשטנית וסטריאוטיפית, יש לה יוצאים רבים מהכלל והיא מתעלמת מכל מקרי הבינים (של ימין חילוני ושמאל דתי לגווניהם, למשל). אך בגבולות ההכללות היא עמוקה בעיני. בימים האחרונים שמתי לב גם להשלכה מעניינת שלה: לכל צד חורה לשמוע אמירות שליליות בוטות על ה'זולת' שלו, אך קל לו יחסית לשמוע ולבטא אמירות קשות על ה'אחר' שלו. האוזן הימנית-דתית אינה נחרדת למשמע אמירות קשות על ערבים, אך כן נרתעת מזלזול או הכפשה של היהודי החילוני; מהכיוון השני, הציבור השמאלני-חילוני אינו בוחל באמירות קשות ובוטות על המתנחלים למשל, אך נחרד למשמע דיבור גזעני, ולו מרומז, על ערבים.

עוד נקודה להתבוננות כאן היא השאלה מי קודם למי מבין האחרים/הזולתים. בפשטות, בתנועה מהפנים החוצה קודם המעגל הלאומי למעגל האוניברסלי, ואם כן ההתייחסות לבן עמך כזולת אמורה לקדום להתייחסות לעם אחר כזולת, כפי שבן משפחה קודם לאדם זר. יוצא מכך שהימין מחובר יותר למעגל הראשון ושגיאתו שהוא מסתפק בו, והשמאל מחובר יותר למעגל השני ושגיאתו שהוא מדלג אליו מעל הראשון.

עכשיו, מעבר ליופי שבהגדרה זו, טמון בה גם קצה חוט לחיבור שתי תמונות העולם הללו והציבורים האוחזים בהן. כל אחת מהתמונות מאתגרת את הקבוצה השניה להפוך את האחר שלה לזולת: השמאלני קורא לימני לראות את פני הערבי, להוסיף אופק אוניברסלי לחזון הלאומי שלו; והימני קורא לשמאלני לראות את פניו שלו (בכך שמבקש הוא את פני השמאלני), להכיר במעגל הלאום כחלק מעולמו. אם כל אחד מאתנו יקדיש ולו מספר דקות להבנת נקודת מבטה של הקבוצה המנוגדת לו וללימוד זכות עליה, אני מאמין שנתקרב בצעד נוסף אל עבר שלום בינינו, ומתוכו לשלום עם בני העמים האחרים.

נספח שהוא עיקר: כולם זולת

בולט בהעדרו ממשוואה זו הוא המגזר החרדי. מי הם הזולת והאחר שלו? בהתחלה חשבתי לעצמי שהחרדים פשוט אינם חלק מהמחלוקת הזו, או לחילופין שהם בצד הימני שלה, ולכן לא הזכרתי אותם. אך אז הגיב לדברים הנ"ל מורי ורבי הרב יצחק גינזבורג, וכהרגלו השלים את החסר בצורה יפהפיה, ועל הדרך גם הקפיץ את כל הרעיון במדרגה. דבריו ממשיכים את הלך החשיבה הכוללני דלעיל, אך בצירוף אותן הסתייגויות מתבקשות הם עמוקים ומדויקים.

"חסר", כותב הרב גינזבורג, "האחר והזולת של העולם החרדי". על מנת להוסיפו למשוואה מבחין הרב בין "חרדי מנותק" ל"חרדי אמיתי": "עבור החרדי המנותק כולם, חוץ מהחוג אליו הוא משתייך, הינם אחר. אין זולת". החרדי המסתגר ספון בתוך קהילתו. חברי קהילתו הינם בהחלט 'זולת' עבורו, והוא מרבה במעשי חסד מרשימים כלפיהם; אך זולתם אין לו זולת, אלא כל בני הקבוצות האחרות הינם 'אחרים'. הללו כוללים הן את אומות העולם הרחוקים, והן את היהודים השונים ממנו – הדתי-לאומי והחילוני גם יחד.

