הם לא עשירים ולא מפורסמים. אין להם קריירה מפוארת או בית גדול. הם לא מעלים פוסטים חזקים ושנונים לרשתות ולא עושים עליהם כתבות בעיתונים (בדרך כלל).
למרות שהם חיים בצללים הם מאירים את חייהם של רבים – מספקים להם השראה והכוונה ומעלים אותם על דרכם הרוחנית.
רוב האנשים רק חולפים דרכם ושוהים במחיצתם תקופה קצרה; אך אם דבריהם מכוונים ולבבות שומעיהם פקוחים, זרעי האור שהם שותלים בנפשם ילוו אותם כל חייהם.
הם אנשים שביתם הוא לימוד התורה, אדמתם היא עבודת ה' ומקור מחייתם בלתי יציב ובלתי קבוע, וכרוך עד מאד בשליחותם – הוראת תורה ברבים וחיבור לבבות לדבר ה' ולעבודתו.
הם מדליקי הנשמות, שורשם נטוע בשבט לוי ובפרט באהרן הכהן, וזהו סיפורם.
מצוקתו של אהרן
פרשת בהעלותך נפתחת בהתייחסות למצוותו של אהרן הכהן להדליק מדי יום את מנורת הזהב שבמשכן:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת…
מצוות הדלקת הנרות כבר הופיעה קודם לכן, בפרשת תצוה (שמות כז, כ-כא). מדוע אפוא היא מוזכרת כאן שוב? כדי להשיב על שאלה זו מקשר רש"י בין תחילת פרשתנו לסוף הפרשה הקודמת. פרשת נשׂא הסתיימה בתיאור קרבנות נשיאי השבטים, שהובאו על פני שנים עשר ימי חנוכת המשכן, "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם" (במדבר ז, יא). רש"י מסביר כי אזכור מצוות הדלקת הנרות דווקא כאן בא כמענה של ה' למצוקה נפשית מסוימת שהתעוררה באהרן הכהן כשהסתיימה חנוכת המשכן:
למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייךָ, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
נשאלת השאלה, מדוע בדיוק חלשה דעתו של אהרן כשראה את חנוכת הנשיאים? האם היתה זו קנאה בהם, שהם הביאו קרבנות והוא לא? אם כך, מדוע ראוי להתייחס כל כך לרגש זה? אם היה זה משהו עמוק יותר מקנאה, מה זה היה?
נמחיש לעצמנו יותר את ההקשר לחולשת הדעת של אהרן. אהרן לא ישב בטל במהלך שנים עשר הימים הללו – הוא זה שהקריב את קרבנות הנשיאים בפועל! הנשיאים הביאו אותם למשכן, והוא הקריב אותם על המזבח. בנוסף, מדי בוקר הוא היה מיטיב את נרות המנורה במשכן (כלומר מנקה אותם ומכין אותם להדלקה החדשה) ומדי ערב מדליק אותם.
אז מה היה הסיפור? התשובה היא, שאהרן לא הוסיף על עבודתו הרגילה דרך הקרבת קרבן אישי מיוחד, כפי שעשו הנשיאים. ומסתבר שזה ענין גדול מאד, שנוגע בעצב רגיש בנפשו של אהרן.
הנשיאים אמנם הביאו בדיוק את אותו קרבן, אך כפי שחז"ל למדו אותנו, לכל אחד היתה כוונה אחרת לגמרי בזמן שעשה זאת. הדבר נלמד מהעובדה שהתורה טרחה ופירטה את הקרבנות הללו שתים עשרה פעמים במקום פשוט לכתוב זאת פעם אחת ולהסביר שזה הקרבן שהביא כל אחד מהנשיאים. הפירוט המחודש של הקרבנות לגבי כל נשיא ונשיא מלמד אותנו שכל אחד מהנשיאים התכוון בקרבנו לדבר אחר:[1]
מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה? רבנן אמרין: אף על פי שקרבן שוה הקריבוּ, כולם על דברים גדולים הקריבוּ, וכל אחד ואחד הקריבוֹ לפי דעתו.
