"ותלבש אסתר מלכות": מגילת אסתר כמניפסט פוסט-פמיניסטי

אסתר המלכה - אנדריאה דל קסטניו
אסתר המלכה – אנדריאה דל קסטניו

כתוב במשנה "הקורא את המגילה למפרע – לא יצא"[1]. מבחינה הלכתית, קריאה למפרע פירושו קריאה שלא לפי הסדר, למשל מהסוף להתחלה. אך הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, דרש זאת אחרת[2]: לקרוא את המגילה למפרע פירושו לקרוא אותה כמסמך היסטורי המתאר אירועים מהעבר שאינם נוגעים לימינו. מי שקורא את מגילת אסתר כך, ולא מבין שהיא נצחית ותקפה לימינו בדיוק כמו לימים עברו – לא יצא ידי חובת קריאת מגילה!

ישנן דרכים רבות לקרוא את המגילה באופן התקף לימינו: כהמחשה לאופן בו ההשגחה הפרטית פועלת בעולם כאשר הבורא מסתיר פניו מאתנו, כמשל על גאוות האדם העושה מעצמו עבודה זרה וכיצד הדבר מוביל למפלתו, או כקריאה להאמין ולפעול למען הנכון והצודק גם כאשר נראה שהגורל פועל נגדנו. מבין הדרכים האלו, ישנה אחת שהיא כה מתבקשת בעיני שפשוט לא ניתן שלא לעשותה, וזו קריאת המגילה דרך עדשת הפמיניזם.

מעבר לכך שזהו אחד משני החיבורים היחידים בתנ"ך הנושא שמה של אשה (השני הוא מגילת רות), ושאשה זו היא המחוללת בו את ההיפוך המיוחל מאסון לששון, כמה אמירות בסיפור הפתיחה שלו – קורות מרד ושתי המלכה והגזירה שבעקבותיו – מזכירות בצורה כל-כך ישירה טענות המושמעות סביב המהפכה הפמיניסטית, שממש נראה שהן נכתבו בימינו. אני מניח שאחרים כבר ניסו לעשות "קריאות מגדריות" למגילה כמו זו שאני עומד להציע; זהו נסיוני.

דבר המלכה

ניזכר בפרטי סיפור הפתיחה: אחשוורוש – מלך טיפוסי של ימי האימפריות העתיקות, המנהל חיי כח, רהב ושחץ – עורך משתה ענק בארמונו כדי להראות "את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"[3]. ביום השביעי של המשתה המיוחד שנועד לבני שושן הבירה, כטוב לבו ביין, אומר אחשוורוש לשבעת סריסיו "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא"[4]. אין המגילה אומרת זאת מפורשות, אך חז"ל קוראים בין השורות ואומרים את המתבקש: "בכתר מלכות" פירושו בפריט לבוש זה בלבד[5].

אך ושתי ממאנת. מיאונה של ושתי הוא למעשה הפעולה הדרמטית הראשונה בסיפורנו, החריגה הראשונה מסדר הדברים הקיים. בנוסף, הוא גם הנקודה בה המגילה מתחילה לגעת בענייננו – סוגיית מעמד האשה ועצמאותה. לפנינו התקוממותה של אשה דעתנית ובעלת "דעות חופשיות" נגד הממסד הגברי הסובב אותה. ושתי, עוד לפני אסתר, היא ה-whistleblower (בתרגום חופשי פורימי, ה'רועשת ברעשן') הראשונה, החושפת כי משהו רקוב בממלכת פרס, וקול הנפץ של סירובה הוא ההדק המזניק את דהירת המגילה קדימה.

כאופייני למלך תאב שליטה, מיאונה של ושתי מוציא את אחשוורוש מכליו והוא קוצף מזעם. הוא מתייעץ עם שבעת חכמיו שרי פרס ומדי כיצד ראוי להגיב למעשה מרדני זה. אחרון השרים, ממוכן שמו, מציע פתרון, אך לא לפני שהוא מנדב ניתוח סוציולוגי של השלכות המרד[6]:

לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה. וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.

ממוכן מזהה כי המרד שלפניו הוא במיטב המסורת של האקטיביזם הפוליטי השמאלני לפיו "האישי הוא פוליטי": "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה", "והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה", וכו'. אם לא יטופל המרד בתקיפות הנדרשת, הוא מסביר, הוא יחולל מהפכה פמיניסטית ברחבי הממלכה שתעמיד בסכנה את המשטר הפטריארכלי כולו. ובואו נשים גם לב שלצד הביטוי החוזר על עצמו מספר פעמים במגילה "דבר המלך", מופיע כאן "דבר המלכה" כשם קוד למהפכה שושתי מאיימת לחולל.

משפטי הסיום של פרשה זו נראים כי נלקחו אף הם הישר מכתבי הוגות הפמיניזם של ימינו[7]:

וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן… וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ.

הביטוי המודגש הראשון מבהיר כי על הנשים לכבד את בעליהן ללא קשר למעמדם, וזה אומר גם אם הם ממעמד או ברמה נחותים מהאשה (כפי שהיה במקרה של אחשוורוש עצמו, שהיה איש פשוט שהתחתן עם נכדת המלך נבוכדנצר[8]). דבר זה נוגע בטענה הפמיניסטית כי לא יתכן שאשה בעלת ידע וכישורים תופלה לרעה אוטומטית ביחס לגבר בעל כישורים נמוכים יותר, אלא צריך לשרור שויון הזדמנויות. הביטוי המודגש השני קשור לטענה הפמיניסטית כי החברה הפטריארכלית שולטת בנשים באמצעות עצם השפה והשיח שהיא מייצרת, "שיח גברי" המעכב את חשיבתן העצמאית של נשים והשמעת קולן הייחודי.

ארמונו של אחשוורוש מצטייר איפוא כהתגלמות בזעיר אנפין של הפטריארכליות עצמה – היכל גברי בו האשה אינה אלא תכשיט, והמבקש לשמר את שלטונו דרך דיכוי של כל סכנת מרד מצדה.

סוס טרויאני ושמו אסתר

ברבות הזמן שוככת חמתו של אחשוורוש – אך את ושתי אין להשיב. כאשר יוצאים פקידי המלך לחפש עבורו אשה אחרת, הם נזהרים שלא לחזור על טעויות העבר, ומחפשים דמות הפוכה – אשה כנועה וצייתנית שתשמש מופת לרעיה נאמנה ברחבי הממלכה. למרבה ההפתעה, מכל הנשים שהם מקבצים, מי שנושאת חן בעיניהם יותר מכל ונבחרת להיות אשת המלך היא דוקא אשה יהודיה: הדסה, היא אסתר.

אסתר, כפי שהיא מגיעה לארמון, נדמית בהתחלה כעונה בדיוק על ציפיות הפקידות הפטריארכלית של אחשוורוש: היא אשה צייתנית, שאינה מעיזה פנים או מורדת, ומשתפת פעולה עם שוביה. מעל הכל, אסתר היא אשה שקטה: היא אינה מבקשת בקשות, אינה מתעקשת לדבר בלשון עמה נגד החוק, ולמעשה, כך נראה, כלל אינה פוצה את פיה. הפעולה הראשונה המיוחסת לה לאחר שלושה פעלים סבילים ("ותלקח… ותיטב… ותשא חסד"[9]) הוא אי-הדיבור: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה"[10]. מכלה כזו, סמוכים ובטוחים הפקידים, לא נשקפת כל סכנה של קול נשי מרדני שיהפוך את סדרי הארמון.

כיצד זה, מכל הנשים הרבות ברחבי ממלכתו של אחשוורוש, האשה המתאימה יותר מכל לארמון הפטריארכלי של אחשוורוש היא דוקא יהודיה? התשובה פשוטה: החינוך היהודי של אסתר. אסתר חונכה על גבי הפסוקים "כל כבודה בת מלך פנימה"[11] ו"בטח בה לב בעלה"[12], ועל המימרות החז"ליות "איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה"[13] ו"איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש"[14]. והגם שאחשוורוש אינו באמת בעלה אלא נוטל אותה בכפיה, אי-התנגדותה נובע מאמונתה הגדולה בקדוש-ברוך-הוא ובכך שבכל מידה ומידה שהוא מודד לנו יש להודות לו במאד מאד.

אלא שכידוע לנו, לאחשוורוש, ממוכן ושאר פקידי הארמון נכונה הפתעה גדולה: היהודיה השקטה והכנועה מתגלה כלא פחות מסוס טרויאני, המגניב לתוך היכל הפטריארכליות שלהם כוח נשי המערער את סדרי הארמון, מביא למפלתו של ראש שריו ומסכל את תוכניתו. אכן, לא רק לגברים מסביבה נכונה הפתעה: אף אסתר עצמה צריכה לגלות כי גנוזים בה כוחות של אמונה ושל ביטוי שהיא מעולם לא ידעה על קיומם. ברגע האמת, כאשר מרדכי מיידע אותה על אודות המתרחש וקורא לה "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת"[15], מתחוללת באסתר תמורה עמוקה, היא שמה קץ לשתיקתה, שמה את נפשה בכפה ומשמיעה את קולה ברמה.

