״הספר הזה נולד מתוך שיברון לב״: קראו את ההקדמה והפרק הראשון של ״הבוקר שאחרי״

הספר הזה נולד מתוך שיברון לב.

הייתי בן 25, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, והייתי מאוהב. זה היה הקשר הארוך ביותר שהיה לי עד אותו רגע. אבל אז הוא נגמר. לבי, שהיה טבול כולו בים של רגש, נתלש ממנו באחת, וכל הגוף שלי צרח מכאב. לא האמנתי שמי שהייתה כל כך קרובה יכולה להיות כעת כל כך רחוקה.

כשהלב שבור, כולך שבור. זה אחד הכאבים הכי גדולים שיש. אך יש לזה יתרון אחד: יחד עם הלב נשבר לעתים גם השריון שאנחנו עוטים סביבו כדי לשמור עליו, ודרך הרווחים בין השברים יכול להיכנס אור חדש.

כנראה בעקבות השריון שלי שנשבר, משפט קצר אחד שאמר לי חבר, משפט פשוט ואפילו טריוויאלי, חדר ללבי ושתל בי זרעי מחשבה חדשים. היה זה אדם דתי שהכרתי באוניברסיטה, ולמרות שהייתי חילוני לגמרי היה לי תמיד מעניין לדבר איתו. שיתפתי אותו בכאבי, ובשלב מסוים זרקתי לו שאני חושב שחברתי לשעבר לא באמת הבינה מהי מחויבות. בתגובה לכך הוא נאנח ואמר, חצי לי וחצי לעצמו, "לצערי זו בעיה היום של דור שלם…"

ברגע הראשון המשפט הזה קצת צרם לי. אני מדבר איתך על כאבי האישי ואתה מדבר איתי על "הדור"? לשמחתי, חברי מיד עבר לדברֵי עידוד וחיזוק, והתחושה הלא נעימה חלפה לי. אך אחרי שהשיחה הסתיימה גיליתי שהמשפט ההוא ממשיך לזמזם בראשי.

לדור שלם יש היום בעיה עם מחויבות… מה זה בכלל אומר?

---