"כולם על דברים גדולים הקריבוּ, וכל אחד ואחד הקריבוֹ לפי דעתו": לכל נשיא היה ענין אחר גדול בחיים – יעוד, שליחות, חזון, חלום – ובהקריבו את קרבנו הוא התכוון להצלחתו. המדרש ממשיך ומפרט מה בדיוק היו הכוונות שלהם: נחשון נשיא שבט יהודה כיוון לנושא המלוכה, נתנאל נשיא שבט יששכר כיוון לנושא התורה, אליאב נשיא שבט זבולון כיוון על הצלחת עסקיו (שפרנסו את לימוד התורה של שבט יששכר), וכן הלאה.
כעת דמיינו את אהרן: הוא בעצמו טיפל בכל אחד מהקרבנות הללו, ותוך כדי שהוא עושה זאת, הוא רואה את נשיא השבט עוצם את עיניו, נושא את חזונו המיוחד לנגדן, ומתפלל להצלחתו. ככל שהימים חולפים, הולכת ומצטברת בלבו של אהרן תהייה עמוקה: ומה אתי? מה הוא החזון שלי, היעוד שלהצלחתו אני רוצה להתפלל? האם זהו כל תפקידי – רק לעזור לאחרים להגשים את חלומותיהם, בעוד אני אפילו לא יודע מהו חלומי שלי?
חולשתה של ספירת הדעת
העמקה בלשון "חלישות דעת" תעזור לנו להבין לעומק יותר את מצוקתם של אהרן ושבטו.
כידוע, את חלק גדול מפירושיו מבסס רש"י על מדרשי חז"ל. מעבר לשאלה הקלאסית שתמיד עולה לגביו, מדוע בחר דווקא במדרש זה ולא במדרש אחר, נשאלת גם השאלה מה משמעות שינויי הלשון שעורך רש"י בלשון המדרש. שאלה זו עולה בחריפות במקרה שלפנינו. בתארם את מצוקתו של אהרן, משתמשים המדרשים המקוריים בלא פחות משלושה לשונות שונים: לפי גרסה אחת היתה "נפשו עגומה",[2] לפי שניה הוא "היה מֵיצֵר"[3] ולפי שלישית הוא "היה אומר 'אוי לי'".[4] אך רש"י לא בחר באף אחד מהביטויים האלו, ובמקומם השתמש בביטוי רביעי: "חלשה אז דעתו". השינוי מעניין במיוחד, שכן שזו הפעם היחידה בה רש"י משתמש בביטוי זה בכל פירושו על התנ"ך!
מהי דעת? באופן כללי קשורה המלה במודעות ובהכרה. ספציפית יותר, בפנימיות התורה הדעת היא הספירה המקשרת בין ה"מוחין" (השכל) וה"מידות" (מידות הלב, הרגש). היא מצד אחד חלק משלוש ספירות השכל, השוכנות מעל הרגש, ומצד שני היא שורש ומקור שבע מידות הלב, המסתעפות ממנה. זהו ההסבר לכך שלמרות שמידות הלב הן כוחות רגשיים הרמב"ם מכנה אותן "דעות":[5] כל מידה בלב היא בבחינת 'דעה' פרטית המסתעפת מתוך כוח הדעת הכללי שמעליהן.
הדימוי של ספירת הדעת ממנה יוצאות שבע מידות הלב תואם היטב גם את תפקידו של אהרן להדליק את המנורה. למנורה שבעה קנים, המקבילים לשבע מידות הלב. לפי החסידות, מקבילים נרות המנורה לשבעה שורשי הנשמה הבסיסיים בעם ישראל: יש נשמות ששורשן בכוח החסד והנתינה, אחרות ששורשן במידת הגבורה והדין, וכן הלאה. אך מה לגבי אהרן? הוא עצמו – לפחות מצד תפקידו כמיטיב ומדליק הנרות – לא שייך לאף אחת מהמידות הללו, אלא שייך לעצם ספירת הדעת מתוכה הן משתלשלות. לכן הוא מדליק את שבעת הנרות, שבעת שורשי הנשמה, בעוד הוא עצמו אינו מיוצג בהן.[6]
כעת, מהי חולשת הדעת? כאן ביכולתנו להציע שני פירושים שונים, אך משלימים, שביחד יעזרו לנו להבין את מצוקתו של אהרן.