במלים אחרות, אסתר מתגלה כמסוכנת לארמון הגברי עוד יותר מושתי קודמתה. אפשר אפילו לומר שאסתר היא מעין גלגול של ושתי, המצליח לעשות – או לפחות מתחיל להצליח – את מה שזו ניסתה ונכשלה: למאן לקבל את גזירות המלך כגזירות גורל, לעמוד מולן ולהפכן על פיהן. הנשיות היהודית שאסתר מגלמת, מסתבר, אינה מתמצה בפסוקים ובמימרות הנ"ל אודות כפיפותה של האשה לבעלה וחובתה לציית לו. כפי ששמה רומז, רב בה הנסתר על הגלוי, וכאשר הנסתר הופך לגלוי הוא מסוגל להפך לגמרי את הסדר המעמדי המוכר.

פמיניזם דתֹהו, פמיניזם דתיקון

הרעיון כי אסתר היא מעין תיקון של ושתי מופיע בפירושי חז"ל למגילה. חז"ל דורשים פסוק מישעיהו כמקפל בתוכו ארבע מהמרכזיות בדמויותיה – המן, מרדכי, ושתי ואסתר – כלדקמן[16]:

"תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדַס"[17]:

"תחת הנעצוץ" – תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה… "יעלה ברוש" – זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…

"תחת הסרפד" – תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה'… "יעלה הדס" – זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה…[18]

בפשטות, מתאר המדרש את היפוך התפקידים שהתרחש בפועל בארמון אחשוורוש על פני המגילה: ושתי המלכה הודחה ועל כסה התיישבה אסתר המלכה, ובהמשך לכך המן הרשע נתלה ובכסו התיישב מרדכי היהודי.

אך בעומק יותר, ולאור כל מה שאמרנו לעיל על פמיניזם ופטריארכליות, ניתן להציע את הפירוש הבא למדרש הזה: חז"ל מנגידים כאן לא רק בין רשע וצדיק ובין רשעה וצדיקה, אלא בין שני מודלים של גבריות ונשיות: נשיות וגבריות שליליים המגולמים בדמויות ושתי והמן, ונשיות וגבריות חיוביים המגולמים בידי אסתר ומרדכי. המדרש מציע לפיכך לראות במגילה כמתעדת, וכן מתווה, תהליך בו הגבריות והנשיות השליליים מוחלפים על ידי מודלים מתוקנים. בפסוק ובמדרש תיקון הגבריות קודם לתיקון הנשיות, אך במגילה עצמה הסדר הפוך. למעשה, הנשיות המתוקנת (אסתר) היא המחוללת את תיקון הגבריות (החלפת המן במרדכי).

תיקון הגבריות אינו מענייננו כאן, אז נתמקד בתיקון הנשיות. באיזה מובן אנו יכולים לדבר על ושתי כמגלמת נשיות שלילית ועל אסתר כמגלמת נשיות חיובית?

כאשר אנו קוראים במגילה אנו חשים באופן טבעי אהדה לושתי. מה יותר מובן מסירוב לפקודה מבזה ומשפילה כל-כך כמו להציג את יופייך בפני חבורת גברים שיכורה? מסיבה זו קשה לנו להזדהות ברגע הראשון עם הרעיון שהיא מייצגת נשיות שלילית. אך עם כמה שסירובה של ושתי מובן לנו, עלינו להכיר בשני דברים: ראשית, שבכללות, המרד הפמיניסטי שלה נכשל: היא עצמה הודחה, וגזירות הפטריארכליות כנגדן יצאה רק התחזקו. כלומר, היא מייצגת סוג של פמיניזם שאינו משיג את יעדיו, אינו מצליח להתיישב בתוך הכלים של העולם הזה, ומאיים על השלטון הגברי באופן המחזק את הצדדים השליליים שבו. בקיצור, זהו פמיניזם של תהו, לא של תיקון, המוביל למה שמכונה בקבלה "שבירת הכלים".

לעובדת הכשלון של נסיון המרד של ושתי ראוי להוסיף, ולו לשם האיזון, גם את דברי חז"ל עליה. מעיונם ודרשותיהם של חז"ל על פסוקי המגילה עולה דיוקן של ושתי כאדם פרוץ ומרושע בדיוק כמו אחשוורוש וממוכן. הם מספרים עליה כי התעללה במשרתותיה היהודיות, וכי במשתה הנשים שלה היא התכוונה "לדבר עבירה", כלומר פריצות, בדיוק כמו בעלה[19]. לפי חז"ל, סירובה לבוא למשתה כלל לא נבע מהסלידה להופיע בעירום – דבר זה רק היווה הזדמנות עבורה להפגין את יופיה – אלא מכך שבדיוק באותו שעה פרחה בה צרעת (או לפי גירסה אחרת, צמח לה זנב, וכמובן ששתי הגרסאות צופנות סוד הצריך עיון)[20]. לפי תיאור זה, ושתי מהווה מודל שלילי של נשיות גם בלי קשר למידת ההצלחה של מרדה.

אם ושתי מגלמת פמיניזם של תהו – פמיניזם מוחצן ומגושם, ובנוסף לכל גם שאינו מצליח – הרי שאסתר אמורה לגלם 'פמיניזם' של תיקון – פמיניזם המבטא נשיות מבוררת ומעודנת יותר, ושמצליח לחולל שינוי בר-קימא. אך מהו ומה סודו?

שנאת ישראל ושנאת נשים

מיד ננסה לענות על שאלה זו, אך קודם לכן עלינו לערוך הפסקה קצרה ולומר מספר מלים על ממוכן, השר שיזם את הדחת ושתי.

המגילה אינה מזכירה את ממוכן לאחר פרשיית הדחתה של ושתי, אך חז"ל 'חושפים' עובדה מדהימה לגביו: ממוכן, הם טוענים, אינו אלא המן בקלונו ובעצמו. כן, כן: לפני ש"גִדַל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי [רשרשרשרשרשרש!] וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו"[21], היה המן השר הזוטר ממוכן, אחרון שבעת שרי פרס ומדי. אכן, מיזוגן של שתי דמויות אלו מסביר מדוע מרומם לפתע אחשוורוש את המן ללא כל סיבה ניכרת לעין: אחשוורוש למעשה גומל להמן על עצתו הטובה להחליף את ושתי באסתר.

הפירוש לפיו ממוכן הוא המן שופך אור חדש על מספר דברים. ראשית כל עולה ממנו, כי הרבה לפני שהמן הביא למפלת עצמו בכך שהקים עץ גבוה חמישים אמה עבור מרדכי, ואמר לאחשוורוש מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, הוא חתם את גורלו בכך שגרם לכניסתה של אסתר לארמון. מי שהיתה אמורה להיות פוליסת הביטוח המהימנה ביותר לשלטון הגברים שהוא ביקש לבסס, התגלתה ככתב האישום שהוביל למפלתו ומותו.

דבר נוסף ומעניין עוד יותר שמחולל זיהויים של המן וממוכן, הוא יצירת זיקה בין שנאת ישראל של הראשון לבין שנאת הנשים של האחרון. לכאורה, האנטישמיות של המן, המופנית כלפי מרדכי, והמיזוגיניה של ממוכן, המופנית כלפי ושתי, מהווים שני נושאים נפרדים במגילה. אך כאשר מעמיקים מעט רואים הקבלה ברורה בין שתי הפרשיות: כפי שושתי מורדת במלך בכך שממאנת לבוא למשתה שלו, כך מרדכי מורד בהמן בכך שמסרב לכרוע ולהשתחוות לו; כפי שתגובת אחשוורוש היא ש"חמתו בערה בו"[22] כך תגובת המן היא "וימלא המן חמה"[23]; וכפי שהמענה למרד ושתי הוא דבר מלכות המצווה על הגברים בכל המדינות לשרור ללא סייג בבתיהם, כך המענה למרד מרדכי הוא דבר מלכות המצווה על העמים בכל המדינות להשמיד את היהודים ללא סייג[24].

כאשר חז"ל מאחדים את המן וממוכן הם הולכים בעקבות קווי דמיון מקבילים אלו אל נקודת המוצא המשותפת שלהם. שתי השנאות, הם מראים – שנאת ישראל ושנאת הנשים – נובעות מאותו המקור, "ראשית גוים", שהוא כנראה גם ראשית גברים: עמלק.

ואכן, יש דברים רבים בגו. עמלק, כזכור, "מזנב בנחשלים"[25]: הוא פוגע בחלשים מבחינה גופנית, אלו הצועדים מאחורי כולם ושכאן, בעולם הזה, הם הפגיעים ביותר. הנשים, כמו היהודים, הן "המין החלש" שקל למשול בו; היהודים, כמו הנשים, הם "המעט מכל העמים" שקל לפתות את המלך לאבדם.