בניגוד לחרדי המנותק, ממשיך הרב, ישנו "החרדי האמיתי, ובפרט החסיד". כאן יש להסביר שזהו בעצם החרדי במיטבו – ואף יותר מכך, היהודי במיטבו – שהרב גינזבורג (ואני) הכי היינו רוצים לראות. אין זה משנה אם באמת יש ציבור שלם כזה או שמדובר בבודדים. זהו טיפוס אידיאלי שיש לשאוף אליו.

ובכן, לחרדי-חסידי אמיתי זה, כותב הרב, "אין אחר חוץ מעצם ה'סטרא אחרא', הרע שבעולם". כל מושג ה'אחר', אפשר לומר, משתלשל מהמושג הקבלי "סטרא אחרא" (הצד האחר), המתייחס לעולם הרוע והקליפות. לראות אדם כלשהו כ'אחר' פירושו בעצם להשליכו אל הצד האחר של הרוע המוחלט חסר הפנים. אך עובד ה' האמיתי לא יראה באף אדם, כולל רשעים גמורים, 'אחרים'. האחר הוא רק הרוע עצמו, ואילו הם בני אדם, שלכל היותר נשבו בידי הרוע הזה ויש להתפלל ולהשתדל שייחלצו ממנו (עד המקרים בהם אין ברירה אלא להלחם בהם, שאז יש להתייחס אליהם כאל חלק מהרוע עצמו כביכול). עובד ה' החסידי, מסביר הרב, "מתייחס לכולם כזולת, ברמות שונות – לגוי מתוך כבוד הבריות וליהודי החילוני מתוך אהבת ישראל". מבחינתו עם כולם צריך לבקש קשר של אמת, של נתינה וקבלה גם יחד, בהתאם לפערים וסדרי הקדימה בין המעגלים הנ"ל, היהודי והאוניברסלי.

מדברים אלו יוצא, כי ביחס לשני הציבורים הגדולים שתיארנו בהתחלה, הדרך השלישית מסוגלת להיות הגרועה ביותר או הטובה ביותר: היא יכולה לשלב בין הרע שבשני הציבורים, לקחת מכל אחד את שלילת האחר שלו; והיא יכולה לברר את הטוב משניהם – לקחת מכל אחד מהם את ראיית הזולת החיובית שלו.

דרך אחרונה זו למעשה מתעלה מעל החלוקה בעמנו לציבורים והשקפות ומשלבת ביניהם. על כולנו לשאוף אליה.

גרסה קצרה של מאמר זה מתפרסמת בעלון גל עיני לפ' מטות

12 comments

  1. מקסים כרגיל 🙂

    נ.ב. בסוף ימי בית שני הצד התורני חתר לשלום ונגדו הבריונים הלאומנים..

    אהבתי

  2. תודה!
    ובודאי כבר העירו שאת קדימותו של ה'זולת' לימד בובר, ולוינס, מתוך ויכוח עמו,
    נתן קדימות ל'אחר' דווקא.

    אהבתי

  3. כל אחר נעשה זולת ברגע במתבוננים בפניו. ההבחנות הזהותיות – עליהן מתבסס המאמר (דתי-ימני-חילוני-שמאלני-יהודה-ישראל-וכו') – הן מסכות (פוליטיות), שדרכם לעולם לא נפטור שאלות אמיתיות (שלעולם אינן פוליטיות). לא מספיק להתנצל על כך שעושים הכללות. ההכללה עצמה היא כבר אקט של התעלמות מפני הזולת. ההופך את כולם לאחרים.

    אלי שיינפלד

    אהבתי

    1. אלי היקר, שלום וסליחה על האיחור בתגובה. אני מסכים אתך שכל אחר נהיה זולת ברגע שמכירים בפניו, אך לא מסכים אתך שיחסי אני-אתה ותמורות אחר-זולת קיימים ואפשריים רק במישור הפרט. יש גם מישור של קבוצות, ודינמיקות דומות לאלו של הפרט יכולות להתקיים בו. הגישה לפיה כל הכללה באשר היא הופכת את הזולת לאחר מסמאת את העינים ממישור שלם של המציאות. בסופו של דבר היא גם סותרת את עצמה: מכיוון שמישור זה הוא חלק מהותי מעולמם וזהותם של פרטים רבים – אכן, של רוב האנשים (כמה אנשים חווים עצמם כפרטים תלושים הצפים בחלל אוניברסלי?) – גישה זה למעשה גם לא רואה את פניהם הפרטיות.