הפירוש הראשון הוא, שאהרן הרגיש שיכולתו לגבש דעה אישית מוצקה חלשה. כאן המלה דעת צריכה להתפרש כמתייחסת לא לספירת הדעת, אלא דווקא לכל אחת מהמידות־דעות שמתחתיה.
הביטו שוב בתיאור קרבנות הנשיאים במדרש דלעיל: "וכל אחד ואחד הקריבוֹ לפי דעתו". לכל אחד מהנשיאים היה דעה מוצקה לגבי השקפת עולמו ועניינו בחיים. הוא ידע מיהו ומה תפקידו, ולא היסס לבטא את דעתו ולפעול למענה. אך אהרן, המזוהה כאן עם כח הדעת עצמו, ממנו משתלשלות כל שבע המידות־דעות אחרות, מוצא עצמו בלתי מסוגל להיות כל כך דעתני. הוא מרגיש גם את נקודת האמת של פלוני וגם את זו של אלמוני, וכתוצאה מתקשה להביא דעה נחרצת לגבי הויכוח ביניהם. הוא יותר מדי מזדהה עם שני הצדדים!
בעיה זו מוכרת לרבים המקדישים עצמם לחיי תורה. לימוד הגמרא למשל מחייב את לומדה לזגזג בין דעות ונקודות מבט שונות, מבלי לפסול לגמרי אף אחת מהן, דבר שייחשב להתחמקות מהבנת הסוגיה. במקום זאת עליו לנסות להבין לעומק את הרציונל שמאחוריה, דבר הגורר בהכרח דרגה מסוימת של הזדהות עמה. הגמרא בהחלט יודעת לפסול דעות שגויות, אך במקרים רבים הדעות נשארות במצב של תיקו או ללא הכרעה. נודעת גם המחלוקת המפורסמת בין בית הלל ובית שמאי, בעקבותיה יצאה בבית המדרש בת קול והכריזה, "אלו ואלו דברי אלקים חיים הן". בת הקול מיד הוסיפה ש"הלכה כבית הלל", אך הרישא של דבריה נותר בעינו: בשורש, במהות, אצל אלקים – שתי הדעות אמיתיות ותקפות, ועל כולנו להתאמץ ולזהות את האמת הזו.
חוויה זו מתעצמת כאשר צוללים למרחבי פנימיות התורה. כאן מורחבת האמירה בדבר "אלו ואלו" לכל המחלוקות בתורה. כל דעה מקבלת את מקומה כאחד משבעים פני התורה, המשלימים זה את זה ומצטרפים ליצור את היהלום רב־הפאות של התורה בשלמותה. ומכיוון ששבעים פני התורה נתפסים כשורש של שבעים פני המציאות – שבעים ה"עמים" וה"לשונות" המרכיבים את העולם – הרי שתלמיד פנימיות התורה מתרגל להקשיב לשלל דעות המציאות מבלי לשלול באופן מוחלט אף אחת מהן, אלא לנסות לאתר את ניצוץ הקדושה הטמון בה.
חוויה זו בהחלט מעשירה ומעמיקה את עולמו של תלמיד התורה, ובה גם טמונה ההבטחה הגדולה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"[7] (שנזכה לזה…), אך חסרון לצדה: הקושי המתעורר לעתים להביע עמדות ברורות ונחרצות. אדם המורגל לשמוע ולהזדהות עם כל עמדה ודעה יתקשה לצדד בבירור עם דעה אחת ולצאת נגד אחרת. גם אם הוא יזהה את הדעה הפחות נכונה במצב מסוים, ההזדהות עם נקודת האמת שבה תקשה עליו לצאת נגדה באופן נחרץ.[8]
הפירוש השני שביכולתנו להציע לחולשת הדעת של אהרן היא, שהוא נחלש מהמחשבה שהוא רק בבחינת ספירת הדעת, החלשה והעדינה יותר ממידות הלב (כאן כוונתנו כמובן לספירת הדעת עצמה, לא למידות־דעות שמתחתיה).