אכן, הן לפי מקורות יהודיים והן, להבדיל, בפולקלור האנטישמי, רווח דימוי לפיו עם ישראל הוא נקבי ביחס לאומות העולם. במקורותינו מופיע רעיון זה באמירה שכנסת ישראל היא כ"כבשה שעומדת בין שבעים זאבים"[26], בכך שישראל מונים ללבנה (סמל הנקבה) בעוד אומות העולם מונות לחמה (סמל הזכר)[27], ועוד. בפולקלור האנטישמי מקור התפיסה הוא בטיפולוגיה הנוצרית לפיה היהדות היא "ישראל בבשר", בבחינת נקבה, לעומת הנצרות שהיא "ישראל שברוח", בבחינת זכר. אפיון היהדות כנשית הולידה בין השאר את אחת מאגדות העם שרווחו בימי הבינים – סוג של "עלילת דם" אם תרצו – לפיה לגברים יהודיים יש מחזור חודשי. אפשר לומר שלאורך ההיסטוריה שימש עם ישראל במידה גדולה כ"אשה המוכה" של המערב: חלק מהדוקטרינה הנוצרית היתה שעל היהודים להמשיך להתקיים, אך כעם מושפל, כדי להראות שהם אינם עוד בחירי האל.

האם לאור זיקה זו בין השוביניזם לבין האנטישמיות העובדה שהאשה שנמצאה למלא את מקומה של ושתי היא יהודיה מפתיעה או לא? נדמה לי שלא: אם היהדות היא בבחינת אשה, הרי שאשה יהודיה היא במובן מסוים התגלמות הנשיות. באמת, מי שמעורר את הקטרוג האנטישמי הגדול אינו האשה היהודיה אסתר – שאדרבה, נושאת חן בעיני כל רואיה – אלא הגבר היהודי מרדכי, שאינו מוכן לכרוע ולהשתחוות להמן (כשם שמי שעוררה את הקטרוג השוביניסטי היתה האשה הגויה ושתי; אם היהדות ואומות העולם הם בבחינת נקבה וזכר בהתאמה, הרי שהבעיות מתחילות מבני המין ההפוך בקרבם – הגבר היהודי והאשה הגויה).

אחרי כל שעשו חז"ל להמאיס עלינו את ושתי בכך שהציגוה כמרשעת פרוצה, הם בבת אחת מולידים בנו מחדש אהדה כלפיה בכך שמציבים אותנו בכפיפה אחת עמה – כפיפת נרדפי המן. דבר זה רק מחזק את הרעיון שאין להשליך לגמרי את דמותה של ושתי אלא יש לעשות למרד שלה תיקון.

ותגע בראש השרביט

נשוב לסיפורנו: מה בין הפמיניזם דְתֹהו של ושתי לפמיניזם דְתיקון של אסתר? כיצד זה מצליחה האחרונה היכן שהראשונה נכשלה?

התשובה היא זו: מרידתה של אסתר במערכת הגברית בתוכה היא פועלת מדודה באופן שאינו שובר את כליה. מצד אחד היא בפירוש מורדת – היא באה אל המלך "אשר לא כדת", כלומר נגד חוקי המשחק – אך מצד שני היא עושה זאת מבלי לשבור לגמרי את החוקים. היא משדרת למערכת הגברית שהיא לא מתכוונת לקעקע את יסודותיה ולמוטט אותה, אלא לפעול במסגרתה, ובכך מצליחה לחדור אליה ולשנותה.

החבל הדק בו מהלכת אסתר מתבטא למשל בנכונותה לעשות בדיוק מה שנגזר בעקבות מרד ושתי: לתת יקר לבעלה ולדבר בלשונו, לשון הממסד הגברי. שוב ושוב היא אומרת "אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב", ופעמיים היא מזמינה משתה – תחביבו המרכזי של אחשורוש. אך התנהגות זו, שלכאורה היא חנפנית ומתרצה מאין כמוהי, מאפשרת לאסתר לחשוף לראשונה את מה שהסתירה כל הזמן, את עמה ואת מולדתה: "כי נמכרנו עמי ואני". הנכונות לדבר בלשון הארמון מאפשרת לאסתר להשמיע את קולה ולגלות את שפת אמה.

מעל הכל, הטקטיקה הנבונה של אסתר מומחשת באופן סמלי בנגיעתה בראש השרביט של אחשורוש כאשר היא באה בפעם הראשונה לחצרו. השרביט הוא כמובן סמלה המובהק של המלוכה הגברית. כאשר נוגעת אסתר בראשו היא בה-בעת מאששת את הממסד שסביבה, ונוקטת בצעד הראשון לערערו. כריעתה למרגלותיו היא-היא המאפשרת לה לחתור תחתיו.

בכתבי החסידות[28] מדייקים בהבדלים בין תיאור הושטת השרביט מאחשוורוש לאסתר בפעם הראשונה[29], כאשר היא באה להזמין את המשתה, לבין תיאור ההושטה השניה[30], כאשר היא באה לבקש את העברת גזירת המן. בעוד בפעם הראשונה כתוב "ותגע בראש השרביט", בפעם השניה כתוב רק "ויושט המלך לאסתר את שרבט הזהב", מבלי שכתוב היא נוגעת בו. מכך לומדים שבפעם השניה הושטת השרביט אינה מתארת את הטיית השרביט לעברה אלא את מסירתו לידה – העברת שבט המלכות מאחשורוש לאסתר. כלומר, בפעם הראשונה הסמכות היא ביד המלך הזכר והאשה רק נוגעת בראשו, אך בפעם השניה – הנובעת במישרין מהראשונה – השרביט עובר מהגבר לאשה[31].

אכן, את כל קורות המגילה ניתן לפרש כסיפור העברת שרביט המלכות מהמלך הזכר אחשוורוש למלכה אסתר. רעיון זה מבוטא במנהג נאה, לכתוב את המגילה כך שכל עמודה נפתחת במלה "המלך" (לאור חזרתה במגילה פעמים רבות הדבר מתאפשר בקלות), למעט העמודה האחרונה, אותה פותחים במלה "המלכה" .

הפמיניזם של אסתר נראה בראשית דרכו כהפך הפמיניזם השלילי, כלומר כבלתי-פמיניסטי בכלל. אך בהדרגה הוא משנה צורתו ומתגלה כגרסה מתוחכמת לאין ערוך שלו, שדוקא בזכות מתינותו הוא רדיקלי יותר – מהפך את הדברים משורשם.

אמהות ובנות

בנקטה בשיטת פעולה זו הולכת אסתר בצעדי גדולות שקדמו לה – נשים תנ"כיות רבות שהשכילו לחולל מהפכות בעולם הגברי שחיו בהן, לא דרך מרידה בו אלא דוקא באישור מבוקר שלו.

דוגמא מובהקת לכך היא בנות צלפחד. סיפורן של בנות צלפחד[32] הוא מהפרשיות המופלאות ביותר בחמשת חומשי התורה: הוא מתעד כיצד חמש נשים, בנותן של אדם חידתי בשם צלפחד שמת מבלי להותיר יורש זכר, מביאות לשכתוב חוקי התורה "און-ליין", בתוך דפי התורה עצמה, ולחקיקתו של חוק חדש ומהפכני לפיו נשים יכולות לרשת חלקת אדמה ולהיות בעליה. סיפורן מהווה, אפשר לומר, את זרעה הראשוני של התורה שבעל-פה (הנחשבת לפן הנקבי של התורה, הצומח מלמטה למעלה מתוך הלימוד של כנסת ישראל) בתוך ד' כתליה של התורה שבכתב (הפן הזכרי של התורה, הניתן מלמעלה למטה במעמד הר סיני). אף בנות צלפחד לא שברו את הכלים והכללים של עולם התורה הגברי אלא הגישות את עתירתן המהפכנית במסגרתו: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד"[33].

אסתר היא יורשתן של בנות צלפחד, יש לציין, באופנים נוספים. מעבר לכך שהן מגלמות את שתי שושלות הצאצאים של רחל אמנו (בנות צלפחד הן מזרע יוסף ואסתר מזרע בנימין), הרי שיש קשר פנימי ביניהן ביחס לתורה שבעל פה: אם עתירתן של בנות צלפחד מהווה את שתילתו הבלתי-רשמית של זרע התורה שבעל-פה, הרי שמגילת אסתר מגלמת את נביטתו הרשמית לפני השטח. מגילת אסתר מתרחשת ונכתבה בתוך גלות בבל, באותם שנים ממש בהן התחולל המעבר מעידן הנבואה לעידן החכמה בעם ישראל, וקמה הכנסת הגדולה – הדור הראשון של חכמינו זכרונם לברכה שהחלו לפתח ולגבש את התורה שבעל-פה. את הביטוי "קימו וקבלו" שבסוף המגילה דרשו חז"ל כאומרת "קיימו מה שקיבלו כבר"[34]: התורה שניתנה בהר סיני בכפיה התקבלה כעת מרצון ובהסכמה.

דמות נוספת, קדומה יותר, שאסתר צועדת בעקבותיה היא שרה אמנו. מצד אחד שרה אמנו היתה רעיה נאמנה שעשתה כל שבעלה ביקש ממנה (כמו להעמיד פנים פעמיים בחירוף נפש שהיא אחותו[35]), אך מצד שני ברגע מכריע אמר ה' לאברהם "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקלה"[36] – על אברהם היה לבטל את רצונו מפני רצונה של אשתו.