      אהבתי

      1. אני לא מכיר יחסי אני-זולת במישור הקבוצות, ולא מכיר יחסי אני-אחר במישור הפרט. הייתי מגדיר את הדברים הפוך: המישור הקבוצתי – או הפוליטי – הוא בדיוק מישור זה בו לא מתקיימים יחסי אני-זולת. אי קיום יחסים אלו מגדיר את הפוליטי. וכן במה שנוגע למישור הפרטי: הפרטי מתקיים במקום בו יש יחסי אני-זולת. הפרטי מוגדר על ידי קיום יחסי אני-זולת. ואכן, לא תמיד יחסים פרטיים מתאפיינים ביחס אני-זולת (פנים). אפשר לעמוד פנים אל פנים מול זולת, קרוב, אח, ולראות אותו כאחר. אבל אז אובד בדיוק הפרטי. השם הפרטי. שלי ושלו. אז ישנם רק מסכות. ייתכן ויש גם אפשרות לחשוב או לדבר על קבוצה של שמות פרטיים – דהיינו העתקת יחסי אני-זולת למישור הציבורי, בלי שזה יהפך לפוליטי. אבל זו מציאות משיחית. ומה שאני למדתי בחיי הוא שהדבר המסוכן הביותר זה לחשוב שהמציאות שלנו היא מציאות משיחית. בכל צורה שהיא. הדבר המסוכן ביותר – והלא מוסרי ביותר – הוא לבלבל בין הפוליטי למטאפיזי. בלבול שלצערי רווח יותר ויותר בחברה שלנו, ואף אצל מי שנשמר במשך מאות בשנים, בגלות ובארץ הקודש גם יחד, מבלבול זה. ודבר זה אינו רק מייאש, אלא גם מפחיד. שכן הוא מאיים על שורש הקיום שלנו. רגישות מוסרית שהתעצבה במשך אלפיים שנה הולכת ונשחקת יום יום למול עינינו. או שמא כל זה לא היה אלא אשלייה. אבל זו מחשבה בלתי נסבלת.

        אלי

        אהבתי

  4. נראה לי שהשימוש בביטוי 'האחר' נעשה בצורה אחרת אצל ניר (וחב"ד), מזו של לוינס ובובר.
    'האחר' שבמאמר הוא מעין "צד אפל" שנמצא בעולם, התפיסה הפאנתאיסטית של חב"ד מביאה לכך שהוא נמצא במעט בכל יצור, ועל כן יש להוציאו כליל מהאנושות. אין משמעות לזיהוי 'פני האחר', מכיוון שהן לא מייצגות את ה'אחרות' שבו.
    'האחר' הלוינסי שעלה בטוקבקים הוא אדם ממוצע, והמושג לא עוסק ברוע כלשהוא שקיים בו. הנפש שלוינס ובובר רואים היא נפש אחדותית, שבה קיים גם "סיטרא אחרא" (אגואיסטיות, או למיטב- ניגוד אינטרסים). המטרה היא פגישת 'האחר' כמכלול, ולגשר על ניגוד האינטרסים.