ספירת הדעת עניינה כאמור לקשר בין המוח לבין הלב – להאיר את אור השכל והאמונה על מידות הלב, וכן להעלות את המידות לשורשן הרוחני העליון. בהקשר שלנו, אהרן עסוק בהגשמת חזונותיהם של הנשיאים. לכל אחד מהם יש קרבן עסיסי ועשיר המובא מתוך רכושו ועולמו, וכעת יש לחבר את השפע הזה עם הקדושה – לראות שהוא לא נותר בגשמיותו אלא מתחבר עם עבודת ה' ועם הייעוד של הפיכת העולם למשכן עבור שכינת ה'.
אך מהו השפע של אהרן עצמו? מה יעודו וחזונו שלו? נראה כי כל תפקידו הוא להעלות את השפע של אחרים, לעזור לאחרים להגשים את יעודם. הדבר מודגש במיוחד בפירוש הראשון שמביא רש"י, מיד אחרי הפירוש השציטטנו, ללשון המיוחדת "העלאה" המופיעה כאן ביחס לנרות: התורה משתמשת במלה זו, הוא מסביר, משום שתפקיד המדליק הוא להביא הנר למצב של "שלהבת עולה מאליה". בהקבלה בין הנרות לנשמות ישראל משמעות הדבר היא שאהרן הוא רק אמצעי וזרז להעמדת הנשמות ברשות עצמן, כלומר להבאתן למצב שהן כבר לא זקוקות לו.
ניתן להמשיל את אהרן למאמן של אנשי עסקים, העוזר להם לגלות את ייעודם ולהשיק את הקריירה שלהם, בעוד הוא עצמו אין לו קריירה, לבד ממלאכת האימון עצמה. דימוי אחר הוא של מורָה לכתה א' המלמדת מדי שנה מחזור חדש של תלמידים איך לקרוא ולכתוב. תחת ידיה עוברים אלפי תלמידים, הממשיכים לחיות חיים מגוונים ועשירים – הופכים לאנשי עסקים ולטייסים, למדענים ולאמנים, לעתונאים ולחברי כנסת – אולם היא עצמה נשארת לכאורה באותו מקום וממשיכה ללמד את אותו חומר בסיסי לעוד ועוד דורות חדשים של תלמידים. אין שאלה שהיא תורמת נדבך חשוב להתפתחותן של כל הנשמות העוברות דרכן (ואם היא זוכה לכך אזי, כמו אהרן, מדובר בנדבך שאינו רק שכלי או רגשי אלא גם רוחני); אך תפקידה הוא עדיין של מתווך, אמצעי, שלב מעבר.
אף כאן החוויה מוכרת למי שמקדיש את חייו, או לפחות את חלקם, לעיסוק בצד הרוחני של החיים, כמו ללימוד והוראת תורה, או בהרחבה עיסוק בעולם הרוח בכלל. העוסק בענייני הרוח אינו מייצר מוצר מוחשי או מספק שירות מוגדר. הוא עוסק בהנגשה של חומר לימודי וצורת הסתכלות מסוימים, שקשה לקטלגם כשייכים לתחום חיים או מדע מסוימים. זהו עיסוק השקוע רובו ככולו בעיון מדוקדק באותיות שחורות הכתובות על דפים לבנים, על היחסים ביניהן והמשמעויות שלהן, והרחוק מאד משלל העולמות הצבעוניים, הקונקרטיים והספציפיים של תחומי החיים, העשייה והידע הרגילים. אותיות אלו מבקשות לדון בכללות ההוויה על שלל פניה; אך הכל באופן של נגיעה רעיונית שכלית ורוחנית, שאינה חווה במלאות אף אחד מהתחומים האלו, או אף נכנסת לעובי הקורה שלו.[9]
סיפורו של שבט לוי
עד כה דיברנו על מצוקתו של אהרן כמצוקה אישית, אך רש"י מבהיר שהיא אינה כזאת. לשון רש"י היא, "חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו". חלישות הדעת של אהרן מבטאת את רגשותיו של שבט שלם, כלומר של משפחה גדולה של נשמות שאותן הוא מייצג.