על בסיס עמדה כפולה זו של שרה נוסד בדורנו דרוש חסידי מופלא[37]. מימרת חז"ל הנודעת שצוטטה לעיל, "איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה"[38], נדרשה כך: איזו היא אשה שהיא כְּשָֹרַה, כמו שרה אמנו? כזו העושה – כלומר, מעצבת ויוצרת – את רצון בעלה. בעוד לפי פשט המימרה האשה ניצבת מתחת לבעל ומושפעת מרצונו, לפי הדרוש היא ניצבת מעל הבעל ומשפיעה על רצונו. אך הדרוש אינו סותר את הפשט אלא מהווה קומה נוספת הנבנית על גביו: בזכות זו שאשה מאשרת את סמכותו הגברית של בעלה היא מסוגלת 'להתגנב' כביכול לתוך לבו, לטפס מעליו בהסח הדעת ולהשפיע על רצונו.

דמותה של שרה, ראוי לציין, שורה מעל המגילה מהפסוק הראשון. מספר המדינות עליהן מולך אחשורוש – "שבע ועשרים ומאה מדינה" – זהה למספר שנותיה של שרה, "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". על זיקה זו אמרו חז"ל, "תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה"[39]. בכך שהיא מחליפה את דרכה של ושתי בזו של שרה היא הופכת מאשה סוררת לאשה שֹוררת, ומהפכת בכך את גזירת "כל איש שׂרר בביתו".

מדוע שיטה זו של מהפכנות נשית עובדת? האם זה רק משום שהיא מתוחכמת או ערמומית יותר מהמרדנות הבוטה ועזת-הפנים של ושתי? לא: אילו האישור שהעניקו אסתר, בנות צלפחד ושרה למסגרות הגבריות שסביבן היה מס שפתיים בלבד, השקר שבדבר היה מתגלה ומכשיל את תוכניותן. הסיבה היא, שאם רוצים להיות ישרים, הרי שיש אמת בפטריארכליות. חברה מתוקנת ויציבה זקוקה להנהגה בעלת אופי גברי איתן, המייסדת סמכויות, מחלקת תפקידים, מציבה יעדים ויוצאת לכבוש אותם. אדרבה, הנהגה כזו משמשת כיסוד הראשוני להעמדת חברה, בלעדיה היא לא מתרוממת מעל אישורו וחיזוקו של הקיים ושואפת אל מעבר לו. אלא שיסוד זה הוא חצי מהתמונה בלבד, ונותר קר ועקר ללא שמשלים אותו ממד נשי ואמהי. ממד זה מציב לו מראה ביקורתית, הופך אותו לגמיש וקשוב יותר לגווני המציאות המשתנים, ובאופן כללי פשוט מאזן את נקודת מבטו הזכרית באמצעות נקודת מבט נקבית.

האישור הכן שמעניק הפמיניזם של התיקון לממסד הגברי, לצד אי-ההשלמה עמו כמות שהוא והחתירה הפעילה לשנותו, המה המהווים את נשיאת ההפכים העמוקה שלו, וסוד הצלחתו היכן שגרסת התהו שלו נכשלה.

עלית המלכות

לכל הנושא של עליית התפתחות האשה והשגת שויון בין גברים ונשים יש שם בתורת הקבלה. הוא נקרא "עליית המלכות" או "עליית הנוקבא", והוא מתואר בפירוט רב, אם כי במונחים קבליים בלבד, בכתבי האר"י הקדוש. הרעיון, מאד בקצרה, הוא כדלקמן:

כללות ההויה מורכבת משתי בחינות זכריות ושתי בחינות נקביות. ישנם זכר ונקבה עליונים ו'אידיאליים' הנקראים "אבא" ו"אמא", וישנם זכר ונקבה תחתונים ו'מציאותיים' הנקראים "בן" ו"בת"[40]. ארבע ה'דמויות' הללו מקבילות לארבע האותיות של שם ה', המכונה גם "שם הויה": שתי האותיות הראשונות י-ה מקבילות לאבא ואמא[41], ושתי האותיות האחרונות ו-ה מקבילות לבן ולבת.

בין שני הזוגות האלו שורר הבדל גדול מאד: אבא ואמא נקראים "שני רעים שאינם נפרדים לעולמים"[42], חיבורם אינו פוסק, ובנוסף הם בעלי שיעור קומה שווה לגמרי, "שווים בקומתם" בלשון האר"י. הבן והבת לעומת זאת מצויים ב'מחול' של התקרבות והתרחקות, והם אינם שווים בקומתם: הבן גבוה מהבת, וכל השפע הרוחני והשכלי שלה עובר דרכו.

"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"
"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"

אך מצב זה אינו נצחי. בעוד האב, האם ובמידה מסוימת גם הבן נמצאים במצב סטטי יחסית, הבת נמצאת בתהליך צמיחה מתמדת: היא מתחילה כנקודה בלבד הבטלה לבעלה, ומשם הולכת וגדלה, והולכת וגובהת. תחנת היעד של תהליך זה הוא מצב בו גם הבן והבת, כמו האב והאם, שווים בקומתם, והבת עצמאית: היא אינה זקוקה עוד לתיווכו של הבן כדי לקבל את השפע וההשכלה שלה, אלא מקבלת אותם ישירות מלמעלה[43]. האר"י מסביר שעל מצב זה נאמר הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[44]: שם ה' יהפוך כביכול מ"י-ה-וה" ל"י-ה-יה", משום שהבן והבת יהיו שווים בדיוק כמו האב והאם[45].

כאשר מקבילים את האותיות לספירות הקבליות, מקבילה ה-ה השניה של שם הויה לספירת האחרונה, ספירת המלכות. אי לכך, מכונה תהליך צמיחתה כ"עליית המלכות". להשלמת הרעיון נוסיף, כי לפי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד שחי כמאתיים שנה אחרי האר"י, עליית המלכות אינה מסתיימת בשויון, כי אם בטיפוס אל מעל הזכר והיפוך יחסים ביניהם כך שהיא המשפיע והוא המקבל – כלומר שעיקר השפע וההשראה לעתיד לבוא ינבעו מהצד הנקבי של המציאות, לא מהזכרי[46].

חזון עליית המלכות מקופל באחת הנבואות המופלאות ביותר בירמיהו[47]:

עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.

הפסוק מתאר את כנסת ישראל "בת שובבה" המתחמקת ובורחת מה' לטובת עבודת אלילים. אך יום אחד, הוא מנבא, היא תגדל מ"בת" ילדותית ל"נקבה" בוגרת, והמצב יתהפך: במקום שה' יחזר וירדוף אחריה היא תחזר ותרדוף אחריו – "נקבה תסובב גבר". בכתבי החסידות מסבירים כי המלה "תסובב" אין פירושה רק תחזר אלא גם תשפיע, מלשון סיבה ומסובב (כמו הפירוש הנ"ל ל"עושה רצון בעלה"). האשה כביכול עולה בתנועה סיבובית ממצב שהיא מתחת לזכר ומקבלת ממנו, אל מצב שהיא מעליו ומשפיעה עליו. צמד מצבים זה מגולם גם בפסוק "אשת חיל עטרת בעלה"[48]: לפי הפשט האשה כאן היא קישוט לבעלה ותו לא, אך לפי ההסבר הקבלי היותה העטרת שלו פירושו שהיא משמשת לו כספירת הכתר המשפיעה עליו מלמעלה.

אף כי שתי מדרגות הנשיות הללו מוצגות כאן שתי תחנות בתהליך, כאשר מדרגת הנשיות הגבוהה מושגת רק בשלב מאוחר, ספר הזוהר רומז כי במובן מסוים שתיהן קיימות בו-זמנית מהרגע הראשון: "בשתי נקבות מתעטר הזכר בביתו… נקבה עליונה לתקנו ולעטרו ולברכו, ונקבה תחתונה להתחבר בו ולהיזון ממנו"[49].

כפי שאנו יכולים לראות, מהלך זה מבטא בתמציתיות את מה שהוצג לעיל: הפמיניזם של התיקון אינו מנסה לערער על סמכות הזכר, אלא נוקט בדרך ארוכה ונבונה יותר שמצד אחד מאשרת אותו ומצד שני פועלת לשנותו.

גאות חיצונית, שפלות פנימית, רוממות עצמית

מערכת המושגים הקבלית סוגרת מעגל ומתחברת באופן יפהפה למגילה כאשר מרחיבים במעט את ההתבוננות באיכויותיה הייחודיות של ספירת המלכות.

ספירת המלכות המתוקנת מיוחדת בכך שאופיה כלפי חוץ ואופיה כלפי פנים הפוכים בדיוק: כלפי חוץ עוטה ספירת המלכות ארשת של גאות. על המלך לדעת להתנשא מעל עמו, להיות רם וגאה, לאמץ עמדה של מנהיג ומוביל. אך גאווה זו היא לבוש בלבד, כפי שמורגש בפסוק "ה' מלך גאות לבש"[50]: כאשר ה' מבקש למלוך – כלומר, לפעול באמצעות ספירת המלכות – הוא לובש כלפי חוץ מעטה גאווה. מעטה חיצוני זה, אפשר לומר, מהווה את הפן הזכרי של ספירת המלכות, הפן המאפשר לה לחלוש על המציאות בסמכות גברית.