    אהבתי

  5. המהפך שהרב עשה כאן הוא מעניין מאד. מה בעצם משותף בין החרדי המנותק לחרדי המתוקן, או האמיתי? לכאורה הם שני הפכים. האחד לא מתייחס כלל לזולת, ואילו השני מצליח להתייחס בצורה מושלמת. למה לקרוא לשניהם חרדי? למה לא לומר שהמתוקן נולד משילוב של החילוני והדתי, ולא מהחרדי בכלל?
    מה שהאיר לי בתוך הדברים הוא שבעצם לחרדי יש משהו שאין לשני האחרים, ודווקא הוא המפתח לתיקון.
    יש לו את הזהות העצמית שלו, שנשענת על הקשר שלו לה', בתור בסיס מוחלט. אין לו צורך באישור מהסביבה לשם תחושת השלמות. לא מהסביבה היהודית – כחברו הדתי הימני, ולא מהסביבה הגויית – כחברו החילוני. היותו דבוק בה' מספק לו יציבות ובטחון מלאים. אמנם, בשלב הלא מתוקן המלאות הפנימית הזו מאפשרת ניתוק מהסביבה, וגם זלזול גורף בה. אם ה' הוא הכל, אז העולם כולו על גווניו הוא או בטל ולא קיים או אחר ופסול.
    אבל בשלב השני, הביטחון שלי בקשר עם ה' ובמוחלטות שלו זה מה שמאפשר לי להפנות את המבט החוצה, ולהחליט שאני רואה בכולם את יצירי כפיו של ה' – כמוני בדיוק. המתח עם הסביבה, חלוקת הציונים המתמדת – אתה אחר, אתה זולת וכו' – נובע מהקושי שלי עם עצמי, ומחסרון בקשר עם ה'. הביטחון הפנימי שלי בקשר עם ה' מאפשר לי לקבל את כולם מצד אחד, ולדחות דחייה מוחלטת את הרע שבהם (וגם שבי) מצד שני.
    אז גם הימין והשמאל, שהניגוד המוחלט ביניהם הוא מוסכמה הלקוחה מהעולם החילוני, הופכים לשני צדדים של מטבע אחת, והחלוקה ביניהם הופכת להיות יותר שאלה של מינונים ושל תזמון – "התכללות".
    ובהקשר לפרשת השבוע, בפירושו של אדמו"ר הזקן למאמר חז"ל במאמר היסודי שלו על שנאת חינם – "החלצו", ההשלמה של שני הקטבים הראשונים – היות ה' הנקודה המוחלטת שעליה אני נשען מצד אחד, והיות העולם כולו על ריבוי גווניו ביטוי לה', היא השכנת "שלום בפמליה של מעלה", והאיזון בין שני הקטבים לרוחב – הימין והשמאל, הוא השכנת "שלום בפמליה של מטה".

    אהבתי

  6. לצערי בקרב חלקים הולכים וגדלים של הימין (לא בהכרח הדתי אבל גם) השמאלן הופך להיות לאבי כל האחרים. שכן, וכך בעיני ציבור הולך וגדל, הוא מקור לסכנה מבפנים ואפילו בוגדן ועל כן יש להתייחס גם אליו בכוחניות השמורה לאויבים.
    כוחניות שלהדגמה שלה אנחנו עדים כבר שנים בטוקבקים אין ספור ולאחרונה ביתר שאת ואגרסיביות בהפגנת השמאל הרדיקלי בשבוע שעבר ובהשתלחויות מילוליות חמורות מאי פעם על אנשי תרבות המעיזים להסיט את תשומת הלב לסבלם של האזרחים הערביים.
    התחלה של פירוד חדש ומתעצם זה הינה סימן מדאיג שכן היא מפוררת את הדבק של אחדות החברה היהודית שדווקא מקורו באהבת ישראל של הימין ויוצרת מצב בו בנוסף לשמאל, אשר בדרכו המסורתית, רואה את הימני כאחר (אם כי בניגוד לכוחנות הפיזית של הימין רואה בהדרתו ממוקדי הכוח כאמצעי הנכון לגמול לימיני על אחרותו) כעת, בנוסף לכך, מתבשלת ראייה ימנית של השמאלן כאחר. וכאן נוצרת משוואה מסוכנת אשר היא הקרקע לפירוד העם ואף למלחמת אחים- שני צדדים הרואים אחד בשני אחרים.
    בכך הימין למעשה, כתוצאה מפחד הישרדותי בשילוב עם יצרים מתלהמים, מושך עצמו מתפקידו כדבק הפנימי של החברה ואולי בכך הוא מגביר את הכוחות ההרסניים בחברה ואף מסכן את המשך קיומה (במידה ומגמה זו תמשך ותתעצם כמובן) ואולי הוא דווקא מאתגר את השמאל להשלים חסרון של דבק זה של אהבת ישראל מתוך עצמו ובכך להשיב את האיזון של המערכת הכוללת.
    בינתיים כדאי שנישמר כולנו משנאת חינם פנימית ומשם גם חיצונית.