אמירה זו מביאה אותנו להתבונן בסיפורו של שבט לוי בכללותו. שבט לוי הוא מצד אחד יותר משבט, שבט נעלה ומיוחד שקיבל תפקיד מרכזי בהוצאת עם ישראל ממצרים והפיכתו לעם של עובדי אלוקים, ומצד שני הוא גם קצת פחות משבט, שבחלק גדול מהעניינים יצא ממניין השבטים הרגיל.
האיש לוי היה בנם השלישי של יעקב ולאה, שכמו כל בני המשפחה ירד למצרים ומזרעו עמד שבט שלם. אך שני דברים הובילו לכך ששבטו הוחרג משאר השבטים. ראשית, רצתה ההשגחה ומזרע עמרם נכדו של לוי יצאו "שלושת הרועים" שגאלו את ישראל ממצרים – מרים הנביאה, אהרן הכהן וכמובן משה רבנו. ושנית, לאחר שבמעשה העגל היה שבט לוי היחיד שלא השתתף בחטא, החליפו בניו את בכורות כל ישראל לתפקיד עבודת הקודש: אהרן ובניו התמנו לכהנים ושאר השבט ללויים, שבהתאמה מושגחת לשמם מלווים את עבודת הכהנים בשמירה ובנגינה, וכן בהוראת התורה לכל השבטים.
כתוצאה מדברים אלו חדל שבט לוי להימנות בין שאר השבטים: הוא לא חנה עם המחנות סביב המשכן אלא בסמוך לו, לא היה לו נשיא שיובילו, ומעל הכל לא זכה לנחלה בארץ ישראל. במקום זאת קיבלו הלויים 48 ערים שהיו פזורות ברחבי ארץ ישראל, בנחלות השבטים השונות, משם היו יוצאים ללמד תורה לבני כל השבטים (את מקומו לכל עניינים אלו תפס זרעו של יוסף, שהתפצל לשני שבטים, על שם שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים. נמצא כי מבני יעקב, הן לוי והן יוסף לא זכו לשבטים הקרויים על שמם, אך מסיבות הפוכות: בעוד יוסף הפך לשני שבטים, לוי הפך לסוג של לא־שבט).
הרמב"ם מתאר במלים הבאות את תפקידו הייחודי של שבט לוי:[10]
וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם [מזכה אותם במעין חלק ונחלה בדמותו הוא], שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ".
אי ירושת הנחלה בארץ ישראל אינה רק תוצר של ייחודיות שבט לוי; היא גם מעצימה אותה. כאשר לשבט יש נחלה יש לו נוף ואקלים אופייניים, משאבים ייחודיים וחיי קהילה אינטנסיביים ומגבשים. כל הדברים האלו אינם מתפתחים אצל שבט מפוזר ומבוזר. הדבר מעצים את חווית שבט לוי, שאין לו אופי מגובש משל עצמו. הוא הופך למין שבט זיקית, שבט של שליחים הנטמעים באיזורים שונים של הארץ והחברה, וש'נחלתם' אינה ארצית אלא רוחנית. הם חיים בתוך התורה, וממנה יוצאים ללמד בני שבטים שונים שביתם שלהם מוחשי ומוגדר הרבה יותר.
תשובתו של ה'
כעת אנו יכולים לשוב אל תשובת ה' לאהרן, ולראות כיצד היא מנחמת ומרוממת אותו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייךָ, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
המלה "חייךָ" היא לשון השבעה וחיזוק. הקב"ה בא לחזק את ידי אהרן, שלא ייחלש ויתרפה משליחותו. ומה בפיו? "שלך גדולה משלהם". שליחותך ומשימתך, הוא מסביר לאהרן, יש בה מעלה מעל כל החזונות והפרוייקטים הנאצלים של שאר השבטים. מדוע? מפני "שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".