כלפי פנים מוכרח המלך המתוקן לאמץ את המידה ההופכית לגאות – להיות חדור שפלות. עליו להרגיש שאין לו שום יתרון ביחס לאחרון נתיניו, שהוא בעצמו עבד למלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא ושתפקידו לשרת את עמו. סמלה של נשיאת הפכים הזו היא דוד המלך, שלצד היותו גדול הלוחמים והמושלים, לא בחל בפיזוז וכרכוז בכל עוז לצד העבדים השפחות, באמרו "הייתי שפל בעיני". ספירת המלכות משולה לים, וכעת אנו מבינים מדוע: כמו הים יש בה גאות ושפל[51]. בחינת השפלות מהווה את הפן הנקבי של ספירת המלכות, לשון נקב וחלל, בזכותו היא חווה עצמה ככלי קיבול לשפע האלוקי.

מה שמאפשר למלך לשאת את הפכי הגאות והשפל בתוכו – להתנשא כלפי חוץ מבלי להרגיש גאוה מבפנים – הוא החיבור שלו לכך שנשמתו היא אכן מרוממת, אך דבר זה אינו בזכותו הוא אלא מהווה מתנה משמים. תכונת הרוממות של נשמתו נקראת תכונה "עצמית" – היא קשורה לעצם מהותו, בלי קשר להישגיו או כשרונותיו. תכונת הרוממות היא למעלה מההבחנה בין זכר ונקבה, והיא בבחינת ה"בשר אחד" ההיולי שאדם וחוה היו בו בטרם הופרדו לשני מינים.

ספירת המלכות מאופיינת איפוא בגאות חיצונית, שפלות פנימית ורוממות עצמית. אך באיזה סדר יש לבנות קומות אלו? הסדר הנכון להקימן אינו הסדר בו הצגנו אותן, אלא הסדר הבא:

הדבר הראשון שיש לרכוש אותו הוא השפלות הפנימית. על האדם לסלוד מכל גילוי של גאווה חיצונית, להתרחק ממנה כמו מאש, ולשאוף להתכנס אל פנימיותו ואמיתותו ולסגל שפלות רוח. בלשון החסידות עליו לחתור ממצב של "חיצון" למצב של "פנימי" (שניהם במלעיל), החש את עמדתו האמיתית. קניית השפלות הפנימית חושפת בתוככי האדם את הרוממות העצמית שלו והופכת אותי ל"עצמי" (שוב במלעיל). מתוך הרגשת פחיתות ערך עצמו הוא יכול לזהות את ערך הנשמה האלוקית שננפחה בו מבלי שהדבר מתערבב עם דימוי העצמי הנפוח. חיבור פנימי זה לרוממות העצמית מאפשר לו לשוב אל העולם החיצוני ממנו התרחק, הפעם מנקודת מוצא מזוככת, וללבוש גאות חיצונית על מנת למלא את שליחות נשמתו בעולם. כלומר, הסדר הוא שפלות, רוממות, גאות.

כעת אנו יכולים לחזור למגילה ולראות כיצד מושגים אלו מתבטאים בשתי הנשים המגלמות את שני דגמי הפמיניזם שבחנו, ושתי ואסתר. ושתי מגלמת נסיון להגיע אל הגאות החיצונית בדרך קיצור, מבלי לעבור דרך השפלות הפנימית והרוממות העצמית. המלה ושתי בנויה מאותיות ישות, הכינוי בחסידות לאגו וגאווה (וגם אותיות יתוש, סמל הקטנות המאפיינת את המתגאה שלא בדין). צודקת ככל שתהיה במאבקה בממסד הגברי המנופח מגאווה אף הוא, ישותה החיצונית מובילה למפלתה ומתנפצת אל סלעי המציאות מבלי להותיר זכר.

אסתר לעומתה מגלמת את ההליכה אל הגאות החיצונית בדרך הארוכה העוברת קודם כל דרך השפלות והרוממות. בתחילת דרכה בארמון היא מופנמת ושקטה, ועסוקה בהתבדלות מהסביבה החיצונית על מנת להיות במגע עם פנימיותה; אך כאשר מרדכי מזעיק אותה ואומר לה "אם החרש תחרישי בעת הזאת" מתגלה לה רוממותה העצמית ושליחותה. אזי כתוב "ותלבש אסתר מלכות": היא עוטה כלפי חוץ את הגאות החיצונית של המלכות ויוצאת להשפיע על המציאות[52]. פירוש זה נותן טוב-טעם בעובדה התמוהה שהפסוק אינו אומר שאסתר לבשה "לבוש מלכות" אלא רק "מלכות": במעשה זה גילמה אסתר את ספירת המלכות עצמה, הנושאת בחובה שפלות, גאות ורוממות ברחם אחד[53].

מכיוון שהגאות החיצונית היא הפן הזכרי של המלכות והשפלות היא הפן הנקבי שלה, יוצא שהמהלך של ושתי הוא בין השאר נסיון לעטות את לבושי הגברים לפני יצירתו של חיבור פנימי אל זהותה הנשית, בעוד המהלך של אסתר מגיע אל הלבוש הזכרי דרך חיבור לזהותה הנשית וצמיחה פנימית מתוכו. אכן, אחד הפירושים מרחיקי הלכת ביותר לביטוי שציטטנו לעיל "נקבה תסובב גבר" הוא שהנקבה תסתובב ותהפוך כביכול לגבר: ממקבל סביל היא תהפוך למשפיע פעיל.

מעגל פתוח

ניתן לראות את מגילת אסתר כבנויה משני מעגלים, אותם משרטטות שתי הגזירות של המן-ממוכן שבפתיחתה: גזירת שליטת הבעלים בנשותיהם, וגזירת השמדת היהודים. אך מבין מעגלים אלו, המגילה מגוללת רק את קורות סגירתו של השני, כיצד עלה בידי היהודים "להקהל ולעמֹד על נפשם". המעגל הראשון עודנו עומד פתוח.

על גזירת השמדת היהודים נאמר "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". מקובל לפרש את הביטוי "טבעת המלך" כמתייחס לדברים החקוקים בטבע כפי שה' ברא אותו. כזו היא האנטישמיות: מין חוק טבע, דפוס החוזר על עצמו בכל דור ודור. כמו כל חוק טבע, לא ניתן לבטלו כליל, אך ניתן להוציא כתב מלך חדש – לחוקק כביכול 'חוק טבע' חדש – המתיר ליהודים לזקוף את קומתם ולגבור על האנטישמיות. וכך נעשה.

כמו שנאת ישראל, אף שלטון הגברים בנשים חתום במובן מסוים כביכול בטבעת המלך, טבוע במין האנושי; אך כמוה הוא ניתן להיפוך באמצעות דבר מלך – או מלכה – המדובב שפתי נשים ומשחרר את לשונן. דבר מלכות במלוא מובן המלה, הקורא לנשים להקהל ולעמוד על נפשן – כלומר לגלות את נפשן ולהשמיע את קולה.

העולם עוד מחכה לשיבתה של אסתר, שבאותה חכמת נשים יהודית בה חוללה את ה"ונהפוך הוא – אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם", תהפך גם את מעמד האשה להיות "נקבה תסובב גבר", אשה כְּשָֹרַה העושה-מעצבת את רצון בעלה. אם שנאת נשים ושנאת ישראל שתיהן שורשן בעמלק, הרי שגאולת הנשים היא חלק מגאולת ישראל. מצוות מחיית עמלק אותה בא פורים להזכיר לנו לא תהיה שלמה בלעדיה.


[1] מגילה ב, א.

[2]  כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט), הוספות אות ק.

[3]  אסתר א, ד.

[4] שם יא.

[5] מגילה יב, ב.

[6] אסתר א, טז-יח.

[7] שם כ-כב.

[8] מגילה י, ב.

[9] אסתר ב, ח-ט. דקדוקית "ותשא חסד" אינו פועל סביל, אך מבחינת המשמעות זוהי פעולה סבילה.

[10] שם י.

[11] תהלים מה, יד.

[12] משלי לא, יא.

[13] תנא דבי אליהו רבה ט.

[14] בבלי יבמות סה ע"ב.

[15] אסתר ד, יד.

[16] בבלי מגילה י, ב.

[17] ישעיהו נה, יג.

[18] השוואת אסתר לושתי דוקא, יש לציין, אינה מובנת מאליה. בסיום המגילה למשל אנו אומרים "ארורה זרש אשת מפחידי" ולעומתה "ברוכה אסתר בעדי" (מרדכי והמן מהווים צמד הפכים בשני המקרים). בכל זאת, המדרש שלפנינו מנגיד את אסתר לושתי דוקא.

[19] בבלי מגילה יב ע"א-ע"ב.

[20] שם. אם ושתי מסמלת עבורנו סוג של התקוממות פמיניסטית, הרי ששני הפירושים כמו מגלמים שתי גישות לצניעות הרווחות בשם הפמיניזם – אחת המתנגדת להצגתה לראווה של גוף האשה, ושניה הדוגלת בה, ורק מתנגדת להצגתה בדרך של כפיה.

[21] אסתר ג, א.

[22] שם א, יב.

[23] שם ג, ה.

[24] בשני במקרים אף חוזר על עצמו בבירור הביטוי "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו".

[25] דברים כה, יח.

[26] אסתר רבה י, יא.