    אהבתי

  7. אזהרה:
    חרדית "מנותקת" לפניך:

    ניר אני מוכרחה לומר שהדברים שלך ושל הרב גינזבורג ( ובעיקר נימת הביקורת העולה מהן) לגבי האבחנה בין החרדי ה"מנותק", שלפחות על פניו, מתארת את תמונת החרדי השכיח בימינו ובין החרדי ה"חסידי", שבכנות אין לי מושג את מי היא  מתארת חוץ מאת העמדה המתנשאת כלפי הציבור החרדי הרווח, השאירו אותי די מזועזעת.
    לא אכנס לכל ההתפלמסות כרגע,
    יחד עם זאת, יש לי שאלת הבהרה,
    האם הפועל היוצא מהדברים הוא שעלי לשאוף לקשר של אמת, הכולל נתינה וקבלה, עם ערביה?  האם נפשה לא שבויה בג' קליפות הטמאות?
    איזה חלק שלה עלי לרצות להתקשר עמו באמת?
    כנראה פיספסתי כמה שיעורים חשובים בתורת הנפש….
    אשמח מאוד עם תסביר לי.

    אהבתי

    1. טלי, שלום

      כמובן, אני מצטער על כך שהדברים זעזעו אותך וכנראה גם פגעו בך. כמו כל אמירה מכלילה, גם את זו על הציבור החרדי ה'מנותק' יש להבין באופן נכון. הטענה כאן אינה כלפי חרדי זה או אחר, אלא כלפי מנטליות ואידיאולוגיה המאפיינות ציבור באופן כללי. וכשמסתכלים במישור זה אני חושש שרואים את האמור כאן: החברה החרדית מצטיינת במפעלי חסד בתוך תחומיה (אכן, היא חברה מופתית בענין זה), אך אינה מפגינה סולידריות משמעותית ברמה הלאומית, לפחות לא במישורים המעשיים. אם ישנם חרדים היוצאים מכלל זה יש לברך על כך. למעשה, כפי שרמוז בסוף המאמר כאן, הרב גינזבורג היה רוצה לראות את היהודי האידיאלי – הרואה בכולם זולת בדרגות הזדהות שונות – צומח דוקא מתוך העולם החרדי (כפי שניכר בבחירתו, שהיא גם בחירתי, להתלבש ולהזדהות כחרדים).

      לגבי שאלתך על התייחסות לאויב כאל זולת: המאמר מסביר כי בני עמנו הינם זולת ראשוני ובני עמים אחרים זולת מאוחר יותר. הבחנה זו מתחדדת בעת מלחמה: בזמן זה ראיית האויב כזולת פוגעת ביכולתנו להלחם בו. עלינו להתעלות מעל הצד בנו השואף לראות בכולם זולת כבר עכשיו (הנובע משאיפתנו להיות כבר עכשיו ב"עת שלום"), ולהשתדל לראותו דוקא כאחר. ראיית האויב כזולת שייכת לאחר נצחון, כאשר עוברים לשאלה כיצד לקחת חסות על הצד המובס.

      אהבתי

  8. ניר, מעניין ומקורי כרגיל.

    אני מודה לך שחשפת טפח מתהליך הכתיבה. יכולת לתת לנו רעיון שלם שלא היינו יודעים איך הוא נוצר, אבל השארת לנו את הרמה הראשונית שלך ואת מה שרבך הוסיף עליה, וזה בפני עצמו מעניין ומחכים. אני מוכרח לומר שלא הבנתי מדוע החסידות משוייכת דווקא לחרדי. האם לא נכון יותר לדעתך לומר שזו מדרגה שיחידים בכל הציבורים יכולים להגיע אליה, ומצד שני ציבור שלם לעולם לא יוכל לאחוז בה?

    אהבתי

  9. כמו שכבר העירו, יש כאן אי הבנה במושג ״האחר״. האחר של לוינס (מושג אפלטוני ותיק) הוא מקור ההתיחסות ל״זולת״. האחר האמיתי הוא הוא ית׳ ואותו יש לאהוב כידוע הפירוש על ואהבת לרעך כמוך. בקיצור יש לאהוב את הריע וכל השאר אינו קיים והוא ס״א שכמובן יש לשנוא כשהיא מרגישה את קיומה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s