כפי שהסברנו, הדלקת הנרות – או בלשון הפסוק כאן, העלאתם – מסמלת למעשה את העלאת הנשמות של בני ישראל לשורשן הרוחני. נכון, לאהרן ולשבט לוי אין נחלה בארץ ישראל, אין להם שפע גשמי מתוכו להביא קרבן, ולא נשיא שיעמוד בראשם וייצג אותם בהביאו למקדש; אך הם אלו שיודעים לנתב את כל השפע הזה למחוזות הקדושה. נכון, העלאת הנרות היא פעולה עדינה וחשאית, הנעשית באופן הנעלם מעיני הציבור ואינה מעוררת כזו תהודה ורעש בחוץ כמו כל ה"דברים הגדולים" שהנשיאים כיוונו אליהם; אך בהטבתם והדלקתם תלויה הצלחתם של כל אותם דברים גדולים, התעלותה של השלהבת הגלומה בהם חזרה לשורשה.
ניתן לדמות את מחנה ישראל למעין שעון גדול. המשכן ומחנה הלויים שבאמצע הם כמו מרכז השעון, המקום ממנו יוצאים המחוגים, ושנים עשר השבטים החונים מסביב למחנה הם כמו השעות המפוזרות לאורך היקפו של השעון (אכן, הם אף מסודרים בכיוון השעון). סיבוב המחוגים נוצר באמצעות תנודות מאד עדינות המתרחשות במרכז; אך תנודות קלות אלו מחוללות תנופה גדולה בהרבה ככל שנעים לכיוון הפריפריה של השעון, הסעה של המחוג לאיזור חדש לגמרי על פני ההיקף. כך למשל, סיבוב של המחוג על פני שלושים מעלות נחווה בידי הניצב במרכז כהטיה קלה של הראש, אך עבור שוכני ההיקף פירושו מעבר של מוקד תשומת ממחנה אחד למשנהו.
באותו אופן מלאכתם של בני שבט לוי היא עדינה ומדודה, מרוכזת סביב ענייני הקדושה, אך בה בעת מניעה מסובבת את מחוגי החיים של מחנה ישראל כולו. אצל משה זוהי הוראת התורה, ששינוי קל של כל אות בה הינו הרה גורלות לגבי השלכותיו על העם כולו; אצל מרים זוהי הבאר שלה, הממוקמת בחצר המשכן אך שממנה מסתעפים נחלים המספקים מים לכל המחנות שמסביב (ולפי המדרש גם משמשים ערוצי תעבורה ביניהם[11]); ועבור אהרן זוהי עבודת המשכן, שבדקדוקיה טמונה כל הזרימה הדו־סטרית של השפע בין האדם ואלוקים. אף את שאר הלוויים, המלווים בנגינה את מלאכת המשכן וכמו יוצרים את פסקול הרקע שלה, ניתן לראות כעוסקים באומנות שתנודותיה העדינות מעצבות את כללות נעימת החיים בעם.
הרבי מליובאוויטש מדייק במלים "שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" ומוצא בהן שלוש מעלות שיש לעבודת אהרן על קרבנות הנשיאים: המלה "אתה" מדגישה את אופייה ה'עצמי' של העבודה הזו, העובדה שאהרן עושה אותו בעצמו ולא על ידי אחר ואם כן שאישיותו ועצמיותו קשורות בה; המלים "מדליק ומיטיב" מלמדות על השלמות של העבודה הזו, שאהרן דואג לה מתחילתה ועד סופה; ולבסוף המלים "את הנרות" מזכירות את העובדה שהכל כאן מתבצע בתוך המקדש עצמו, בלב הקודש.