[27] בבלי סוכה כט, א.

[28] אדמו"ר הזקן, תורה אור, צג ד, ד"ה "ויושט המלך".

[29] אסתר ה, ב.

[30] שם ח, ד.

[31] לכן בפעם השניה כתוב גם "ותקם אסתר ותעמד לפני המלך" – הושטת השרביט זוקפת את קומתה והיא עומדת.

[32] במדבר כז, א-יא.

[33] שם, ב.

[34] שבת פח א.

[35] בראשית יב, יג; כ, ב.

[36] שם כא, יב.

[37] הרב יצחק גינזבורג, שכינה ביניהם, סב.

[38] תנא דבי אליהו רבה ט.

[39] בראשית רבה נח, ג; ילקוט שמעוני בראשית כג, המשך רמז קב.

[40] או לחילופין, "זעיר-אנפין" ו"נוקבא".

[41] שימו לב ששתי אותיות אלו גם מייחדות את המלים איש ואשה, בהתאמה.

[42] זהר ח"ג ד, א.

[43] ספר עץ חיים שער לו, פרק א מ"ב.

[44] זכריה יד, ט.

[45] ספר הליקוטים זכריה, יד.

[46] אדמו"ר הזקן, תורה אור ויגש, מד-מה; תפילות מכל השנה, ברכות נשואין ד"ה מהרה ה' אלקינו.

[47] ירמיהו לא, כא.

[48] משלי יב, ד.

[49] זוהר ח"א נ, א.

[50] תהלים צג, א.

[51] המלה גאות אף זהה בגימטריא לשפל, ללמדנו כי הם הפכים משלימים. מחזור הגאות והשפל נשלט כידוע בידי הירח – אף היא סמל מובהק לספירת המלכות, ומאופיינת במחזור של מעוט ומלוי, וד"ל.

[52] שתי התחנות אותן עוברת אסתר מגולמים בכך שיש לה שני שמות – הדסה ואסתר. איזה שם מגלם איזו תכונה ניתן לפירוש לכאן ולכאן, בהתאם למחלוקת חז"ל איזה מהשמות היה שמה האמיתי ואיזה כינויה (בבלי מגילה יג, א). ניתן לדרוש שהדסה היה שמה הפנימי והצנוע, כצדיק המתחבא "בין ההדסים", ואסתר – שם פרסי נוכרי – שמה החיצוני; וניתן לדרוש שאסתר היה שמה הנסתר, השם באמצעותו הסתתרה ולא הגידה את עמה ואת מולדתה, וכאשר חשפה את זהותה האמיתית חזרה לשמה העברי הדסה.

[53] כאשר כותבים את המלה אסתר במילוי – כלומר כל אות כמלה, כך אל"ף סמ"ך תי"ו רי"ש – אזי מגלים כי הערך הגימטרי של אותיות המילוי לפ מכ יו יש עולה בדיוק מלכות (496). במלים אחרות, כאשר אסתר לבשה מלכות היא בסך הכל גילתה כלפי חוץ – לזולתה ואף לעצמה – את מה שהיה גנוז בה בהחבא בפנים.

24 comments

  1. "אם רוצים להיות ישרים, הרי שיש אמת בפטריארכליות. חברה מתוקנת ויציבה זקוקה להנהגה גברית איתנה, המייסדת סמכויות, מחלקת תפקידים, מציבה יעדים ויוצאת לכבוש אותם."
    זה המשפט שמושך את השטיח מתחת לכל הפרשנות שלך. אתה לא מתבונן במגילה באופן נקי (מנסה לפחות) אלא מתוך האג'נדה המשותפת לך ולחז"ל ולכל הפטריארכליים שרוצים לשמור על מקומם כנגד הנשים החצופות. ממוכן עושה את זה בכוח ובישירות ואתה במתק שפתיים. חז"ל בודים לושתי צרעת וזנב ומניעים שאין להם זכר במגילה, ואתה בנוחות רבה מספח אותם לסיפור. היו לי עוד הרבה בעיות עם הפרשנות (למשל עם נימוק המצליחנות הפרגמטי והבעייתי שמשתרבב פתאום מן המסכת הערכית) אבל הם בטלים בששים.

    אהבתי

    1. במלים אחרות, את מקבלת רק פמיניזם שטחי, חד-צדדי, המזדעק בצדקנות נגד הצד השני מבלי להכיר בו – ובעצם משכפל את שגיאת החד-צדדיות של הפטריארכליות בגרסא נשית. אני חושב שכבר מזמן הפמיניזם היה צריך להתבגר מהעמדה הזו, שמעבר להכל היא פשוט ילדותית. אני עומד במאה אחוז מאחורי תוכן המשפט הזה, שהוא אמפירי לחלוטין בעיני. הטעות היחידה שאולי היתה לי היא טקטית: השימוש במלה "פטריארכליות", שנצבעה כבר בשכבות עבות של צבעים עכורים ו'מקפיצה' רגשות שליליים, בפסקא אוהדת.

      על פירושי חז"ל על ושתי צריך לפתוח שרשור משל עצמו, יש לעיין בהם בשום שכל; אך שימי לב שאל מולם הצבתי את זיהוי ממוכן עם המן, המשיב את האהדה לושתי ומאזן את התמונה. שוב, מורכבות.

      לגבי הטיעון הפרגמטי, אני באמת חושב שזהו אבן הבוחן בה"א הידיעה להבדיל בין שגיונות רומנטיים, שהתועלת היחידה שלהם היא הרגשה חמימה שאנו צודקים, לבין מהלכים שבאמת יורדים לכלי המציאות ומתלבשים בהם. אנחנו לא רוצים מקדש בשמים אלא בארץ.

      אהבתי

      1. סיפור אמיתי על ושתי ועלי: לפני שנים לא מעטות נסעתי באוטובוס. והאיש הדתי שישב לידי הצמיד את ירכו לירכי. אמרתי לו שיישאר בבקשה בשטח הכסא שלו. והוא אמר: "עזת פנים, מצח נחושה!"
        יש לי חולשה למילים (אחרת לא הייתי מגיעה לכאן) והניסוח שיכך כבר אז חלק מכעסי, מה עוד שהוא הרחיק את רגלו. אני מניחה שהייתי צריכה לקבל את ההחצמדות ולפעול נגדה בעורמה, או אולי לעבור לצד האחורי של האוטובוס. זה לא עלה על דעתי.
        גברים ונשים הם בני אדם. כוח משחית. אולי זה הלקח העדכני שצריך ללמוד מהמגילה. הזיכרון הקצר של מי שכמעט טבחו בו וממהר לטבוח באחרים.
        אני לא מזלזלת בפרגמטיות. זה רק רחוק מלהיות מבחן לצדק.

        אהבתי

        1. המבחן לצדק תלוי בשאלה מהו הצדק ומהו מקומו בעולם. התשובה שלי לזה היא שהצדק הוא יסוד הבניין של העולם הזה. כל תרבות שאינה מתנהלת עם בסיס של צדק אינה שורדת ברבות הזמן. כמו כן כל צדק שאינו יכול להיות מיושם לאורך זמן בתוך ההקשר של העולם הזה' אינו צדק. לכן אם מוסיפים לכך גם ראייה מורכבת ואורך נשימה, הרי הצלחה בהחלט יכולה להיות קריטריון לצדק.

          אהבתי

    2. המשפט הזה לא רק שאינו מושך שטיח משומקום, הוא המשפט הכי אמיץ, גם אם א-פוליטיקלי קורקט שנכתבו במחוזותינו. כי אכן, פטריארכליות הפכה שם נרדף בשיח האקדמי-ציבורי- תרבותי לאחת ממילות הגנאי הכי טאבו שיש. זאת, תוך מגמה עיקשת להתעלם מתוצאות הקעקוע של המבנה הזה כפי שהם מתבטאים בפועל. מחקרים המתפרסמים חדשים לבקרים בדבר קריסתה של המערכת שהפכה נשים לגברים וגברים לנשים לא ישכנעו את הסולדים הסידרתיים ממילה זו והם ימשיכו לשאת דגלים שאיבדו מתוכנם ולפזז לקולות הדיגידאם דיגידאם שמספקת להם הסיינטיפיק תקשורת.
      ולך נ. מנוסה, יישר כח, נהניתי לקרוא.

      אהבתי

  2. פרוש יפה, מורכב ועמוק.
    נקודת המוצא היא היות הגבר והאשה שני חלקי נשמה אחת, הפועלים יחדיו במסע משותף. כמו כלי ותוכן, משפיע ומקבל, אור וחושך, טוב ורע, (ואף תורה שבכתב ותורה שבעל פה). האם יש משמעות לאחד ללא השני? שניהם תלויים זה בזה, ולכל אחד תפקידו הוא.
    אם אין הסכמה והבנה של אכסיומה זו לא ניתן להכיל ולקבל שום פירוש יהודי פמינסטי כדוגמת זה הפירוש, ומובנת ההתנגדות.