בעצם, ניתן לומר שתשובתו המעודדת של ה' לאהרן מחוללת כלפיו את אותה תנועת העלאה שהוא בעצמו פועל על שאר נשמות ישראל. אהרן הוא מדליק הנשמות, אך מי ידליק את נשמתו שלו? ה' כמובן. זוהי המשמעות הפנימית של דברי הרמב"ם לעיל שהלוויים הם "חיל השם", וש"הוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ'": ה' אינו רק מלך מלכי המלכים אלא גם כהן כהני הכהנים, המאציל עליהם את הברכה שהם מזרימים לשאר העולם, המזכיר להם את ערכם, חשיבותם ומעלתם. בכך הוא לוקח את דעתו החלשה של אהרן ומחשל אותה, הופך אותה לדעת מחוזקת החולשת על שליחותה וממשיכה בה ביתר שאת.
העובדה שה' מעלה כאן את אהרן רמוזה בפירוש השני שמביא רש"י לביטוי "בהעלותך":
דרשו רבותינו, מכאן שמעלה [מדרגה] היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב.
לפי פירוש זה, לשון ה"העלאה" אינה רומזת לשלהבת הנר העולה מאליה אלא לכהן המדליק אותה, הניצב על מעלה מיוחדת בעודו עושה זאת. שימו לב, שבעוד הפירוש הראשון התמקד בתפקיד אהרן כמשפיע המעלה אחרים, פירוש זה מתמקד בתפקידו כמקבל של הקדוש ברוך הוא, שבעצמו מתעלה בזמן ההדלקה. הזכות והרשות להיות מקבל, בעיקר עבור אדם שכל חייו מוקדשים להשפעה, היא אחת הנחמות הגדולות ביותר שניתן להעניק לבשר ודם.
קריאתו של הרבי
לסיום נקרא את המשך דברי הרמב"ם לקטע שקראנו לעיל, והמרחיבים את גדר שבט לוי לכלול כל אדם המצטרף לשורות מלמדי התורה:[12]
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה', וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עוֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם – הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז ה) "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי".
לפנינו אחת מכמה פסקאות מופלאות בהן כמו צולחת על הרמב"ם רוח נבואה והוא מתעלה על עצמו בהתפייטותו.
הרמב"ם למעשה קורא כאן לכל אדם בעולם – לא רק יהודי אלא גם גוי (כמובהר בלשון "כל באי עולם") – להצטרף מבחינה רוחנית לשבט לוי ולהתמסר לתכלית הנאצלת של הוראת תורה ברבים. הוא מפליג ומבטיח שמי שעושה זאת "נתקדש קודש קדשים", ה' יהיה "חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים" ושה' ידאג לו לכל פרנסתו הנצרכת לו.
הרמב"ם מצד אחד מבהיר שהדבר חייב להתרחש מתוך התגייסות פנימית עמוקה, רק אצל מי ש"נדבוֹ רוּחוֹ אותו והבינוֹ מדעוֹ"; אך מצד שני רומז שזוהי הבחירה הישרה והנעלית ביותר של האדם, שהכי תואמת את טבעו הגבוה. הדבר עולה מתוך פירושו המפתיע לפסוק "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). בדרך כלל מבינים את הפסוק כאומר שיש לאדם יש בבסיסו טבע ישר ופשוט, אך יש אנשים מתוחכמים המרחיקים אותו מטבע זה עם כל מיני מחשבות וחשבונות מיוחדים. אולם כאן הרמב"ם הופך את האנשים הפשוטים החיים את חייהם להיות אלו העסוקים בחשבונות הרבים של העולם, ואת זה המתגייס במסירות נפש לשליחות רוחנית ייחודית – לזה המתחבר לטבעו הישר!
בדורות האחרונים, מי שנטל את קריאת הרמב"ם וחיזק אותה בכפל כפליים היה הרבי מליובאוויטש. שוב ושוב זעק הרבי כי בדורנו מטלת הוראת היהדות (חינוך לשון חנוכת המשכן) לא יכולה להיות נחלת מעטים, אלא כל מי שיודע אפילו מעט חייב להצטרף לשורותיהם. כך למשל אמר באחת השיחות לפרשתנו, תוך שהוא מצטט את דברי רש"י שלמדנו:[13]
בכל העולם כולו, כולל ובמיוחד בארץ הקודש, מסתובבים מאות אלפי ילדי ישראל, וכן מבוגרים, שאין להם ידיעה באל"ף בי"ת של יהדות… ומכיוון שמדובר אודות מצב של פיקוח נפשות – פיקוח נפשות ברוחניות, הקשור גם עם פיקוח נפשות בגשמיות – הרי צו השעה לפרסם ולהרעיש בכל מקום ומקום, שחוב גמור על כל אחד ואחת לעסוק בהפצת התורה והיהדות חוצה! ולא להסתפק בכך שישנם כמה וכמה שעוסקים בזה, אלא כל יחיד ויחיד צריך להצטרף ו"להיות עמהם בחנוכה" – חינוך בני ובנות ישראל בדרך התורה…
נמצאנו למדים שכל מה שלמדנו בדבר מדליקי הנשמות אינו שייך רק לקבוצה קטנה ומיוחדת של משוגעים לדבר. כולנו צריכים להיות מדליקי נשמות, המעלים את שלהבות זולתם ומתוך כך מתעלים בעצמנו.
[1] במדבר רבה יג, יד.
[2] תנחומא תצוה ב.
[3] תנחומא בהעלותך ג; ה. במדבר רבה בהעלותך טו, ג (בנוגע לשבט לוי כולו).
[4] במדבר רבה טו, ו.
[5] משנה תורה, הלכות דעות.
[6] אמנם בהקשרים אחרים אנו רואים שהכהנים מוקבלים לספירת החסד (בניגוד ללויים המזוהים עם ספירת הגבורה), וכן שאהרן באופן אישי מוקבל לספירת ההוד; אך כאשר אנו עוסקים כאהרן באשר הוא מדליק הנרות הוא הופך לנבדל משאר נשמות ישראל, ומגלם את ספירת הדעת המעלה אותן לשורשן.
[7] בבלי ברכות סד, א.
[8] הקושי הזה משתקף בגמגומו הנודע של משה, אחי אהרן ומייצג מרכזי נוסף של שבט לוי אותו אהרן מגלם כאן. בחסידות נדרש הגמגום של משה כתולדת נסיונו להביע בו־זמנית גם את הצד האחד של האמת וגם את הצד השני… באותו אופן נדרש הביטוי (המופיע בפרשתנו), "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה" (במדבר יב, ז): עבדי משה ייחודי בכך שהוא מסוגל לתפוס גם את ה"לא" וגם את ה"כן" של התורה בבת אחת. שוב, מדובר במעלה עצומה, אך החסרון שבה ברור: היא מתבטאת באופן מגומגם ומהוסס. אהרן הכהן אמנם לא חלק את נשיאת ההפכים של אחיו (פשט הביטוי "לא כן עבדי משה" הוא להנגידו למרים ואהרן אֶחיו), אך כמוהו היה נטוע במרחב המשכן הקדוש שממנו מסתעפים כל השבטים והדעות, ואם כן שותף לחוויה שהוא מזדהה עם כולם אך אין לו דעה אחת מסוימת משלו.
[9] בהקבלה שערך הרב יצחק גינזבורג בין צבעי הקשת לפי המדע לספירות הקבליות (ראו סוד ה' ליראיו עמ' קו, איחוד התורה והמדע עמ' 498) מקבילות שבע הספירות התחתונות, שכנגד שבעת נרות המנורה, לשבעת צבעי הקשת הגלויים, בעוד ספירת הדעת, שכנגד אהרן המעלה את הנרות, לצבעים שחור ולבן. לענייננו, השחור והלבן כאן רומזים לתורה הכתובה "אש שחורה על גבי אש לבנה" (ירושלמי שקלים כה, ב), שממנה משתלשלים כל גווני המציאות הצבעוניים.
[10] משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל יג, יב.
[11] במדבר רבה יט, כו.
[12] משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, יג יג.
[13] ספר שיחות התשמ"ח חלק ב', עמ' 488.
הרהורי תשובה 
תודה על תפקידך הנעלה בהדלקת הנשמות, מאמר יפהיפה ומעורר השראה.
אהבתיאהבתי
מאמר מקיף ועמוק. חזק! תודה
אהבתיאהבתי