    אהבתי

  3. קודם כל רציתי להגיד שהתרגשתי שוב לקרוא אותך, דיון מעניין, אינטלגנטי וחביב, והכי חשוב – ביישוב הדעת, בצורה בוגרת ונעימה, בנושאים שחשובים לכולנו, תופר הבנה מעמיקה בתורות ההווה וניתוח של פסוקים ומאמרי חז"ל, כמו שאתה תמיד.
    לגבי התוכן, אני לא חושב שנכון להגדיר את המהפכה של אסתר כמהפכה "פמניסטית", כי היא עשתה אותה ממטרות יהודיות וממש לא כדי לקעקע את השלטון הגברי. וזה היה אבן-הפינה של כל המאמר, אז לצערי אני נאלץ לא להסכים.
    השובניזם בקבלה מתבטא לא רק בהררכיות (שכפי שציינת מתבטלות בסוף, לפחות לכאורה) אלא בזיהוי הנצחי של נקבה=חומר=דין=ס"א, האם יש לך דרך לפתור את הכאב הזה?

    אהבתי

    1. שחר היקר, שלום

      שאלתך דורשת לא פוסט שלם אלא סדרת מאמרים על זכר ונקבה בקבלה – ואכן אחד מחלומותיי הוא לכתוב אותה. אז אענה בתכלית הקיצור שאצליח ובוא נקווה שזה ידרבן אותי לכתוב זאת יום אחד.

      נתחיל בזה שאני אוהב להשתמש בסימני 'שווה' רק בענייני חשבון וגימטריא, ובגימטריא אשה, חומר, דין וסטרא אחרא זה ממש לא שווה… 🙂 אבל ברצינות, סימן השווה באמת מכשיל כאן, כי אין בקבלה שום מושג הזהה למושג אחר. מה שיש זה מושגים מקבילים, והקבלות אינן מצביעות על זהות אלא על יחס – x מתייחס ל-a כפי ש-y מתייחס ל-b – מה שאומר שהכל יחסי ותלוי הקשר (ויחסית למושגים אחרים מקבל משמעות אחרת).

      לפי הקבלה (ולמעשה, להבדיל, לפי כמעט כל תורה מיסטית בעולם) היות האדם מהמינים המקיימים רביה זוויגית עדות למרכזיותה של שניוּת הזכר והנקבה בבריאה כולה. לאפיון הזכר והנקבה יש להתבונן קודם כל בתהליך הפריה והרביה האנושי, שם ביטויה היסודי: זכריות הזכר מוחצנת, נקביות הנקבה מופנמת; הזכר חודר לנקבה / היא מכילה אותו; הזכר מעביר זרע לנקבה והיא קולטת את הזרע ומפתחת אותו (והיום יודעים, גם משלימה חצי מהדנ"א שלו, וראה להלן); הזרעת הזכר היא ברגע אחד, ההריון בן תשעה חודשים; הנקבה לבדה נושאת את העובר, יולדת ומיניקת אותו; וכן הלאה.

      ממאפיינים אלו נגזרים מרבית המאפיינים של זכר ונקבה בקבלה, או ליתר דיוק – ההקבלות לצמדי מושגים אחרים, בראש ובראשונה 'משפיע' ו'מקבל'. הזכר הבא על הנקבה ומעביר לה זרע הוא הזכר, הנקבה הקולטת היא המקבל. מזה באים גם מאפייני ספירות החכמה (פרצוף "אבא") והבינה (פרצוף "אמא"): החכמה נותנת זרע של חכמה בהברקה חד-פעמית, הבינה מפתחת אותו בתהליך התבוננות כמו בהריון. בנוגע לחכמה ובינה הקבלה מבהירה היטב שאין פער מעמדי ביניהם – "כחדא נפקן וכחדא שריין" (כאחד יוצאים [מהכתר] וכאחד עומדים), הם "תרין רעין דלא מתפרשין" (שני רעים שאינם נפרדים) והם "שווים בקומתם".

      האם זה אומר שגברים הם רק משפיעים ולא מקבלים ונשים הם רק מקבלות ולא משפיעות? כמובן שלא, מהסיבה הפשוטה שהמונחים איש ואשה אינם זהים למושגים זכר ונקבה: זכר ונקבה הם מושגים פשוטים ואילו איש ואשה מורכבים (היינו שבכל אחד ואחת יש בחינות זכריות ונקביות גם יחד); וזכר ונקבה הם מושגים יחסיים ואילו איש ואשה הם מוחלטים (היינו שאיש הוא רק איש, אך יכול להיות משפיע ביחס לתלמידו ומקבל ביחס לרבו, וכן האשה). מה היחס בין איש ואשה לזכר ונקבה איפוא? שהאיש הוא בעל גוף זכרי – כלומר שעם כל מורכבותו הנפשית והרוחנית והיותו בעל צדדים זכריים ונקביים גם יחד עליו למלא תפקיד של זכר בעולם הזה, והאשה היא בעלת גוף נקבי – כלומר שעם כל מורכבותה הנפשית והרוחנית והיותה בעלת צדדים זכריים ונקביים גם יחד עליה למלא תפקיד של נקבה בעולם הזה. זה מעיד על זיקה יסודית בין כל אחד למיניותו – אך מאידך אישיותו אינה משועבדת למיניותו, ובהחלט ייתכנו אשה בעלת פן זכרי משמעותי ואיש בעל פן נקבי משמעותי, רק שבשורה האחרונה הם איש ואשה. ברמת ה"אורות", הנפש, הם מורכבים ואולי אפילו הפוכים לגופם, אך ברמת ה"כלים", הגוף, יש להם מגדר מוגדר, ועליהם למצוא את אורח החיים המבטא שילוב זה בין רב-ממדיות נפשית לחד-ממדיות גופנית.

      עכשיו נעבור לשלושת המושגים שציינת – חומר, דין, ס"א.

      א. המושגים צורה וחומר (ועמם כח ופועל) אכן מקבילים למושגים זכר ונקבה בהתאמה. כלומר שהצורה היא בבחינת זכר והחומר הוא בבחינת נקבה. זה לא אומר שאיש הוא רק בעל צורה ותוכן והאשה היא רק חומר ח"ו – מכל הסיבות הנ"ל. זה אומר ששני צמדי המושגים מקיימים יחס דומה: צורה וחומר מקיימים זיווג ופריה ורביה כמו זכר ונקבה; הצורה קיימת באופן היולי ותמציתי כמו זרע של זכר, והחומר מממש ומגשים אותו כמו הריון; וכו'.

      במונחים הביולוגיים של היום, צורה זה דנ"א וחומר זה גוף הנושא אותו. אפילו בכל תא, הגרעין ובו הדנ"א הוא הצורה וגוף התא (הציטופלזמה וכל אשר בה) זה החומר. כנזכר לעיל, במאה השנה האחרונות התגלה שהדנ"א נתרם באופן שווה בשווה ע"י האב והאם, כלומר שהאבא והאמא מקיימים 'שויון בנטל' הצורה, כל אחד תורם 50%. אך שים לב שעדיין הנקבה מספקת 100% מהחומר: לזרע אין גוף, רק גרעין; גוף העובר נבנה אך ורק ע"י האם, החל מגוף הביצית וכלה בסוף תקופת ההנקה. כלומר שגם עם הידע של היום אפשר להקביל בין זכר ונקבה לצורה וחומר בניסוח המדויק הבא: האב תורם רק צורה ורק האם תורמת חומר. זה אולי לא הזיהוי הקלאסי לפיו כל אחד תורם רק צורה/חומר, אך זה מאפשר לשמור על ההקבלה ולהראות שכל מין מקיים סוג של קשר בלעדי עם המושג המקביל שלו.

      לכל הנ"ל יש להוסיף אגב את הכלל הקבלי לפיו "שורש הכלים גבוה משורש האורות", שבכלל מהפך את סולם הערכים כאן בין הצורה והחומר, ואכמ"ל.

      ב. ספירות החסד והגבורה, או החסד והדין, מקבילות לזכר ונקבה. דבר זה נכון בכלל לגבי קו ימין וקו שמאל, שראשיתם בחכמה ובינה הנ"ל. כאן צריך להמנע מטעות נפוצה, שהיא זיהוי ספירת הגבורה כשלילית. יש גבורה דקדושה וגבורה דקליפה (וכנ"ל לגבי החסד). גבורה דקליפה היא מקור ה"דינים" השליליים במציאות ובנפש, אך גבורה דקדושה היא כח של ויסות, מיתון, ריכוז, הבחנה ורגישות למציאות, המאפשרים לחסד להופיע מבלי שהוא מציף ושובר את הכלים. ומי לנו כיצחק אבינו שהוא התגלמות ספירת הגבורה! אפיון הגבורה כנקבי פירושו שנקביות קשורה בצמצום וריכוז בניגוד להתפשטות חסרת מעצורים, וברגישות למציאות בניגוד ל'הפלה' של רעיון או חזון עליה בלי להקשיב לה.

      ג. לבסוף, מושג הסטרא אחרא מתאר את קו שמאל של הספירות, הקו הנקבי, כאשר הוא מורד באילן הספירות ומתנתק ממנו. כלומר, מדובר כאן על קו שמאל במצבו השלילי והכופרני, לא הרגיל והמתוקן. מדוע דוקא קו שמאל מסוגל להפוך לסטרא אחרא ולא ימין? משום שקו שמאל מייצג את המציאות הצומחת מלמטה למעלה, בעוד קו ימין את המהות או הרוחניות השופעים מלמעלה למטה. הנטיה למרדנות וכפירה שייכת למציאות, ולכן קו שמאל מסוגל למרוד ולהפנות עורף. ההגדרה הנכונה היא שהפוטנציאל המרדני שייך לפן הנקבי של ההויה, המזוהה עם הבריאה; אך כמובן שלתכונה זו גופא צד חיובי: עם הנטיה למרדנות יש את האפשרות לאתהפכא ולתשובה, לאור חוזר החוזר לקדמותו למעלה מהאור הישר (בסוד "במקום שבעלי תשובה [ר"ת בת] עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד").

      האם זה אומר שאין זכריות כופרנית? ודאי שיש, אלא שגם דבר זה שייך לסטרא אחרא – יש בו גם זכר וגם נקבה. כך למשל כאשר נמרוד מורד בה' ובונה מגדל בבל, מדובר במרדנות של גבר. באשר היא מרדנית היא שייכת לקו שמאל הנקבי, אך באשר היא של גבר היא מבטאת הופעה זכרית שלו. ניתן לומר שהיא ביטוי של החלק הזכרי של הסטרא אחרא.

      העיקר הוא מה שכתוב במאמר ומומחש בתרשים: יש זכר ונקבה עליונים ושוים בקומתם – כלומר במהותם הזכר והנקבה שווי ערך – ויש זכר ונקבה תחתונים המופיעים בעולם הזה שאינם שוים, אך הנקבה נמצאת בתהליך צמיחה, משתווה לזכר ועתידה לעלות מעליו.

      מקווה שכל זה עוזר עד שיהיו מאמרים מסודרים בנושא…

      אהבתי

      1. וואי, יהי רצון מלפני אדון כל שאכן תכתוב את המאמרים האלה! המאמר שכתבת בשם ניל עודו שמור בעיניי כאחד הדברים המכוננים שקראתי, ובהחלט הייתי רוצה לראות את הגישה המתוקנת/משוכללת יותר.
        באשר למה שכתבת עד כה, אני חושב (תקן אותי אם אני טועה) שהגבריות והנשיות בקבלה לא מוגבלות למימד הביולוגי, גם אם ממנו הם מתחילים, ומניחים במודע הבדל נפשי והבדל מהותי. עוד משהו, היחס לדין ולס"א והיחס ביניהם הוא נושא מורכב, שאכן עשית כאן הרבה כדי לפשט אותו; אבל יש קטעים בזוהר בהם השכינה מוצגת ככוח הרסני ומכלה מאוד.
        תודה תודה.

        אהבתי

  4. מעתיק גם לכאן :
    נקודה למחשבה בענין הגאות והמלכות, שם שורש מאבק יעקב ועשו בענין "שני גיים בבטנך" והגישות השונות בענין, יעקב המגיע מהכיוון הנשי-פנימי (יושב אהלים) לעומת עשו שמיד שולט ומשפיע בחוץ (איש שדה וציד) . כיוון למחשבה ולפיתוח, שבוע טוב.

    אהבתי

  5. תודה רבה. פלאי פלאים, כרגיל.
    גם לי קשה עם הטיעון הפרגמטי. האם מהפכות הן מתוקנות רק כשהן מצליחות? אני חושב שיש לנו דוגמאות בהיסטוריה למהפכות שהיו גם צודקות, גם פעלו בפרגמטיות, ובכל זאת נחלו כישלון חרוץ. וגם יש דוגמאות הפוכות, למהפכות שהפכו לפרגמטיות ובדרך איבדו את כל המהפכנות ורק השאירו אותנו עם טעם מר של אכזבה.
    בקיצור, את הפרגמטיות של אסתר יש לדעתי לבחון בלי קשר למידת ההצלחה שלה. זה אמנם קשה, אבל אני לא רואה ברירה אחרת. מי שמודד מתוקנוּת על-פי מידת ההצלחה טוען למעשה שהמטרה מקדשת את האמצעים.

    אהבתי

  6. אני לא נוהג לכתוב (סתם כי אין לי זמן וכישרון לכך ) אולם היה נראה לי שפוספסה נקודה מהותית שדוקא מחדדת ומעצימה את ראייתה של המגילה כפוסט פמניסטית.
    בעיני נקודת השיא והמהפך במגילה היא רגע הדו שיח בין מרדכי ואסתר , שבעצם ממנו מתחיל תהליך התיקון והניצחון על המן. בהתחלה מרדכי קורע את בגדיו ואסתר שולחת לו בגדים אחרים (דבר תמוה לכשלעצמו) ,אולם בהמשך הדו שיח מרדכי מצווה על אסתר להתנהג בצורה מסוימת בצורה אגרסיבית " להגיד לה ולצוות עליה", אסתר עונה " ואני לא נקראתי לבוא אל המלך שלושים יום" לכאורה אסתר מגיבה בצורה קצת תמוהה, גורלו של עם ישראל נתון במצב כל כך קשה ולך יש סיכוי להצילו ואת משתמשת בתירוצים שונים כדי לברוח, אולם גם ממדרש רבה פרשת בא שם נאמר שמגילת אסתר נקראת כך בגלל הפסוק "ואני לא וכו" וכן תשובתו של מרדכי שלא עונה בצורה עצבנית (למרות לכאורה שוב מילים מאיימות אולם אני מעניק למילים אלו משמעות רכה)" אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאובדו"
    בעצם מרדכי אומר לאסתר, האמת "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" הוא בעצם משחרר אותה מאחריות אולם עכשיו מרדכי מתחיל לדבר אל אסתר ולא עליה, ואת ובית אביך תאבדו , מרדכי כבר מדבר לאסתר. ואז מגיע השלב האחרון " ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" , הוא מעניק לה מקום משחרר אותה ולא מנסה לדחוף אותה בצורה אגריסיבית.
    אם כן יש פה תהליך של שינוי מזוית אגרסיבית של מרדכי (הזכרי) להכרה ואמון בכוח הנשי שיוביל בתוך המציאות המורכבת, בעצם ישנו מהפך ממבט פטריאכלי במובן השלילי של המילה . אם כן אפשר בעצם להגיד שאסתר מעבירה גם את למרדכי תהליך עמוק של שינוי שמאפשר שיח שונה בין המינים ופחות פטריאכלי .

    אהבתי

  7. מרענן לראות שאתה קורא את כתבי בויארין. יהיה עוד יותר מרענן ומפרה אם גם תזכיר את שמו במקורות.

    אהבתי

      1. בהחלט. הדברים שכתבת על ישראל שבבשר לעומת ישראל שברוח נמצאים במוקד הדיון שלו בספר זה.

        אהבתי

        1. אה, זה… מדובר במשפט צדדי בודד על משהו שהוא ידע כללי, שאין בו שום חידוש של בויארין ושהוא לא היחידי שעסק בו. זה ממש לא מצריך הפניה אליו.

          אהבתי

  8. שמעתי פעם קישור בין מגילת אסתר לפרשת התרת נדרים שבראש פרשת מטות (ממש בסמוך לבנות צלפחד שגם הם חלק מהמלך הגדול של הפרשיות שם) התמה המרכזית היא יחסי המרות בין איש לאישתו ובתו ויכולתה ליצור תורה שבעל פה (=נדרים). בנאומו של מרדכי יש קשרים לשוניים ועניינים לפרשת נדרים. החרש החריש/ החרש תחרישי, ביך אביך/בית אביה ועוד. גם השם פורים יכול להיות קשור לשורש הפר. הכלי של המן ויכולת הבעל לבטל את נדרי אשתו שניהם נכללים בשורש אחד. לאלוהים פתרונים.

    אהבתי

  9. ב"ה

    שלום

    יישר כח על דבריך, מאמר מחכים ומאלף
    הערה אחת בעניין שרה אימנו
    דווקא שרה מייצגת את הפמניזם האקטביסטי.
    היא "מצווה" על אברהם בפעם הראשונה לקחת את הגר לאישה
    ופעם השנייה מצווה לשלוח את הגר ואת ישמעאל מעל ביתם. פעולות אלו מתארות דווקא את
    "שבירת הכלים". ולולא התערבותו של הקב"ה, ספק רב אם אברהם אבינו היה מגרש את הגר
    ואת בנו ישמעאל.
    הדוגמא הנכונה יותר, לדעתי, היא דווקא רבקה אימנו שפעלה מאחורי הקלעים,
    על מנת לגרום ליצחק לברך את בנם יעקב הצדיק והסכמתו של יצחק עם היודע לו מדגישה את זה.
    פעולה נוספת בדבריה ליצחק, לשלוח את יעקב לבית אביה, גם שם אין לשון ציווי
    אלא לשון של "רגש" , שאם יעקב ייקח מבנות כנען, אין טעם לחייה ויצחק מאהבתו אותה
    מסכים עימה ומוכן להיפרד מבנו.

    שבת שלום

    אהבתי

  10. שלום רב,
    על אף שיש בדבריך חלקים מקוממים לגביהם לא הסכמתי איתך, הכתיבה שלך נפלאה, המאמר מרתק ולקחתי ממנו הרבה גם ברמה האישית וגם כנופך נוסף לשיעור שאני מעבירה, תודה רבה, היה ברוך.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s